מנחם מנדל מרימנוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצבת קברו של רבי מנחם מנדל מרימנוב

רבי מנחם מנדל טורם מרימנוב (תק"ה, 1745י"ט באייר תקע"ה, 1815) היה אדמו"ר מפורסם[1], אחד מארבעת המפיצים הראשונים של תנועת החסידות בפולין.[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – קהילת יהודי רימנוב

נולד בערך בשנת תק"ה בעיר המבורג שבאשכנז לר' יוסף מניישטאט הוא עיר חדש בפולין ואב"ד וריש מתיבתא בפינטשוב, נודע כרבי יוסף חריף ולליבא בת רבי נתן שפירא, נכד כפול להמגלה עמוקות מקראקא וכן היה נכד הט"ז.

בגיל 18 הגיע לראשונה אל המגיד ממזריטש, שם התפרסם כעילוי. היה גם תלמידו של רבי שמעלקא מניקלשבורג. שימש כבעל תפילה קבוע בתפילת שחרית של ראש השנה שהייתה נערכת בביתו של רבי אלימלך מליז'נסק. בהמשך כיהן כרב העיירה פריסטוק. למרות עוניו, עברו אליו רבים מחסידיו של רבי אלימלך מליז'נסק לאחר שרבם נפטר, ואפילו מבוגרים שבהם התייחסו אליו כרבם כגון רבי אהרן אריה לייב מפרמישלאן ורבי משה מפשוורסק שנסעו אליו. בהגיעו לרימנוב התפרסם שמו בהיותו בעל מופת ומלומד בנסים.

הוא נודע כירא שמיים גדול המקפיד על עצמו ועל אחרים; גם גדולי תלמידיו שהיו רבנים ואדמו"רים מפורסמים לא הסבו בפניו בליל הסדר[3]. המגיד מקוז'ניץ אמר בשנת תקע"ה, בה נפטר, שרבי מנחם מנדל עומד כנגד כל צדיקי דורו[4].

פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה אחד הרבנים הפעילים במחלוקת לגבי יחס היהודים לנפוליאון, ושמו קשור באגדות שונות הנוגעות למלחמות הנפוליאוניות.[5]

רוב תורותיו עסקו בפרשת המן, עליה הרחיב את הדיבור הן בהבנת הפרשה עצמה ומשמעותה, והן בעניין האותיות המרכיבות את המילה 'מן'. בספר "מנחם ציון" שערך תלמידו המובהק רבי יחזקאל פנט נכתב בהקדמת המדפיס רבי משלם היללער[6] ש"עשרים ושתים שנה דרוש דרש מידי שבת בשבתו על פרשת ה'מן'". התעסקות זו נבעה כפי הנראה מהאותיות מם ונון הנמצאות הן בשמו העברי (מנחם), בשמו האידי (מנדל) ובשם מקומו (רימנוב).

אחת לחודש היה שולח אנשים לבדוק את המידות והמשקלות בחנויות שבעירו, אסר על נשות העיר להתהדר במלבושים יקרים וצבעוניים ואת כל כספו חילק לעניים.[7]

בל"ג בעומר - תקע"ה טיהר וקידש את עצמו, ואמר כי הוא הולך מהעולם ויחזיר טובה למדליק נר לעילוי נשמתו. למחרת, בי"ט באייר תקע"ה, ל"ד בעומר, נפטר ונקבר בבית העלמין היהודי בעיירה רימנוב. את מקומו מילא תלמידו רבי צבי הירש משרת.

תלמידו רבי יחזקאל פנט כתב מכתב על דרך החסידות ובו מספר על רבי מנחם מנדל. חסידים רבים נוהגים לקרוא את המכתב ביום פטירתו של רבי מנחם מנדל.

דברי תורתו וספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דברי תורתו של מנחם מנדל לא הודפסו, וחלק ממאמריו פזורים בספרי תלמידיו:

בשנת ה'ת"ר (1840) יצא לאור ביידיש הספר 'תפארת מנחם' על מעשיו[8], ולפני מספר שנים נאספו כל מאמריו ושיחותיו על ידי מכון שפתי צדיקים לספר מנחם ציון - ילקוט מנחם.

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבו השיאו לרבקה בת גביר אחד מעיר פריסטיק ונולדו להם ארבעה ילדים:

  • הבכור רבי נתן יהודה לייב הנקרא בפי כל רבי נתן לייב אבי רבי אלימלך טורם מגורליץ (חותנו הרביעי של הדברי חיים מצאנז וחותנו של רבי חיים גדליהו רבינוביץ מביכוב). חמיו של ר' נתן לייב הוא יקותיאל זלמן הכהן, בן משה רפאל הכהן, בן מרדכי הכהן, בן זלמן הכהן, בן משה זאב הכהן, בן יהודה לייב הכהן, בן רחל (בת אליהו נכד ר' אליהו בעל שם) ואפרים הכהן מחבר הספר "שער אפרים".
  • רבי ישראל יעקב - נשא את מרת טֶמה לאה בת רבי פינחס מגניוויש.
  • פיגא - אשת רבי קלונימוס קלמן מלנצהוט בן רבי יעקב, תלמידו של החוזה מלובלין, אחי רבי שלמה זלמן תלמיד ה"נועם אלימלך". מובא בשער הספר "קונטרס הגאון ר' צבי חריף" וב"אהל אלימלך" אות של"ו. בנם הוא ר' דוד.
  • חנה - אשת רבי מרדכי אבד"ק זילקובא ואחר כך אבד"ק רומנוב. בניהם: רבי אלטר ראובן ו"ר' הרצל"-רבי נפתלי הרץ.

תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי מנחם מענדל היה גדול אדמו"רי גליציה ורבים מגדולי האדמו"רים היו מתלמידיו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב ישראל דנדרוביץ, הקמיע שהעלים את הזהב (סיפור הקמיע שנתן הרבי מרימינוב ליהודי העיר בורשה עם צילום הקמיע בכתב יד הרבי ופענוחו), בתוך: ספר הנחמדים מזהב, עמודים 397-405.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאיר וונדר, כרך כרך ג', מאורי גליציה : אנציקלופדיה לחכמי גליציה, המכון להנצחת יהדות גליציה, תשל"ח-תשס"ה
  2. ^ יחד עם "החוזה מלובלין", "המגיד מקוז'ניץ" ו"האוהב ישראל".
  3. ^ שו"ת מראה יחזקאל סימן ק"ד בתשובה על רבו.
  4. ^ סוף ספר בארות המים מפי עד ראייה ששמע זאת מפיו.
  5. ^ הסיפור מובא בקצרה באתר סנונית בסיפור על ביקור בעיירה רימנוב, ובאופן מפורט בבלוג האגדה על נפוליאון ומלחמת גוג ומגוג - מתוך "אוצר הסיפורים".
  6. ^ וכן כתב רבי גרשון קמלהר ב"מבשר טוב" פרשת בשלח, בשם: "גלוי וידוע להזקנים והיודעים".
  7. ^ בין התקנות שתיקן:
    א) (=לבוש "צנוע")
    שלא ילכו הנשים בשטערין טיכלעך ובגרונד (=סוג כיסוי ראש מפואר),
    וגם שלא ילבשו שום בגד ואפילו מנעלים - ממאדע חדשה (=המודה החדשה, כלומר לפי צו האופנה) כמו שהולכים בשאר מקומות,
    וגם בצעיפים ילכו כמו שהלכו אמותיהם,
    ושלא ילכו על הראש בטיכל (=מטפחת ראש) אדום ובמנעלים שקורין סאנדלקעס (= סנדלים).
    ב) (=לא נשואות)
    הבתולות (=בנות - בדרך כלל נערות - שאינן נשואות) לא ילכו עם פיאות הראש (=סימן היכר לאשה נשואה) וגם עם קריינדליך,
    ולא דייטשע כתונתים (=בגדי נשים של מערב אירופה).
    ה) (=אולי צריך להיות: ג') (=העונש לחייט התופר לפי האופנה)
    החייט אשר יתפור איזה בגד עם מאדע חדשה יקנסו אותו בפעם ראשון.
    ופעם שנית יעבירו אותו כמבואר בפנקס דחבורא חייטים.
  8. ^ הספר תפארת מנחם מקוון, באתר ספרים עבריים.