פירסינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף נזם)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אישה הודית עם שלל תכשיטים
סוגי תכשיטים שונים לפירסינג
הרחבת השפה התחתונה ותנוכי האוזניים של אישה משבט המורסי באתיופיה
פירסינג של הפטמות של אישה צעירה משבט הקבילה, 1906
אישה עם נזם ועגילים
פירסינג אופייני לבנות שבט המורסי
עגיל באוזן

פירסינג (מ-pierce, לנקב באנגלית; על פי החלטות האקדמיה ללשון העברית נִזוּם), הוא הליך קוסמטי בו מנוקב הגוף על מנת לענוד תכשיט. ניתן לבצע הליך זה במקומות רבים בגוף, כאשר הנפוץ ביותר הוא ניקוב תנוך האוזן. מקומות אחרים נפוצים לענידת פירסינג הם צידי האף (נזם), מעבר בין הנחיריים ("ספטום"), אפרכסת האוזן (״הליקס״), חלק הסחוס הקטן ליד פתח תעלת השמע ("טראגוס"), טבור, הגבה, הלשון, השפה ואיברי המין.

עשיית פירסינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

את תנוכי האוזניים נהוג לרוב לנקב בעזרת אקדח עגילים, העושה שימוש בעגילים בעלי קצה חד על מנת להכניס את העגיל בכוח לגוף. מקומות אחרים בגוף מנקבים בדרך כלל באמצעות מחט סטרילית וחלולה, בדומה למחט המזרק. בקצה המחט, ניתן להכניס או להניח עגיל מתאים, וכך חירור הגוף והכנסת העגיל יכולים להעשות באופן חלק.

אפרכסת האוזן, הטראגוס והנחיריים רגישים לניקוב באמצעות אקדח עגילים, העלול לתרום להתפתחות זיהום ולצלקות. למרות זאת, השימוש באקדח עגילים לעשיית נזם הוא עדיין נוהג נפוץ, דבר הגורם לעיתים קרובות למיקום שגוי של הנזם, בדרך כלל קרוב מדי לתחתית הנחיר, בשל גודלו של המכשיר.

תכשיטים מתאימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני סוגי התכשיטים הנפוצים בשימוש בפירסינג שאינו בתנוך האוזן נקראים "חישוק לחץ" (BCR-Ball Closure Ring) ו"מוט" (Barbell). חישוק הלחץ הוא טבעת בעובי אחיד, הלוחצת על גולה המשמשת כסוגר. הטבעת מעוצבת כך שקשה לפתוח ולסגור אותה, על מנת להקל על ההחלמה ולמנוע סיבוכים מיותרים. לאחר החלמת הפירסינג, מומלץ לפנות לאיש מקצוע ("פירסר") כדי להוריד את החישוק. במוט ישנן גולות בשני הקצוות, כשבדרך כלל אחת מהן קבועה והשנייה מתברגת למוט (ההברגה יכולה להיות פנימית או חיצונית).

התכשיטים הנפוצים בשימוש באף הם נזם הנקודה - תיל שבחזיתו כדורון או אבן קטנה, והוא מתעקל בתוך האף על מנת שלא ייפול, וכן חישוק.

המתכות מהן עשויים התכשיטים חייבות להיות כאלה שאינן יוצרות תגובה אלרגית או גירוי. על כן, נהוג שלא להשתמש במתכת המכילה ניקל העלול להשתחרר לגוף (מאחר שניקל ידוע כאלרגן); כמו כן, נהוג שלא להשתמש בכסף, העלול ליצור סימן אפור בלתי ניתן להסרה. המתכות בשימוש הן "פלדת אל חלד" - סגסוגת ברזל המכילה ניקל (קשור) בכמות מעטה שאינה משתחררת לגוף, טיטניום, זהב (14 קרט ומעלה), וכן פלטינה. ייסוד נוסף הוא ניוביום, למרות שאינו נפוץ בשימושו בישראל, כמעט זהה בשימושו לטיטניום ומתאים לבעלי אלרגיה לטיטניום. קוטר (עובי) התכשיטים משתנה בין 0.8 מ"מ (קוטר מספר 20ga), המשמש בעיקר לניקוב התנוך, ועד מספר מילימטרים. נהוג להשתמש במידות אמריקאיות למדידת עובי התכשיט, כאשר מספר גדול משמעותו קוטר קטן. לניקוב הטבור והלשון משתמשים בדרך כלל במחט ותכשיט בעובי 14ga, ולניקוב האף - בעובי 20ga.

תהליך ההחלמה והטיפול בפירסינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתהליך ההחלמה לאחר הניקוב נוצרת רקמת עור לאורך הנקב. אורך תהליך ההחלמה משתנה בהתאם למקום הניקוב, והוא אורך בין כששה שבועות (בתנוך) ועד כששה חודשים (טבור, אפרכסת האוזן). ניקוב הסחוס בעייתי יותר מבחינת ההחלמה, כיוון שאספקת הדם חלשה יותר באזור.

במשך תהליך ההחלמה, שייתכן שילווה בהפרשות ומוגלה, חשוב לשמור על ניקיון המקום ולטפל בו. מומלץ למרוח מעט משחה אנטיספטית (מחטאת) כמה פעמים ביום, ולשטוף פעם ביום בתמיסת מי מלח (ככפית מלח ים בכוס מים רתוחים שקוררו לטמפרטורת החדר), אך לא באלכוהול או במי חמצן, הפוגעים בתהליך ההחלמה. כמו כן, מומלץ לשמור על היגיינה גבוהה, בייחוד באזור הידיים, ולא "לשחק" עם העגיל ולסובב אותו בזמן ההחלמה. הוצאת העגיל במהלך תקופת ההחלמה גורמת בדרך כלל לסגירת הנקב.

לאחר ההחלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנוצרה תעלת העור ("פיסטולה") לאורך הנקב, ניתן להוציא את העגיל ולהחליפו בעגיל אחר ללא חשש מסגירת החור. הוצאת העגיל למשך פרקי זמן ארוכים גורמת לעיתים להצרות החור באופן שלא ניתן לשוב ולענוד בו עגיל. עם זאת, בחלק מהמקרים ניתן להבחין בצלקת קטנה במקום. דברים אלה תלויים במיקום הנקב בגוף, בעובי התכשיט, ובמשך הזמן בו הוא היה במקומו, והם משתנים מאד מאדם לאדם. פירסינג בגבה, למשל, נוטה להשאיר צלקת ניכרת לעין, וכך גם פירסינג בטבור, בייחוד לאחר מתיחת הצלקת במהלך הריון. פירסינג באוזניים, לעומת זאת, נוטה להשאיר צלקת קטנה בלבד, אלא אם עונדים עגילים כבדים למשך תקופה ארוכה, ונזם משאיר בדרך כלל רק צלקת מזערית.

הפירסינג במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפירסינג הראשון הידוע בתורה היה אצל רבקה. כאשר אליעזר עבד אברהם הלך להביא כלה ליצחק, כאשר ראה את רבקה, שם נזם על אפה: "וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ--וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם"[1] ולאחר מכן מבהיר העבד שמדובר בתכשיט לאף: "וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל-אַפָּהּ, וְהַצְּמִידִים עַל-יָדֶיהָ"[2].

איזכור נוסף מופיע באירוע חטא העגל: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי"[3]. מפסוק זה ניתן ללמוד כי הן גברים והם נשים ענדו עגילים (אף שמדובר ב"נזם" מהתיאור עולה שמדובר בעגיל שבאוזן).

כאשר בונה משה את אוהל מועד, הוא פונה אל העם ומבקש מהם להרים תרומה: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַ-ה'"[4]. רש"י מפרש פסוק זה ואומר כי מדובר בתכשיט אותו עונדות הנשים במקום מוצנע: "וכומז - כלי זהב הוא נתון כנגד אותו מקום לאשה. ורבותינו פירשו שם כומז כאן מקום זמה". ייתכן שהכוונה לתכשיט המכונה כיום VCH.

איזכור נוסף של פירסינג מופיע בפרשת עבד עברי. עבד המעוניין להשאר עבד גם לאחר שנתו השישית כעבד, נלקח אל המזוזה ושם נרצעת אוזנו. בגמרא מוסבר שהמדובר באפרכסת האוזן, במקום הסחוס, ולא בתנוך. כהן אינו נרצע, כיוון שרציעת האוזן במקום זה יש בה משום הטלת מום והיא פוסלת מכהונה.

אזכור חיובי לפירסינג ניתן למצוא בנביאים ובכתובים. הנביא יחזקאל מתנבא בנבואת הנחמה: "וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ"[5]. בספר משלי מוזכר הנזם כתכשיט יפה, שאין מקומו על בהמה טמאה כפי שיופי ללא טעם הוא פסול: "נזם זהב באף חזיר, אישה יפה וסרת טעם"[6].

הפירסינג בהלכה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לקעקוע, האסור במפורש בהלכה, אין איסור על עשיית פירסינג.

הפירסינג בתרבות המערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עגילים אשר אינם באוזן החלו את דרכם באופנה המערבית החל משנות ה-30 ושנות ה-40, והחלו להפוך בהדרגה מאופנת שוליים לאופנה פופולרית[7].

בשנת 1975 הוקמה חברת Gauntlet (אנ') אשר הייתה חנות הפירסינג הפורמלית הראשונה בארצות הברית[8].

בשנת 1993 זכה השיר cryin' של להקת אירוסמית' לקליפ השנה, ותהליך עשיית הפירסינג בטבור שהוצג בקליפ נתן לתופעה דחיפה משמעותית אל תוך תרבות המיינסטרים[9].

פירסינג באף[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההערכות, הפירסינג באף, או הנזם, הגיע למזרח הרחוק מהמזרח התיכון במאה ה-16. אל תרבות המערב הגיע מהתרבות ההודית במהלך המאה ה-20.

בשנות ה-70 הפירסינג היה אחד מסימני ההיכר של קהילת הפאנק, והיה חלק ממכלול סממני אופנה שסימלו מרידה במערכת[10].

בהמשך הפך העגיל למקובל גם בקרב הקהל הרחב, כשאומץ על ידי ידוענים שונים כמו מדונה, לני קרביץ וסלאש[11].

פירסינג בלשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפך לפופולרי במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20[12]. בדרך כלל נהוג לנקב את מרכז הלשון, תוך שימוש במחט ובתכשיט בעובי 1.6 מ"מ[13]. התכשיט הראשוני צריך להיות ארוך יותר מעובי הלשון, כיוון שהלשון עשויה להתנפח בימים הראשונים[14]. לאחר כשבוע, עם ירידת הנפיחות, יש להחליף את העגיל בעגיל קצר יותר על מנת להפחית את הסכנה לנזק לשיניים ולחניכיים.

סוגי פירסינג נוספים הם פירסינג כפול, משני צידי הלשון, וכן חירור הקרום המחבר את תחתית הלשון לתחתית הפה. לחירור קרום הלשון נהוג להשתמש במחט ותכשיט מסוג מוט כפוף בעובי 1.2 מ"מ[דרוש מקור].

פירסינג בטבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956 עלתה הפופולריות של הביקיני, בד בבד עם מתן לגיטימציה אופנתית לנשים לחשוף אזורים מסוימים בגופן, כמו הטבור, שלא היה מקובל לחשוף לפני כן, מה שהפך את הטבור לאיבר מושך ואופנתי[15].

ב-1993 הדוגמנית כריסטי טורלינטון יצאה למסלול עם פירסינג בטבור, מה שנתן השראה לנעמי קמפבל ומדונה להראות בציבור עם פירסינג בטבור, והפכו אותו לאופנתי ופופולרי בקרב הציבור הרחב[16].

הפירסינג בחברה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקוב האוזן הוא הפירסינג הנפוץ ביותר בחברה הישראלית. כמעט כל הנשים בישראל עוברות את תהליך ניקוב התנוך, בדרך כלל בתחילת שנות העשרה לחייהן. ניקוב התנוך נפוץ בכל סוגי החברות: החברה החילונית, הדתית, החרדית, והערבית. ישנן עדות בהן תנוך הבנות מנוקב בהיותן תינוקות, אך הדבר שנוי במחלוקת כיוון שבכך ניטלת מהן זכות הבחירה. מלבד זאת, הנקב באוזנן של נשים שנוקבו בגיל הינקות עלול להיות לא ממורכז כראוי. גם גברים רבים נוהגים לנקב את אוזניהם, לרוב אוזן שמאל, ולענוד עגיל. ענידת עגילים רבים בכל תנוך נפוצה מאד בקרב נשים. ענידת נזם נפוצה אף היא בישראל, ושכיחה גם בחברות שמרניות באופן יחסי כמו החברה הדתית-לאומית.

יש הנוהגים לנקב את גופם ולענוד עגילים במקומות נוספים. המקום הפופולרי ביותר לאחר תנוך האוזן, הוא הנחיר (ענידת נזם), וכן האפרכסת (״הליקס״), הטבור, מחיצת האף (״ספטום״), הגבה, והלשון.

צה"ל אוסר על פירסינג למעט חיילות הרשאיות לענוד זוג עגילים אחד בלבד, עגיל בכל אוזן.[17] עם זאת, חיילים וחיילות רבים נוהגים לשמור על העגילים למרות השירות הצבאי, על ידי ענידת עגילים שקופים או קטנים, או העלמת עין של מפקדיהם. במחקר שנערך במרפאה צבאית בשנת 2005, מתוך 389 חיילים שנבדקו, ל-4.3% היה פירסינג בגוף (לא כולל תנוך האוזן או הפה), ל-5.7% היה פירסינג בשפה (בהווה או בעבר) ל-6.2% היה קעקוע, ול-15.7% היה פירסינג בתוך חלל הפה (בהווה או בעבר)[18].

קיימת סברה כי החברה הישראלית נוטה לקבל ניקובים מסוימים, כגון רוב סוגי העגילים באוזניים וכן נזם, אך ישנם ניקובים שנוטה לא לקבל (כמו: חירור מחיצת האף, חירור הלשון, חירור השפה וכן חירורים אחרים). עם זאת, בשנים האחרונות גברה הפופולריות של ניקוב מחיצת האף.

איסור פירסינג בצעירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות נזקים רפואיים שאירעו לבני נוער שעשו פירסינג[19], ובעקבות לחץ של הורים וחברי כנסת, אושר בכנסת באוגוסט 2004 תיקון לחוק רישוי עסקים שבו נאמר "בעסק שהוא כולו או חלקו מקום לניקוב חורים בגוף לצורך ענידת תכשיטים, לא ינקב אדם חור כאמור בגופו של קטין שטרם מלאו לו 16 שנים, שלא בתנוכי האוזניים, אלא בהסכמת אחד מהוריו או אפוטרופוס". בדברי ההסבר להצעת החוק[20] נאמר: "מטרתה של ההצעה להגן על קטינים בגיל צעיר יחסית מפני החלטות שקטין עלול לקבל בעקבות לחץ חברתי, וללא שקילה ראויה של ההשלכות הבריאותיות שהפעולה עלולה לגרום".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]