אלאגבאלוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלאגבאלוס
Marcus Aurelius Antoninus Heliogabalus
Bust of Elagabalus - Palazzo Nuovo - Musei Capitolini - Rome 2016 (2).jpg
לידה 20 במרץ 203 עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 11 במרץ 222 (בגיל 18) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה טיבר עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת השושלת הסוורנית
אב Sextus Varius Marcellus עריכת הנתון בוויקינתונים
אם יוליה סואימיאס עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אלכסנדר סוורוס עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מטבע זהב של אלאגבאלוס. על צד אחד דמותו של האוגוסטוס עם שמו ותאריו ומהצד השני האבן של אל השמש על גבי מרכבה והכיתוב "אל השמש הקדוש אלאגבלו" (Sanct Deo Soli Elagabal)

מרקוס אורליוס אנטוניניוס אוגוסטוסלטינית: Marcus Aurelius Antoninus Augustus) ‏ 203 בקירוב - 11 במרץ 222. היה שליט רומא בשנים 218–222. ידוע בשם אֶלַאגַבַּאלוּס (בלטינית: Elagabalus) או הֶלְיוֹגַאבַּלוּס (בלטינית: Heliogabalus), על שמו של אל שמש שמרכז הפולחן שלו היה בעיר אמסה, מקום הולדתו של אלאגבאלוס.

הוא שימש מילדות כוהן העליון לאל השמש. בשנת 218 בגיל 14 בלבד הועלה לכס השלטון על ידי על ידי סבתו יוליה מייסה ואמו יוליה סוימיאס כחלק ממהלך להחזרת השלטון לידי שושלת הסווראנים, הוא הועלה לתפקידו על מנת שישמש כשליט-בובה, דמות ציבורית של שליט עבור סבתו ואמו שתכננו להחזיק הלכה למעשה במושכות השלטון.[1] אלאגבאלוס ישב על כיסא השלטון במשך 4 שנים בלבד, תקופה קצרה זו הייתה סוערת במיוחד, הוא פעל מיידית עם כניסתו לרומא לקדם את פולחן אל השמש אלגבאל ובהמשך הוריד את האל יופיטר ממרום מעמדו ושם את האל בראש הפנתיאון הרומאי מהלך חסר תקדים שלווה בנישואים שערורייתיים לבתולה וסטלית. במהלך שלטונו הוא ניהל חיי הוללות שכללו נישואים וגירושים ממספר נשים לצד נישואים לגבר הוא התמקד בקידום הרפורמה הדתית בראשותו והותיר את השלטון באימפריה בידי אמו וסבתו .[2] בשנת 222 נרצחו אלאגבאלוס ואמו על ידי חיילים מהמשמר הפרטוריאני ושרביט השלטון הועבר על ידי השליטות האמיתיות לידי בן-דודתו אלכסנדר סוורוס.

המידע על חייו ותקופת שלטונו הקצרה נלקח בעיקר מכתבי היסטוריונים רומאיים בני זמנו. היסטוריונים אלו שכתביהם מכילים מידע חלקי ולעיתים סותר מגלים יחס עוין ביותר כלפי האוגוסטוס הצעיר ומתארים אותו כשליט הרע, אדם חלש וחסר מידות מוסריות שנכנע לדחפים המיניים שלו. תיאורים אלו השפיעו על הדרך בה כתבו על אלאגבאלוס היסטוריונים של העת החדשה שדבקו בכתבי ההיסטוריונים הרומאיים ומציירים תמונה קיצונית של שליט יוצא דופן גם בקרב רשימת השליטים העריצים המטורפים ושלוחי הרסן של האימפריה הרומית.[3] למרות המוניטין המפלצתי ואולי בזכותו העניין באלאגבאלוס לא פסק, נכתבו עליו ספרים ומאמרים, שירים ומחזות נוצרו סרטים וספרי קומיקס והם מציירים את אלאגבאלוס בדרכים שונות: עריץ מטורף, אנרכיסט מסור, ודמות המאששת את מקומם של להטב"ים כדמויות בעלות משקל בהיסטוריה.

מקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפראפרזה על אמירת-הכנף של וינסטון צ'רצ'יל "ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי, מכיוון שאני עומד לכתוב אותה".[4] הגורם המרכזי בחותם שהותיר שלטונו הקצר של אלאגבאלוס בהיסטוריה הם כתבי ההיסטוריונים הרומאיים קסיוס דיו והרודיאנוס שכתבו אודותיו. הם לא חוסכים מאלאגבלוס את שבט ביקורתם ועושים זאת מבלי לברור במילים. כתיבתם האכזרית ורווית הבוז לא הותירה מקום לפרשנות או לקול שקול יותר ורגשי התיעוב שבכתביהם השפיעו על המקור ההיסטורי השלישי ההיסטוריה אוגוסטה שנכתבה במרחק של למעלה ממאה שנים לאחר מותו של אלאגבלוס, ככל הנראה בתקופת קונסטנטינוס "הגדול". כתבים אחרים של היסטוריונים ביזנטיים שסיכמו ועיבדו את כתבי דיו הוסיפו גם הם פרטים צבעוניים על דמותו המבוזה של האוגוטוס הצעיר. הכותבים מתמקדים כל אחד על פי דרכו במגרעותיו האישיות, מעשיו הנפשעים ונפשו הסוטה של אלאגבאלוס ובעיקר באכזריותו, בקנאותו הדתית ובסטיותיו המיניות. מחקרים שנכתבו בתחילת המאה ה-21 חושפים את היקף הדעות הקדומות, האינטרסים הזרים והשנאה העיוורת של ההיסטוריונים הרומאיים שמעוותים את ההיסטוריוגרפיה ויוצרים דמות מפלצתית חד-ממדית. מחקרים אלו מנסים להסתמך על מעט הממצאים הארכיאולגיים שנותרו לאחר שהסנאט ציווה על "מחיקת קיומו", בראש וראשונה מטבעות שונים שנמצאו ברחבי האימפריה וכתובות שחמקו ממחיקה.

קסיוס דיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

את מרבית חייו העביר קסיוס דיו בשירות הציבורי של האימפריה הרומית. בתקופת שלטונו של אלאגבאלוס שהה דיו באנטליה והיה מרוחק ומנותק מרומא והאירועים אותם הוא מתאר וככל הנראה אסף את המידע משמועות שהגיעו אליו וממידע שאסף כאשר חזר לרומא במהלך שלטונו של אלכסנדר סוורוס, שלטון שהיה עוין במופגן כנגד אלאגבאלוס.[5] ספריו הידועים בשם "ההיסטוריה הרומאית" מסתיימים בתיאור ההיסטוריה עד לשנת 229 כלומר 7 שנים אל תוך שלטונו של אלכסנדר סוורוס, הספר האחרון מספר 80 באוסף המכסה את רוב שלטונו של אלאגבאלוס שרד רק בחלקים. קסיוס דיו מצייר את אלאגבאלוס באופן השלילי ביותר ומגלם בדמותו את כל התכונות להן הוא בז.[6] באופן יוצא דופן ובניגוד למנהגו קסיוס דיו נמנע מלקרוא לו בשמו ומסתפק בכינויי גנאי שונים ובעיקר מתייחס אליו כ"אנטוניניוס מזויף"[7] על פי מחקר עדכני משנת 2016 תיעוד ההיסטוריה של שלטון אלאגבאלוס בכתבי קסיו דיו לוקה בחוסר אמינות ובמכון משתמש דיו כלים של רטוריקה כגון שימוש בסטראוטיפים ובטקסטים ספרותיים על מנת ליצור דמות מיתית של השליט הרע, על פי המחקר דמותו של אלאגבאלוס בכתבי דיו היא קריקטורה ומכלול הכתיבה הוא כל גבול הסאטירה שתפקידה הוא להדגיש את השקפת עולמו של דיו על מהות השלטון ומהותו של השליט הטוב מול השליט הרע ומשמש את דיו על מנת להזהיר את הדורות הבאים מסכנות המונרכיה והדיקטטורה לרומא.[8]

הרודיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרודיאנוס היה היסטוריון שחי בתקופתו של אלאגבאלוס. הוא נשא במספר תפקידים במנהל האזרחי של האימפריה הרומית וחי חלק גדול מחייו ברומא. הוא נסמך במידה על כתבי קסיוס דיו, עדויות של עדי ראייה והשלמות מתוך הדמיון.[9] הרודיאנוס רואה באלאגבלוס שליט שהוא חרפה. בניגוד לדיו הוא לא כופר בלגיטימיות שלטונו של אלאגבאלוס ולא יוצא מנקודת המוצא המקדשת את שימור שיטת הממשל של האימפריה הרומית והסנאט בראשה. ההיסטוריון ההולנדי מרטין איקס קובע כי כתבי הרודיאנוס נכתבו באופן רשלני ובעיקר בהתייחס ללוחות הזמנים וכי יש בכתביו נטייה לוותר על הצמדות לעובדו על מנת להשיג אפקט דרמטי-ספרותי.[10] מחקר השוואתי קבע כי הרודיאנוס מבסס חלקים ניכרים מעבודתו על כתבי קסיוס דיו אך דבר לא מונע ממנו להוסיף או להחסיר פרטים רבים ומשמעותיים. הרודיאנוס מקמץ בפרטים על מעלליו המיניים של אלאגבאלוס, הסיפורים על מאהביו הגברים לא מופיעים אצל הרודיאנוס אך יש אזכור להופעתו ה"נשית" וחיבתו לבזבזנות וראוותנות המיוחסים להיותו אדם שנולד במזרח וזר לתרבות הרומאית. הרודיאנוס מפליג בפרטים על תפקידו של אלאגבאלוס ככוהן אל-השמש אלגבל ועל פולחן האל ברומא ועושה זאת בצבעים עזים אך לא מזכיר את נושא קורבנות האדם המוזכרים אצל דיו. ההיסטוריון הגרמני מיכאל זומר (Michael Sommer) מציין כי תיאור מעשי הפולחן בכתבי הרודיאנוס נועד בראש ובראשונה להדגיש את היות אלאגבלוס זר אוריאנטלי החותר תחת התרבות הרומאית בעוד שהדגש בכתבי דיו הוא הפולחן כחלק מהצגת אלאגבאלוס כעריץ מטורף החותר תחת החוק והסדר החברתי. החוקר מסיק כי גישתו של הרודיאנוס היא בעלת מידה של אמפתיה כלפי אלאגבלוס.[11]

היסטוריה אוגוסטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור היסטורי רומאי שלישי הוא הספר "ויטה אנטוניני הליוגבאלי" (Vita Antonini Heliogabali) שנכתב לכאורה על ידי אליוס למפרידיוס (Aelius Lampridius). ספר זה הוא חלק מההיסטוריה אוגוסטה - קבוצת ביוגרפיות של קיסרי רומא מאדריאנוס עד לנומריאנוס שנכתבה לכאורה על ידי מספר סופרים, המחקר ההיסטורי מיחס את כתיבת ביוגרפיות אלו לאדם אחד, אלמוני ככל הנראה במהלך המאה הרביעית.[12] קיימת תמימת דעים כי למפרידיוס הוא שם בדוי וזהות הכותב האמיתי לא ידועה. המקור מסתמך על כתבי קסיוס דיו והרודיאנוס, חוקרים של ההיסטוריה הרומאית נדרשים לשאלת האמינות של ההיסטוריה אוגוסטה והקונצנזוס הוא שמדובר במקור היסטורי שמכיל ברובו המצאות דמיוניות[13] ומרטין איקס קובע כי אף על פי שייתכן ויש במקור זה פסקאות אמינות הרי שהמקור בכללותו הוא לא יותר מטקסט השייך לסוגת הסיפורת. עם זאת ההיסטוריה אוגוסטה לא נכתב לשמש כספרות זולה אלא נכתב על ידי היסטוריון אלמוני פגאני שראה בנצרות ככוח הרסני שפוגע בערכים ושלמות האימפריה הרומית, הלקח המוסרי רץ כחוט השני בספרי ההיסטוריה אוגוסטה הוא ששליט רומאי "טוב" כמו מרקוס אורליוס או אלכסנדר סוורוס יזכה לחיים ארוכים ומוות מכובד ושליט רע כמו אלאגבאלוס או קונסטנטינוס יקבל את עונשו ויזכה למוות בזוי. ההיסטוריה אוגוסטה קורא לאוגוסטוס בשם האל אותו הוא עובד ומקשר את השניים יחד.עם זאת פרטי הפולחן והאמונה של אלאגבאלוס לא תופסים את עיקר הטקסט אלא תיאורים גרפיים בסגנון ספרות אימה המתארים סגנון חיים ראוותני אכזרי ומשולח רסן. על פי ההיסטוריה אוגוסטה אלאגבאלוס היה "המטונף והבזוי מכל היצורים על שתיים או ארבע רגליים".

מקורות מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידע נוסף, מוגבל בחשיבותו, על חיי ושלטונו של אלאגבאלוס, רובו מבוסס על כתבי קסיוס דיו והרודיאנוס נמצא בכתבים מאוחרים של היסטוריונים ביזנטים, היסטוריונים אלו מקדישים מספר שורות או פסקה קצרה לאלאגבאלוס בכתביהם. בין ההיסטוריונים נמצאים יואנס קסיפילינוס שכתב תקציר לספרו של קסיוס דיו במחצית השנייה של המאה ה-11, ויואנס זונאראס שפעל משלהי המאה ה-11 עד אמצע המאה ה-12 מקורות נוספים המסתמכים על המקורות הרומאיים הם כתבי אורליוס ויקטור שחי בשנים 320–390 וספר ההיסטוריה "קיצור על הקיסרים", שנכתב ככל הנראה בסוף המאה הרביעית, ומקורו ומחברו לא ידועים אך משמשים לעיתים במחקר. רוב המקורות המאוחרים מקבלים את הטענה שאלאגבאלוס לא היה יורש חוקי לכתר, נמנעים מדיון בשאלת כשירותו כשליט, ברפורמות הדתיות או בראוותנות של מעשיו אלא מתמקדים במעשיו והתנהגותו בתחום המגדר והמין תוך הרחבות על טענות קסיוס דיו והרודיאנוס.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע שהוטבע על ידי יוליה סוימיאס אימו של אלאגבאלוס ועליו דמותה עם שמה והתואר "אוגוסטה" ובצד השני דמותה של האלה הרומית יונו

אלאגבאלוס נולד ככל הנראה בשנת 203 או 204 בשם סקסטוס ואריוס אוויטוס בסיאנוס (לטינית: Sextus Varius Avitus Bassianus). בנו של סקסטוס וריוס מרצלוס (Sextus Varius Marcellus) סנטור רומאי ממוצא סורי,[14] ושל יוליה סוימיאס בסינה (Julia Soaemias Bassiana) בת למשפחת אצולה סורית מהעיר אמסה ואחייניתו (מנישואים) של האוגוסטוס ספטימיוס סוורוס מייסד שושלת הקיסרים הסווראנים.[15] הזוג התחתן בתאריך לא ידוע ככל הנראה לפני שנת 200 ומלבד סקסטוס ואריוס נולד בן נוסף ששמו לא ידוע. עם עלייתו לשלטון של האוגוסטוס קרקלה קיבל אבי המשפחה תפקידים בכירים בחצר והמשפחה עברה לרומא, הוא נפטר בשנת 215.

המקורות הרומאיים בני התקופה משתמשים בשם "אלאגבלוס" או"הליוגבלוס" אך ורק בהקשר לאל השמש של אמסה ומשתמשים בשם "סקסטוס ואריוס אוויטוס בסיאנוס" ולאחר מכן בשמו המלכותי "מרקוס אורליוס אנטוניניוס אוגוסטוס". החלפת השם אלאגבלוס כשמו של האוגוסטוס לאורך תקופת חייו החלה באמצע המאה הרביעית ומאז כל המקורות ההיסטוריים, המחקרים והספרות מתייחסים אליו בשם אלאגבלוס.[16]

כוהן גדול לאל השמש[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 217 נרצח קרקלה בידי חייל שנשלח מטעם מקרינוס מפקד המשמר הפרטוריאני. במשך מספר ימים נותרה האימפריה הרומית ללא שליט, וב-11 באפריל הכריז מקרינוס על עצמו, בתמיכת הצבא הרומי, את התואר "אוגוסטוס" וכל התארים והסמכויות של השלטון. אף על פי שחוסר שביעות הרצון ממקרינוס הלכה והתגברה במוקדי הכוח של האימפריה הרומית הנסיבות שהביאו לנפילתו התפתחו ממקורות הקשורים לשלטון הקודם ולכשלונו של מקרינוס מלבסס את שלטונו בהחלטיות חסרת מעצורים שהייתה מחויבת עבור שליט חפץ חיים באימפריה הרומית. לאחר תפיסת השלטון מקרינוס שלח את דודתו של קרקלה, יוליה מאסה, ביחד עם בנותיה יוליה מָמָאֶיה ויוליה סוימיאס ובנה סקסטוס ואריוס בסיאנוס לגלות באמסה. ליוליה מאסה הייתה גישה חופשית למקורות העושר של משפחתה ולמקורות הכוח בעיר ובפרובינציה, גורמים שאפשרו לה לחתור תחת מקרינוס.[17]

סקסטוס ואריוס בסיאנוס הפך לכוהן ראשי לאל השמש הפיניקי אל-ג'בל ובגין עובדה זו זכה מאוחר יותר לכינוי אלאגבאלוס, דרשותיו הסוחפות הביאו קהל רב למקדשים, ובמיוחד לוחמים של הלגיון השלישי גאליקה. פולחן אל השמש נערך סביב אבן שחורה בצורת חרוט שהייתה ההתגשמות הארצית של האל ולפניה נערך פולחן ששורשיו בתקופות הקדומות ביותר ובעל אופי של אורגיות פולחניות, פולחן זה כלל העלאת קורבנות ואולי גם טקסי סירוס וריקודים שהביאו את המשתתפים לכלל אקסטזה. במהלך הטקסים לבש סקסטוס ואריוס בסיאנוס שמלות מפוארות וניצח על הטקסים, מנהגי פולחן זה שהיו בעל אופי מיני מודגש ומנהגים זרים לפולחן הרומאי היו ככל הנראה בסיס לשמועות ומאוחר יותר למוניטין על הפקרותו המינית של מי שעתיד להיות האוגוסטוס אלאגבאלוס.[18]

עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע של אלאגבאלוס ממטבעת העיר צור. בגב המטבע צמד שוורים והכתובת LEG III GAL לציון תמיכתו של הלגיון השלישי גאליקה באלאגבלאלוס
כתובת קרקלה באתר כתובות נהר אל-כלב לכבוד סלילת הדרך בידי הלגיון השלישי גאליקה שמו של הלגיון נמחק מהכתובת בגלל תמיכתו באלאגבאלוס

הדחת מקרינוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליה מאסה ניצלה את הפופולריות של סקסטוס ואריוס בסיאנוס בקרב חיילי הלגיון השלישי ואת הנאמנות של חיילי הלגיון לקרקלה על מנת ליצור בסיס כוח צבאי להפיכת השלטון היא התניע והנהיגה מהלך שבסיכומו עלה אלאגבאלוס לשלטון.[19] היא הפיצה את השמועה שסקסטוס ואריוס בסיאנוס הוא בנו מחוץ למסגרת הנישואים של קרקלה ממערכת יחסים עם בתה ויוליה סוימיאס וככזה היורש הזכר האחרון לשושלת בית סוורוס שמועה נוספת שסייעה לרכוש את אהדת הלגיון הצביעה על עושרה המופלג של המשפחה ועל נכונותה לתגמל ביד רחבה את התומכים בה. חיילי הלגיון הזמינו את הנשים ואת סקסטוס ואריוס בסיאנוס למחנה הלגיון, הלבישו את הילד בבגדי ארגמן והכריזו עליו כאוגוסטוס.

קסיוס דיו מוסר תיאור שונה לחלוטין על נסיבות פריצת המרד. לפי כתביו גבר צעיר בשם גאניס שלא מוזכר במקרות האחרים ומתואר כמאהב של יוליה סוימיאס ושימש כדמות אב לסקסטוס ואריוס בסיאנוס היתום. הוא הפיץ את השמועה שאלאגבאלוס היה בנו של קרקלה והכניס אותו למחנה הלגיון השלישי ביום 16 במאי 218 ושכנע את חיילי הלגיון להמליך את סקסטוס ואריוס בסיאנוס ולמרוד במקרינוס. מחקרים מודרניים מטילים ספק במהימנות גרסה זו המוציאה מהתמונה את יוליה מאסה שהייתה דמות חזקה ושלטה ביד רמה בגורל המשפחה, בנותיה ונכדיה. סביר להניח שמהלך משמעותי שיעלה אותה לשלטון נעשה ללא ידיעתה המפורשת.[20]

עם קבלת הידיעה על המרידה שלח מקרינוס שככל הנראה לא העריך את חומרת האיום כוח פרשים תחת פיקודו של גנרל מנאמניו לדכא את המרד, המהלך הצבאי המהוסס נכשל, חיילי הלגיון השלישי הצליחו לשכנע את חיילי מקרינוס להרוג את מפקדם ועבור לצדו של סקסטוס ואריוס בסיאנוס. עם קבלת הידיעה על הכישלון הביו מקרינוס כי המרד מהווה סכנה של ממש ופנה אל חיילי הלגיון השני פרתיקה שחנה באפאמיאה שבסוריה מול חיילי הלגיון הוא העלה את בנו הקטין דיאדומניאנוס (Diadumenianus) מדרגת קיסר לדרגת אוגוסטוס וניצל את ההזדמנות החגיגית להבטיח לחיילי הלגיון מתנות ולהבטיח תשלום עבור נאמנותם במאבק, המאמץ לא הביא לתוצאות הרצויות וחיילי הלגיון גירשו את מקרינוס שחזר לאנטיוכיה.

לפי קסיוס דיו צעד סקסטוס ואריוס בסיאנוס אל עבר אנטיוכיה בראש 2 לגיונות לצידו על מנת למנוע ממקרינוס הזדמנות לאסוף כוחות נאמנים ולדכא את המרד שהיה בחיתוליו. ביום 8 ביוני נפגשו הכוחות בסמוך לעיר אנטיוכיה. קסיוס דיו מצייר את תמונת הקרב כסיפור הרואי לפיו גאניס שלמרות חוסר ניסיונו הצבאי פיקד על הלגיונות הנאמנים בעוד אמו וסבתו של סקסטוס ואריוס בסיאנוס מעודדות את רוח החיילים בעת שמומנטום של הקרב נטה לטובת מקרינוס ומעל לכל מתאר כיצד סקסטוס ואריוס בסיאנוס אף על פי שהיה ילד בן 13 חסר כל הכשרה צבאית הסתער על קווי האויב, חרבו שלופה בידו. על פי התיאור של דיו מקרינוס נבהל וברח משדה הקרב. על פי הרודיאנוס, מקריאנוס היה בעל היוזמה בתחילת העימות וצעד עם כוחותיו מאנטיויה לכוון אמסה, הצבאות נפגשו לקרב מכריע ומקרינוס נמלט משדה הקרב כאשר היה ברור שיחידות שלמות מצבאו עורקות למחנה המורדים. כך או כך, מקרינוס נותר ללא צבא שיתמוך בו החל במסע בריחה עם בנו מתוך תקווה להגיע לרומא אך נעצר בדרך והוצא להורג.

אוגוסטוס של האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסתו לאנטיוכיה ולאחר תשלום סכום נכבד לחיילים שתמכו בו שלח סקסטוס ואריוס בסיאנוס הודעה לסנאט ברומא ובו הוא הכריז על עצמו אוגוסטוס וביסס את חוקיות המהלך על סמך היות בנו של אנטוניניוס (קרקלה) ונכדו של סווארוס, הוא נטל לעצמו את השם מרקוס אורליוס אנטוניניוס אוגוסטוס שהיה שמו המלכותי של קרקרלה. מהלך זה העמיד את הסנאט בפני עובדה מוגמרת, בניגוד לחוק והמסורת הרומאית לפיו הסנאט היה הגוף היחיד בעל הסמכות להעניק את שרביט השלטון והתארים לשליט המיועד. אלאגבאלוס ונשות המשפחה נשארו באנטיוכיה ולאחר מכן בניקומדיה במשך שנה על מנת לבסס את השלטון, תחילה היה עליהם להתמודד עם מספר טוענים לכתר, אלאגבאלוס התמקד בפולחן של אל השמש בעוד אמו וסבתו אחזו הלכה למעשה במושכות השלטון. בסדרת טיהורים הוצאו להורג כל מי שיכול היה להיות איום על השלטון כגון מפקד הלגיון השלישי וגראניס שניהם תחת האשמה שניסו לחתור חתחת אלאגבלוס, וייתכן שמהלכים אלו נעשו מיוזמתן של אמו וסבתו כחלק ממאבקי כוח בחצר על השאלה מי יחזיק במושכות השלטון. ובסדרת טיהורים נוספת הוצאו להורג מושלים של פרובינקיות מנאמני מקרינוס ובהם מושל מצרים, פאנוניה, סוריה, ערביה מושלי הפרובינקיות המערביות לא נכללו בטיהורים ככל הנראה מאחר שהיו מרוחקים ולא מעורבים במאבקים על כס השלטון. רשימת המוצאים להורג הלכה והתארכה ובהמשך כללה אצילים וסנטורים שהואשמו בהתנגדות לאוגוסטוס החדש אחרים הואשמו בהתנגדות למדיניות שהתווה השליט החדש אך לפי קסיוס דיו הם הוצאו להורג כי אלאגבאלוס חשק בנשותיהם[21] מנגד מונה פובליוס ולריוס קומזון (Publius Valerius Comazon) מפקד הלגיון השני פרטיקה למפקד המשמר הפרטוריאני ולאחר מכן לקונסול לצד אלאגבאלוס בשנת 220 ומושל העיר רומא, אך לפי קסיוס דיו היה כלי-שרת ובובה בידי השליטים האמיתיים - נשות משפחת הקיסר.[22]

גם גראניס, מתומכיו הנלהבים של אלאגבאלוס מצא את מותו מהר מהצפוי, במהלך ויכוח עם האוגוסטוס הצעיר. על פי ההיסטוריונים הרומאיים בני התקופה ניסה גראניס לשכנע את אלאגבאלוס למתן את דרכיו דהיינו להתלבש בבואו לרומא בבגדים כנהוג ברומא ולא בבגדי- שמלות הכהונה אותם לבש בפומבי ולמתן את הלהט הדתי שבפולחן אל השמש. אלאגבאלוס לא קיבל את ההתערבות בפנים יפות והרג או שהביא להוצאתו להורג.[23]

כניסה לרומא וביסוס השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהות בניקומדיה במהלך 218–219 והתבססות במזרח האימפריה יצאה המשפחה השלטת אל רומא, ככל הנראה בלווית האבן השחורה שסימלה את האל אלאגבל, לתבוע את כס השלטון להלכה ואת מושכות השלטון למעשה. בכתבי קסיוס דיו בלבד מוזכרת אפיזודה לפיה על פי דרישת אלאגבלוס נתלתה בסנאט מעל הפסל של אלת הניצחון, תמונה ענקית של אלאגבלוס, לבוש בשמלה טקסית בעת ביצוע פולחן לאל אלאגבל לכאורה על מנת להרגיל את הרומאים לקוד הלבוש והמנהגים השונים. עם זאת היה בכך מין התחבולה, על פי המנהג כל ישיבה של הסנאט החלה במעשה פולחן ובו הסנטורים הציעו מנחות לאלת הניצחון, עם הצבת תמונתו של אלאגבאלוס, הוצאו המנחות הלכה למעשה גם לשליט ולאל החדש.

הפמליה הגיעה לרומא בקיץ של 219. בתאריך לא ידוע אך בסמוך לכניסת אלאגבאלוס לרומא הוא התחתן עם בת למשפחת אצולה רומאית יוליה קורנליה פאולה, ככל הנראה מתוך רצון להכניס את האוגוסטוס הצעיר שהיה נטע זר ברומא אל תוך מערכות השלטון האזרחיות של האימפריה. הנישואים עלו על שרטון במהירות, אלאגבלוס גירש את אשתו בטענה שיש בה בגופה פגם ככל הנראה הסיבה האמיתית לגירושים הייתה רצונו לשאת לאשה כוהנת של האלה וסטה כחלק מרפורמות הדתיות. המאמץ לצבור נקודות זכות ולזכות בלגיטימציה בא לידי ביטוי במטבעות שעליהן הובטחה אספקת מזון סדירה להמוני העם וביטחון המבוסס על החוק לאליטות.[24]

תקופת שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל מהמאה השלישית של יוליה קורנליה פאולה אשתו הראשונה של אלאגבלוס. מוצג במוזיאון באפסוס
פסל של יוליה קורנליה פאולה. מוזיאון גבעת הקפיטול.
מטבע עם דמותה של יוליה פאולה מצד אחד עם הכיתוב IVLIA PA-VLA AVG (יוליה פאולה אוגוסטה) מהצד השני מקדש האל אלגבל ובו האבן השחורה מסביב גלגל המזלות ממטבעת צידון
מטבע ועליו דמותה של יוליה אקילה סוורה הבתולה הוסטלית שהייתה אשתו השנייה והרביעית של אלאגבלוס עם הכיתוב IVLIA AQVILIA SEVERA AVG (יוליה אקילה סברה אוגוסטה)
פסל של אניה פאוסטינה אשתו השלישית של אלאגבלוס

המחקרים העוסקים בשלטון השושלת הסווארית בכלל ושלטון אלאגבלוס בפרט דנים בשאלה מי החזיק במושכות השלטון ומה היה חלקו של אלאגבאלוס בניהול ושליטה באימפריה כל המחקרים מצביעים כי אמו של אלאגבלוס יוליה סוימיאס ובמידה רבה יותר סבתו יוליה מאסה היו המתכננות והמוציאות לפועל מאחרי המלכתו של אלאגבאלוס ולמעשה שליטות האימפריה לכל דבר ועניין תוך שהן משתמשות בילד אלאגבאלוס ככלי שרת ושליט-בובה. בעוד אלאגבלוס עסוק ככוהן לאל השמש וממלא את זמנו בפולחן שלטו אימו וסבתו באימפריה[25] ועשו זאת באופן כמעט פומבי, בכתובות המוקדשות לאלאגבאלוס שתי הנשים מופיעות ושמן מעוטר בתארים המסמלים שלטון וכוח. יוליה מאסה מופיעה כ"אוגוסטה" וכ"אם מחנות הצבא והסנאט" (Augusta, mater castrorum et senatus) ויוליה סוימיאס נושאת אף היא את התואר "אוגוסטה" ו"אם האוגוסטוס" ובמקרה אחד "אם מחנות הצבא, הסנאט וכל הבית האלוהי" (mater castrorum et senatus et totius domus divinae). שתי הנשים מופיעות על מטבעות שנושאים את התואר "אוגוסטה" (AVGVSTA) כפי שמצופה משליט האימפריה. על פי ההיסטוריה אוגוסטה, יוליה סוימיאס הוכנסה אל תוך הסנאט והורשתה בפקדת האוגוסטוס להשתתף כנציגת הכתר בישיבות ואותו מקור מציין כי יוליה סוימיאס הקימה סנאט של נשים "סנאקולום" (senaculum) שקיבל החלטות בנושאי אופנה ופרוטוקול אך טענה זו מתקבל בספקות על ידי מחקרים היסטוריים מודרני.[26]

מחקרים שונים העלו השערה כי שלטונו החלש של אלאגבאלוס היה חממה לפעילות של קבוצות שונות בתוך שדרות השלטון הרומאי כגון צבא האימפריה שבתקופת אלאגבאלוס ישב בחיבוק ידיים מאחר שהאוגוסטוס לא הביע כל עניין במהלכיים צבאיים, קבוצה אחרת הייתה, ככל הנראה, סנטרים שונים שנשאו תפקידים רשמיים ורווחיים תחת שלטון ספטימיוס סוורוס וקרקלה והמשיכו להחזיק בעמדותיהם בתקופת שלטונו של אלאגבאלוס ואלכסנדר סוורוס.

המקורות ההיסטוריים שכולם עוינים את אלאגבאלוס מונים את מגרעותיו כשליט ומיחסים לו התנהלות כושלת ומעוותת שבבסיסה אישיות ילדותית ונרקיסיסטית, אמנם קשה לשער שנער צעיר בן 14 יוכל לשלוט באימפריה הרומאי בשיקול דעת ובגרות אך המחקרים ההיסטוריים המודרניים נחלקים לכאלו שמקבלים את עיקר הטענות כנגד אלאגבאלוס ומציגים אותו כחדל אישים שתקופת שלטונו הייתה נקודת שפל לממשל תקין.[27] ומספר מחקרים מצביעים על האפשרות שהתיאורים על התנהגותו חסרת המעצורים והשליטה מוגזמים, מגמתיים ומשקפים רק חלק מהאמת על תקופת שלטונו.

בראש וראשונה מקוננים המקורות הרומאיים כי אלאגבאלוס כשל בבחירת הפקידים ובעלי התפקידים הן בחצר המלוכה והן בניהול המערכת האימפריאלית מחקרים מודרניים מצביעים על התפוררות הערכים החברתיים וירידת קרנה של הסמכות השלטונית.[28] על פי הרדיאנוס "האוגוסטוס נהג בשיגעון מוחלט ומינה שחקנים מהתיאטרון לתפקידים רמים בנהול האימפריה". ההיסטוריה אוגוסטה מציין אנשים זכו בכיבודים ובתארים על סמך גודל אברי מינם ותפקידים ציבוריים אחרים נמכרו או אפילו נתנו על ידי האוגוסטוס לנהגי מרכבות, רקדנים ונהגי פרדות והם קיבלו משרות של מושלים, קונסולים ומפקדים של לגיונות צבא. מקסיוס דיו מציין רק שאלאגבלוס מינה לתפקידים בכירים את אלו שתמכו בו בעת עלייתו לשלטון או אלו שקיימו איתו יחסי מין.[29]

מאפיין נוסף לכאורה של אלאגבאלוס ותקופת שלטונו היא אכזריות לשמה, חסרת הבחנה וחסרת מטרה. קסיוס דיו הוא ההיסטוריון ששם דגש על תיאור אכזריותו של אלאגבאלוס, הוא מציין כי אלאגבאלוס פעל באופן מתוך דחף רצחני ומונה את מעשיו המוכתמים בדם ברשימת המוצאים להורג בפקודתו, רובם מתנגדים לשלטון, תומכי מקריאנוס או אלו שסר חינם מפני האוגוסטוס הצעיר. על פי קסיוס דיו חלק מהנידונים הוצאו להורג בהאשמות שווא ושיא האכזריות המתוארת היא העלאת קורבנות אדם לאלגבל.

טענה נוספת לכשלונו של אלאגבלוס כשליט נוגעת לבזבזנותו חסרת המעצורים מחד ומדיניות מוניטרית קצרת רואי. הוא החזיר למחזור את מטבע האנטוניאן ששוויו נמוך מהערך המוטבע עליו, הוכנס למחזור על ידי קרקלה במטרה למלא את אוצר הקיסרות בכל דרך אפשרית, ובוטל על ידי מקרינוס. הוא המשיך במגמת פיחות בערך המתכת היקרה במטבעות הדנאריוס, ובעוד שבתקופת קרקלה ייצרו 192 דנאריוס מליברה של כסף בתקופתו של אלאגבלוס ייצרו 228 דנאריוס מליברת כסף.[30] ההיסטוריה אוגוסטה מאשים את אלאגבלוס בבזבזנות של כספי אוצר האימפריה על מפעלי בניה מיותרים בתוך רומא מחד ומאשים אותו בהזנחת הפרובינקיות עם זאת הממצאים הארכאולוגיים ברומא מיחסים לאלאגבלוס בניית 2 מקדשים ומסלול מרוצים אחד ושיקום הקולוסיאום, ברחבי האימפריה הרומית נמצאו מספר כתובות המתעדות בניה ושיקום של מבני ציבור בפקודת אלאגבאלוס ומספר אבני מיל הנושאות את שמו, ממצאים אלו מעידים על המאמץ המתמשך אל המערכת האדמיניסטרטיבית של האימפריה תחת שלטונו לתחזק ולהרחיב את התשתית האזרחית. ההיסטוריה אוגוסטה מאשימה את אלאגבאלוס במתן "מתנות" - מענקים כספיים ללא חשבון ואירועים חגיגיים לאזרחי העיר רומא שהטילו מעמסה נוספת על אוצר אימפריה וחייבה את אוגוסטוס להטיל מיסים כבדים במיוחד על הפרובינקיות, על פי המקורות ההיסטוריים עם תום שלטונו של אלאגבאלוס היה אוצר ערי הבירה של הפרובינציות מדולדל עד כדי כך שאלכסנדר סוורוס נאלץ להימנע מלגבות את "מס ההכתרה" המסורתי. מחקרים מודרניים מצביעים שההדלדלות ברזרבות המטבע באוצר האימפריה ותהליכים אינפלציוניים הרסניים החלו למעשה בתוך תקופת כהונתו של קרקלה שנאלץ לנקוט בצעדים מוניטריים שונים ומשונים על מנת לממן הוצאות מאסיביות בעיקר על מסעות מלחמה שבסיכומו של דבר פגעו בכלכלת האימפריה.[31]

נישואים לבתולה וסטלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי כל המקורות בני התקופה אלאגבלוס התחתן עם בתולה וסטלית ככל הנראה עם בתולה הבכירה, שלה סמכויות מיוחדות ומעליה היה ממונה הפונטיפקס מקסימוס. מדובר במהלך יוצא דופן וקיצוני מאחר שנגד את המסורות הרומאיות הבסיסיות והמקודשות ביותר. על פי המנהג הבתולות נדרו נדר פרישות, האוסר עליהן לקיים כל מגע מיני עם גבר ולהקים משפחה במשך כל שנות כהונתן. אם הבתולה הפרה את נדרי פרישותהּ, מועצת כהנים הייתה מתכנסת בראשות הפונטיפקס מקסימוס, ואם הבתולה נמצאה אשמה גזר דינה היה מוות על ידי קבורה בעודה בחיים. מי שקיים יחסי מין עם בתולה הווסטלית, היה מוצא להורג במלקות. מכיוון שפגיעה בתומתן של הבתולות ובטוהר מידותיהן היווה פגיעה ברומא עצמה.[32]

על פי המקורות הרומאיים הוא התחתן עם בתולה וסטלית בשם אקיליה סוורה (Aquilia Severa) ושמה מופיע גם במטבעות של אלאגבלוס בתוספת השם "יוליה" שניתן לה לאחר הנישואים. על חלק מהמטבעות נראים בני הזוג מחזיקים ידיים מצד אחד ומצד שני מופיע שמה עם התואר "אוגוסטה". תאריך הנישואים לא ידוע אך מניתוח תאריכי הטבעת מטבעות על שמה מצביע מחקר נוּמִיסְמָטִי על שנת 221.על פי קסיוס דיו אלאגבלוס הצהיר כי הנישואים נועדו על מנת שייולדו ילדים "אלוהיים", כלומר שאלאגבלוס ראה בעיני רוחו את עצמו כמי שממזג את הדת של רומא העתיקה עם פולחן אל השמש הפיניקי וכמייסד של שושלת קיסרים-כוהנים.

מינוי אלכסנדר סוורוס לקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשיו יוצאי הדופן בכל קנה מידה של אלאגבאלוס שכוונו ישירות כנגד המסורות המכוננות של האימפריה הרומית העירו כנגדו אויבים שהמסוכנים שבהם היו הצבא וקציניו ובראשם המשמר הפרטוריאני שתמיכתם היתה קריטית עבור כל שליט של האימפריה הרומית. תהליך הידרדרות התמיכה באלאגבאלוס והפיכתו מנכס לנטל לא נעלמו מעייני סבתו שפעלה בנחישות על מנת לשמר את הכוח שבידה ולהבטיח כי נפילתו הוודאית תיעשה תחת שליטה של המשפחה וללא סכנה לאבדן הנכסים השלטוניים שבידה. בצעד ראשון היא שכנעה, בקיץ 221 את אלאגבאלוס לאמץ כבן ויורש עתידי את בן דודו אלכסיאנוס על סמך ההבטחה כי כך יוכל להקדיש עצמו לעבודת הקודש של אל השמש. הבן המאומץ נטל את השם מרקוס אורליוס אלכסנדר שקישר אותו גם לאלאגבאלוס וגם לקרקלה וקיבל את התואר "קיסר". על מנת לבסס את מעמדו כמי שזכאי לכס המלכות מלידה החלו אמו וסבתו להפיץ את השמועה שגם הוא, כמו אלאגבאלוס, בנו הבלתי חוקי של קרקלה. השמועה הפכה לחלק מהביוגרפיה הרשמית של מי שעתיד להיות האוגוסטוס אלכסנדר סוורוס רק עם עלייתו לכיסא המלוכה אז נאמר במפורש כי קרקלה הוא אביו ואלאגבאלוס כקרוב משפחה ואב מאמץ נמחק לחלוטין מעברו. צעד שני בניסיון לשמר את השלטון היה להביא לגרושין בין אלאגבלוס לבתולה הוסטלית אקילה סוורה, נישואין שהיו שערוריה ולצנינים בקרב אזרחי רומא ולאחר מכן התחתן עם אנניה פאוסטינה שהייתה קרובת משפחה של הקיסר מרקוס אורליוס אחד משליטי רומא הגדולים בהיסטוריה, נישואים אלו לו היו עולים יפה היו מעגנים את שלטון השושלת של אלאגבאלוס ומשפחתו אל תוך לב ההיסטוריה הרומאית.

אם הייתה תקווה להתחלה חדשה ורצון טוב היא התפוגגה במהירות. יוליה מאסה ויוליה מָמָאֶיה אמו של אלכסנדר סוורוס החלו להתרחק מאלאגבלוס ואמו יוליה סוימיאס בתהליך שבסיכומו של דבר יקרע את המשפחה השלטת. הן שמרו את אלכסנדר סוורוס במרחק מפולחן אל השמש ומכל קשר וזיקה עם אלאגבאלוס, קשרים שהיו לצנינים בעיני האצולה הרומאית ואספו מורים רומאיים שלימדו אותו את ההליכות וההלכות של החיים הרומאיים. אלאגבאלוס גירש תוך זמן קצר את פאוסטינה ולקח לאישה, שוב, את אקילה סוורה הכוהנת הוסטלית והגלה או הוציא להורג את מוריו של אלכסנדר סוורוס. העימות הדרדר לכלל מאבק גלוי כאשר אלאגבאלוס ניסה להרוג את אלכסנדר סוורוס במספר הזדמנויות ועורר עליו את זעמם של חיילי המשמר הפרטוריאני. התסיסה הביאה את אלאגבלאלוס, בלווית אמו, אל מחנה המשמר עם אלכסנדר סוורוס ולבקש את סליחת החיילים ולהבטיח כי יסלק את חבר מרעיו.

מותו של אלאגבאלוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבו של אלאגבאלוס המשיך להדרדר, הוא ניסה למנוע מאלכסנדר סוורוס מלהופיע בפומבי ובמקביל ביקש מהסנאט שתואר ה"קיסר" יילקח מסווארוס. בקשתו נדחתה, הוכחה לכך שהוא הפך לחסר השפעה לחלוטין ומנותק מכל מקורות התמיכה בו. כתובות מתחילת שנת 222 מזכירות, עדיין, את אלאגבאלוס ואלכסנדר סוורוס כשליטים אך ביום 13 במרץ 222 לאחר שניסה ככל הנראה לפגוע שוב בסווארוס הופיע שוב אלאגבאלוס במחנה המשמר הפרטוריאני על מנת להרגיע את התסיסה והכעס נגדו אך נתפס כאסיר שתי האחיות יוליה מָמָאֶיה ויוליה סוימיאס שליוו את בניהם התעמתו והתחרו על תמיכת חיילי המשמר שהוציאו להורג את אלאגבאלוס ולאחר מכן את אמו. ראשיהם נכרתו הגופות הפשטו ונגררו ברחובות העיר, גופת אלאגבאלוס נזרקה לנהר הטיבר וגופת יוליה סוימיאס נקברה במקום לא ידוע. יום למחרת הוכרז אלכסנדר סוורוס לאוגוסטוס. על פי קסיוס דיו נערך טיהור בקרב נאמני אלאגבלוס והאבן השחורה הקדושה לאל השמש הוחזרה לחומץ.

על פי ההיסטוריה אוגוסטה הוצאתו להורג של אלאגבאלוס הייתה מתוכננת, לכאורה אלאגבאלוס הורה לגרש את הסנטורים מרומא וחיילי המשמר החליטו שהגיעו מים עד נפש. הם הוציאו להורג את הפמליה של אלאגבאלוס תחילה ומצאו את האוגוסטוס מתחבא בחדר שירותים, הוא הוצא להורג לאלתר וגופתו נגררה ברחובות והושלכה לנהר הטיבר.

לאחר מותו הסנאט הורה על הכחדת זיכרונו מההיסטוריה של האימפריה על ידי מחיקת שמו ממסמכים וכתובות. בני משפחתו שנותרו שליטים של רומא לא מחו ולא ניסו למנוע את מחיקת זכרו וניסו להרחיק את עצמם ככל שיכלו מכל הקשור אליו. מינויים ציבוריים שנעשו על ידי אלאגבאלוס בוטלו וכל הרפורמות הדתיות הוחזרו לאחור: הפסלים של אלי רומא הוחזרו למקדשיהם, אלאגבל הורד מדרגתו הרמה בראש הפנתיאון הרומאי ויופיטר חזר למקומו, האבן השחורה של אלגבל הוחזרה לעיר חומץ מרכז פולחנו המחודש של אל השמש ומקדש אלגבל ברומא הוקדש (מחדש) ליופיטר. שלטונם ותפקידם ההיסטורי של האוגוסטוס והאל שלו בא לקיצו.[33]

רפורמות דתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו וחייו של אלאגבאלוס קשורים באופן הדוק עם דמותו של אל השמש של אמסה המופיע בשמות שונים בכתבים הרומאים כאלאגבאלוס או הליוגבאלוס שמו מופיע גם על גבי מטבעות מתקופת שלטונו של מרקוס אורליוס אנטוניניוס אוגוסטוס (אלאגבאלוס) כאלגבל. השנת 1976 נמצא תבליט מהמאה הראשונה לספירה במרחק מה מהעיר חומץ ועליו מופיעים 2 דמויות של אלים מקומיים אחד מהם הוא בדמות לוחם אנושי בעוד השני הוא בצורת קונוס -אבן או הר עם נשר בראשו ושמו מצוין אלגבל דהיינו האל של ההר.[34] מטבעות של העיר חומץ מתארים את האל כאבן הנמצאת בתוך מקדש, מערך מסוג זה ידוע כביתאללטינית: Baetulus וגם Baetylus), שמשמעותו בשפות שמיות "ביתו של האל", והוא אבן או מערך של אבנים מקודשות הקשורות באלוהות. ביתאל מופיע בכתבים החל מהתקופה האשורית ועד התקופה הביזנטית.[35] הרודיאנוס כתב: "לא היה פסל מעשה ידי אדם ליצג את האל כמו שנהוג אצל הרומאים או היוונים אלא אבן גדולה עגולה בבסיסה מתחדדת בראשה וצורתה כקונוס וצבעה שחור".[36] החל מהמאה השלישית, במועד לא ידוע הפך אלבל מאל של ההר לאל שמש, הוא מופיע בכתובת של חיילים רומאיים מחומס שמתארכת ל-200–210 מוקדשת ל"אל השמש אלאגבאלו" (Deo Soli Aelagabalo). אף על פי שאלגבל היה אל מקומי שפולחנו היה בעיר חומס בלבד פולחנו משך מאמינים מחוץ לתחומי העיר והמקדש של אל השמש משך קהל רב. שרידי המקדש לא נמצאו שרידים בחפירות ארכאולוגיות, מטבעות מחמס מתארים מקדש מוגבהה ומדרגות המובילות לחזית בעלת 6 עמודים ומעליה טימפנון בין העמודים נמצא הבתאל של האל אלגבל. הפולחן נוהל על ידי כוהן גדול ככל הנראה התואר עבר בירושה ויש עדויות שסבא-רבא של אלאגבאלוס היה כהן גדול של אלאגבל.[37]

הרפרמות של אלאגבאלוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטאוריט הקוני השחור, במקדש אלאגבאלוס בעיר חומס
"אלאגבלס נוהג במרכבה משוכה על ידי 16 סוסים לבנים ועל הבמה מעוטרת באבני חן מונחת האבן השחורה" ציור משנת 1902 לספר "הייסורים")

תקופת שלטונו של אלאגבאלוס הייתה תקופה של רפורמה דתית קצרת ימים, רפורמה זאת זוהתה לחלוטין עם דמותו ככוהן דת חתרה תחת הפנתיאון הרומאי ותחת המיתולוגיה הרומית. עיקרה היה הכנסת אל שמש שמרכז פולחנו בסוריה אל תוך רומא ואליליה, אל זה הוצב בראש הפנתיאון והוריד את האל יופיטר ממעמדו כראש האלים ופטרונה של רומא העתיקה. מהלך חסר תקדים זה הפר את המנהגים והאמונות שנוצרו לאורך מאות שנים והיו חלק מהאופי התרבותי-דתי של האימפריה ונחשב לעלבון צורב לאזרחי ושועי העיר. בניגוד למהלכים אחרים ולמעשים אחרים שנקשרו לשמו של אלאגבאלוס בתקופת שלטונו הקצרה והסוערת אין ספק בטביעת אצבעותיו הבלעדיות על הרפורמה הזאת שחתרה כנגד עצם יכלתו לשלוט ואיימה על מי ששיתף איתו פעולה בשלטון על האימפריה ובסיכומו של דבר הביאה למותו.

עם עלייתו לשלטון ולאחר כניסתו לרומא הוסיף הסנאט את התואר "כוהן ראשי לאל השמש אלאגבל" לרשימת תאריו הרשמיים, בכתובות שונות הוא מוזכר לא רק בתואר פונטיפקס מקסימוס דהיינו הכוהן העליון של הדת ברומא המופקד על ניהול חיי הפולחן והדת של המדינה אלא גם בתואר "הכוהן הגדול של אלאגבל, אל השמש הבלתי מנוצח". על גבי מטבעות הנושאים את דמותו מופיעות בדרך כלל הכתובות "כוהן של אל השמש אלאגבל" ‏SACERD(OS) DEI SOLIS ELAGAB(ALI); "הכוהן הגדול ואוגוסטוס" ‏ SVMMVS SACERDOS AVG(VSTVS) או "כוהן-אוגוסטוס בלתי מנוצח ‏ INVICTVS SACERDOS AVG(VSTVS) במקביל למינויו ככוהן ראשי, ככל הנראה בסוף שנת 220 העלה אלאגבלוס את אל-השמש לדרגת האל העליון בפנתיאון הרומאי, מעל לאל יופיטר והרודיאנוס מוסיף כי על פי צו שניתן עוד בניקומדיה שמו של אלאגבל היה צריך להאמר ראשון בכל שבועה או הצהרה רשמית.

ההיסטוריה אוגוסטה מציין כי אלאגבאלוס "אימץ" את פולחן האלה קיבלה האנטלית במקור אך בעלת מעמד מיוחד ברומא שם התבסס פולחנה בדמות "האם הגדולה" (Magna Mater) ואבן שחורה שמקורה במטאוריט הייתה דמותה של האלה. פולחן זה כלל מרכיבים של אורגיות פולחניות, והכוהנים השתתפו בטקסים של סירוס עצמי שזכו לשם "יום דם" (Dies sanguinis). הכוהנים לבשו בגדי אישה עדו תכשיטים צימחו שיער ארוך והתאפרו.[38] סממנים של פולחן שההיסטוריונים הרומאיים מייחסים גם לאלאגבאלוס ככוהן של אל השמש.

הקמת מקדש לאל השמש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעלו הגדול ביותר של אלאגבלוס היה בניית מקדש גדול לאל השמש על גבי גבעת פלטין, מקדש קטן יותר נבנה במרחק מה מהפורום באתר עליו עומדת בזיליקת סנטה קרוצ'ה אין ג'רוזלמה. על פי כתבי הרודיאנוס, באמצע הקיץ הועברה האבן השחורה הקדושה לאל השמש בתהלוכה מפוארת מגבעת פלטין למקדש הקטן יותר. על פי הרודיאנוס האבן הקדושה הושמה בתוך מרכבה מקושטת זהב ואבנים יקרות, נמשכת על ידי 6 סוסים לבנים מקושטים אף הם. למרכבה לא היה נהג ואיש לא החזיק את המושכות שהוצמדו לאבן הקדושה, אלאגבלוס צעד לאחרו כאשר פניו לכוון האבן וידיו אוחזות ברסן של הסוסים וחיילי המשמר הקיסרי אוחזים בו לבל יפול. החזית התהלוכה צעדו כהנים נושאים פסלים של כל שאר אלי הפנתיאון הרומאי, דגלי האימפריה וחפצים קדושים ומאחור רכבו פרשים. אזרחי רומא נהגו לרוץ בעקבות התהלוכה כשהם זורקים פרחים על האוגוסטוס.

במהלך חפירות שנערכו בשנות ה-30 של המאה ה-20 ולאחר מכן בשנות ה-50 של המאה ה-20 באתר הידוע כיקב ברבריני הנמצא בסמוך לקולוסיאום נשפו את יסודות מקדש האלאגבליום (Elagabalium), על פי הממצאים הארכאולוגיים המבנה היה מלבן מוקף עמודים באורך 70 מטרים על 40 מטרים. המקדש נבנה במקור על ידי הקיסר דומיטיאנוס בין השנים 81 ו 96 והיה ככל הנראה מקום פולחן לאל יופיטר, אלאגבלוס הרחיב הגדיל ופיאר את המבנה הקיים והקדיש אותו לאל אלאגבל. על פי הרודיאנוס, מדי יום, עם עלות השחר החל אלאגבלוס בזבח פולחני של בקר וכבשים. בעוד הוא מעלה זבח תזמורת גדולה ניגנה ומסביב למזבח רקדו נשים פניקיות כשהן מנגנות בתוף מרים. קציני צבא ובעלי תפקירים אחרים, לבושים בבגדים בסגנון הכוהנים הפיניקים, נשאו את חלקי הפנים של החיות בתוך כדים מוזהבים. על פי קסיוס דיו וההיסטוריה אוגוסטה אלאגבאלוס הקריב גם קורבנות-אדם, ילדים לאלגבל. ומציין גם שהוא נמנע מלאכול בשר חזיר וכי הוא עבר מילה.

נישואי אל השמש[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הרודיאנוס אלאגבלוס פעל במקביל לזווג את אל השמש עם אלה רומאית. תחילה עם מינרווה, אלת החוכמה, מלחמה והאסטרטגיה הצבאית במיתולוגיה הרומית. אך לאחר שהגיע למסקנה שמינרווה היא דמות "מלחמתית" זווג אל השמש עם האלה אוראניה שמוקד הפולחן שלה היה בקרתגו ואחד מסמלה היה הירח כך שבאופן סמלי השמש התחתן עם הירח. עם הגעת פסל האלה בתהלוכה מפוארת מקרתגו וכל אזרחי רומא ותושבי איטליה נצטוו לחגוג את החתונה ולשאת מתנות לזוג האלוהי.[39]

ההיסטוריונים הרומאיים לא נותנים הסבר למהלכיו של אלאגבלוס. המחקר המודרני מייחס לנישואים של אל השמש תפקיד של בבואה של נישואי אלאגבלוס עם נשותיו. על פי חלק מהמחקרים הנישואים של אלאגבל למינרווה בשילוב עם הנישואים של אלאגבלוס לבתולה וסטלית גרמו למרמור בקרב אזרחי רומא שלא יכלו לשאת את חילול הקודש הכפול ואלאגבלוס נאלץ ייתכן שבהשפעת סבתו לבטל את הנישואים ולבוא בברית הנישואים עם אשתו השלישית אנניה פאוסטינה (Annia Faustina) בעוד אלגבל התחתן עם אוראניה כך תוקן זמנית הנזק שנגרם למשפחה השלטת והרפורמה הדתית של אלאגבלוס הוכתרה בהצלחה. השערה נוספת היא שאלאגבל התחתן פעם אחת לשתי האלות ויצר שילוש שתפקידו היה להחליף או לחקות את השילוש הרומאי של יופיטר-יונו ומירווה. החוקר הישראלי משה עמית מסכם את מעשיו של אלאגבלוס כ"מעשה ליצנות"[40] והחוקר ההולנדי מרטין איקס (Martijn Icks) קובע כי מעשיו ומניעיו של אלאגבלוס ישארו בגדר תעלומה.[41]

ביטול פולחן אלי רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלך נוסף של אלאגבלוס שיצר מהומה בזמנו וספקולציות במחקר מופיע אך ורק בהיסטוריה אוגוסטה ולפי הכתוב אלאגבלוס הורה לאסוף את כל כלי הקודש מהמקדשים של אלי רומא שעל גבעת הפלטין ובהם אש התמיד של וסטה, הפלדיום של מינרווה והמגינים של הסאליאי (Salii) ולהעביר אותם למקדש האל אלאגבל צעד זה העביר הלכה למעשה את הפולחן הרומאי אל מקדש אל השמש, לפי מקור זה הורה אלאגבלוס להפסיק את פולחן אלי רומא והגדיל לעשות ודרש כי הפולחן היהודי השומרוני והנוצרי יעבור לעבוד את אלגבל. חיזוק לטענה זו נמצא בעקיפין בדברי הרודיאנוס שמציין כי לאחר מותו של אלאגבאלוס הוחזרו חפצי הקודש למקומם המקורי. לסיפור זה אין כל אזכור אצל קסיוס דיו. ההיסטריה אוגוסטה מוסיף ומציין כי אלאגבלוס ציווה כי האלים הרומאיים יהיו משרתיו של אלגבל, אחדים קיבלו את דרגת חדרנים אחרים הפכו לעבדים. והוסיף לצוות כי כל הטקסים הדתיים בעולם הרומאי יערכו בסגידה לאלגבל בלבד.

הדעות חלוקות לגבי משמעותו של מהלך זה על כל ההשלכות מרחיקות הלכת שבו. מספר חוקרים מודרניים מייחסים לאלאגבלוס רפורמה מרחיקת לכת שמטרתה הסופית היא הפיכת דת האימפריה הרומית למונותאיסטית.[42] ומאידך חוקרים אחרים דוחים על הסף את ההנחה שניתן למצוא במעשיו של אלאגבלוס סימנים לתוכנית או מטרה להאחדת הפנתיאון הרומאי או לניצנים של מונותאיזם.[43]

מיניות ומגדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניגוד לתרבות והמוסר הרומאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את עיקר שמו הרע קיבל אלאגבאלוס בגין מעשיו, הרגליו והעדפותיו המיניות, המקורות הרומאיים בני תקופתו מפרטים שורה ארוכה של מעשים שגם בתחילת המאה ה-21 נחשבים ליוצאי דופן. כתביהם של קסיוס דיו הרודיאנוס וההיסטוריה אוגוסטה מציגים תמונה חד-ממדית שאיננה משתמעת לשני פנים ומתארים אלאגבאלוס כגבר צעיר שטוף-זימה חסר גבולות ומעצורים שכל ענינו בהשבעת יצריו. על פי היסטוריונים מודרניים התיאורים האחידים שמטרתם אחת - להציג אל אלאגבאלוס באור שלילי באופן מוחלט נשענים על סטריאוטיפים ומודלים שמקורם בכתבים קדומים הדנים במהות השלטון ודמותו של השליט האידיאלי מול השליט הרע, המחקר קובע כי אף על פי שיש מקום להניח שכתבי ההיסטוריונים הרומאיים משקפים טפח מהאמת אך בעיקר שופכים אור על אספקטים מסוימים בחיי השליט המושמץ ונוטים להתעלם מפעולות או מעשים אחרים במטרה ליצור טיעון מוסרי ולתייג את אלאגבאלוס בקטגוריית השליטים הרעים.[44] אלמנט נוסף המשמש בכתבים הרומאיים בתיאור שלטונו ומעשיו של אלאגבאלוס הוא הדגשת היותו "מזרחי" (אוריאנטלי ממוצא סורי-פיניקי, הוא מייצג תרבות שבעיני הרומאים נחשבה לתרבות שמקדשת ערכים הנוגדים את התרבות הרומאית-יוונית, גברים ממוצא סורי-פיניקי נחשבו להיות חסרי ערכים, סוטים מינית, נשיים במופגן ומוקפים ומושפעים מסריסים. קסיוס דיו מבסס בכתביו את דמותו של אלאגבאלוס על דמותו הספרותית-בדיונית של מי שמתואר כמלך האחרון של אשור סארדאנאפלוס (Sardanapalus) וכמי שהביא לנפילתה של האימפריה האשורית ומי שמייצג את הטריאוטיפ הרומאי על מהות השליט האוריאנטלי. הוא מתואר כמלך בעל גינונים והתנהגות נשיים שחי "חיים של אישה" ומעביר את ימיו בחברת זונות ופילגשים כשהוא טווה צמר ולובש בגדי נשים, מסופר שהמלך האשורי גילח את שיער הפנים, התאפר כזונה, דיבר בקול של אישה וקיים יחסי מין עם נשים וגברים.[45]

דיו מציין שאלאגבלוס מל את עצמו, מעשה שדיו מייחס לפולחן האל אלגבל. הוא ממשיך ומציין כי אלאגבאלוס תכנן לסרס את עצמו מעשה שדיו מיחס לנשיות של אלאגבאלוס. בשתי פסקאות נוספות מצוין בשמו של דיו כי אלאגבלוס ביקש שייצרו בגופו פתח דמוי נרתיק כאבר מין נשי. ההיסטוריון ההולנדי מרטין איקס קובע במחקר מקיף כי פסקאות אלו הוכנסו אל תוך הטקסט על ידי יואנס זונאראס וגורג'אניס קדרנוס היסטוריונים ביזנטיים שערכו את כתבי דיו ומגדיר אותן כאנקדוטה. דיו מספר בפירוט על הדרכים בהן אלאגבאלוס "השתמש בגופו במעשה ובמתן רשות למעשים שאיש לא יכול לסבול לשמוע עליהם". בין היתר מציין דיו כי אלאגבאלוס ביקר בבתי מרזח ברומא והזנה את עצמו ומאוחר יותר הקים בית בושת בארמון שם קיבל פני לקוחות.

בכתבי קסיוס דיו בלבד מתוארת דמותו של זוטיקוס (Zoticus) שמשך את תשומת ליבו של אלאגבאלוס באבר מינו הגדול. על פי המסופר, פנה האוגוסטוס אל זוטיקוס ואמר: "אל תפנה אלי בלשון זכר כי אני אשה", סיפור זה מקבל נפח נוסף מספר ההיסטוריה הביזנטי שנכתב בסוף המאה הרביעית "קיצור על הקיסרים", המרחיב את דברי דיו ומציין כי אלאגבאלוס "הפך עצמו לאישה ודרש כי יפנו אליו בהטיה הנקבית של שמו: "בסיאנה" במקום "בסיאנוס".[46] דמות נוספת שמוזכרת בכתבי קסיו דיו בלבד ובכתבים של היסטוריונים ביזנטים המצטטים אותו היא דמותו של נהג המרכבה הירוקלס (Hierocles), על פי המסופר אלאגבאלוס התחתן עם מאהבו ופנה אליו כ"בעל" וקיים איתו מערכת יחסים זוגית במהלכה ספג האוגוסטוס מכות נמרצות מידי בן זוגו, דיו מוסיף ומציין כי להירוקלס היה יותר כוח והשפעה מלאוגוסטוס עצמו.

במחקרים עדכניים שפורסמו בעשור השני של המאה ה-21 דנים היסטוריונים בהשפעה של שנאתו של קסיוס דיו לאלאגבאלוס על ההיסטוריוגרפיה של תקופת שלטונו, הטענה היא כי הטענות על התנהגותו הנשית של אלאגבאלוס, נישואיו להירוקלס ותיאורים נוספים המתייחסים להתנהגותו השעוריתית וחסרת המעצורים הם סיפורים שמטרתם להציג את אלאגבאלוס כארכיטיפ של השליט הרע והשחתת המידות שנובעת משלטון דיקטטורי-שושלתי של שליטים לא ראויים שמתמכרים לכל גחמה ותאווה בגלל מגלומניה.[47]

בכתבים היסטוריים מהתקופה הביזנטית נוספים פרטים על התנהגותו של אלאגבאלוס תוך הסתמכות או הרחבה של כתבי ההיסטוריונים הרומאיים, כך מופיע בספר ההיסטוריה הביזנטי "קיצור על הקיסרים" המשפט לפיו "אלאגבאלוס הפך עצמו לאישה והורה שיפנו אליו בשם הנשי בסיאנה ולא בשם הגברי בסיאנוס" ככל הנראה על בסיס הסיפור בכתבי קסיוס דיו לפיו ביקש אלאגבאלוס ממאהבו זוטיקוס שיפנה אליו בלשון נקבה. מקורות מאוחרים אלו חוזרים ומספרים על נטיתו של אלאגבאלוס להתאפר, ללבוש בגדי נשים ולעסוק במלאכות שאופייניות לנשים.

כחלק מפולחן אלאגבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים אחרים מגבשים מסקנות המסבירות את תיאור מעלליו והעדפותיו המיניות של אלאגבאלוס בהתבסס על הרפורמות הדתיות שהוביל. ההיסטוריונית ברת הסמכה ברברה לוויק (Barbara Levick) קובעת כי לבושו ה"אוריאנטלי" ומגוון התכשיטים שענד הביאו את אזרחי רומא לראות את אלאגבלוס כמי שמתנהג בנשיות מודגשת ומעלה את ההשערה כי המוניטין הזה היה הבסיס לשמועות ולסיפורים על נטיותיו המיניות של אלאגבאלוס ורצונו להיות מוכר כאישה או נסיונותיו להראות נשי.[48] השערה נוספת לתיאורים סביב נטיותיו של אלאגבאלוס קשורה לקשר ההדוק בין אלאגבאלוס לפולחן האל אלגבל. על פי השערה זו האל היה מיוצג או בעל צורה של קונוס מאבן שחורה שעשוי להתפרש כפאלוס ואלאגבאלוס ככוהן ממין זכר של אל פאלי פעל ללבוש דמות נשית להשלמת הזיווג בינו לבין האל[49] לוויק מוסיפה כי השפעה נוספת על מעשיו של אלאגבאלוס היה פולחן האלה קיבלה (Cybele) שכוהניה התחפשו לנשים וסירסו את עצמם כחלק מתהליך הפולחן לאלה.

כדמות להטבי"ת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-19 נקשר המושג אנדרוגינוס עם דמותו של אלאגבאלוס, על רקע כתבי ההיסטוריונים הרומאיים שתיארו את אלאגאבלוס כבעל תכונות נשיות הוא הפך לסמל וארכיטיפ. הכת המיסטית מרטיניזם (Martinism) וכתות אחרות כמו הכת של המיסטיקן הצרפתי ג'וזפין פלאדאן (Joséphin Péladan) על פי תורות אלו הדמות המקראית אדם היה לא רק האדם הראשון אלא היה האנדרוגינוס הראשון יציר כפיו של האלוהים שיצר אותו זכר ונקבה ומאז המסע האולטימטיבי של בן-אדם הוא לחזור למצבו המקורי כאנדרוגינוס המוצג כמשלב את הטוב שבשני המינים.[50] כך למשל בציור "הוא" (Lui)[51] מאת הצייר הצרפתי גוסטב-אדולף מוסה (Gustav-Adolf Mossa) מראה את אלאגבאלוס כדמות נשית בעליל עומד מחזיק במראה ומתאפר. בדמות זו שימש אלאגבאלוס כהשראה ללהטבי"ם שחיו באירופה המערבית בסוף המאה ה-19.

החל מהחצי השני של המאה ה-20 וביתר שאת בתחילת המאה ה-21 מייצג אלאגבאלוס דמות של קורבן לשנאה הומופובית, במספר יצירות ספרותיות שפורסמו בארצות הברית ואירופה החל משנות השישים הוא מוצג כמי שטוען עבור קבלת להטבי"ם ומאתגר תפקידי מגדר מסורתיים - ערכים שבגללם הוא הפך למרטיר, עיקר מיקוד בדמותו הוסט מתחום ההיסטוריה ומתמקד בנטיותיו המיניות: קשרים מיניים עם גברים, התנהגות נשית, קרוס-דרסינג וטרנסקסואליות.[52]

עם הניצנים של קבלת הנרטיב של הקהילה הגאה כחלק אינטגרלי בתוך תהליכים היסטוריים של ההיסטוריה האנושית וההבנה כי דמויות היסטוריות שונות מגלמות בביוגרפיה שלהן היבט להטב"י בעל משמעות להבנת הדמות ומעבר לכך, קיבל אלאגבאלוס תשומת לב מחודשת. באנציקלופדיה הלהט"בית מופיע הערך אלאגבאלוס כדמות גבר הומוסקסואל, בהצמדות למחקר ההיסטורי האקדמי אך בדגש נוסף על חשיבות הנרטיב ההיסטורי של אלאגבלוס מול תפיסה סוציו-פוליטית פרוגרסיבית המעלה אל קדמת הבמה את ההיסטוריה של הומופוביה וטרנספוביה.[53]

במאמר כתיבת דעות במגזין לתרבות קוויר מקוון מתואר אלאגבאלוס כגבר טרנסגנדר שביקש להיות ולחיות כאישה וזאת על בסיס הפסקאות הרלוונטיות בכתבי קסיוס דיו, על בסיס זה ההתייחסות במאמר היא לקיסרית אלאגבאלוס, בלשון נקבה. המאמר נכתב על בסיס תאוריית הקוויר שטוענת שהסדר החברתי הקיים הוא פטריארכלי, דיכוטומי ושגוי מיסודו מתוך הבנה שיש לתקן, להכיר בדמויות הקוויריות ההיסטוריות כחלק ממאבק אקטיביסטי, פוליטי וחברתי.[54]

מורשתו של אלאגבאלוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הוורדים של אלאגבאלוס" ציור של לורנס אלמה-טדמה משנת 1888

פולחן אל השמש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של אלאגבאלוס ומחיקתו מדפי ההיסטוריה לא פגעה בפולחן אל השמש שהאבן השחורה שלו הוחזרה לאמסה והוא הוחזר לדרגת אל מקומי של העיר והאזור הסמוך בעוד פולחן אל השמש המשיך במרכזים דתיים נוספים בסוריה והמזרח הקרוב, אלגבל תחת שמו הרומאי סול אינוויקטוס, אל השמש "הבלתי מנוצח" הוחזר למקום של כבוד בפנתיאון הרומאי על ידי הקיסר אורליאנוס בשנת 274. הסיבה העיקרית למעשה זה, העוברת כחוט השני בכל מעשי אורליאנוס הייתה רצונו באיחוד של כל האלמנטים באימפריה הרומית, בהצבת אל השמש בראש הוא קיווה לתת לכל המאמינים באימפריה ללא הבדל מעמד או עיסוק אל אחד בו הם יכולים להאמין ואותו הם יכולים לעבוד מבלי שיהיו חייבים לזנוח אמונות קודמות, את מרכז הפולחן החדש קבע אורליאנוס בקמפוס אגריפה במקדש מפואר שקושט בשלל שנאסף במסגרת מסעו לתדמור. פולחן האל נמשך גם לאחר מותו של אורליאנוס וקיסרים רבים אחריו השתמשו בדמותו וטבעו את דמותו על מטבעותיהם, קונסטנטינוס הידוע כשליט הרומאי שאימץ את הנצרות הרבה להשתמש בדמות האל. הוא הציג את עצמו כשולט בחסותו של סול אינוויקטוס, ועיטר את קשת קונסטנטינוס בשלוש דמויות נושאות נס עם דמות האל. אל השמש סול המשיך להיות אלוהות רומאית מרכזית עד לאימוץ הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הביזנטית.

היסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד גיבון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלאגבאלוס נעלם כמעט לחלוטין מכתבים של היסטוריונים במהלך ימי הביניים הוא מוזכר קצרות בספרים שונים כשהבולט בהם הוא הנסיך, מַסָּה פוליטית אשר נכתבה במאה ה-16 על ידי ניקולו מקיאוולי. את הופעתו המוחדשת על במת המחקר עשה אלאגבאלוס בספר שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית", שנכתב על ידי אדוארד גיבון ב-1776, והיה מחקר חדשני ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום. גיבון הסתמך על המקורות הרומאיים ועל סמך הכתוב ומבלי להטיל ספק באמינותם כתב את ההיסטוריה של תקופת שלטונו במילים ברורות ולא חסך את שבט לשונו מהשליט הצעיר. הוא קבע [55]כי " על פניו אפשרי כי המידות הרעות והסטיות שלאלאגבאלוס עוטרו על ידי דמיון והושחרו על ידי דעות קדומות אך אם מתמקדים במעשיו מול העם הרומאי כפי שבאים לידי ביטוי כתבי היסטוריונים של התקופה, קלונם שלא ניתן לבטא במילים עולה על כל שִׁמְצָה בכל עת ובכל ארץ"

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-19 ראתה פריחה של המחקר ההיסטורי, שימוש בכלים מדעיים ניתוח של מקורות באור ביקורתי ושימוש במדע הצעיר של ארכאולוגיה על מנת לאסוף מידע משלים מהמקורות הכתובים אך גם מתוך מיקוד על תרבויות ונושא הזר מול מוכר, שהביא את האנטישמיות אל תוך הזרם המרכזי של המדע. על רקע זה מדענים והיסטוריונים בעיקר בגרמניה נטו לתאר אנשים ותרבויות שמקורם במזרח הקרוב במונחים שליליים ואת מהלך ההיסטוריה האירופאית כזירת מאבק בין המזרח למערב. ההיסטוריון הגרמני יוהאן שילר (Johann Schiller) כתב בשנת 1883 כי החינוך האוריאנטלי של אלאגבאלוס גרם לכך שהשליט הצעיר היה "חסר חשיבות מבחינה רוחנית, חבר כל ערך ואויב לכל פעילות שיש בה ממש" והוסיף: " האימפרטור שיחק בתפקיד העריץ האוריאנטלי עם העטרה מה שנותר ממעשיו מכתים את דפי ההיסטוריה ושלטונו הא לא יותר ממחול מכשפות של ניאוף הגזמה ומותרות". החוקר הגרמני אלפרד פון דומסצקי (Alfred von Domaszewski) כתב על שלטון אלאגבאלוס בספרו "כתבים על דת הרומאית" שפורסם בשנת 1909 ותיאר אותו במונחים של מאבק בין תרבויות המערב והמזרח "הנקמה המאוחרת של הגזע השמי על התרבות היוונית-רומאית". וההיסטוריון הצרפתי ז'אן רוויל (Jean Réville) כתב בספרו "הדת הרומאית תחת שושלת הסוורנית": "למעשה לא היה יותר שום דבר רומאי או מערבי באישיותו של אלאגבאלוס או של אימו סוימיאס. בהם, הרוח העתיקה של כנען, שנגדה התקוממו נביאי ישראל, חזרה שוב בתנופה לפני שהתפוגגה מדפי ההיסטוריה". עם זאת, ככל ההיסטוריונים של המאה ה-19 לא ראו את תקופת שלטונו של אלאגבאלוס כראויה למחקר פרטני וחלקם נרתעו מהתיאורים המפורטים של מעשי זימה והפקרות מינית שמופיעים בכתבי ההיסטוריונים הרומאיים וחששו כי עיסוק בנושאים אלו ובעיקר באספקט ההומוסקסואלי יפגע במוניטין שלהם.[56]

המאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מספר עשורים של חוסר עניין בתקופת שלטונו של אלאגבאלוס פורסמו מספר ספרים ומחקרים בתחילת במאה העשרים שהבולט שבהם היה ספרו של ג'ון סטיוארט היי (John Stuart Hay) משנת 1911 "הקיסר הליוגבלוס המדהים" ( The Amazing Emperor Heliogabalus) הספר נכתב בלשון ביקורתית במידה אבל בסך הכל אוהדת כלפי אלאגבאלוס והכותב קובע שבתקופתו של אלאגבאלוס תפארת האימפריה הרומית והמוניטין של המלוכה הגיעו לשיאם. אלאגבאלוס מתואר כאדם נדיב ונותן אמון ורגשני מחד ובעל נטיית לב למעשים רעים. עם זאת המחבר מציין כי התיאורים במקורות הרומאיים העתיקים על מעשיו הם בגדר הגרוטסקה שמקורה בדודתו מי שהייתה שותפה להדחת: יוליה מָמָאֶיה. הוא מנתח את אישיותו של אלאגבאלוס ומאבחן אותו כמי שהיה "גבר שבגופו הייתה כלואה נפש עם מאפיינים נשיים" ומיחס את מאפיינים אלו ואת נפתולי נפשו להיותו בן התרבות המזרחית ומי שהיה חלש אופי מאחר שהיה בן הגזע השמי. היי קובע כי הרפורמות הדתיות של אלאגבאלוס היו בעלות אופי ונטיה אל המונותאיזם ומשער כי מטרתו הייתה איחוד של הדתות ובתי המקדש. בהקשר זה טוען היי כי אלאגבאלוס לא היה שליט שרדף את המתנגדים לרפורמות הדתיות שלו. [57]

בשנת 1989 פרסם החוקר הגרמני מרטין פריי (Martin Frey) מחקר בשם: "מחקר על דת ומדיניות דתית של הקיסר אלאגבאלוס" (גרמנית:Untersuchungen zur Religion und zur Religionspolitik des Kaisers Elagabal) ובו בחן בדקדוק את הרפורמות הדתיות של אלאגבאלוס תוך שימוש בכלי מחקר היסטורי ובעיקר ללא דעות קדומות.

בשנת 2005 פרסם החוקר האיטלקי סווריו גואלארזי (Saverio Gualerzi) מחקר נוסף על תקופת שלטונו של אלאגבאלוס: לא גבר, לא אישה, לא אל או אלה. תפקידי מגדר ודת של הקיסר אלאגבאלוס" (איטלקית: Né uomo, né donna, né dio, né dea. Ruolo sessuale e ruolo religioso dell'imperatore Elagabalo) על פי מסקנות המחקר המוניטין הרע של אלאגבאלוס נוצר לא רק על ביסי שיפוט מוסרי ונטיתו לחיי מותרות ללא גבולות אלא בעיקר מאחר שהוא היה מורד במוסכמות סוציו-פוליטיות וסירב להכיר בתפקידי מגדר ותפקודים דתיים מסורתיים שהיו מצופים ממנו בחברה הרומאית המסורתית. במחקר מוצגת האנדרוגניות של אלאגבאלוס שתכונה מרכזית באופיו ואבן יסוד בפולחן האל אלאגבל, תכונה זו מוצגת סלע המחלוקת מול המסורת הדתית הרומאית, על פי מסקנות המחקר אלאגבאלוס שאף להיות מזוהה כאחד עם האלוהי וראה באנדרוגניות כדרך להשיג מטרה זו. אזרחי רומא נשלטו למעשה על ידי שתי דמויות, אלאגבאלוס ואל השמש אלאגבל שהחוקר מגדיר אותן "חריגות", ומתאר את הקיסר והאל כדמויות דו-משמעיות שחרגו מההגדרות של המיניות המקובלת.

בשנת 2008 פרסם החוקר ההולנדי מרטין איקס ספר מקיף על הקיסר אלאגבאלוס, תחילה בשם "דמויות של אלאגבלוס" (Images of Elagabalus) ובהדפסה ב 2012 בשם "פשעיו של אלאגבאלוס: חייו ומורשתו של הנער-קיסר הדקדנטי של רומא" (The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor) ספר זה המהווה חלק מסדרת פרסומים של החוקר כולם סביב אלאגבלוס דמותו ההיסטורית, העיבוד שעברה תחת ידי ההיסטוריונים ודמותו בספרות ובתרבות. הטענה העיקרית במחקר היא שדמותו של אלאגבלוס כפי שהיא משתקפת במקורות ההיסטוריים הרומאיים, היא דמות מעוותת על ידי אינטרסים פוליטיים, דעות קדומות וסטריאוטיפים, מעשיו שעיקרם קידום רפורמה דתית שדרשה שינוי מהותי בדת של רומא הביאה לאיבה מצד האליטה השלטת של האימפריה ולסילוקו על ידי בנות משפחתו שהן היו הכוחות שמשלו למעשה מאחרי הקלעים בשמו.[58]

בשנת 2010 פרסם החוקר האיטלקי לאונרדו דה אריזאבלגה (Leonardo de Arrizabalaga) מחקר מקיף בשם "הקיסר אלאגבאלוס: אמת או שקר" (The Emperor Elagabalus: Fact or Fiction). הספר מחולק למספר פרקים בהם בוחן החוקר את כל העדויות המתייחסות לתקופת שלטונו של אלאגבאלוס, תחילה המקורות ההיסטוריים ולאחר מכן מקורות הכוללים מחקר של כתבי יד, כתובות על פסלים, מטבעות וממצאים ארכאולוגיים שונים.[59] מסקנות המחקר הן שהמקורות ההיסטוריים "יצרו" דמות פיקטיבית בשם אלאגבאלוס על דמותו של הקיסר שהחוקר בוחר לקרוא לו ואריוס ולמעשה מוצא מקורות אלו לא-אמינים לחלוטין. המחקר מעלה את הטענה שעל פי הממצאים הארכאולוגיים ואריוס למעשה נולד באיטליה ונדד ברחבי האימפריה בעקבות הקריירה של אביו. על פי המחקר הוא הגיע לאמסה שם שימש ככוהן גדול של אלגבל רק בחלק המאוחר של ילדותו.[60] מסקנה נוספת ומרחיקת לכת היא מעשיו הנפשעים לכאורה ובעיקר הרפורמה הדתית שהנהיג היו חלק ממעשים מחושבים שמטרתם להפגין עצמאות מאלו שהשתמשו בו כבובה - בעיקר אימו וסבתו וכדרך להבטיח את נאמנותם של הלגיונות המזרחיים שהעלו אותו לשלטון ושאל השמש אלגבל היה אלוהות נערצת בין שורותיהם.[61] ואריוס-אלאגבאלוס מתואר כמי שעלה לכיסא השלטון של האימפריה הרומית כחלק ממהלך של כוחות חזקים ושימש כשליט-בובה בעוד אימו וסבתו מנהלות מאבקים על תמיכת המשמר הפרטוריני, שלטונו הגיע לקיצו מאחר שלסבתו, יוליה מאסה היו האמצעים לשחד את המשמר להסיט את תמיכתו מאלאגבאלוס לאלכסנדר סוורוס, במהלך המאבק על השלטון נרצחו הקיסר, אימו ותומכיו במסע טיהור ושמם הושחר לנצח כדמויות גרוטסקיות על ידי המנצחים וההיסטוריונים ששירתו אותם.

הגות, ספרות, ואמנות ויזואלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הליוגבלוס כוהן גדול של השמש" ציור משנת 1866 של הצייר סימון סולומון

במהלך המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

העניין הספרותי באלאגבאלוס, שלטונו ומעשיו התעורר במהלך המאה ה-19 הוא הוזכר במספר יצירות כדוגמה לשליט שנתן דרור לסטיותיו בדרך כלל מתוך רמיזה לשליטים בני התקופה. ספר ראשון ה"מוקדש" לאלגבלוס Héliogabale ou esquisse morale de la dissolution romaine sous les empereurs נכתב עליי סופר אנונימי בשנת 1802 כסדרת מכתבים בין אלאגבאלוס לדמויות אחרות כולל הנשים בנות משפחתו. הוא מוצג כשליט רע ללא כבוד לחוק או לנתיניו. בספר מתוארות סצינות שערורייתיות ואנקדוטות הלקוחות מכתבי קסיוס דיו הדרינוס וההיסטוריה אוגוסטה עם הערות שוליים המפנות למקורות אלו. הספר נכתב בעקבות המהפכה הצרפתית דמותו של אלאגבאלוס משמשת כאזהרה לרעות החולות של המונרכיה והדמות ההיסטורית החיובית בספר: הקיסר מרקוס אורליוס מייצג את "החירות, הזכות העליונה של כל אדם".

בספרות התנועה הדקדנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הקיסר עומד ומסביבו גופות של אתלטים מתפתלות בשמש" ציור משנת 1902 לספר "הייסורים"
"ואלו שיצאו מהחדר ראו מולם אריות שוחרים לטרף" ציור משנת 1902 לספר הייסורים

בסוף המאה ה-19 פורסמו באירופה מספר ספרים על "הליוגבל" המתארים את חיי הקהילה הנוצרית לכאורה תחת הדיכוי של שלטונו האכזרי של אלאגבאלוס הבולט שבהם "ייסורים"[62] מאת הסופר זאן לומברד (Jean Lombard) פורסם בשנת 1888. לומברד שנשכח לאחר מותו היה דמות משפיעה על התנועה הדקדנטית. תנועה זו הייתה פעילה בצרפת ואנגליה בסוף המאה ה-19ועד למלחמת העולם הראשונה ומיקדה את העניין בפסימיות, חרדה וייאוש. זרם זה היה נחלתו של המעמד הבורגני והמשכיל, אשר לאחר תקופת השגשוג והפריחה באירופה ובעיקר בצרפת החל לחוות תחושות שיממון (בצרפתית: (ennui) – מושג יסודי בחוויית הדקדנס). תחומי עניין אלו נתמכו בביטויים אמנותיים שהדגישו את המלאכותי והלא טבעי כל אלו הוצגו באופן מסוגנן מתך מטרה לחתור או להלום בערכי המוסר המסורתיים. סממנים נוספים של האמנות הדקדנטית היה השימוש החוזר במוטיב של "פאם פאטאל", "אנדרוגיניות" והומוסקסואליות. [63]

על רקע זה פורסמו מספר רב של יצירות ספרותיות בהן מככב אלאגבאלוס המתואר במילים חיוביות כדמות המסמלת את הדקדנס - אנדרוגינוס שפועל מתוך שיממון בתרבות שסממניה הם האלמנט החולני, המנוון, השולי וה"מוקצה". אלאגבאלס גילם את האידיאלים שהוצגו כראויים לשאיפה בתנועה הדקדנטית: הרצון לעבור את גבולות המוסכמות החברתיות או המוסריות ולנצח את ה"טבע" ולחרוג ממגבלות המציאות. הוא מככב או מופיע בתפקיד ראשי במספר גדול של ספרים ומחזות שנכתבו בהשראת זרם הדקדנס, בחלקם הוא מופיע כדמות חיובית ומתוארת בסימפתיה וברובם הוא מופיע כדמות שלילית שליט עריץ ואכזר אך בכל היצירות הוא דמות מעוררת השראה הדוחה את המציאות על מנת לממש את הפנטזיות שלהם.

בספר המתעד את תנועת הדקדנס וחוקר את הקשר התרבותי לתפיסה התרבותית של התנועה לתרבות האימפריה הרומית כותבת החוקרת מארי-פראנס דוד על דמותו של אלאלגבאלוס כפי שמשתקפת ביצירות זרם הדקדנס כגיבור מלאנכולי הסובל משעמום ומאופיין על ידי צימאון לספק נרקיססיזם חסר גבולות. [64] השתקפות זו הביאה לכך שאלאגבאלוס תואר כנער מושחת שחושיו כהים עד כדי כך שאין שום גירוי שיכול לעורר אותו מלבד מעשים קיצוניים באכזריות או שחיתות במקום לתאר אותו כדמות של נָבָל שמעשיו נעשים מתוך רוע טהור. דמות זו באה לידי ביטוי בציור "הליוגבאלוס, הכוהן הגדול של השמש" משנת 1866 של הצייר סימון סולומון (Simeon Solomon). אלאגבאלוס מצויר כאנדרוגינוס צעיר לבוש בשמלה בסגנון "מזרחי" הבוהה במבט עמום.

במהלך המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1920 יצא לבמות בארצות הברית מחזה בשם "הליוגבאלוס ליצנות ב 3 מערכות" ‏[65] (Heliogabalus A Buffoonery in Three Acts) שעלילתו משנה כיוון מהנושאים שהועלו ביצירות דקדנטיות. אלאגבאלוס הוא קיסר בגיל העמידה שישב על כיסא השלטון זמן רב, נישא והתגרש מ 11 נשים וחי חיי מותרות והוללות. עלילת המחזה מתמקדת בנישואיו עם לוציה, אשה נוצרית יפה השובה את ליבו אך הוא מתקשה לקיים את אורך החיים הנוצרי הסגפני. אורח החיים הפאגאני - הדוניסטי והקנאות הדתית הנוצרית זוכים למידה רבה של לעג וביקורת. המחזה שנכתב כסאטירה שומר על טון קל ומבודח ודמותו של אלגבאלוס שונה בתכלית מדמותו בכתבי ההיסטוריונים הרומאיים והדמות ההיסטורית, הוא הטרוסקסואל במופגן וחסר עניין בפולחן דתי, מאידך הוא אכזר וחסר מעצורים. בסוף המחזה לוציה עוזבת את חצר המלוכה על מנת להקדיש עצמה לעבודת האל ואלאגבלאלוס מתמקד בחיזור אחר אשתו החדשה ה11 במספר.

במחצית השנייה של המאה העשרים החלו להופיע יצירות ספרותיות שבהן עיקר תשומת הלב מתמקדת במיניותו, הוא מוצג כהומוסקסואל והעלילה נסובה סביב מעלליו ומאהביו. הספר ההומואירוטי "ילד השמש" שפורסם בשנת 1966 מתמקד בתיאור הקיסר ומאהביו. מעשיו האכזריים הם תולדה של התעללות מצד אימו וסבתו והתנהגותו האנוכית נובעת מהעובדה שהסובבים אותו ובהם קומזון וגרניס משתמשים בו לקדם את האינטרסים האנוכיים שלהם. אלאגבאלוס מוצא אהבת אמת בנישואיו לזוטיקוס ולחיי הזוגיות עם הירוקלס - אהבת חייו שהופכים אותו לאדם טוב ובוגר, הקיסר ובני זוגו עוברים תהליך חיובי והם זונחים תפקידי מגדר סטריאוטיפיים. הספר מציג בפעם הראשונה את אלאגבאלוס באופן חיובי ומערכות היחסים ההומוסקסואליות כמקבילות ושוות לכל מערכת יחסים המבוססות על אהבה. בשנת 1973 יצא לבימות המחזה "אלאגבאלוס" בו מוצג הקיסר כדמות מפתח והשראה לגבר, הומוסקסואל מודרני.

בשנת 1992 פרסם הסופר והאמן האנגלי ניל גיימן ספר קומיקס "קורות חייו ומותו של האימפרטור אלאגבאלוס" [66] שמבוסס על כתבי ההיסטוריה אוגוסטה. הכותב מציין כי "הליוגבאלוס עשה הרבה דברים מעניינים. לא מעשים יפים אבל ללא ספק מעניינים" . אלאגבאלוס של גיימן הוא נער מפונק שלרשותו עומד כוח ללא מגבלות.

אלאגבאלוס מופיע כדמות רקע חשובה בסדרת ספרי קומיקס צרפתית "הנבואה האחרונה" (La Dernière Prophétie) שפורסמה בין השנים 2002–2012 על ידי הסופר ז'יל שיאלט (Gilles Chaillet). סדרת הספרים מתארת אירועים דמיוניים שאעו לכאורה בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס הגדול. בספר השני בסדרה "הגברות מאמסה" (Les Dames d’Emèse) מופיע אלאגבאלוס כקנאי דתי ותיאור של שלטון הטרור שלו מופיע בכרך השלישי "תחת סימן האל בעל" (Sous le signe de Ba’al ). אלאגבאלוס מתואר כדמות סימבולית לקונסטנטינוס המכונה בהמשך "הליוגבאלוס החדש". הקבלה זו שמופיעה גם בהיסטוריה אוגוסטה מציגה את שני השליטים כאויבים של הפאגניות ואת הנצרות של קונסטנטינוס כדמות מראה של מעשיו האכזריים של אלאגבאלוס בעת פולחן אל השמש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Leonardo de Arrizabalaga y Prado The Emperor Elagabalus: Fact or Fiction? Cambridge University Press; ( 2010)
  • Ariel Garcia Corrêa THE POLITICAL AND CULTURAL PRACTICES OF THE EMPEROR ELAGABALUS. Independently published (2019)
  • Martijn Icks The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor Harvard University Press (2012)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלאגבאלוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Robert L. Cleve. Some Male Relatives of the Severan Women. Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 37, H. 2 (2nd Qtr., 1988), page 196
  2. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 684–686
  3. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 10-11
  4. ^ אמרות כנף של צ'רציל באתר ויקיציטוט
  5. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 6
  6. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 684
  7. ^ Martijn Icks From Priest To Emperor To Priest-Emperor: The Failed Legitimation Of Elagabalus. in "Private and Public Lies" Editors: Andrew Turner. page 333 brill 2010
  8. ^ Josiah Osgood. Cassius Dio’s Secret History of Elagabalus pp 177–190 in Cassius Dio: Greek Intellectual and Roman Politician Bril 2016
  9. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 103
  10. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 pp 103–104
  11. ^ Michael Sommer, “Elagabal. Wege zur Konstruktion eines 'schlechten' Kaisers,” Scripta Classica Israelica 23 (2004) pp 107-108
  12. ^ White, P. (1967). The Authorship of the Historia Augusta. Journal of Roman Studies, 57(1-2), 115-133 doi:10.2307/299349
  13. ^ Anthony R. Birley. Rewriting second- and third-century history in late antique Rome: the Historia Augusta. Classica, Belo Horizonte, v. 19, n. 1, p. 19-29, 2006
  14. ^ Cleve, Robert L., 'Some Male relatives of the Severan Women', Historia Bd 37, H.2 (2nd Qtr 1988) page 200
  15. ^ Cleve, Robert L., 'Some Male relatives of the Severan Women', Historia Bd 37, H.2 (2nd Qtr 1988) page 198
  16. ^ Barbara Levick Julia Domna: Syrian Empress Routledge, 2007 page 5
  17. ^ Michael Grant. The Severans: The Changed Roman Empire. Psychology Press, 1996 page 24
  18. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 p 21
  19. ^ Fik Meijer.Emperors Don't Die in Bed. Routledge, 2004 page 78
  20. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press (2012) page 22
  21. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 9
  22. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 17
  23. ^ Jasper Burns Great Women of Imperial Rome: Mothers and Wives of the Caesars Routledge 2006 page 211
  24. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 18
  25. ^ Jasper Burns Great Women of Imperial Rome: Mothers and Wives of the Caesars Routledge 2006 pp-209-212
  26. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 20-22
  27. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 20–21
  28. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 21
  29. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 104
  30. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 23
  31. ^ Scott, Andrew . Change and Discontinuity Within the Severan Dynasty: The Case of Macrinus. Rutgers (2008). pp 123-139
  32. ^ Holt N. Parker, "Why Were the Vestals Virgins? Or the Chastity of Women and the Safety of the Roman State" The American Journal of Philology, winter 2004, Vol. 125, No. 4, pp 568.
  33. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 687
  34. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 685
  35. ^ Baetylus, המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה
  36. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 49
  37. ^ Barbara Levick. Julia Domna: Syrian Empress. Routledge, 2007 pp 15-17
  38. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 113
  39. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 34
  40. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 686
  41. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 33
  42. ^ Halsberghe, Gaston H. . The Cult of Sol Invictus. Leiden: Brill (1972). p. 80.
  43. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 686
  44. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 93
  45. ^ M. Gambato, The female-kings: some aspects of the representation of eastern kings in the Deipnosophistae, in D. Braund and J. Wilkins (eds), Athenaeus and His World: Reading Greek culture in the Roman Empire (Exeter, 2000), pp. 227–30
  46. ^ Epitome de Caesaribus, ספר 23, סעיף 3.
  47. ^ Josiah Osgood. Cassius Dio’s Secret History of Elagabalus pp 177–190 in Cassius Dio: Greek Intellectual and Roman Politician Bril 2016
  48. ^ Barbara Levick. Julia Domna: Syrian Empress. Routledge, 2007 pp 135-137
  49. ^ Otto Kiefer (trans: Gilbert Highet) Sexual Life in Ancient Rome Routledge, 2000 page 347
  50. ^ Filippo Carlà-Uhink, Irene Berti Ancient Magic and the Supernatural in the Modern Visual and Performing Arts Bloomsbury Publishing, 2015 page 218
  51. ^ העתק של הציור ודיון על אלגאבאלוס
  52. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 192
  53. ^ Louis Godbout, "Elagabalus", GLBTQ Encyclopedia, Chicago: glbtq, Inc., 2004 (באנגלית)
  54. ^ Anna Burns. Transgender Lives in Ancient Rome: The Case of Empress Elagabalus. September 6, 2019 נקרא בפברואר 2020
  55. ^ Gibbon, Edward, The History of the Decline and Fall of the Roman Empire, Chapter VI
  56. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 203-200
  57. ^ Hay, J. Stuart. The Amazing Emperor Heliogabalus, with an introduction by J. B. Bury, London: Macmillan and Co, 1911. pp 200-242
  58. ^ 1=Okamura, Lawrence. The Historian 75, no. 3 (2013): 618-19. Accessed March 25, 2020.
  59. ^ Leonardo de Arrizabalaga y Prado: The Emperor Elagabalus
  60. ^ De Arrizabalaga y Prado (L.) The Emperor Elagabalus. Fact or Fiction? Cambridge: Cambridge University Press, 2010 pages 180-205
  61. ^ De Arrizabalaga y Prado The Emperor Elagabalus. Fact or Fiction? Cambridge: Cambridge University Press, 2010 pages 230-239
  62. ^ L’Agonie
  63. ^ Carl E. Schorske, Fin-De-Siècle Vienna: Politics and Culture, New York: Vintage Books, 1981
  64. ^ Marie-France David Latin Antiquity and Decadence National Thesis Reproduction Workshop, 1999
  65. ^ Heliogabalus (A Buffoonery in Three Acts) טקסט מלא באתר ויקיטקסט
  66. ^ Being an Account of the Life and Death of the Emperor Heliogabolus – A 24 Hour Comic (1992), limited edition comic book by Neil Gaiman