משתמש:NIVB1/טיוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מירזא עלי־אכבר קזויני דהח'דא
میرزا علی اکبر قزوینی دهخدا
לידה 1879
טהראן, איראן
פטירה 26 בפברואר 1956 (בגיל 77 בערך)
טהראן, איראן
מדינה איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום איראני
שם עט דח'ו
עיסוק סאטיריקן, משורר, מילונאי, מתרגם, פוליטיקאי ודיפלומט
מקום לימודים אוניברסיטת טהראן עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה פרסית
סוגה סאטירה, שירה, מילונאות
יצירות בולטות לע'תנאמה, טורי צ'רנד ו-פרנד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מירזא עלי־אכבר קזויני דהח'דא (בפרסית: میرزا علی اکبر قزوینی دهخدا, נודע גם בשם העט דח'ו – دخو, 1879-‏1956) היה סאטיריקן, כותב, מילונאי, מתרגם, פוליטיקאי ודיפלומט איראני, שהיה לאחד מהאינטלקטואלים המשפיעים ביותר בימי המהפכה החוקתית ומהחשובים שבמתווכי ומעצבי רעיונות הנאורות והסוציאל־דמוקרטיה באיראן של ראשית המאה ה-20. בכתיבתו הסאטירית ובפרט בטור הפופולארי 'צ'רנד ו-פרנד', פרץ דהח'דא את מגבלות הסוגה של הספרות הפרסית ותקף את הכוחות שאותם ראה כריאקציונרים – תומכי המלוכה והממסד הדתי. באחרית ימיו החל במלאכת כתיבת ה-'לע'תנאמה', מילון פרסי אנציקלופדי חשוב שהושלם רק לאחר מותו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות, שחרות וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מירזא עלי־אכבר קזויני דהח'דא נולד בטהראן ב-1879 למשפחה של אצולת קרקעות זעירה שמקורה במחוז קזוין שבצפון מערב איראן. הוא היה הבכור מבין שלושה בנים ובת שנולדו לאביו, באבא ח'אן, מנישואיו השניים, לאמו של עלי־אכבר. כשדהח'דא היה בן תשע או עשר מת אביו, ולאחריו מת גם הנאמן שהופקד על נכסיו. רכוש האב נלקח במרמה מן המשפחה, שנאלצה עתה לחיות חיי אביונות בבית צנוע ליד הבאזאר. חוויה זו השפיעה עמוקות על דהח'דא, שבבגרותו יוקיע בטוריו הסאטיריים את תרבות השקר והרמאות הנפוצה בפוליטיקה.[1]

לפני מות האב התגוררה המשפחה בסמוך לביתו של מוג'תהד בעל נטיות באביות בשם חאג'י שיח' האדי נג'מאבאדי (Hajji Shaykh Hadi Najmabadi), אשר דהח'דא האב העריץ. נג'אמבאדי נודע ביושרו ובכך שאת חצרו פקדו כולם – בני דתות ומעמדות שונים, מהעניים המרודים ביותר ועד לשאה מוזפר א-דין. עלי־אכבר הצעיר נכנס אל מעגל תלמידיו. הוא פיתח כך השקפה סובלנית כלפי בני דתות שונות וביקורת כלפי אמונות טפלות. גם לאחר שהתייתם המשיך להתחנך אצל אחד מאנשי חוגו, השיח' ע'לאם-חסין ברוג'רדי. ברוג'רדי העניק לנער השכלה דתית נרחבת שכללה נושאים בדקדוק ערבי, פילוסופיה, תאולוגיה והלכה אסלאמית. אולם, בניגוד למצופה ממנו, עלי־אכבר הצעיר בחר שלא להמשיך במסלול הלמדני שיוביל אותו להיות לאיש דת מכובד.[1] במקום זאת העדיף המלומד הצעיר לפנות למלאכת העיתונאות. לימים החינוך האסלאמי יאפשר לו לבקר מבפנים את הממסד הדתי. ב-1899 הוא החל ללמוד במחזור הראשון בבית הספר החדש למדעי המדינה שהוקם בטהראן. הוא אמנם פרש בסוף השנה הראשונה מבלי לגשת לבחינות הסיום, אך כעבור שנתיים חזר ללימודיו – הוא שקד על לימודי הצרפתית, הגאוגרפיה, מדעי המדינה והמשפט הבינלאומי. כסטודנט מצטיין דרך כוכבו ואחד המרצים אף ביקש ממנו שילמד שיעורים בחלק מהקורסים שלו.[1][2][3][4]

זמן מועט לאחר סיום לימודיו החל לעבוד במשרד החוץ האיראני. ב-1903 נלווה כדיפלומט זוטר לשגריר ע'פארי בצאתו לשליחות בבלקן. שנתיים תמימות שהה באירופה, בעיקר בוינה אך גם בבוקרשט, ואלו שינו את חייו. הוא העמיק את שליטתו בצרפתית והחל להיחשף לתרבות האירופית, ובמיוחד למוסדות החינוך האירופיים ולרעיונות הליברליזם והסוציאל־דמוקרטיה. באותה העת התחולל דיון רעיוני ער בחוגים השמאליים והרדיקליים באירופה והחשיפה לדיונים אלו בעת שהייתו באוסטרו־הונגריה וברומניה, בשילוב הידע בהיסטוריה, בשפות ובנושאים אסלאמיים, מיצבה את דהח'דא כאחד מהאינטלקטואלים הצעירים המבטיחים של איראן. יתכן שרעיונות אלו השפיעו גם על החלטתו שלא להמשיך לשרת את הממלכה כדיפלומט בשובו למולדת ב-1905. במקום זאת הוא ניצל את שליטתו בצרפתית ועבד כמתרגם אצל מהנדס בלגי שפיקח על בניית כביש בח'וראסאן, בצפון מזרח איראן.[1][4]

סור-י אסראפיל והמהפכה החוקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1906 המהפכה החוקתית באיראן הייתה בשיאה. חוקה ראשונה, שפורסמה באוגוסט 1906, העניקה לאיראנים חופש ביטוי שרבים מיהרו לנצל. עיתונים לא מצונזרים נוסדו בבירה, בתבריז וגם בבירות הפרובינציאליות.[3] דהח'דא, כבר לא דיפלומט בשירות השאה, הסתובב בחוגים של אינטלקטואלים מתנגדי משטר, שהתארגנו באגודות סתרים ופעלו לטובת כינון סדר סוציאל־דמוקרטי חדש.[1] הוא הצטרף אל המפלגה הסוציאל־דמוקרטית(אנ') ושם פגש בפעיל מירזא ג'האנגיר ח'אן(אנ'). במהרה נוצר בין השניים קשר קרוב על רקע הדמיון בדעותיהם ובהשקפותיהם הפוליטיות והדתיות. עוד לפני כינון החוקה, באביב 1906, פנה מירזא ג'האנגיר ח'אן אל דהח'דא והציע לו להצטרף אל מיזם שעליו חשב – יסוד עיתון מהפכני, הומוריסטי ואקטיביסטי בשם 'סור-י אסראפיל'(אנ'). משמעות השם, 'שופרו של המלאך אסראפיל', היא סימבולית. לפי האסלאם יתקע המלאך בשופר ביום הדין כדי לבשר את תחיית המתים. כותבי העיתון השתמשו בשמו ובדמותו (בסמליל העיתון) כדי לבשר בהשאלה על תחייתו של העם האיראני.[1][3]

הגיליון הראשון של העיתון הודפס בטהראן, ב-30 במאי 1907, בהוצאת 'ספריית תרבית', הוצאה לאור פרוגרסיבית בבעלות חבר הפרלמנט חסן תקיזאדה(אנ'). העיתון היה בן שמונה עד עשרה עמודים והודפס בימי חמישי, לקראת סוף השבוע, שהתחיל בשישי. את הכותרת עיטר ציור של המלאך אסראפיל התוקע בשופרו ביום הדין, כשלצדו פסוק הקוראן המזכיר אותו וסיסמת המהפכה הצרפתית – 'חירות, שוויון, אחווה'. בהיעדר מסורת של עיתונות חופשית ודמוקרטית, מרבית העיתונים שהודפסו לאחר המהפכה הרעיפו ידע על ציבור הקוראים מבלי לשאוף לחנך את ההמון לדמוקרטיה ולנאורות. בזירה הזו 'סור־י אסראפיל' היה שונה, מודע לחשיבותו כעיתון מהפכני.[1][3] מטרותיו הוגדרו כ-"פיתוח משמעותה של החוקה, תמיכה באסיפה המייעצת הלאומית [הפרלמנט] והושטת עזרה לאיכרים, לעניים ולמדוכאים".[4]

טורו הסאטירי השבועי של דהח'דא היה גולת הכותרת של העיתון והחלק הפופולארי ביותר בו. שמו, 'צ'רנד ו-פרנד' הוא ביטוי שמשמעותו הוא 'ברברת'.[1][4] על טורים אלו חתם דהח'דא בשם העט 'דח'ו', כינויו של טיפוס פשוט ממוצא קזויני ומושאן של אגדות הומוריסטיות במסורת העממית (מעין הרשל'ה קזויני).[3][4] בנוסף ל-'צ'רנד ו-פרנד', דהח'דא כתב גם את מרבית מאמרי המערכת.[1] טוריו סייעו לעיתון להגדיל את תפוצתו, שבשלב מסוים הגיעה ל-24,000 עותקים, יותר מכל שבועון מקביל באיראן באותה התקופה.[5]

מאז כינון החוקה התחלף השאה ועל כס הטווס ישב כעת מוחמד עלי שאה קג'אר, שגמר אומר להיאבק בסדר החוקתי החדש,[1] המאמרים הביקורתיים של דהח'דא לא חסכו שבטם מהממסד הדתי ומהחצר המלכותית. בהתאם, העיתון נתקל בקשיים – השלטונות והאליטה הדתית לחצו על המערכת ומדי פעם בפעם מנעו את פרסום השבועון, שבשנתו הראשונה הצליח לפרסם רק 32 גיליונות. כבר בשבוע הרביעי לפרסומו נאספו והוחרמו כל הגיליונות ונאסר פרסום גיליונות חדשים למשך חודש וחצי.[3][4] ב-20 ביוני 1908, ביום שישי, הודפס השבועון בפעם האחרונה באיראן.[3] ביום שני, שלושה ימים לאחר מכן, הפציצו כוחות ששלח השאה את המג'לס (בית הנבחרים). הקץ הקיץ על האביב החוקתי של איראן, ועמו גם על סור-י אסראפיל. מיד לאחר הפצצת המג'לס הוציאו השלטונות להורג את ג'האנגיר ח'אן ואסרו על הדפסת השבועון. דהח'דא, שפחד שגורלו יהיה כשל עמיתו, ברח אל הצירות הבריטית בטהראן יחד עם תומכי חוקה אחרים (ביניהם מירזא קאסם ח'אן, גם כן מהנהלת העיתון). הבריטים הבטיחו למתנגדי המשטר מעבר בטוח ודהח'דא יצא בשנית את איראן לאירופה, הפעם כגולה.[3][6]

גלות והמשך הכתיבה הסאטירית והפובליציסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דהח'דא הגיע תחילה לבאקו, שם נאספו שם נאספו רבים מתומכי החוקה שזה עתה ברחו מאיראן, לפני שהתפזרו למקומות שונים במערב אירופה. דהח'דא עצמו הגיע לפריז כשהוא חסר פרוטה ומדוכא, משקיף מרחוק על התעמרות המשטר האיראני בקרוביו ובמכריו.[2][6] מהעיר הגדולה שם פעמיו לאיורדון שבשוויץ. בזמן ששהה באיורדון הוציא לאור בעצמו עוד שלושה גיליונות של סור-י אסראפיל. הוא ביקר בהם באופן חריף את הממסד הקאג'ארי המושחת. המרחק מהמולדת והחופש שאיפשר לו המקלט השוויצרי, יחד עם הכעס על מות עמיתו, הפכו את כתיבתו לישירה ונוקבת יותר.[1][4] בגיליון האחרון, שיצא לאור ב-8 במרץ 1909, פרסם דהח'דא שיר קינה סאטירי במבנה מסורתי, שהוקדש לעמיתו ג'האנגיר, שאת זכר אורו ביקש מהקוראים לנצור.[4][5]

העיתונים הודפסו בפריז ובשוויץ והוברחו לאיראן, שם הועברו בסתר מקורא לקורא. הקשיים הלוגיסטיים היו למשא על דהח'דא, שחשב לשלוח יד בנפשו. לבסוף גברה נחישותו להמשיך ולפרסם סאטירה. לאחר שנשקלה האפשרות להמשיך לפרסם בז'נבה או בברלין, עבר באביב 1909 לאיסטנבול,[2][6] היכן שהפיכת הטורקים הצעירים מהקיץ הקודם יצרה סביבה מסבירת פנים לגולים איראניים תומכי החוקה. דהח'דא חבר בשנית לתקיזאדה, הצליח לגייס מימון מהגולים המקומיים והשיק ב-30 ביוני עיתון חדש בפרסית בשם סוֹרוּשׁ (سروش, Sorūsh), שאותו ניהל וערך. מאמר המערכת בגיליון הראשון ציין שמטרת העיתון היא להפיץ "את מה שלוחמי החופש האיראניים חושבים". הוא הספיק לפרסם רק 14 גיליונות לפני שהתקציב אזל ולפני ששב יחד עם רבים מעמיתיו הגולים למולדתו.[1][7]

חזרה לאיראן ופעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1909 כוחות פרו־חוקתיים נכנסו לטהראן ואילצו את השאה הקאג'ארי לבקש מקלט בקונסוליה הרוסית ולוותר על כסאו.[6] בחירות פרלמנטריות נערכו ברחבי איראן ודהח'דא נבחר במקביל כנציג בפרלמנט על ידי תושבי שתי ערים שונות – עיר הולדתו טהראן וכרמאן, שתושביה זכרו לו לטובה את מילותיו הביקורתיות כלפי הנסיך פירוז מירזא(אנ'). ב-23 בינואר 1910 הוא שב מהגלות כדי לתפוס את מקומו בפרלמנט.[2][4] הוא הפתיע רבים בכך שעל אף עברו הסוציאל־דמוקרטי, הצטרף ל'מפלגה המתונה', השמרנית יותר. אולם, במהרה התפכח מהפוליטיקה, בין היתר בשל מחלוקות בין המתונים לדמוקרטים ובשל השיתוק שכפו המעצמות האירופיות, שהתנגדו למומנטום הדמוקרטי באיראן.[1]

בסוף 1914 הגיעה לאיראן מלחמת העולם הראשונה, שפרצה באותו הקיץ. העות'מאנים, הרוסים והבריטים החלו לכבוש חלקים מהמדינה בעוד סוכנים גרמנים המרידו שבטים דרומיים נגד הממשלה ונגד מדינות ההסכמה. דהח'דא נמלט מטהראן, בדומה לתומכי חוקה רבים, ומצא מקלט בכפר של אחד השבטים הבח'תיארים(אנ') של צ'הארמחאל.[1] הכאוס שיצרה המלחמה הוביל גם לשינוי משטר– בפברואר 1921 הנהיג איש צבא בשם רזא ח'אן (לימים רזא שאה) הפיכה צבאית שהפכה אותו, בסיוע הבריטים ובתמיכת מרבית האליטות, לשליטה בפועל של המדינה. בצל ההרס של המלחמה עלתה קרנה של הגישה הלאומנית והאוטוריטרית שקידם המנהיג החדש, והוא זכה לתמיכה גם בחוגי הסוציאליסטים והפרוגרסיבים.[8] כשדהח'דא שב לבירה הוא החל לכהן בתפקידים בכירים במשרדי הממשלה של המשטר החדש, תחילה במשרד החינוך ובהמשך במשרד המשפטים. ב-1924 שב לאלמה מאטר שלו, בית הספר למדעי המדינה, אך הפעם כמנהלו, תפקיד שבו כיהן עד 1941.[2]

מפעל הלע'תנאמה ואחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שחזר דהח'דא לאיראן כמעט ולא כתב יותר סאטירה – לא בפרוזה ולא בשירה. במכתב הוא הסביר שאין הוא מרגיש שהוא יכול לחזור לסגנון של סור-י אסראפיל, כמו גם לחרוז ולמשקל של השירה, בתקופה שממנה נעדרים הלהט והחירות שאפיינו את התקופה החוקתית. כששהה אצל הבח'תיארים בילה דהח'דא בקריאת ספר יחיד שעמד לרשותו – מילון צרפתי־פרסי של הוצאת לארוס. אותו ספר הוביל את הפוליטיקאי והכותב המתוסכל להרהר ברעיון חדש – יצירת מילון אנציקלופדי פרסי מקיף.[9] בשובו לטהראן החל בעבודה המקדימה ליצירת מילון שכזה, במקביל לעיסוקיו הציבוריים. התגברות הצנזורה תחת שלטונו של רזא שאה חיזקה את החלטתו להקדיש את מלוא זמנו ומרצו לעבודה מחקרית וספרותית. גולת הכותרת של עבודה זו הייתה 'הלקסיקון', הלע'תנאמה, יצירה מרובת כרכים שהחלה להתפרסם ב-1939. בנוסף לכך שקד דהח'דא על אוסף בן ארבעה כרכים של מימרות פרסיות, ערך יצירות פרסיות קלאסיות ופרסם מאמרים על השפה והספרות הפרסית.[1][2] בעשור הראשון לשלטונו של מוחמד רזא שאה פהלווי הוא הוסיף לעמול על יצירתו האקדמית ונמנע מלעסוק בפוליטיקה. הוא סטה ממנהגו רק ב-1951, כשהצטרף לאגודה סוציאליסטית והודיע על תמיכתו במוחמד מוצאדק, ראש הממשלה שהוביל מאבק המוני להלאמת הנפט.[1][2] מאבק זה הסתיים במפח נפש קולקטיבי ואישי – מוצאדק הודח בהפיכת 28 במרדאד ודהח'דא נחקר על מעורבותו לכאורה בתכנון סדר פוליטי ליום שאחרי השאה. עלי־אכבר דהח'דא הזקן פרש שוב מהפוליטיקה, הפעם לתמיד. את שארית חייו, עד סמוך למותו בשיבה טובה ב-26 בפברואר 1956 בילה בכתיבת הלע'תנאמה, המגנום אפוס הלקסיקלי שלו.[1]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבה סאטירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורי 'צ'רנד ו-פרנד' היו נקודת מפנה בהיסטוריה הספרותית של איראן, הן מבחינת הסגנון והן מבחינת התוכן.[3] אלמנטים סאטיריים היו חלק אינטגרלי מהשירה הפרסית כבר מימי הביניים ולאורך השנים התפתחו במסגרתה מספר ז'אנרים שבבסיסם לעג וביקורת חברתית ופוליטית, אך רק בתקופה שבה פעל דהח'דא הפכה הסאטירה לצורה של התנגדות פוליטית.[5] דהח'דא חידש גם בכך שלא הסתפק בשירה סאטירית, אלא ייצר סוגה חדשה של פרוזה סאטירית, שסטתה ממוסכמות הסוגות הקיימות: סגנון חדש ומהפכני, ישיר וכן, שאימץ שפה עממית ופנה אל ההמון.[4][3] טוריו הסאטיריים שילבו שירים חרוזים שגייסו את כל משלבי השפה - גם שירים שחיקו מבנים קלאסיים, שילבו מילים ארכאיות ואלגוריות מורכבות וכוונו אל הקורא המשכיל, וגם חרוזים בשפה פשוטה שנועדו לגייס את רגש ההמון למען המאבק החוקתי.[5] שירו הסאטירי הבולט ביותר של דהח'דא לא פורסם בעת שכתב טורים באופן קבוע אלא דווקא ב-1933, בתקופה שבה כמעט והתנזר לגמרי מסאטירה. השיר נכתב לבקשת העורך של ספר הפתגמים שכתב, שביקש ממנו שיר שיסביר את הביטוי 'בעזרת השם, זה חתול'. השיר הארוך שנולד מבקשה זו אמנם משתמש בביטוי ככותרתו, אך אין הוא מכשיר דידקטי אלא במה ללעג ולביקורת, המופנים כלפי התנהגותם והופעתם של המלומדים הדתיים.[9]

מושאי הביקורת של דהח'דא היו מגוונים, וכללו אלמנטים רבים בחברה, מהמלוכה עד האיכרים ודרך רעות חולות שונות – חברתיות, דתיות ופוליטיות.[3] חיצי ביקורת רבים שולחו במי שהוא כינה ריאקציונרים – תומכי השלטון האבסולוטי וחכמי הדת השמרניים, שמאז מרד הטבק השיגו השפעה ניכרת על חיי היום־יום באיראן. כשהוא מושפע מרעיונות של רפורמיסטים אירופיים, דהח'דא תקף את קבעונם האינטלקטואלי וסיאובם של אנשי הדת המעוותים את האסלאם וכן את ההמון שמציית להם בעיוורון ודבק באמונות טפלות. בנוסף להפרדת דת ומדינה, דהח'דא העלה בפני קוראיו את המודעות לנושאים ליברליים נוספים, כמו חירויות האזרח ושוויון לפני החוק. הוא תמך בשחרור האישה ובמאבק ברעלה. חלק מנושאי כתיבתו היו מעמדיים. הוא תמך באיכרים במאבקם בבעלי האדמות והציע רפורמות אגרריות. בסדרת מאמרים מתורגמים הנגיש לקורא הפרסי את הנושאים הפוליטיים שעמדו כמה שנים קודם לכן במרכז המהפכה ברוסיה וטען שסוציאל־דמוקרטיה היא הפתרון עבור האיכרים האיראנים.[2][10]

כתיבה מילונאית ולקסיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לכתיבה הסאטירית, דהח'דא הקדיש שנים רבות מחייו לכתיבה מילונאית ולקסיקלית. יצירתו החשובה ביותר היתה הלע'תנאמה, מילון אנציקלופדי לשפה הפרסית, ששאב את דוגמאותיו מהספרות הקלאסית, העממית, הדתית וההיסטורית. עד היום נחשב מילון זה לאחד המילונים החשובים ביותר עבור לומדי הפרסית. בעשור האחרון לחייו של דהח'דא קיבל הפרויקט תמיכה בדמות תקציב וצוות שהקצה לו המג'לס, עדות להכרת המדינה בחשיבות מפעל המילון. צוותו, בראשות מחמד מעין(אנ'), המשיך בעבודה לאחר מותו וב-1963 קיבלו את חסותה של אוניברסיטת טהראן, שם ייסדו את 'מכון דהח'דא בטהראן'. חמישים כרכי המילון פורסמו לבסוף ב-1980, שנה לאחר המהפכה שהפילה את השאה האחרון מכסאו.[1]

עוד לפני שעבד על הלע'תנאמה חיבר דהח'דא את 'אמת'אל ו-חכם' (امثال وحکم), לקסיקון בן ארבעה כרכים של ביטויים ואמרות כנף פרסיות. הלקסיקון פורסם בין 1930 ל-1934 והתמלוגים שניתנו לדהח'דא עבורו שימשו אותו להדפסת ספרים נוספים ולמתן תרומות לחולים.[1][2]

כתבים ותרגומים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהושפע מרעיונות מערביים, דהח'דא דבק כל ימיו באהבתו לתרבות הפרסית. לאחר שפרש מהפוליטיקה ערך מספר יצירות מהקאנון הקלאסי של התרבות הפרסית, כולל קבצי שירה של פרוח'י סיסתאני(אנ'), מנוצ'הרי(אנ'), נאצר ח'סרו(אנ'), מסעוד סעד סלמאן(אנ'), סוזני(אנ') וחאפז. הוא גם חיבר ביוגרפיה של החוקר הפרסי אל־בירוני. היכרותו העמוקה עם הספרות הקלאסית איפשרה לו לכתוב שירים משל עצמו בסגנונן הקלאסי, תוך שמירה על אוצר המילים, הסגנון האלגנטי וכוח ההבעה הסוחף של המקור. [1][2] דהח'דא ניצל את ידיעותיו בצרפתית כדי לתרגם לפרסית את 'רוח החוקים', חיבורו החשוב של מונטסקייה.[4] בחיבור זה הפריד המחבר הצרפתי בין תפקידי החוק האנושי לתפקידי החוק האלוהי. אבחנה זו התאימה לדהח'דא ששאף להעתיק את הרעיון לסביבה אסלאמית ולטעון שמטרת האסלאם היא לכוון את המוסר הפנימי של האדם, ולא את המבנה החברתי, שבתורו צריך להישלט על ידי חוקים אנושיים ורציונליים.[10]

כתבים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאטירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צ'רנד ו-פרנד וטורים נוספים, בעיתון סור י-אסראפיל (1907-‏1909)

ספרי יעץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמת'אל ו-חכם (1930-‏1934)
  • לע'תנאמה (מילון אנציקלופדי, הפרסום הסתיים ב-1980)

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנשאללה גרבה אסת! ('בעזרת השם זה חתול!', 1933)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Afari, Janet, and John R. Perry. “Translators’ Introduction.” In A.-A. Dehkhodā. Charand-o Parand: Revolutionary Satire from Iran, 1907-1909. Edited by A. March. Translated by J. Afary and J.R. Perry. New Haven, CT: Yale University Press, 2016, pp. 1-66. https://doi.org/10.12987/9780300220667.

Dihkhuda, Ali Akbar, and Paul Losensky. “Inshallah gurbah ast: ‘God willing, it's a cat’.” Iranian Studies 19(1), 1986, pp. 31-45. https://www.jstor.org/stable/4310512.

Kalirad, Ali. “From Iranism to Pan-Turkism: A Less-known Page of Ahmet Ağaoğlu’s Biography.” Iran and the Caucasus 22(1), 2018, pp. 80-95. https://doi.org/10.1163/1573384X-20180107.

Loloi, Parvin. “Social Education through Satirical Verse: Ashraf Gilāni and Ali Akbar Dehkhodā.” In H. Katouzian and A. Korangy (Eds.) Poetry and Revolution: The Poets and Poetry of the Constitutional Era of Iran. Abingdon, Oxon: Routledge, 2022, pp. 83-104. https://doi.org/10.4324/9781003243335.

Minucheher, Pardis. “Sur-i Israfil in Exile: Modern Definitions of Monarchy.” Iranian Studies 42(3), 2009, pp. 389-408. https://doi.org/10.1080/00210860902907313.

Mozaffari, Nahid. “Civic Piety: Visions of Secularity in Constitutional Iran.” In in M. Eggert and L Hölscher (Eds.). Religion and Secularity. Leiden: Brill, 2013, pp. 156-173. https://doi.org/10.1163/9789004251335_009.

Saʿīdī Sīrjānī, ʿAli-Akbar. “Dehḵodā, Mīrzā ʿAlī-Akbar Qazvīnī.” In Encyclopædia Iranica, online edition, https://www.iranicaonline.org/articles/dehkoda.

Soroudi, Sorour. “Sur-e Esrafil, 1907-08: Social and Political Ideology.” Middle Eastern Studies 24(2), 1988, pp. 230-248. http://www.jstor.org/stable/4283237.

Yousofi, Gholam Hoseyn. “Dehkhodā’s Place in the Iranian Constitutional Movement.” Zeitschrift Der Deutschen Morgenländischen Gesellschaft 125(1), 1975, pp. 117-132. http://www.jstor.org/stable/43372446.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרסה דיגיטלית של הלע'תנאמה, באתר של מכון דהח'דא באוניברסיטת טהראן (אנגלית ופרסית).

סריקות של העיתון סור-י אסראפיל, באתר אוניברסיטת בון (פרסית).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 ʻAlī Akbar Dihkhudā, Janet Afary, John R. Perry, Charand-o parand: revolutionary satire from Iran, 1907-1909, New Haven: Yale University Press, 2016, World thought in translation, עמ' 1-66, ISBN 978-0-300-19799-0
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 ʿAli-Akbar Saʿidi Sirjani, Dehḵodā, Mīrzā ʿAlī-Akbar Qazvīnī, Encyclopædia Iranica (באנגלית)
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Sorour Soroudi, Sur-e Esrafil, 1907-08: Social and Political Ideology, Middle Eastern Studies 24(2), 1988, עמ' 230-248 doi: https://doi.org/10.1080/00263208808700739 (באנגלית)‏, JSTOR 4283237
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Gholam Hoseyn Yousofi, Dehkhodā's Place in the Iranian Constitutional Movement, Zeitschrift der Deutschen Morgenländischen Gesellschaft 125, 1975, עמ' 117–132 (באנגלית)‏, JSTOR 43372446
  5. ^ 1 2 3 4 Parvin Loloi, H. Katouzian and A. Korangy (ע), Social Education through Satirical Verse: Ashraf Gilāni and Ali Akbar Dehkhodā, Poetry and Revolution: The Poets and Poetry of the Constitutional Era of Iran, Abingdon, Oxon: Routledge, 2022, עמ' 83-104, ISBN 978-1-003-24333-5. (באנגלית)
  6. ^ 1 2 3 4 Pardis Minucheher, Sur-i Israfil in Exile: Modern Definitions of Monarchy, Iranian Studies 42(3), 2009, עמ' 389–408 doi: 10.1080/00210860902907313
  7. ^ Ali Kalirad, From Iranism to Pan-Turkism: A Less-known Page of Ahmet Ağaoğlu’s Biography, Iran & the Caucasus 22(1), 2018, עמ' 80–95‏, JSTOR 26548923
  8. ^ Afshin Matin-Asgari, Touraj Daryaee (ע), The Pahlavi Era Iranian Modernity in Global Context, The Oxford handbook of Iranian history, Oxford: Oxford University Press, 2012, Oxford handbooks, עמ' 346–364, ISBN 978-0-19-973215-9. (באנגלית)
  9. ^ 1 2 Ali Akbar Dihkhuda, Paul Losensky, Inshallah Gurbah Ast: "God Willing, It's a Cat", Iranian Studies 19, 1986, עמ' 31–45 (באנגלית)‏, JSTOR 4310512
  10. ^ 1 2 Nahid Mozaffari, Civic Piety: Visions of Secularity in Constitutional Iran, Religion and Secularity: Transformations and Transfers of Religious Discourses in Europe and Asia, Leiden: Brill, 2013, עמ' 155–173, ISBN 978-90-04-25133-5. (באנגלית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:NIVB1/טיוטה&oldid=38638367"