יעקב יצחק הורוביץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החוזה מלובלין
רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ
מצבת החוזה בבית העלמין היהודי בלובלין
מצבת החוזה בבית העלמין היהודי בלובלין
לידה 1745
ה'תק"ה
יוזפוב, האיחוד הפולני-ליטאי עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 באוגוסט 1815 (יוליאני) (בגיל 70 בערך)
ט' באב ה'תקע"ה
לובלין, פולין הקונגרסאית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית העלמין היהודי הישן בלובלין
מדינה האיחוד הפולני-ליטאי עריכת הנתון בוויקינתונים
רבותיו המגיד ממזריטש, רבי אלימלך מליז'נסק
תלמידיו יעקב יצחק מפשיסחה עריכת הנתון בוויקינתונים
אב רבי אברהם אליעזר הלוי הורוביץ משברשין
צאצאים רבי יוסף מטורטשין, רבי ישראל (מתוך ארבעה)
אדמו"ר החוזה מלובלין
תקמ"הכ"א בתשרי תקע"ה
חתימה YYofLublin.jpg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ, המכונה החוזה מלובלין (תק"ה, 1745ט' באב תקע"ה, 15 באוגוסט 1815) היה תלמידו של רבי אלימלך מליז'נסק, מחשובי האדמו"רים בפולין בשלהי המאה ה-18. נודע כבעל ראייה רוחנית, ועל כן נקרא "החוזה".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ביוזפוב, 25 ק"מ ממזרח לבילגוריי (לפי גרסה אחרת, בלוקאוו), למשפחה מיוחסת: אביו הרב אברהם אליעזר היה אב בית-הדין המקומי, ואמו הייתה בתו של רבי יעקב קופל מהעיר לוקאוו. הוא גדל בטרנוגרוד ולמד מפי הרב משה צבי מייזלס בז'ולקיב. אז נעשה תלמידו של רבי שמעלקה מניקלשבורג ועבר לישיבתו בשיניאווה. בהמשך שהה גם בחצר המגיד ממעזריטש, והיו לו קשרים אף עם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. עם פטירת המגיד ב-1772 חזר אל רבי שמעלקא ושהה עמו עד פטירתו ב-1778. אז נעשה תלמידו הקרוב של רבי אלימלך מליז'נסק.

בסביבות 1780, עבר ללנצוט ונשא את הרבנית תהלה שפרינצא בת רבי צבי הירש (מאשתו הראשונה, ששמה לא ידוע, נפרד כמעט מיד). הוא הנהיג בעיר עדת חסידים. צעד זה נעשה כשרבו עוד היה בחיים: לפי עדויות שונות, הלך רבי אלימלך ונעשה מסוגר ופרוש מן הציבור, ועוד קודם העדיף להפקיד את המגע היום-יומי עם הקהל בידי תלמידו הצעיר יחסית, שהקים חצר משלו בברכתו. רשימות אחרות מדווחות על מתח ביניהם. עם מות אשתו שפרינצא[דרושה הבהרה], נשא לאישה בשלישית את בילה מימעלס.

לאחר פטירת רבי אלימלך הוא נעשה לבכיר מנהיגי החסידות בגליציה ופולין, עמדה בה החזיק עד מותו שלושים שנה אחר כך. הוא מיקד את תורתו – שהדגישה את מחויבות הצדיק לסייע לחסידיו במישור החומרי והיום-יומי – בשכבות הנמוכות, אך צבר הצלחה גם עם צעירים למדנים ומיוחסים שהסתופפו בצלו; הידועים מביניהם היו רבי יעקב יצחק מפשיסחה (היהודי הקדוש), רבי ישראל יצחק קאליש ורבי שמחה בונים מפשיסחה. אלה הובאו על ידי תלמידו רבי דוד בידרמן מלעלוב.

הוא עזב את לאנצוט וחצרו נדדה לרוזבדוב, ושיניאבה ולבסוף לצ'כוב (עיר) (פו') הסמוכה ללובלין, ממנה התכוון לבסס את השפעתו בתוך העיר הגדולה עצמה, שהייתה בה נוכחות מתנגדית חזקה בראשות האב"ד הרב עזריאל הורוביץ. ב-1794 הקים בית מדרש בלובלין, ברחוב הראשי מול הטירה, שהיה יכול להכיל 180 איש, ונתקל בקשיים רבים שהערימו עליו ראשי הקהל. ב-1803 הגיע לבסוף לפשרה עמם, והמוסד הוכר רשמית: הפרנסים הצהירו כי ניתן לקיים תפילות בנוסח האר"י, וכי המניין לא יסבול עוד הצקות מהם ומהדורות הבאים. הסיבה שניתנה לכך בפנקס הקהילה היא קריסת קיר בבית-המדרש הישן, שהצריכה מבני תפילה אחרים בדחיפות, אך ההיסטוריון גלן דיינר (אנ') שיער כי עוצמתו הגוברת של החוזה ושגשוגו הכלכלי, בתקופה בה היה הקהל שרוי בקשיים כספיים, הניעו את הפרנסים לקבל אותו[1].

חתימתו

בראשית המאה ה-19, הפך את לובלין למוקד חסידות חשוב, יחד עם רבי ישראל הופשטין, המגיד מקוז'ניץ, קיבל על עצמו תקופה ארוכה ללכת עם כיסוי סביב עיניו כדי להישמר ממראות אסורים, ונודע אחר כך כבעל ראייה רוחנית, ועל כן נקרא "החוזה". לפי גרסה אחת היה יכול לראות ״מסוף העולם ועד סופו״ ולפי גרסה אחרת היה יכול לראות את נבכי הנפש ומחשבותיהם של אנשים. הוא גם סמך אדמו"רים וראשי שושלות חסידיות אחרות ברחבי פולין כולה, ופעל להפצת החסידות בפולין. בנוסף, עסק בלימוד תלמידים רבים, אשר חלק נכבד מהם היו לרבני ערים בפולין.

ב-1812 פרש מעליו תלמידו הבכיר, "היהודי הקדוש" רבי יעקב יצחק מפשיסחה, שהיה למדן אליטיסט והתנגד לשיטת רבו, שהתמקדה בחשיבות עשיית המופתים עבור פשוטי העם. ניצתה ביניהם מחלוקת קשה, וחסידי השניים הרבו להתעמת.

נפילתו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום שמחת תורה תקע"ה – 1814, נפל מחלון ביתו בנסיבות שלא הובררו מעולם. החוזה שרד את הנפילה, אך גופו שותק, ולאחר תשעה חודשים בתשעה באב נפטר, אלו העובדות היבשות, הפרשנויות שניתנו לסיפור רבות.

  • גרסת החסידים – החוזה רצה לדחוק את הקץ ופסקו מהשמים להלשיכו לארץ, החוזה לחם עם הסמאל והוא הפילו ומוטיבים מיסטים דומים,[2] לטענת החסידים מבחינה טכנית החוזה לא יכל לקפוץ, מפני שהחלון היה גבוה וצר, החוזה בכלל לא הכיר את החלון, וכוסות יין שעמדו על אדן החלון נשארו על עומדם.
  • גרסת המשכילים – באמצע שמחת תורה החוזה שתה והשתכר, ועל כן נכנס לחדרו לנוח לאחר מכן עלה לחלון השתין וקפץ או נפל משכרותו, יצחק ארטר כתב סאטירה בשם "גלגול נפש" על המאורע, ומתאר את תגובת החסידים: " ויאמרו אוי בעוונינו נאסף צדיק מרוב פשעינו, גווע ואיננו בחטאינו, גבר עליו סמאל בהאבק עמו, ויישאהו וישליכהו בעד החלון חוצה, ואנוכי עם שטן ומלאך רע נלחום לא נלחמתי, כי אם אחד השרפים ... השרף אשר במעי..."[3]
  • גרסת המחקר – במחקר מקובל לתמוך בגרסת המשכילים, דוד אסף העלה השערה נוספת, אשר לפיה החוזה ניסה להתאבד, אסף מסתמך על תיאור ניסיון התאבדות אחר שהיה עם החוזה, וכן על ציטוטים בשם החוזה בהם מבכה ומבקר את עצמו שחבל שנברא וכו' לטענתו, אלה נטיות אובדניות.[4]
קברו בבית הקברות היהודי בלובלין

עם פטירתו, ירדה לובלין ממעמדה כמרכז חסידי. הוא נקבר בבית העלמין היהודי הישן בלובלין (אנ'), על הר הטירה (אנ').

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו לו ארבעה בנים ובת, כולם מזוגתו השנייה, שפרינצא

שיטתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוזה מלובלין גיבש שיטה עיונית מקורית סביב תורת הצדיק, אותה למד ממוריו המגיד ר' דב בער ממזריטש ור' אלימלך מליז'נסק, אך הוסיף עליה ממדים חדשים והעמיק בה מניסיונו המעשי בהנהגת עדה בגליציה מאז שנות השמונים של המאה השמונה עשרה. בספריו "זאת זיכרון", "זיכרון זאת", ו"דברי אמת", הכתובים בחלקם כאוטוביוגרפיה, פרש את לבטיו בהנהגת הציבור ואת מחשבותיו אודות יסודות המחשבה המיסטית, שההנהגה הצדיקית נשענת עליה.

דרכו בחסידות פנתה בעיקר אל השכבות העממיות. הוא הדגיש כי על ההמון להיות נאמן ודבוק בצדיקיו, לציית להם ולתמוך בהם. במקביל, תפקידו של האדמו"ר כמשפיע רווחה חומרית היה מרכזי בראיית עולם זו, עד כדי כך שעוני נחשב כסימן לאי-נחת מהבורא, והחסידים יכלו להגיע לתכליתם הרוחנית כמעט רק על ידי דבקות בצדיק. דרכו זו קוממה עליו מבקרים, כולל נאמנו "היהודי הקדוש", שייצג לבסוף גישה הפוכה בתכלית.

שמו וזכרו נערצים בעיקר בחסידויות פולין וגליציה שיצאו בעיקר מתלמידיו, ומכונה בהן: "הרבי מלובלין".

קדושתו והערצת תלמידיו אליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"החוזה" נודע בכוחו לנבא עתיד, לחזות בעבר, לגלות את שושלת היוחסין של נשמת האדם ואת תיקונה מגלגול לגלגול, וכל זאת יכול היה לקרוא מעל מצחו של אדם או מעל פתק שהוגש לו, גם נודע ביכולתו לצפות במתרחש בעולמות העליונים. לפי מעשיות החסידים נקרא ה"חוזה" על שם שיכל לראות למרחקים עצומים בראייה טבעית, בזכות שמירת העיניים שנהג בצעירותו. על נפילתו ופטירתו (ופטירת חבריו המגיד מקוז'ניץ ורבי מנדל מרימנוב באותה שנה) מסופר בפי החסידים שזה היה עקב ניסיונם להביא את המשיח, והתערבותם בשמים במלחמת נפוליאון ברוסיה ברצונם להופכה למלחמת גוג ומגוג[5]. גם זכרונו הפך לאגדה ידועה. על "החוזה" נאמר מפי רבי אורי מסטרליסק (השרף), שלובלין היא ארץ ישראל, חצר בית המדרש שלו היא ירושלים, בית המדרש עצמו הוא הר הבית, דירת "החוזה" - אולם העזרה וההיכל, חדר "החוזה" – הוא קודש הקודשים ושכינה מדברת מתוך גרונו של "החוזה מלובלין"[6].

היהודי הקדוש, תלמידו של החוזה, הוא גיבור הרומן ההיסטורי של מרטין בובר גוג ומגוג, והרומן מתמקד ביחסיו הנפתלים עם רבו.

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דברי אמת
  • זיכרון זאת
  • זאת זיכרון

ניגון המלאכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחצרות בית רופשיץ-צאנז ישנו ניגון שלימדו החוזה מלובלין, המכונה "ניגון המלאכים". הניגון מושר בטיש בליל שבת על הפיוט (מתוך זמירות השבת) "לאל אשר שבת". לניגון שתי נוסחאות, אחת מהירה וקלילה המושרת ברוב החצרות, ושנייה איטית יותר ובעלת קישוטים המושרת בחצרות דז'יקוב באבוב וויז'ניץ, בשינויים קלים בין החצרות וכן בשינויים קלים במנגינה לצורך התאמתה למילים. בנוסף ירמיה דמן, שר ניגון זה בגרסה שונה, כפי שקיבלו מאביו ממסורת חסידות רוזבדוב.

הניגון בגרסת דז'יקוב:


{
% 0
\numericTimeSignature \tempo "Andante" 4 = 120 \time 4/4 \key d \major
d'4 d'8 d'8 d'4 d'8 d'8 d'4 e'8 d'8 cis'4 d'4 e'4 e'4 e'4 e'4 b'8 b'4 b'8 a'4 g'4 a'2 fis'2 fis'2 e'4 d'4 e'8 e'4 fis'8 g'8 g'4 fis'8 e'1 g'8 g'4 fis'8 g'8 g'4 fis'8 e'1 fis'8 fis'4 e'8 fis'8 fis'4 e'8 d'1 fis'2 \times 2/3 {fis'4 [d'4 fis'4]} a'2 g'2 fis'4 e'4 \times 2/3 {g'4 [g'4 fis'4]} e'1 fis'8 fis'4 e'8 fis'8 fis'4 e'8 d'1 g'8 g'4 fis'8 g'8 g'4 fis'8 e'1 a'2 \times 2/3 {b'4 [a'4 g'4]} fis'2 e'2 a'2 \times 2/3 {b'4 [a'4 g'4]} fis'2 e'2 a'4 a'8 a'8 a'4 a'4 fis'1 

}
תקופת חייו של הרב יעקב יצחק הורוביץ על ציר הזמן
תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםציר הזמן


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם יצחק ברומברג, ה"חוזה" מלובלין, ירושלים תשכ"ב
  • יצחק אלפסי, החוזה מלובלין, ירושלים תשכ"ט
  • ר. פרידמן, החוזה מלובלין: ספור חייו ופעליו של רבי יעקב יצחק מלובלין
  • דוד אסף, נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות, מרכז זלמן שזר, 2008, פרק שני: 'המתנגדים התלוצצו שהשתכר ונפל': נפילתו של החוזה מלובלין, עמ' 137–178
  • א' רובינשטין, "ספרי החוזה מלובלין", קריית ספר, כרך לז, תשכ"ב, עמ' 123–126
  • ד"ר אוריאל גלמן, השבילים היוצאים מלובלין, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשע"ח

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפרק מתבסס על: Glenn Dynner, Men of Silk: The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006. עמ' 26–29, 68-70 והערות שוליים.‏; רחל אליאור, "בין היש לאין" (בקישורים החיצוניים).
  2. ^ ישראל ברגר, עשר אורות, פיוטרקוב תרס"ז, עמ' 91 סימן כז; אהרון ציילינגולד אהלי שם בילגורי תרע"א, עמ' 49-50, יחיאל מיכל גאלד, דרכי חיים ושלום, מונקטש, ת"ש, עמ' קמג-קמו ועוד
  3. ^ יצחק ארטר "גלגול נפש" בתוך הצופה לבית ישראל, נדפס מחדש בירושלים תשנ"ו עמ' 156-158, ראה גם אלכסנדר צדרבוים, כתר כהונה, אודסה תרכ"ז, עמ' 125
  4. ^ ראה גם 1=צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת רבי נחמן מברסלב, 2004, עמ' 51 הספר באתר כותר
  5. ^ בניגוד לדעת בעל התניא שתמך בצאר, וכן דעת תלמידו רבי נפתלי צבי מרופשיץ. תוכן הסיפור באריכות בספר ימות המשיח בהוצאת חסידי מונקאטש.
  6. ^ כל השבחים בקטע זה הם מספר נפלאות הרבי ושם מביא את המקורות, מלבד שאר ספרי תלמידי החוזה מלובלין שהם מעידים על קדושתו ורוח קודשו.