פרשת המן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ליקוט המן, ציור משנות ה-60 של המאה ה-15.

פָּרָשַׁת הַמָּן היא פרשה בפרק ט"ז בחומש שמות (פרשת בשלח), שבה מסופר על ירידת המן לבני ישראל במהלך נדודיהם במדבר סיני. נהוג לקשר פרשה זו לנושא הפרנסה.

תוכן הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המתואר בתורה בחומש שמות בתחילת פרק ט"ז, בני ישראל פונים בתלונה אל משה ואהרן כי אין בידיהם אוכל, וכי הם מעדיפים מוות בעבדות מצרים, מאשר מוות מרעב במדבר סיני. בתגובה, אלוהים אומר למשה כי מעתה ירד לבני ישראל לחם בבוקר ובשר בערב, כאשר הלחם הוא המן.

בירידת המן התרחשו מספר ניסים:

  • איסוף המן היה תמיד בשיעור עומר (עשירית האיפה, בין 1.5 ל-3 ק"ג) לנפש בימות השבוע,
  • ביום שישי ירד עומר כפול, אף עבור השבת, בעוד שבשבת לא ירד כלל מן.
  • בני ישראל נצטוו שלא לשמור מן מיום אחד למשנהו (למעט מיום שישי לשבת), ומן שהושאר מיום ליום נרקב.

פרשת המן במסורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הנוהגים לקרוא את פרשת המן מדי יום ביומו לאחר התפילה, ולכן היא נדפסה ברוב הסידורים לאחר תפילת שחרית. על פי מנהג זה נקראת הפרשה מפרק ט"ז, פסוק ד' ועד סוף הפרשה (ללא פתיחת הפרק המתארת את תלונות בני ישראל).

שבת שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שבת שירה

בשבת פרשת בשלח בה קוראים את פרשת המן, יש מנהג לפזר שאריות האוכל לציפורים, וזאת בשל מדרש המספר כי בשבת הראשונה לירידת ה"מן" אמר משה כי בשבת לא ירד מן, וביום שישי תרד כמות כפולה גם בשביל שבת.[1] דתן ואבירם פיזרו מהמן של יום שישי בשבת, וזאת כדי להפריך את דברי משה, אך ציפורים אכלו את המן שפוזר, וכך עם ישראל ראה את מימוש נבואת משה. לכן מפזרים את האוכל בשבת זו, בה קוראים בתורה על ירידת המן.[2]. בקהילות גאורגיה, נוהגים לאכול מאכל חיטה מיוחד שנקרא "קורקוטי", וזאת מפני "פרשת המן" המוזכרת בפרשה זו.

פרשת המן בהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שאמרו בשמו של רבי מנחם מנדל מרימנוב כי קריאת פרשת המן בסדר שנים מקרא ואחד תרגום ביום שלישי באותו השבוע של פרשת בשלח, שבת שירה, היא סגולה לפרנסה.

מקובל כי רוב תורותיו של רבי מנחם מנדל מרימנוב עסקו בפרשת המן, עליה הרחיב את הדיבור הן בהבנת הפרשה עצמה ומשמעותה, והן בעניין האותיות המרכיבות את המילה 'מן'. בספר מנחם ציון שערך רבי יחזקאל פאנעט, נרשם בהקדמה ש"עשרים ושתים שנה דרוש דרש מידי שבת בשבתו על פרשת המן". התעסקות זו נבעה כפי הנראה מהאותיות מם ונון הנמצאות הן בשמו העברי (מנחם), בשמו האידי (מנדל) ובשם מקומו (רימנוב).

רב חסדא הביא ראיה מפרשת המן שעל אדם להשכים בערב שבת, לטרוח ולזמן הוצאת שבת. זמן לקיטת המן, הייתה בשעת בוקר מוקדמת כמו שנאמר "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר"[3]. על סדר היום השישי נאמר בתורה כי "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ", - כלומר: מיד לאחר שיביאו את המן בהשכמה, יכינו אותו לאכילה. ומכאן, שיש להשכים ביום השישי כדי להכין את צורכי שבת[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק ידידיה פרנקל, פרשת המן - עניינו, סגולתו, טעמו ומקור אמירתו, הופיע בתוך כתב-עת "עדות", ירושלים:
חלק א, גליון יא, ערה"ש תשנ"ב, באתר HebrewBooks
חלק ב, גליון יב, סיוון תשנ"ב, באתר HebrewBooks

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]