מעון גילעם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעון גילעם או מעון גיל-עם הוא מוסד לשיקום עבריינים צעירים הפועל במסגרת רשות חסות הנוער של משרד הרווחה והשירותים החברתיים. המוסד ממוקם כ-3 ק"מ צפון-מזרחית לקריית אתא.

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת המעון היא קידום בני הנוער המגיעים אליו מבחינה לימודית, מקצועית וטיפולית עד לשילובם בקהילה. למקום מגיעים בני נוער בגילאי 12-18, שהופנו בצו בית משפט לאחר ביצוע עבירות חמורות. רבים מהם נחשבים נוער בסיכון, נפלטו ממסגרות אחרות, וסובלים מקשיים בתחום הרגשי, החברתי או המשפחתי.

המעון כולל שני מרחבי פעילות:[1]

  • מרחב המגן (סגור) – בו מטופלים בני נוער במצב שיקומי חמור יחסית.
  • מרחב פתוח - כולל את מרחב הקידום, בו נערך ביסוס הטיפול בבני הנוער והכנתם לקראת שילובם בהוסטל; והוסטל, בו נערכת השלמת התהליך הטיפולי בשילוב פעילות בקהילה והכנת בני הנוער לשילובם חזרה אל הקהילה.

בצוות המעון פועלים מורים, מדריכים חינוכיים ומקצועיים, עובדים סוציאליים, פסיכולוג, פסיכיאטר וצוות רפואי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעון הוקם ב-1966 כמעון סגור בלבד, וכלל מספר מבני מגורים, בתי מלאכה ומבני שירותים נוספים, המוקפים חומת בטון. שוכנו בו כ-30 בני נוער. בתחילה הוא הופעל בהתאם לתפיסה התפתחותית ופסיכואנליטית, לפיה עבריינות נוער היא תסמין למצוקה רגשית חמורה הנובעת מרקע סביבתי קשה, ולפיכך הטיפול התמקד בעברם של בני הנוער ובשורש של מניעי פעולתם (באמצעות פסיכותרפיה ועבודה סוציאלית), ופחות בהתנהגותם בהווה. בתקופה זו הועלתה ביקורת כלפי התנהלות המעון, לאחר שנמצא כי בני הנוער בו פעלו ללא מגבלות, במעין תת-תרבות עבריינית, והתרחשו בו אירועי אלימות קשה בין בני הנוער ובינם לבין המדריכים. ב-1972 נסגר המעון בהוראת שר הסעד לצורך ארגון מחדש.[2]

המעון נפתח מחדש ב-1974, והופעל בהתאם לתפיסה חדשנית יחסית בארץ במוסדות מסוג זה באותה תקופה - כלכלת אסימונים. זוהי שיטת טיפול התנהגותי, לפיה שינוי בהתנהגות מושג כאשר הסביבה פועלת באופן מתוכנן ועקבי בתגובה לכל פעולה של הנער - קבלת חיזוק חיובי על התנהגות רצויה (כך שהנער ירצה לחזור שוב ושוב על התנהגות זו כדי לקבל את החיזוק שוב), וחיזוק שלילי או עונש על התנהגות לא רצויה (כדי שהנער יפחית התנהגות זו כדי להימנע מכך). צוות המעון ערך רשימה מפורטת של התנהגויות מצופות לאורך סדר היום, ומערכת חיזוקים וקנסות על כל התנהגות, תוך שימוש ב"גילים" - אסימונים שווי כסף בהם יכלו בני הנוער לרכוש שירותים, מצרכים, אפשרויות בידור ואפשרויות תעסוקה כדאיות יותר, ובסופו של דבר אף להגיע לשחרור מוקדם יותר מהמעון והמרת ה"גילים" שנחסכו לכסף.[2]

השיטה ספגה ביקורת, בדומה לביקורות שהופנו לכלל השיטות בתחום הטיפול ההתנהגותי ועיצוב התנהגות - מכניזם קר ומנוכר של חיזוקים ועונשים בדומה לזה המופעל על חיות מעבדה; פעילות המתמקדת בתקנון ההתנהגויות בלבד ואי יצירת קשר אישי בין המדריכים לנערים או הפיכתם למודל הזדהות עבורם; התרגלות המביאה לירידה הדרגתית ביעילות השיטה עבורם; עיסוק בהתנהגות שטחית שאינה מוטמעת באופן מעמיק באישיות בני הנוער; עיסוק בהתנהגויות יומיומיות קטנות ושוליות לצד חוסר התעסקות במניעים הפנימיים העמוקים של בני הנוער להתנהגות העבריינית שהביאה אותם אל המעון מלכתחילה; חוסר טיפול בסביבה החיצונית החברתית-משפחתית שלהם אליה הם חוזרים בתום שהותם במעון; ביקורת על חלק מהעונשים כגון שימוש ב"חדר פסק-זמן" ומתן עונשים ללא בירור מעמיק של סיבות ההתנהגות (למשל פסק זמן ונטילת כל ה"גילים" שנצברו עד כה לאחר איחור בחזרה מחופשה בבית וזאת ללא בירור האם יש סיבות מוצדקות לכך); ועוד.[2]

נערכו מחקרים מועטים על יעילות השיטה בגילעם. מצד אחד, נמצא כי השיטה הביאה להצלחה בהתנהלות המוסד ובתפקוד בני הנוער בו, ואלימות בני הנוער בו פחתה באופן משמעותי. לצד זאת, ובדומה לממצאים על שיטות דומות ברחבי העולם, נמצא כי ההתנהגויות הספציפיות שרכשו בני הנוער פחתו ונעלמו מספר חודשים לאחר יציאתם מהמעון. כן נמצא כי כ-65% מבני הנוער שנבדקו חזרו לפעילות עבריינית ולבתי הסוהר לאחר שחרורם.[2]

בהמשך לביקורת שספגה השיטה, נערכו בה מספר שינויים לאורך השנים. המדריכים נדרשו ליצירת קשר בלתי-פורמלי ואישי יותר עם בני הנוער, ולגמישות רבה יותר בהפעלת התקנון. במהלך סוף שנות ה-70 הוקמה לצד המעון הסגור יחידת המרחב הפתוח, כולל שלב הקידום (אליו עברו בני נוער שצברו 16,000 "גילים" ויצאו מהמרחב הסגור), ושלב ההוסטל, שהיווה הכנה ליציאה חזרה לקהילה. במרחבים אלו הופעלה שיטת ה"גילים" פחות על התנהגויות יומיומיות ספציפיות ויותר על הרגלים חברתיים כלליים ונורמות מקובלות, במטרה להגביר את ההכללה בהטמעת דרכי ההתנהגות הרצויות עבור בני הנוער, לקראת חזרתם לקהילה (בה אין "גילים").

המעון כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת שנות ה-2000 מושם דגש רב יותר על פרויקטים של הקהילה במסגרת המעון, ופעילויות לשילוב בני הנוער במסגרת הקהילה.[3]

בשנים האחרונות עולה ביקורת על התנהלות המעון, ופורסמו בתקשורת מספר אירועי אלימות חמורה והתעללות של מדריכים כלפי בני הנוער במוסד.[4][5] כן נטען כי מספר העובדים מועט וקוצץ עם השנים, וכי קיימת פגיעה בתנאי העסקתם, ומצב זה מקשה על התנהלות המעון.[6]

כל נער שמגיע למעון נמצא כשלושה חודשים באבחון והסתכלות על מנת לקצוב את זמן השהייה שלו במעון.

קיים בית ספר בתוך המעון, רוב הילדים לומדים ברמה שבהם הם נמצאים ללא קשר לגיל, לאחר השלמת לימודים המקבילים לרמה הנדרשת מבוגר 12 שנות לימוד יש אופצייה לצאת מהמעון ולעשות בגרויות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גיל עם, באתר רשות חסות הנוער
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 צבי ינאי, ‏אסימוני החופש, מחשבות 45, פברואר 1977, עמ' 3–11
  3. ^ עלון גיל-עם, באתר רשות חסות הנוער
  4. ^ אסתי אהרונוביץ, ניב חכלילי, כמו חיות בג'ונגל, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2006
  5. ^ קישורים לכתבות על אירועי אלימות במעון גילעם, באתר "רווחה ופסיכיאטריה בישראל"
  6. ^ איריס מיזן, מעון ללא עובדים, באתר ערוץ עשר, 2 בדצמבר 2008 (במקור, מאתר "nana10")