מרטיאליס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מארטיאליס)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Martialis.jpg

מרקוס ואלריוס מרטיאליסלטינית: Marcus Valerius Martialis;‏ 40 לספירה לערך – 104 לספירה לערך) היה משורר רומי מהיספניה (ספרד). הוא ידוע בעיקר בשל האפיגרמות בשנים־עשר ספרים (פרקים) שכתב, אשר ראו אור ברומא בין 86 ל-103 לספירה, בתקופת שלטונם של הקיסרים דומיטיאנוס, נרווה וטריאנוס. במכתמים אלה מתאר מרטיאליס בלשון מושחזת ושנונה את הצדדים הכעורים של אנשי רומא, אנשי שם ופשוטי העם כאחד, אליהם התוודע בשלושים וחמש השנים שעשה בעיר. הוא חיבר 1,561 מכתמים בסך הכל, ש-1,235 מתוכם בדיסטיך אלגי. מרטיאליס נחשב לגדול מחברי האפיגרמות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מַרְקוּס ואלֶרִיוּס מַרְטְיאלִיס נולד באוגוסטה בילביליס בפרובינקיה הרומאית של היספניה טארקוננסיס (כיום העיר קאלאטיוד שבספרד). למרות שנולד כאזרח רומאי הוא כותב כי מוצאו מן הקלטים או מן האיברים שישבו לחופיו של הנהר טחו.

בהיותו בן 24 שנה הגיע לרומא והתיידד עם מרקוס אנאוס לוקאנוס, סנקה הצעיר וקווינטיליאנוס, שגם הם היו ילידי ספרד. ידידיו לוקאנוס וסנקה נלקחו ממנו עד מהרה כאשר הצטוו להתאבד בעקבות קשר פיסו נגד נירון. ידידו הרטוריקן קווינטיליאנוס הציע לו להרוויח את לחמו כפרקליט, אך הוא העדיף לגווע ברעב ולא לוותר על שירתו. הוא נאלץ להתפרנס מכתיבת שירה בעבור פטרונים עשירים שהתחזו למשוררים, ובתמורה נתנו לו מזון ומקום מקלט. הוא לא אהב את חיי העיר וניסה למצוא מפלט באזורים הכפריים של איטליה, אולם כמשורר היה עליו להתגורר ברומא כדי לעמוד בקשרים עם אנשי החברה הגבוהה.

פטרון עשיר העמיד לרשותו חווילה קטנה בנומנטום, ובאופן כלשהו הצליח לגייס כספים כדי לקנות בית על גבעת הקווירינאליס. בשנת 80, עם פתיחת הקולוסיאום הקדיש לטיטוס אחד משיריו הראשונים. הוא כתב שיר הלל לקיסר דומיטיאנוס שהעדיף את המשורר סטאטיוס, אך צירף את מרטיאליס למעמד הפרשים - מה שאפשר לו לקבל קצבה קטנה. בין השנים 86 ו-103, פרסם 12 ספרי אפיגרמה (שירים קצרים וחריפים ברוח הסאטירה). בשנת 98 כתב פואמה בעבור פליניוס הצעיר, שבתמורה מימן את נסיעתו של מרטיאליס בחזרה לעיר מולדתו בספרד. שם קיבל מאישה שהעריצה את שירתו, חווילה שבה בילה את שנותיו האחרונות.

אחרי מותו, פליניוס הצעיר כתב: "זה עתה נודע לי על מות מרטיאליס - מה שגרם לי צער רב. הוא היה משורר שנון אשר מיזג בחרוזיו מלח ודבש, ועשה זאת בגילוי לב, בכנות וללא משוא פנים."

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרטיאליס נודע בעיקר בשל 12 ספרי אפיגרמות שהופיעו ברומא במשך תקופת שלטונם של דומיטיאנוס, נרווה וטריאנוס. בספר הראשון הוא מגלה את סוד הצלחתן: "ספרים אלה, בדומה לבעלים בעיני נשותיהם, בלי זין אינם יכולים למצוא חן".[1]

בפואמות אלה הוא מתאר את חיי העיר רומא ואת אורח חייהם של נשים וגברים בני תקופתו, ובהם: מיליונרים, פרוצות, סופרים, סנדלרים, רופאים, להטוטנים ואסירים, על רקע מרחצאות, תיאטראות ורחובות רומא. הוא מפקפק באופיין של הנשים ויחד עם זאת מכבד ומעריץ אותן. הוא מביע את חיבתו לילדים ובאופן מיוחד לקרוביו, ואת געגועיו לעיר מולדתו בספרד, שבה היו לו ידידים רבים, ולסביבתה הכפרית שאפשרה לו ליהנות מצייד ומדייג בימי נעוריו.

שירתו של מרטיאליס מאפשרת לנו לקבל מושג על תנאי החיים ברומא העתיקה. לשם דוגמה: "אני מתגורר בחדר קטן שיש בו חלון שאיננו נפתח." הוא מתאר גם מקרים של אנשים שהבעירו את בתיהם כדי לקבל את כספי הביטוח: "טיגליאנוס, שילמת מאתיים בעבור ביתך שעלה בלהבות, וקיבלת פי עשרה. האם אין זה משום שהבערת אותו בכוונה תחילה?"

הפואמות שלו נקראו בכל רחבי האימפריה הרומאית, ואפילו על ידי אנשי השבטים הגותים. אחת הפואמות שלו הוקדשה לידידו המשורר יובנאליס. בין ידידיו נמנה גם פליניוס הצעיר, אך היו לו גם מתחרים בחברה הגבוהה של רומא ובהם המשורר סטאטיוס.

יצירתו של מרטיאליס התגלתה בתקופת הרנסאנס והעניקה השראה למחברים שראו בה תיאור של בעיות תקופתם. הייתה לו השפעה ניכרת בצרפת ובאיטליה, ושירתו השפיעה גם על השירה האנגלית והשירה הגרמנית. היא יצאה מן האופנה רק עם התפתחות הרומנטיקה.

היהודים אצל מרטיאליס[עריכת קוד מקור | עריכה]

השקפותיו של מרטיאליס לגבי חשיבותם היחסית של היהודים מבין היסודות הזרים ברומא, מתוארות על ידי מספר התייחסויותיו אליהם באפיגרמות שלו. ההתייחסויות הללו נופלות במספרן רק מאלה הנוגעות לפולחנים הפריגיים של קיבלה (Cybele) ואטיס, שהיו קשורים למוסד הגאלי (Galii) המסורסים.[2]

באפיגרמה 2.2 של מרטיאליס שכתב לקיסר דומיטיאנוס, בין אזכורים של ניצחונות וכיבושים שלדומיטיאנוס יש בהם נגיעה, מזכיר מרטיאליס גם את "ניצחונו האדומי" של אחיו, טיטוס, כאשר המילה "אידומאוס" מציינת כאן את השם "יודאוס" (יהודי). זהו אזכור לניצחונו של טיטוס על היהודים במרד הגדול.[3] באפיגרמה 50 בספר העשירי מזכיר מרטיאליס את "הדקלים האדומיים" (הנזכרים גם אצל ורגיליוס) כסמל ניצחון.[4]

באפיגרמה 7.55 מתייחס מרטיאליס למס היהודי שהוטל על ידי אספסיאנוס לאחר חורבן ירושלים ונגבה באכזריות על ידי דומיטיאנוס,[5] כאשר הוא מזכיר את "זה שלאחרונה קולל במסים, שבא מהעיר שלם (Solyma) שנשרפה כליל".[6]

באפיגרמה 4.4 משנת 88 לספירה,[7] מרטיאליס מציין בשיר-התקפה על אשה בשם "באסה" (Bassa), בין אוסף הריחות הרעים שהוא מעדיף על פני ריחה של אשה זו, אליה הוא פונה בשיר, גם את "הבל פיהן של נשים הצמות בשבת".[8] מרטיאליס חושב בטעות את השבת היהודית כיום צום – טעות רווחת שהתקבעה כבר הרבה לפניו במסורת הספרות הפגאנית ומופיעה גם אצל סטראבון, פומפיוס טרוגוס וסווטוניוס.

באפיגרמה 12.57.1-14 מרטיאליס מסביר מדוע הוא עוזב את רומא לעתים קרובות כל כך לטובת נומנטום (אנ') הכפרית. הוא מונה את המטרדים המאפיינים של רומא הגדולה והרועשת, ובהם גם "היהודי שלמד מאמו לקבץ נדבות".

מנהג המילה היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך מספר התייחסויותיו אל היהודים, ברית המילה היהודית היא זו שמשמשת כמטרה העיקרית לשנינותו.

במכתם 7.30 על קייליה (Caelia), נערה רומית שמרעיפה מחיבתה על גברים בני כל האומות מלבד אלה של רומא, מרטיאליס מפרט רשימה של מאהבים "אקזוטיים" שאליהם היא נמשכת. הוא כולל בה גם את היהודים ומשתמש במילה כדי לאפיין אותם, תוך שהוא מעניק לה גוון מיני ברור, כשהוא כותב שקייליה אינה "נרתעת מן החלציים של יהודים נימולים". המילה "inguen" (חלציים, מפשעה) משמשת בגרפיטי, במכתמים ובסטירות גסים לתיאור אברי מין.[9] במכתם 7.35 המיועד ללייקאניה (Laecania), מרטיאליס מלין על כך שהעבד שלה תמיד נוכח כאשר היא מתרחצת באמבטיה ו"אברי המין (שלו) מכוסים בפיסת עור שחורה" (aluta, "תחתוני רצועה"). הוא רומז לכוח הגברא המיוחס ליהודים, כשבמקום העבד שלה הוא מציע לה את עבדו שלו, ש"(חתיכת) משקל יהודי לו מתחת לעורו החשוף".[10]

התייחסות דומה נמצאת באותו הספר גם במכתם 7.82 על השחקן או הזמר מנופילוס, שהנדן (fibula) המכסה את הפין שלו כה גדול, "שדי בו לבדו לכיסוי כל השחקנים הקומיים שלנו כאחד". מרטיאליס מסביר שהניח שמנופילוס דואג לכסות את הפין שלו מהסיבה "שהוא חרד לשמור על קולו...אך פעם אחת, כאשר השתתף במשחק באמצע מגרש הספורט קבל עם ועדה, החליק הנדן מן המסכן; והנה הוא נימול!". ייתכן ומנופילוס ניסה להסתיר את מילתו בשל המס היהודי, או שחש נבוך להיחשף כיהודי. המילה Verpa מציינת את הפין במצב שבו העורלה משוכה לאחור כתוצאה מזקפה, ומשתמשים בה לעתים קרובות כאשר מדובר על ביצוע אקט מיני, ובפרט אקטים הומוסקסואליים אגרסיביים, לפיכך השימוש במילה verpus במובן של "נימול" (המתועד רק אצל מרטיאליס ויובנאליס) מקביל את נסיגת העורלה לתאוותנות היתר המזוהה עם היהודים ומוכנותם התמידית כביכול לקיים יחסי מין.[11]

במכתם 11.94 מרטיאליס מכניס קונוטציה הומוסקסואלית במכתם על משורר-יריב יהודי שהפך גם למאהב-יריב: "אך זאת מייסרני: שלמרות שנולדת בירושלים (Solyma) עצמה, אתה עושה מעשה סדום בנערי, משורר נימול".[12] מרטיאליס יוצר בנייה דרמטית כאשר הוא חוזר שלוש פעמים על הפנייה "משורר נימול", אך לבסוף פונה אל יריבו כ"נימול" (verpe) בלבד ולא כ"משורר". הוא אינו מאמין ליריבו היהודי שמכחיש את פיתוי הנער ונשבע לשם כך ביופיטר, ודורש מיריבו להישבע "בשם אנכיאלוס" (Anchialus). פירוש "אנכיאלוס" הוא בגדר תעלומה בלתי פתורה. פרידלנדר הציע שאנכיאלוס היה יהודי רומי עשיר, ובכך הבין את המשפט כסטריאוטיפ אנטישמי. פטר שפר מציע שמדובר בשיבוש של "ארכלאוס".[12] מנחם שטרן טען כי "אנכיאלוס" היה שם נפוץ, במיוחד בקרב עבדים ועבדים משוחררים ולכן נראה כי מרטיאליס התכוון לאדם לא מזוהה בשם זה שחי ברומא באותו הזמן.[13] מאחר שהשם היה נפוץ בקרב עבדים, ניתן גם להניח ש"אנכיאלוס" היה שמו של הנער עצמו.[14]

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism. Jerusalem, Israel Academy of Sciences, 1976, Vol I: LXXXIV. Martial, pp. 521-529

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Martial, Epigrams. Translated by Walter C.A. Kerr. Loeb Classical Library. London, William Heinemann, and New York, G.P. Putnam's Sons, 1919. 2 Vols. Digitized copy in The Internet Archive: Vol 1, Vol. 2. (מקור מול תרגום)
  • Martial, Epigrams. Anonymous translation published in the Bohn's Classical Library (1897) and reprinted by George Bell and sons. Digitized copy in: The Tertullian Project.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מכתם 1.35.3-5; תרגום: דבורה גילולה, "הלצות על יהודים בספרות הרומית". מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך ט', תשמ"ו). עמ' 21-20.
  2. ^ .Menahem Stern (1976), p. 521
  3. ^ .Menahem Stern (1976), pp. 522-523
  4. ^ Menahem Stern (1976), p. 527, No. 244.
  5. ^ .Menahem Stern (1976), p. 526
  6. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 151, הערה 75 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  7. ^ .Menahem Stern (1976), p. 524
  8. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, יום צום, עמ' 133.
  9. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 147 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  10. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 148 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  11. ^ פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 151-150 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  12. ^ 12.0 12.1 פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 152-151 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  13. ^ .Menahem Stern (1976), p. 528
  14. ^ דבורה גילולה, "הלצות על יהודים בספרות הרומית". מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך ט', תשמ"ו. עמ' 27.