משתמש:יואל ירון/טיוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של יואל ירון.
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של יואל ירון.
לאה גרונדיג, 1951

לאה גרוּנדיג (בגרמנית: Lea Grundig; שם נעוריה: לנגר (Langer); ‏23 במרץ 1906, דרזדן, סקסוניה, גרמניה10 באוקטובר 1977, שם) הייתה אמנית רישום ותחריט יהודייה גרמנייה קומוניסטית שחייתה ופעלה מרבית שנותיה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם ובגרמניה המזרחית בתקופת השלטון הקומוניסטי עד מותה. בתחילת דרכה האמנותית תארה בעבודותיה את חיי הפועלים ופשוטי העם. בסוף העשור השני של המאה העשרים שימשו לה פועלים ומחוסרי עבודה נושא לציור דיוקנאות אותם הכינה בגיר שחור ובפחם. יצירותיה כקומוניסטית פציפיסטית תחת המשטר הנאצי בין השנים 19331939 משקפות את הסבל והיאוש של היהודים והקומוניסטים נרדפי השלטון בתקופת הרייך השלישי לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בין השנים 1940 ו-1949 שהתה גרונדיג בארץ ישראל בה ציירה את נופיה, חיי היום יום בארץ ויצירות המתארות את השואה. גולת הכותרת של עבודותיה העוסקות בשואה היא סדרת רישומים הנקראת "בגיא ההריגה". כמו כן איירה ספרי ילדים רבים שיצאו לאור בארץ ישראל. יצירותיה לאחר ששבה לגרמניה המזרחית ב-1949 משקפות את סבלו של מעמד הפועלים תחת עול המשטר הקומוניסטי.

תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאה גרונדיג נולדה ב-1906 בדרזדן שבגרמניה למשפחה יהודייה אורתודוקסית אמידה, בתו של סוחר. עוד בילדותה התמרדה נגד המסורת האורתודוקסית שנשמרה בבית הוריה. בגיל 14 הצטרפה לתנועת הנוער הציונית "בלאו וייס". "התלהבתי", כתבה לימים באוטוביוגרפיה שלה (בגרמנית[1]): "כאן הוצבה מטרה, כאן ניתנו תשובות לשאלות וכאן מצאתי דרך נעימה לפגוש אנשים, למצוא חברים וידידים. יצאתי מהצרוּת והמוגבלות של משפחתי. שאפנו להגיע לפַּלֶשְׂתִינָה, לבנות את הארץ, להיות לחקלאים או לפועלים".[2] כפי שהעידה לימים, התקופה הקצרה בתנועת הנוער הייתה מהשנים היפות והמאושרות של חייה.

לימודי אמנות והצטרפות למפלגה הקומוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי גרונדיג, אביה אילץ אותה ללמוד בבית ספר למסחר "כדי שתביא תועלת", אך שאיפתה הייתה להיות ציירת. בסופו של דבר נכנע אביה להפצרותיה, וב-1922 שלח אותה לבית הספר המקצועי לאמנויות בדרזדן. משם המשיכה את לימודיה בבית הספר לאמנות "דֶר וֶג" (Der Weg, הדרך). מ-1924 עד 1926 למדה גרונדיג באקדמיה לאמנויות ומלאכות (Kunstgewerbeakademie) בדרזדן והשתתפה בכתת אמן של אוטו גוטמן, שם התחברה אל הציירים אוטו דיקס, וילהלם לכניט, אוטו גריבל והאנס גרונדיג (אנ'), שעתיד היה להיות בעלה. ב-1926 הצטרפה ביחד עם האנס גרונדיג וסטודנטים נוספים מהאקדמיה למפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD). מאוחר יותר, בשנת 1929 (לאחר נישואיהם), נמנו האנס ולאה עם מייסדיה ופעיליה הפוליטיים של התאחדות האמנים החזותיים המהפכנים של גרמניה (Asso, בראשי תיבות: ARBKD) בדרזדן. הארגון עסק בהכנת והפצת חומרי תעלומה גרפית כגון כרוזים, עלונים ומודעות עבור המפלגה הקומוניסטית.

נישואין להאנס גרונדיג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאה והאנס רצו להינשא, אך אביה התנגד בתוקף לקשר מאחר שהאנס לא היה יהודי, וכמו כן היה סטודנט עני לציור בעל דעות שמאלניות. בעקבות הצטרפותה של גרונדיג ב-1926 לשלוחת הסטודנטים של המפלגה הקומוניסטית החליט האב לשלוח אותה לסנטוריום לחולי עצבים בהיידלברג. שם, באמצעות טיפול פסיכואנליטי, ציפה שתבריא מאהבתה להאנס ומרעיונותיה המרדניים. על אודות תקופה זו כתבה גרונדיג באוטוביוגרפיה שלה:

היידלברג הפכה לתחנה חשובה ומלאת קונפליקטים בחיי. היה עלי להגן על השקפות העולם החדשות שרכשתי מפני הפסיכואנליזה הפרוידיאנית ולהשתחרר מהתלות הילדותית בהוריי. היה עלי ללמוד לקבל החלטות בעת שהיה זה לא נוח ואף מסוכן, אבל תמיד הרגשתי את האנס לצידי. באותה תקופה כתבנו זה לזו מאות מכתבים וזה עזר לי.[3]

למרות ההתנגדות מצד משפחתה, נישאה גרונדיג להאנס ב-1928. בני הזוג שכרו דירה קטנה וזולה ברובע מגורי פועלים של דרזדן, נוישטט (Neustadt). שם החלה עבודתם האמנותית המשותפת והעשירה. הם התגוררו בבית אחורי, קומה רביעית מתחת לגג. אותו בית דירות ברחוב מלנכתון (Melanchtonstrasse), ביחד עם שני הבתים האחוריים, שקק ילדים; אלה הפכו עתה למודלים שלהם לציור. גרונדיג ציירה אותם בדיו ובמכחול, והאנס לעומתה צייר בעיקר בצבעי שמן. עד מהרה הפך בעלה לאחד מהציירים המשמעותיים של "האובייקטיביות החדשה" (Neue Sachlichkeit, (אנ')) בדרזדן. גם עבודותיה של גרונדיג צוירו בסגנון זה. האנס כתב אודות תקופה זו " היינו עניים מרודים, קצבתנו השבועית כ 12 מארק. לעיתים, במשך חודשים, לא היה באפשרותנו לשלם שכר דירה. לא פעם היינו קרובים להיזרק לרחוב. למרות זאת עבדנו במרץ רב והיינו מאושרים”. בשנת 1930 עבר הזוג גרונדיג להתגורר באזור אחר של דרזדן, רחוב אוסטבאהן (Ostbahnstrasse; נהרס במלחמת העולם השנייה ואינו קיים עוד). נוף של רציפים ומסילות ברזל בחזית המזרחית של בתי הרחוב שימש לסדנאות עבודה לציירים, ועל כן כונה הרחוב "רחוב הציירים".

רדיפה, מאסרים וגירוש מגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, יצאה תקנת חירום "למען הגנת העם הגרמני" שהסמיכה את שר הפנים לאסור אסיפות ופרסומים העלולים לפגוע בביטחון המדינה. ב-28 בפברואר צורף לתקנה חוק לשעת חירום "להגנת האומה מפני האלימות המסוכנת של הקומוניסטים", בטענה שהקומוניסטים הם שהציתו את בניין הרייכסטאג יום קודם לכן. החוק ביטל את חירויות היסוד האזרחיות והוביל להפיכת גרמניה למדינת משטרה, שבה אין לפרט הגנה. אימתם של בני הזוג גרונדיג מפני הגסטפו גברה עם מאסרו של הצייר ג'וני פרידלנדר (אנ'), שכנם וידידם שהיה אף הוא קומוניסט וחבר ב-Asso. הייתה תקופה שבה יצאו השניים מביתם רק כשהם מחופשים; האנס הרכיב משקפי שמש, חבש מגבעת אמנים גדולה ולבש מכנסי שק, ולאה, כך תיאר זאת, "נראתה כאילו שייכת לארגון כנסייתי".[4] מעתה היה עליהם לנקוט משנה זהירות, מאחר שכל אדם ברחוב עשוי היה להיות מלשין שחיכה להזדמנות להסגיר אנשים לגסטפו. "נזהרנו ובדאגה התבוננו שמא מישהו עוקב אחרינו ברחוב. רק בשעות מסוימות נפגשנו עם חברים, כאשר האוויר נראה נקי",[5] כך כתב האנס באוטוביוגרפיה שלו. גם ביתם לא היה מוגן מחיפושי הגסטפו; בדיעבד, לא זכרו את מספר הביקורים. לאה והאנס סרקו ללא הרף את תכולת הסטודיו לוודא שאין בו חומר מרשיע, ונאלצו להחביא יצירות רבות.

ב-1936 נאסרו בני הזוג עם שובם מביקור בשווייץ, אך שוחררו לאחר מספר ימים. במאי 1938, עקב האשמת הזוג בסיוע לחבר מחתרת להסתתר, שולח האנס למחנה הריכוז זקסנהאוזן ולאה למחנה ראוונסבריק, משם שוחררה בדצמבר 1939 וגורשה לברטיסלאבה (בירת סלובקיה) עם איסור רשמי לשוב אי פעם לגרמניה.

עלייה ושהות בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1940 עלתה לאה גרונדיג על אוניית המעפילים "פאסיפיק" שהפליגה לארץ ישראל מנמל טולצ'אה שברומניה במסגרת ההעפלה שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב'. בסוף נובמבר הגיעה האונייה לנמל חיפה, לאחר שנתפסה על ידי הבריטים בלב ים. הכוחות הבריטים ששלטו אז בארץ ישראל ריכזו את המעפילים שהגיעו ב"פאסיפיק" ובשתי אוניות נוספות, ה"מילוס" וה"אטלנטיק", והחלו להעבירם לאוניית הגירוש "פאטריה" במטרה לשלוח אותם לאי מאוריציוס, ששימש לבריטים כמחנה מעצר לפליטים ניצולי השואה. ה"פאטריה" טובעה על ידי כוחות "ההגנה", ויחד אתה טבעו במצולות ים למעלה מ-200 מעפילים ו-50 חיילים בריטים. לאה גרונדיג הייתה בין הניצולים, והיא נשלחה למחנה המעצר בעתלית, שם שהתה עד ששוחררה באוקטובר 1941. בתקופת שהותה בעתלית סייעה לרופא המחנה, ד"ר אַווֶרְבָּך (Auerbach), שטיפל בחולי המחנה, רבים מהם חולי שחפת. לאה גרונדיג תיעדה את עבודתו בציוריה, ונרקמה ביניהם ידידות אמיצה שנמשכה עד פטירתו.

לאחר שחרורה עברה לגור בתל אביב. שם נוצר קשר רומנטי בינה לבין נחום איתין (איתן), מומחה לגלופות דפוס ומֶצֶנָט אמנות ואמנים, והם חיו יחד כבני זוג. ב-1946, כשנודע לה שבעלה האנס שרד את המחנות ושב לדרזדן, החליטה לאה גרונדיג לחזור אליו. זמן-מה, מ-1946 עד 1948, היא שהתה בקיבוץ גבעת חיים (בארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד נותרה סדרת רישומים פרי מכחולה המציגים דימויים מהקיבוץ).[6]

השיבה לגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקשתה של גרונדיג לשוב לדרזדן, שעתה הייתה בתחומי גרמניה המזרחית, נתקלה תחילה בסירוב השלטונות הקומוניסטיים בגלל האיסור לחזור אי-פעם לגרמניה שהטילו עליה הנאצים בעת גירושה ב-1939. ב-1949, לאחר שהמתינה כשנה בפראג לאישור, בוטל האיסור וגרונדיג חזרה לדרזדן והתאחדה עם האנס, שכיהן כרקטור באקדמיה לאמנות בדרזדן.

לאחר שובה לגרמניה מונתה גרונדיג לפרופסורית והועמדה בראש קתדרה בבית הספר הגבוה החדש לאמנות יוצרת בדרזדן. בין תלמידיה היה האׂמן הערבי-ישראלי עבד עאבדי, שהתמחה שם בין השנים 19641971. גרונדיג הייתה פעילה גם באגודת האמנים החזותיים, וב-1964 נבחרה לנשיאת האגודה. באוקטובר 1970 נפטרה לאה גרונדיג בעת הפלגה בים התיכון, בגיל 71.

שמה של לאה גרונדיג הונצח ברחוב בברלין הקרוי על שמה.

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתה בשיתוף עם האנס גרונדיג[עריכת קוד מקור | עריכה]

1929–1933 (עד עליית הנאצים לשלטון)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגשה של לאה גרונדיג עם פועלים, מחוסרי עבודה וחבריהם בתקופת המשבר הכלכלי העולמי (1929) שימשו לה נושא לציור פורטרטים שהוכנו בגיר שחור ובפחם. כמו כן תיארה בעבודותיה את חיי העוני של נשות הפועלים באותה תקופה. בעבודותיה ניכרת השפעתה של אׂמנית ההדפסים הגרמנייה קתה קולוויץ.

1933–1938[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1933 הביא האנס לביתו את טכניקת התחריט. השניים רכשו מכונת דפוס קטנה והחלו להדפיס בעצמם את תחריטיהם. לעתים התמקדו בנושאים משותפים וכל אחד מהם מימש אותם בדרכו הוא. תחריטיהם הראשונים מציגים סצנות רחוב. בהמשך יצרה לאה גרונדיג את מחזורי הרישומים "חיי נשים", "חזית הָרצבוּרג" (אנ'), "היהודי אשם!", "תחת צלב הקרס", ו"המלחמה בפתח!".

מאמצע שנות ה-30 נאסר על לאה גרונדיג להציג את יצירותיה. את הפחד מהגסטפו שאסר רבים ממכריה ביטאה בתחריטים ששמותיהם מעידים על אימת התקופה: "גסטפו בבית", "לא חוקי", "אזניים לכותל", "הבריחה מתחילה", "הניצוד" , "בבונקר", "מסיכת שטירמר" ו"חקירה". "אחרי 1933 הכל השתנה" כתבה. "הצגת המצוקה, המחסור והסבל של הפועלים לא היו עוד מספקים. צריך היה לתאר את השיגעון, הבורות והסנוור ולהפיצם, היה צורך לתאר את השנאה שלה הטיפו, וההשמדה ההמונית הזוועתית שהוכנה וגם את הכוח (לעמוד מולם) שלמרות מאמצי הגסטפו המשיך להתקיים".[7] מקצת מיצירותיה הוברחו על ידי הסופרת אגוסטה לאזר לדנמרק, משם הועברו לידי הלנה וייגל וברטולט ברכט. "רציתי לתאר את אלף הפחדים", סיפרה על היצירות. "את המודעות לזוועה והעדר החופש של הנרדפים והמצותתים. רציתי גם להציג את גזל האנושיות ומאבקם של הטובים בהם. רציתי להתריע בפני המלחמה המתקרבת".[8]

עבודתה בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מעצרה בעתלית ביטאה לאה גרונדיג ברישומי דיו ובצבעי מים את תלאות המסע ארצה והווי החיים במחנה המעצר עם דגש על אימהות וילדיהן. בין עבודותיה באותה תקופה סדרת "תיק המכשפות" (Die Hexenmappe) שכלל כעשרים רישומי קשישות, "פנטזיות על מחלת השחפת" ועוד. בניגוד לקדרות שהביעו רישומים אלה תיארה גרונדיג את שמחת האימהות בילדיהן ברישומים אותם ציירה בסגנון עליז וצבעוני.

במהלך תשע שנות שהייתה בארץ ישראל כללו עבודותיה של לאה גרונדיג תחריטים, רישומים ואקווארלים אותם הציגה בשש תערוכות. הראשונה הוצגה ב- 1941 בעתלית. תערוכות נוספות הציגה במארס 1942, במאי ובדצמבר 1944. ב-1946 הציג ד"ר קארל שוורץ, אוצר ומנהל מוזיאון תל אביב לאמנות, תערוכה מרישומיה ותחריטיה. בתחילת 1947 הציגה גרונדיג בגלריה "יונס" בירושלים תערוכה שחולקה לשני חדרים: באחד הוצגו רישומיה מהשואה, ובשני הוצגו רישומי נוף ארצישראליים בצבעים המביעים אופטימיות, ביניהם רישומי סדרת "מחיי הקיבוץ", שאותם ציירה בעת ששהתה בקיבוץ גבעת-חיים.

את עיקר פרנסתה מצאה לאה גרונדיג בתקופה זו באיור של כעשרים ספרי ילדים, בהם "המפוזר מכפר אז"ר" מאת לאה גולדברג (במהדורה הראשונה שיצאה לאור בשנת 1943 בהוצאת הקיבוץ המאוחד), "ילדים מוּצלים" מאת ברכה חבס, "שמש גנובה" מאת קורניי צ'וקובסקי, "אותיות מספרות" מאת רוזה ווּל ו"יותם הקַסָּ‏ם" מאת יאנוש קורצ'אק בתרגום יוסף ליכטנבום. כמו כן פרסמה את ספרי הרישומים פרי עטה: "בגיא ההרֵגה" ו-"עצים מדברים" (לפי שיר מאת אנדה עמיר-פינקרפלד).

עבודתה בגרמניה תחת המשטר הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאה גרונדיג יחד עם הנס בעלה והאמן אויגן הופמן רצו לשמר בתהליך ההכשרה את האומנות החופשית, המסורת הישנה, והשימוש בסטודיו.אלא שהרקטור מרט סתם MART STAM ראה בגישה זו צעידה לאחור ושכנע בכך את הנהלת המפלגה והאגוד המקצועי של בית הספר. בתחילת אוקטובר 1949 הוכרזה לאה גרונדיג כבלתי מתאימה ולמרות ההצעה למנותה הוחלט מראש לא לקבלה לתפקיד. מרק סתם לא יכול היה לממש את גישתו ללמד גרפיקה מעשית והכשרה באמצעות הרצאות פרונטליות בדרזדן, ולכן בשנה שלאחר מכן במאי 1950 עבר לבית הספר הגבוה לאומנות בברלין WEISSENSEE . הגרונדיגים מונו בשנית. לאה גרונדיג מונתה לפרופסורית הראשונה בעלת קתדרה בבית הספר הגבוה החדש לאומנות יוצרת בדרזדן. בני הזוג גרונדיג התגברו על הרי המכשולים בתקופת הפשיזם שכללו איסור עבודה ותצוגה, חפושי בית, מעצרים, רדיפות מאסרים ועוד, אך עתה זעקתם לא היתה מספקת. ב-1950, כאשר ניסתה להוציא לאור ספר של סדרת ציוריה בשם "לעולם לא עוד", נתקלה בסרוב מצד הממסד כולל סרובו האישי של הנשיא אוטו גרוטבול (OTTO GROTEWOHL) . הסיבה לדחיה: הציורים מאז כבר אינם מבטאים את ההתפתחויות החברתוית במזרח גרמניה. סמוכין: • MICHAEL TSCHESNO HELL, BRIEF VOM 13.07.1950 AN LEA GRUNDIG. • OTTO GROTEWOHL, BRIEF VOM 07.09.1950 AN LEA GRUNDIG


במאמר הבטאון " TAGLICHER RUNDSCHAU” מיום 20.01.1951 של כוח הכיבוש הסוביטי, הוצגה עבודה של לאה גרונדיג מתוך סדרת ציורי השואה "לעולם לא עוד". ובמאמר "דרכה המוטעת של האומנות המודרנית" הושמצה כ "אמונת המכוערים". כמו כן, בשנים אלה הותקפה לאה לעתים קרובות על גלי האתר, כפי שמסרה לאה במכתב לקורט ליבמן. בשנת 1953 בישיבה שלא מן המנין של מועצת התאחדות אומני הציור החזותי של גרמניה המזרחית VBKD, התלוננה לאה מרות על טיפולה של המדיניות התרבותית הנוכחית במורשת התרבותית: אז היא ציינה " פוצצו מתחת לרגלינו את הקרקע עליה עמדנו וממנה ינקנו. קטעו לנו את הרגלים איתם עמדנו עליה ונדרשנו לקבור את כל הישגינו עד כה ולהתחיל הכל מחדש .

כל מה שהיה בעבר קבור היום , ונקרא כעת "חסר צורה". במסגרת ההשמצות כללו גם את עבודותיה של קטה קולביץ והאומנות המהפכנית של ASSO . כבר בשנת 1957 התלוננו לאה והנס במכתב לנשיא אוטו גרוטוול על החרמת עבודותיהם. במהלך שנות החמישים נאלצו לחוות " אינקויזיציה תוך מפלגתית", כפי שחוקר האומנות ERHARD FROMMHOLD תאר.חברים נעצרו בטענות שוא, ביניהם גם בן דודה של לאה , ברונו גולדהמר ולאון לוונקופף, ששימש ראש הקהילה היהודית הראשון, בדרזדן לאחר המלחמה. למרות כל אלה רצו לאה והנס גרונדיג להשפיע על הקמת גרמניה טובה יותר,זאת בניגוד לחוויותיהם האישיות. עם חזרתה לגרמניה לאה חיפשה את המפגש עם האנשים. היא עשתה זאת במסגרת תפקידה כנציגת שלטונות סקסוניה והתגייסה לטפל בבעיותיהם של התושבים לאחר המלחמה. היא רצתה להפיח בהם תקוה להתחלה חדשה, מאחר ורבים איבדו לא רק את רכושם אלא גם את יקיריהם.

היא רצתה לשוחח עם אנשים באתרי הכרייה של פחם ופלדה ולציירם בזמן עבודתם. היא ירדה למכרות הפחם ונכנסה למפעלי הפלדה ציירה את הפועלים ללא כחל וסרק בתארה את עבודתם הקשה. היתה זו סדרה שונה של גרמניה מזו שצוירה בעתלית בשנת 1941 כאשר גרמניה פלשה לאירופה, כבר ב 1951 כינתה אותה לאה “פחם ופלדה לתועלת השלום".

בשנות החמישים לאה גם איירה את אגדות האחים גרים. היתה זו המהדורה הגדולה הראשונה שלאחר המלחמה , שכללה מעל400 איורים. היא אולי זכורה לאחדים מכם. בסוף שנות החמישים הופיעו גם האוטוביוגרפיות של הנס ולאה. הן תורגמו לפולנית, הונגרית ורוסית. שני האומנים הציגו בתערוכות גדולות מחוץ לארצם, במוזאונים ארמיטג' ופושקין , באיטליה הוצגו עבודות בסגנון"האוביקטיביות החדשה". גם במזרח גרמניה הוצגו כעת תערוכות רבות ביוזמה פרטית ובמיוזמת מפעלים, מוסדות, גלריות, ספריות וגם מוזאונים. בשנת1958 הוצגה באלברטינום בדרזדן התערוכה האישית הגדולה והראשונה של לאה והנס.באותה שנה הם זכו בפרס הלאומי דרגהII .לרוע המזל היה זה לאחר מותו של הנס. הוענקו להם רק מספר מועט של שנים משותפות. הנס גרונדיג נפטר בשנת 1958 כתוצאה מהמאסר במחנה הרכוז.

בתחילת שנות השישים ביקרה לאה במדינות שונות, כמו סין (1960) , קובה (1961) , קמבודיה (1963 ) , ציילון (1964) ועוד. הציורים אותם הביאה עמה הוצגו תחת הכותרת " האדם , אחי" . לאה היתה פעילה גם בעמותת האומנים החזותיים, בשנת 1964 במסגרת הקונגרס החמישי של העמותה נבחרה לנשיאתה ושרתה בתפקיד זה עד 1970.היא היתה האשה הראשונה בתפקיד זה ,ירשה את הפסל ולטר ארנולד. בקונגרס זה הובעה ביקורת חריפה נגד מדיניות התרבות הקיימת. דרשו את חופש העצוב האומנותי. באותה שנה 1964 ציירה לאה את דיוקנה העצמי האחרון . בו מוצגת אשה רצינית. התחריט מראה את קשריה להנס. האם יעלה בידה ,לגרום לכך שמורשתו של הנס ואחרים, שננזפו במסגרת המחלוקת של " הפורמליזם ראליזם", תשפיע ותתרום? מבטה תוהה. מה יוכלו להיות הישיגיה? היא מצליחה להזמין לברלין מכול העולם , ממזרח ומערב , אומנים המביאים איתם מעבודותיהם . תחת הכותרת המוסכמת של התערוכה הראשונה ב, 1965, שלה קראה "אינטרגרפיק" , היו נמספר נושאים: נגד הפשיזם, נגד המלחמה, בעד השלום. עיקרה היה בעיות האנושות עד עתה. ראשונים הגיעו דיקס, פנקוק ומזארל ורבים נוספים. הם הביאו עמם את יצירותיהם בסגנונותיהם השונים. זו היתה אמורה להוות היסוד לתערוכות חוזרות בעתיד.


כנס אינטרגרפיק השני התקיים כבר ב 1967 כשכותרתו "אני רוצה להשפיע כבר בתקופה הנוכחית”. היתה זו גם מחווה, אם כי מאוחרת לקטה קולביץ. לכל תערוכה הצטרפו עוד ועוד אומנים ממדינות שונות וכך נפגשו מדי שלוש שנים. כך הפכה האינטגרפיק נסיון , במה לפתיחות במסגרת המגבילה של האומנות הפוליטית במזרח גרמניה. אחרי 1990 נסגרה מסגרת האינטרגרפיק .


לאה גרונדיג השאירה לנו ירושה אומנותית משמעותית. היא הפיקה מספר ניכר של עבודות המתארות חמישה עשורים . לאה היתה המקור המקיף ביותר לאינקוגרפיה של השואה , שתחילתה ב 1934 בעבודותיה לאורך ארבעים שנה מחייה, העבודה האחרונה התווספה ב 1974 .

היא העמידה מפעל גדול, רבע מכלל יצירותיה, באיורים לספרי ילדים, נוער וספרי אגדות.



יחס ממסד האמנות כלפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארץ ישראל המנדטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאה גרונדיג לא מצאה את מקומה בקרב חוגי האמנות בארץ ישראל. בין הסיבות לכך היו הסתייגות רוב הציבור מדעותיה הקומוניסטיות שהתבטאו בעבודותיה. על אף הכישרון והביטוי העז שהשתקפו בעבודותיה לא הוזמנה גרונדיג לשמש מורה מרכזית במחלקת הגרפיקה בבית הספר בצלאל החדש לאָמנות ולאוּמנות.

מבקריה של גרונדיג לא אהדו את סגנונה הריאליסטי והתעלמו מהעצמה האמנותית של עבודותיה. בביקורת על תערוכתה במוזיאון תל אביב ב-1946 בעיתון "דבר" השווה מבקר אמנות בחתימת "אריאל" את סדרת התמונות שהוצגו בתערוכה לריאליזם הסוציאליסטי "שעם כל יעילותו כנשק פסיכולוגי לא היה בו בדרך כלל משום הישג אמנותי".[9] בביקורת אחרת, של ד"ר פאול לנדאו ב-"על המשמר", נכתב: "לאה גרונדיג אינה מסוגלת לחרוג ממסגרת של רפורטאז'ה. [...] בריאליזם בלבד אין משקפים טרגדיות [...]. לשם כך זקוקים לכוח דמיון – סגולה שלאה גרונדיג לא בורכה בה."[10]

מאידך, עבודותיה זכו להכרה והוקרה מצד מוסדות תרבות. באוקטובר 1946 פורסמה בשבועון "דבר השבוע" סדרת רישומי דיו קלילים ואנקדוטיים מעשה ידיה תחת הכותרת "מה ראיתי בנגב?".[11] ב-1948 הוציאה הקרן הקיימת לישראל לאור דפדפת של שמונה רישומים שציירה.

בישראל בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אמדן, מתוך למעלה מ-3000 ציורים, תחריטים, רישומים ואיורים שיצרה לאה גרונדיג בימיה, כ-900 מהם יצרה בתקופה שחיה בארץ. המקומות העיקריים בהם נמצאות כיום עבודותיה בישראל הם:

  • ארכיון מוזיאון ישראל. לארכיון זה הועברו עבודותיה של לאה לאחר סגירת מוזיאון בצלאל. האוסף בארכיון כולל ספר ובו כ- 90 תמונות שרובן הושארו ע"י לאה לפני ששבה למזרח גרמניה. והשאר כ- 19 ציורי יד, אותם שלחה לאה מאוחר יותר מגרמניה המזרחית למוזיאון בצלאל, ככל הנראה במסגרת שאיפתה לשמר ולפזר את ציוריה המרדניים מעבר לגבולות גרמניה המזרחית.
  • ארכיון מוזיאון לוחמי הגטאות.
  • מוזיאון פרטי פרסלר בתל אביב, שרכש כ- 100 מיצירותיה של לאה גרונדיג שהיו קודם לכן מפוזרים באוספים שונים ברחבי הארץ, כגון משפחת ספיר מתל אביב, גלריה נורה מירושלים ואוסף משפחת קירשנבאום מתל אביב שכלל ציורים ממחנה המעפילים בעתלית.
  • מספר תמונות נמצאות בגבעת חיים איחוד ומאוחד והן מפוזרות בעיקר אצל משפחות שונות באלבומים משפחתיים.
  • כמו כן נמצאות מספר מיצירותיה ברשות אנשים פרטיים.

בספטמבר 2014 נפתחה תערוכה מיצירותיה של לאה גרונדיג בשם "מדרזדן לתל אביב . 1933 - 1948" במוזיאון הפרטי יגאל פרסלר בתל אביב. התערוכה נתמכה ע"י שלושה גופים: מוזיאון יגאל פרסלר, עמותת רוזה לוקסמבורג ומוזיאון לוחמי הגטאות. התערוכה זכתה לעניין ציבורי רב ולביקורים רבים של קבוצות ופרטיים מהארץ ומחו"ל. הדי התערוכה הגיעו גם לעיתונות.[12] שלכאורה "גילתה אותה מחדש" [13] ואולי סוף-סוף זכתה אמנית חשובה זו להכרה הראויה לה.

בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]


שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים

פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים מעיתונות התקופה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


קטגוריה:אמנים גרמנים קטגוריה:אמנים יהודים קטגוריה:ציירים גרמנים קטגוריה:ציירים יהודים קטגוריה:יהודים גרמנים קטגוריה:מורים לאמנות קטגוריה:קומוניסטים גרמנים קטגוריה:קומוניסטים יהודים קטגוריה:עולים במלחמת העולם השנייה