מצד נקרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
מדינה ישראלישראל ישראל
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2005, לפי קריטריונים 3, 5
קואורדינטות 30°34′45″N 35°00′48″E / 30.57917°N 35.01333°E / 30.57917; 35.01333קואורדינטות: 30°34′45″N 35°00′48″E / 30.57917°N 35.01333°E / 30.57917; 35.01333
דרך הבשמים בנגב
מצד נקרות

מצד נקרות הוא מבנה נבטי ומצד רומי ששימש כעמדת שמירה ושוכן על גדת נחל נקרות[1]. העמדה הוקמה על ידי הנבטים כדי להגן על דרך הבשמים. המקום נעזב לאחר השתלטות האימפריה הרומית על דרכי המסחר הנבטיות. בתקופה הרומית הקדומה, שימש המצד כתחנות שיירות נבטית, בתקופה הרומית המאוחרת שימש כמצד רומי ונקודת שמירה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה הא׳ לפסה״נ סללו הנבטים את הדרך בין מואה הנבטית לעבדת דרך מכתש רמון, בדרך זו נוסדו כמה אתרים קטנים שנועדו לשמור על הדרך. רובם נושבו גם לאחר שסופחה ממלכת הנבטים לאימפריה הרומית בשנת 106 לספירה ועד ראשית המאה השלישית[2].

תיאור המצד[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתר כולל ארבעה מבנים. המבנה הראשון, מבנה נבטי, נמצא בחלק המזרחי של הגבעה, במרחק של כ-20 מ׳ ממנו נמצא המבנה רומי. על פסגת הגבעה, ממזרח לשני המבנים הללו בנוי מגדל תצפית קטן והמבנה הרביעי הוא בריכת מים בנויה, הנמצאת במעלה ערוץ הררי שמדרום לגדת נחל נקרות[3].

המבנה הנבטי - המבנה המוקדם נהרס, ככל הנראה בידי בוני המגדל המאוחר, ואבני קירותיו נשדדו עד ליסודות. תוכניתו המקורית הייתה מלבנית (17x12 מ׳), הוא כלל שישה חדרים. החדרים היו מסדורים סביב חצר מרכזית. בשלב מאוחר יותר נוספו שני חדרים בצלעו הדרומית, ושניים או שלושה בצלעו המערבית. בחדרים נמצאו מתקנים בגדלים שונים. הכניסה למבנה נמצאה בפינה הצפונית-מזרחית של החצר ובה ספסל אבן לאורך צידה הצפוני. החצר מרוצפת אבנים שטוחות וגדולות בחלקה המרכזי ואבני ריצוף קטנות בצדדים.

המבנה הרומי: הוא מגדל בעל תוכנית מרובעת. המגדל שהיה במקור בן שתי קומות, השתמר בגובה של כ- 3 מ׳. עובי קירותיו 0.6 מ׳, והוא כולל שלושה חדרים: שני חדרים קטנים במערב וממזרח להם אולם מאורך. לכל חדר כניסה נפרדת לאולם. הכניסה למגדל היא הדרומית-מזרחית של האולם ורוחבה 0.8 מ׳. צמוד לקירו הצפוני של האולם נמצאו מדרגות העלייה לקומה העליונה. גובה החדר עד לתקרה היה 2.2 מ׳. בחדרים נמצאו ארונות קבועים בתוך הקירות.

מגדל התצפית - מידותיו כ- 4x3 מ׳, כולל חדר שקירותיו השתמרו בגובה של כמטר אחד.

בריכת המים

בריכת המים - בנויה אבני גזית, צורתה מרובעת, 7x7. היא השתמרה כמעט בשלמותה ובגובהה המקורי, כולל התקרה. בתקופת הפריחה של הממלכה הנבטית נוצלו מקורות המים הקבועים, ובמקביל לכך הופיעה לראשונה שיטת המאגורה. שיטה זו נעשתה לשלטת בנגב. למאגורות כמה תכונות ברורות: הן חצובות בסלע. החציבה נעשתה בדופן של ערוץ או במדרון. הצורה השכיחה היא של חלל מרובע ומעליו תקרה, שנתמכה בעמוד אחד או שניים ובכמה מקרים אף בארבעה עמודים. מיקומה של הבריכה במרחק כמה מאות מטרים מן המצד ומן הדרך. בשל הסלע הקשה שבערוץ הנחל, הבריכה לא נחצבה אלא נבנתה בצמוד לדופן הערוץ, לאחר מכן כוסתה בשפך אבנים ועפר על מנת לשמור מפני לחץ המים במאגר. תקרתה בנויה מלוחות אבן שטוחים, המונחים על שלושה קשתות והקירות הפנימיים מטויחים במספר שכבות טיח. בשאר הפרטים כגון ממדים, צורה, דרך ההזנה והפתחים להוצאת המים- דומה הבריכה למאגורות הנבטיות הנפוצות.

שיטה זו למניעת התאדות מעידה על הכרה יסודית של תנאי המדבר. את דפנות המאגורות, נהגו לטייח. אל המאגורה היה ניתן להיכנס דרך פתח, בדופן שפנה לעבר המדרון. לנוחות השואבים הותקנו בימת שאיבה ומדרגות אל הקרקעית. המים הוכנסו דרך פתח שני שבתקרת המאגורה.

ממצאי החפירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חפירות ארכאולוגיות נערכו באתר על ידי רודולף כהן בשנים 1981–1982[3]. המכלול הקרמי שנמצא על רצפת החדרים של המבנה הנבטי הקדום כוללת קערות נבטיות מצוירות, נרות וסירי בישול, האופייניים למאה הראשונה לספירה. כמו כן נמצאו מטבעות נבטיים של חרתת הרביעי ומולכו השני[4].

הממצא הקרמי של המבנה הרומי, כלל נרות, קערות וסירי בישול האופייניים למאות ה-2–3 לספירה. כמו כן נמצאו בשפכים שליד המבנה מטבעות הקיסר אלאגבאלוס[5].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מצד נקרות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרדכי גיחון. "אתרי הלימס בנגב" ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה יב. (1975) עמ׳ 149
  2. ^ רוזנטל-היגנבוטום, רנטה. הנבטים בנגב. חיפה: מוזיאון הכט, תשס"ד עמ' 11
  3. ^ 3.0 3.1 רודולף כהן. "הדרכים העתיקות מפטרה לעזה לאור התגליות החדשות" דרכי הבשמים. עורכים. אוריאן עזרא, עיני יעקב. שדה בוקר: מדרשת שדה בוקר, 2000. עמ' 82
  4. ^ רודולף כהן, "הדרכים העתיקות מפטרה לעזה לאור התגליות החדשות" דרכי הבשמים. עורכים. אוריאן עזרא, עיני יעקב. שדה בוקר: מדרשת שדה בוקר, 2000. עמ' 84
  5. ^ רודולף כהן, "הדרכים העתיקות מפטרה לעזה לאור התגליות החדשות" דרכי הבשמים. עורכים. אוריאן עזרא, עיני יעקב. שדה בוקר: מדרשת שדה בוקר, 2000. עמ' 85