מלכוד 67

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלכוד 67
MIllKuD67.jpg
עטיפת הספר
מידע כללי
מאת מיכה גודמן
סוגה עיון פוליטי
הוצאה
הוצאה כנרת זמורה-ביתן דביר
שנת הוצאה 2017
מספר עמודים 224
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 004052773

מִלְכּוּד 67 - הרעיונות מאחורי המחלוקת שקורעת את ישראל הוא ספר עיון מאת ד"ר מיכה גודמן. הספר בוחן את הרעיונות והזהויות שמאחורי סוגיית השטחים שפרצה לשיח הציבורי לאחר מלחמת ששת הימים, ומנסה לשקם את השיח הישראלי בנושא. הספר יצא לאור ב-2017 בהוצאת דביר.

חלקי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק הראשון פורס גודמן בפני הקורא את הרעיונות ואת הפילוסופיה שמאחורי הזרמים הפוליטיים בישראל. בחלק השני דן המחבר במשברים שאותם זרמים ספגו בשתי האינתיפאדות. ובחלק השלישי והאחרון מציג גודמן שני הסדרים חלקיים להסדרת הסכסוך.

שורשיו ההיסטוריים של המילכוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון הישראלי בשטחים, שהחל ב-1967 פיצל את החברה הישראלית לשתי תפיסות עולם מנוגדות. מחד השמאל המדיני הדוגל בפתרון המבוסס על הסדר מדיני תחת העקרון של שטחים תמורת שלום, כלומר החזרת השטחים לישות ערבית (ממלכת ירדן או מדינה פלסטינית) בתמורה להסכם שלום סופי וארוך טווח ומאידך, הימין, המאמין שניתן עקרונית לשלוט בשטחים ולהתיישב בהם לנצח. הגישה של הימין-מרכז הישראלי, לפיה השליטה בשטחים היא בסך הכל פרויקט מוצלח, שניתן לקיימו ללא מפריע, התנפצה עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987. ההתפרצות המפתיעה של ההתקוממות הוכיחה לרבים שהשליטה השקטה ביהודה, שומרון ועזה היא אשליה ושעל המדינה להשקיע כוחות רבים על מנת לבצע שיטור ושליטה כוחנית באוכלוסייה אזרחית שאיננה מעוניינת בשלטון הישראלי ומוכנה ללחום כנגדו. הגישה של השמאל-מרכז, לפיה יש לחתור להסכם מדיני, התנפצה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000. לא היו אלה רק היקפי האלימות והרצחנות חסרי התקדים באינתיפאדה זו, אלא בעיקר העיתוי בו פרצה, זמן קצר לאחר שראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, הציע למעשה לפלסטינים בועידת קמפ דייוויד, את ההצעה המדינית הישראלית מרחיקת הלכת ביותר על מנת לסיים את הסכסוך. התשובה הפסלטינית למה שנתפס בציבוריות הישראלית לצעד הנדיב ביותר האפשרי היווה מכה ניצחת לשמאל, ממנו, לדברי גודמן, לא הצליח להתאושש גם שנים רבות לאחר מכן.

לפיכך, טוען גודמן, בעשור השני של המאה ה-21 מצוי מרכז המערכת הפוליטית והאידאולוגית הישראלית ללא פתרון סביר לבעיית השליטה בשטחים, לא משמאל ולא מימין.

טענה מרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטענה המרכזית של הספר היא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו ניתן לפתרון משום שכל פתרון מוצע טומן בחובו בעיה קיומית לישראל. הפתרון הרווח בשמאל שלפיו יש לסגת מהשטחים טומן בחובו סיכון ביטחוני אדיר לישראל, והפתרון הימני שלפיו יש לספח את השטחים טומן בחובו סכנה דמוגרפית. כך או כך, ישראל בסכנה. לכן, לפי המחבר, אין לשאוף לפתור את הסכסוך על ידי הסכם שלום ולא על ידי סיפוח השטחים, ששניהם עלולים לסכן את המדינה, אלא יש לשאוף להסדרים חלקיים, שיהיו מקובלים על האוכלוסיות והמנהיגים המתונים והפרגמטיים משני הצדדים.

גודמן מתבונן במלכוד גם מנקודת מבט אמונית-יהודית. לדבריו, הנושא העיקרי של המקרא הוא ארץ ישראל ואין יותר ארץ ישראל מחברון, בית לחם ושכם. מאידך, הנשוא העיקרי של החוק המקראי, השב וחוזר פעמים רבות יותר מכל נושא אחר הוא הדאגה לגר, במובן של דאגה מוסרית של הרוב למיעוט. כעת, לדבריו, אין דבר שיותר נוגד את הדאגה לגר, במובנה המקראי כפי שהוא מתפרש על ידי גודמן, משלטון על עם אחר במשך 50 שנה ויותר. באופן כזה מוסב המלכוד למישור הלכתי פנים-יהודי, ולא רק כקיים בספרה הפוליטית או כוויכוח שבין ישראל לעמים.

נקודה נוספת שמעלה גודמן היא ההסתמכות של שני הצדדים על גורמים אותם הם מתארים כמשענות, השענות המבוססת על אידאולוגיה. כך נסמך הימין הדתי על אלוהים - לא ייתכן שאלוהים יניח למדינת ישראל להתרסק ובפרט בגלל מעשה כמו ההתיישבות היונק מיסודות של אמונה. ולעומת זאת - הסתמכותו של השמאל על הקהילה הבינלאומית ועל ערבויותיה, כמי שלא תאפשר למדינת ישראל להתמוטט בשל מענה לדרישה מוסרית.

הסדרים מוצעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסדרים המוצעים בספר הם כדלהלן:

  • הסדר חלקי שלפיו תינתן לפלסטינים אוטונומיה ויכולת תנועה רציפה ברוב שטחי יהודה שומרון, עם שמירה על בקעת הירדן כגבולה המזרחי של ישראל, מפאת חשיבותה האסטרטגית.
  • הרעיון השני הוא שמירה על השליטה הישראלית בשטחים תוך הפחתה משמעותית של החיכוך בין האוכלוסייה הפלסטינית לבין צה"ל, ועם מתן יכולת התבטאות לאומית לפלסטינים.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר ביקורת ארוך ומקיף על הספר שפורסם במוסף "ספרים" של הארץ במאי 2017,[1] טען אהוד ברק שספרו של גודמן מנציח הטיית מחשבה ימנית. לפי ברק, ההנחה המובאת בספר כאמת אמיפרית לפיה נסיגה מהשטחים פירושה נטילת סיכון ביטחוני אינה אלא אימוץ טענה אידאולוגית בלתי מוכחת של הימין. לפי ברק, כל מומחי הביטחון תמימי דעים שלאחזקת השטחים אין כל יתרון ביטחוני. זאת ועוד, ברק מפריך גם את טענתו של גודמן לפיה השמאל נשען על אמון בהסדרים בינלאומיים ועל כוחה של הקהילה הבינלאומית לערוב לביטחונה של ישראל במקרה של נסיגה. ברק מציין כי רובו ככולו של השמאל הציוני נשען על כוחה הצבאי והכלכלי של מדינת ישראל כערובה לביטחונה הן בהווה והן בעתיד ואינו מטיל את יהבו על הקהילה הבינלאומית. ברק מוסיף לטעון כי המהלך של גודמן, בו הוא מציב את טיעוני השמאל והימין זה מול זה כשווים על המאזניים, כמוהו כמי שמאזן את טיעוני תומכי תורת האבולוציה, המוכחת בשלל הוכחות אמפיריות עם טיעני השוללים אותה, המסתמכים על אידאולוגיה ולפיכך עצם הצבתם כשווי ערך היא גישה מוטית אנטי-אבולוציונית. שבוע לאחר מכן התייחס גודמן בהרחבה למאמר הביקורת של ברק, לדברי גודמן, ביקורתו של ברק נגעה רק לגבי הטיעון הביטחוני וגם שם לא סיפק נתונים אלא דעות, גם אם הן דעות של מומחי ביטחון. לדברי גודמן, "כשם שיהודים חרדים מכניעים את שיקול הדעת ההלכתי שלהם מול הדמות הרבנית, כך הוא [ברק] מצפה מהישראלים שיכניעו את שיקול הדעת האסטרטגי שלהם מול הדמות הביטחונית... [אולם] בקרב רבים מהישראלים הנטייה לצייתנות נמוכה ואילו איכות הזיכרון — גבוהה. האירועים שבהם נסיגות משטחים יצרו איומים אסטרטגיים על ישראל נחרטו היטב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. האירועים שיצרו את החששות הרווחים כל כך מנסיגה חזקים יותר מסמכותן של דמויות ביטחוניות הטוענות שאין סכנה אסטרטגית בנסיגה."[2]

מאידך, דיווח גודמן שלאחר ראיון שנערך עמו במקור ראשון קיבל לתיבת הדואר האלקטרוני שלו "מבול של הודעות... בין היתר גם מרבנים מובילים ואישי ציבור, שהאשימו אותי בכך שאני אידאולוג שמאלני שמסווה את עצמו בתדמית של פילוסוף וחוקר רעיונות."[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]