סטורן INT-21

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סטורן INT-21
Skylab launch on Saturn V.jpg
שיגורו היחיד של סטורן INT-21
ייעוד שיגור סקיילאב למסלול LEO
משפחה סטורן
יצרן בואינג (שלב ראשון, S-IC). נורת' אמריקן אוויאיישן (שלב שני, S-II).
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
גרסאות מבוסס על הסטורן 5
היסטוריית שיגורים
סטטוס הוצא משימוש
אתרי שיגור LC-39A, מרכז החלל קנדי
שיגורים 1
הצלחות 1
שיגור יחיד 14 במאי 1973
שיגור אחרון 14 במאי 1973
מטענים ידועים תחנת החלל סקיילאב
יכולת
מטען ל־LEO 75,000 ק"ג
מידע נוסף
גובה 80 מטר
קוטר 10 מטר
משקל 2,916,000 ק"ג
שלבים 2 + סקיילאב
שלב ראשון S-IC
מספר מנועים 5
סוג מנוע F-1
דחף 34.02 מגה-ניוטון
זמן בעירה 150 שניות
דלק RP-1/LOX
שלב שני S-II
מספר מנועים 5
סוג מנוע J-2
דחף 5 מגה-ניוטון
זמן בעירה 360 שניות
דלק LH2/LOX

סטורן INT-21אנגלית: Saturn INT-21) הוא משגר לוויינים וחלליות רב שלבי בעל מנוע דלק נוזלי ממשפחת משגרי סטורן, אשר שימש את נאס"א לשיגור יחיד, שיגור תחנת החלל סקיילאב.

המשגר היה מבוסס על הסטורן 5, ושני השלבים הראשונים משותפים לשניהם (S-II ו-S-IC). השלב השלישי, S-IVB, שבתוכנית אפולו שימש לשיגור חלליות אפולו מכדור הארץ לירח, עבר הסבה להיות מעבדת חלל. מכלי הדלק הריקים הוסבו למעבדות ושטחי מחיה לאסטרונאוטים.

המשגר היה אמור לשגר מספר תחנות חלל אמריקאיות, ותוכנן שיגור "סקיילאב B" אך הוא בוטל בגלל העברת כספים לתוכנית מעבורת החלל. כך שיגורו היחיד של המשגר התרחש בשעה 17:30 ב-14 במאי 1973. בשיגור היו מספר בעיות, העיקרית בהן הייתה התפרקות מגן מטאורואידים, מה שגרם להתפרקות אחד משני הפאנלים הסולאריים של התחנה ואי-יכולת הפאנל השני להיפתח כראוי. המגן שימש גם כמגן שמש וחוסרו גרם לטמפרטורות בתחנה לעלות משמעותית. כל הבעיות הללו גרמו לדחיית הגעת האסטרונאוטים לתחנה וליצירת תוכנית תיקון שנמשכה עשרה ימים.[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


Q space.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא מדעי החלל. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.