סיף במשחקים האולימפיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הסייף האיטלקי איטלו סנטלי (משמאל) והסייף הצרפתי ז'אן-בפטיסט מימיאג, זוכי מדליות הכסף והארד בטורניר הרומח למקצוענים באולימפיאדת פריז (1900)
הסייף האיטלקי ג'וליו גאודיני, האלוף האולימפי ברומח באולימפיאדת ברלין (1936), שזכה בתשע מדליות אולימפיות בין 1928 ל-1936
נבחרת קוריאה הדרומית, המנצחת בטורניר הדקר באולימפיאדת לונדון (2012), על הפודיום
הסייף ההונגרי ארון סילאג', האלוף האולימפי בדקר באולימפיאדת לונדון (2012)

סיף הוא ענף במשחקים האולימפיים מאז חידושם בעת החדשה באולימפיאדת אתונה (1896). תחרויות סיף לנשים נערכות מאז אולימפיאדת פריז (1924).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת אתונה (1896) נערכו שלוש תחרויות סיף, שלושתן ליחידים: שני מקצי רומח, לחובבנים ולמקצוענים, ומקצה חרב אחד. במקצה הרומח המקצועני התחרו רק שני סייפים, ושניהם זכו במדליות. המנצח באותה תחרות, לאונידס פיגרוס היה האלוף האולימפי היווני הראשון מאז המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה.

באולימפיאדת פריז (1900) עלה מספר התחרויות ל-7. בכל סוגי הסיף - רומח, חרב ודקר נערכו מקצים לחובבנים ומקצוענים, ובדקר נערכה תחרות נוספת, שבה יכלו להתחרות גם חובבנים וגם מקצוענים. האלוף המקצוען, הצרפתי, אלבר ז'אן לואי אייאט, ניצח גם בתחרות המשולבת, וסגנו היה האלוף בטורניר החובבנים, הקובני רמון פונסט.

באולימפיאדת סנט לואיס (1904) בוטלו כל מקצי החובבנים, ובמקומם נוספו שתי תחרויות: סיף עץ (Singlestick) וטורניר חרב לנבחרות. מספר המשתתפים הכולל בתחרויות הסיף היה נמוך מאוד - 11 בלבד, וחלקם התחרו בכמה מקצים. בתחרות הקבוצתית השתתפו רק שתי נבחרות בנות שלושה סייפים כל אחד. במדליית הזהב זכתה נבחרת קובה (אף שאחד מהסייפים שהתחרה בנבחרת זו, אלברטסון ואן זו פוסט היה אמריקני, ובמדליית הכסף זכתה ארצות הברית.

אולימפיאדת לונדון (1908) הייתה האולימפיאדה היחידה בה לא נערכו תחרויות רומח, ונערכו תחרויות חרב ודקר בלבד, ליחידים ולנבחרות. בשני הטורנירים הקבוצתיים השתתפו ארבע נבחרות, ובכל אחת מהן השתתפו ארבעה סייפים. באולימפיאדת סטוקהולם (1912) הושבה תחרות הרומח ליחידים, ובאולימפיאדת אנטוורפן (1920) הושבה גם תחרות הרומח הקבוצתית. מאז ועד אולימפיאדת אתונה (2004) נערכו תחרויות ליחידים ולנבחרות בכל שלושת סוגי הסיף.

באולימפיאדת פריז (1924) החלו תחרויות סיף גם לנשים, תחילה ברומח ליחידות בלבד. האלופה האולימפית הראשונה הייתה הדנית אלן אוסייר. באולימפיאדת רומא (1960) נוסף טורניר רומח לנבחרות, ובאולימפיאדת אטלנטה (1996) נוספו גם תחרויות דקר, ליחידות ולנבחרות. באולימפיאדת אתונה (2004) לא נערך טורניר רומח לנבחרות, ובמקומו נערך טורניר חרב ליחידות.

מאז אולימפיאדת בייג'ינג (2008) הופחת מספר הטורנירים לגברים משישה לחמישה, ואילו מספר הטורנירים לנשים עלה מארבעה לחמישה. באותם משחקים לא נערך טורניר רומח לנבחרות גברים. אצל הנשים הטורניר שלא נערך הוא דקר לנבחרות, בעוד שטורניר הרומח לנבחרות הוחזר, ולראשונה נערך גם טורניר חרב לנבחרות. באולימפיאדת לונדון (2012) הוחלף הנבחרות בדקר לגברים בטורניר נבחרות ברומח, ואצל הנשים החליף טורניר הנבחרות בחרב בטורניר נבחרות בדקר. באולימפיאדת ריו דה ז'ניירו (2016) יימשך הסבב, כאשר הטורנירים הקבוצתיים שיושמטו מהתוכנית האולימפית הם חרב לגברים ורומח לנשים.

שיטת הטורניר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות היחידים נערכות בשיטת נוקאאוט בת חמישה שלבים או שישה שלבים (אם מספר המשתתפים גבוה מ-32). המנצח בגמר זוכה במדליית זהב, המפסיד במדליית כסף, ושני המפסידים בשלב חצי הגמר מתחרים על מדליית הארד. בכל מקצה יכולים להשתתף עד שלושה סייפים מכל מדינה.

תחרויות הנבחרות נערכות אף הן בשיטת נוקאאוט, בהשתתפות 8 או 9 נבחרות. אם משתתפות 8 נבחרות, הטורניר מתחיל בשלב רבע הגמר, ואם הוא כולל 9 נבחרות, שתיים מהן מתחרות בשלב שמינית הגמר. כל נבחרת כוללת שלושה סייפים (הנבחרות רשאיות לרשום גם סייף נוסף, אך בכל שלב רק שלושה יכולים להתחרות), המתחרים כולם זה מול זה. הקרב הראשון מסתיים כשאחד הסייפים צובר 5 נקודות. הקרב השני ממשיך מאותו ניקוד, עד שאחד הסייפים צובר 10 נקודות, וכן הלאה. כל קרב מוגבל ל-3 דקות, ואם הקרב האחרון מסתיים לפני שאחת הנבחרות הגיעה למספר הנקודות המרבי (45), הניקוד באותו שלב הוא הקובע. אם התוצאה במקרה כזה היא תיקו, נערך קרב נוסף, שאורכו המרבי דקה, והסייף הראשון שמקבל נקודה מנצח. אם איש מהם לא הצליח לצבור נקודה במהלך אותה דקה, נקבעת זהות הנבחרת המנצחת באמצעות הגרלה.

מדליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים זכו סייפים מ-35 מדינות במדליות אולימפיות. המדינות המובילות בענף הן איטליה וצרפת.

זהב כסף ארד סך הכל
1. איטליהאיטליה  איטליה 49 43 33 125
2. צרפתצרפת  צרפת 42 41 35 118
3. הונגריההונגריה  הונגריה 37 23 27 87
4. ברית המועצותברית המועצות  ברית המועצות 18 15 16 49
5. רוסיהרוסיה  רוסיה 13 5 8 26
6. גרמניה המערביתגרמניה המערבית  גרמניה המערבית 7 6 1 14
7. גרמניהגרמניה  גרמניה 6 8 11 25
8. קובהקובה  קובה 5 5 6 16
9. פוליןפולין  פולין 4 9 9 22
10. הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  סין 4 7 3 14
11. רומניהרומניה  רומניה 4 5 7 16
12. קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית  קוריאה הדרומית 4 2 5 11
13. בלגיהבלגיה  בלגיה 3 3 4 10
14. ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית 2 9 14 25
15. שוודיהשוודיה  שוודיה 2 3 2 7
16. אוקראינהאוקראינה  אוקראינה 2 1 3 6
17. יווןיוון  יוון 2 1 1 4
18. בריטניהבריטניה  בריטניה 1 8 0 9
19. שווייץשווייץ  שווייץ 1 4 3 8
20. דנמרקדנמרק  דנמרק 1 2 3 6
21.
Olympic flag.svg
המשלחת המאוחדת
1 2 2 5
22. אוסטריהאוסטריה  אוסטריה 1 1 5 7
23.
German Olympic flag (1959-1968).svg
המשלחת הכלל-גרמנית
1 1 2 4
24. ונצואלהונצואלה  ונצואלה 1 0 0 1
Olympic flag.svg
נבחרת מעורבת
1 0 0 1
26. יפןיפן  יפן 0 2 0 2
27. גרמניה המזרחיתגרמניה המזרחית  גרמניה המזרחית 0 1 0 1
מצריםמצרים  מצרים 0 1 0 1
מקסיקומקסיקו  מקסיקו 0 1 0 1
נורווגיהנורווגיה  נורווגיה 0 1 0 1
31. הולנדהולנד  הולנד 0 0 5 5
32. בוהמיהבוהמיה  בוהמיה 0 0 2 2
33. ארגנטינהארגנטינה  ארגנטינה 0 0 1 1
ספרדספרד  ספרד 0 0 1 1
פורטוגלפורטוגל  פורטוגל 0 0 1 1
תוניסיהתוניסיה  תוניסיה 0 0 1 1

סייפים ישראלים במשחקים האולימפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

13 סייפים ישראלים ייצגו את ישראל במשחקים האולימפיים, בין אולימפיאדת רומא (1960) לאולימפיאדת בייג'ינג (2008), בהם שבעה גברים ושש נשים. להישג הגבוה ביותר הגיעה לידיה חטואל, שסיימה במקום ה-13 באולימפיאדת אטלנטה (1996). אולימפיאדה זו הייתה גם היחידה בה ישראל יוצגה גם בידי נבחרת, בטורניר הרומח לנשים. הנבחרת, שכללה את חטואל, איילת אוחיון ולילך פריסקי, סיימה במקום התשיעי מתוך 11.

אולימפיאדה סייף סוג סיף דירוג
רומא 1960 דוד ואן חלדר חרב סיבוב ראשון
מיכאל רון חרב סיבוב ראשון
מינכן 1972 דן אלון רומח שמינית הגמר
יהודה וינשטיין רומח שמינית הגמר
מונטריאול 1976 נילי דרורי רומח מקום 34
לוס אנג'לס 1984 שלומי אייל רומח מקום 19
נילי דרורי רומח מקום 17
יצחק חטואל רומח מקום 16
לידיה חטואל רומח מקום 26
ברצלונה 1992 לידיה חטואל רומח מקום 23
אטלנטה 1996 איילת אוחיון רומח מקום 26
לידיה חטואל רומח מקום 13
לילך פריסקי רומח מקום 30
נבחרת ישראל (נשים) רומח מקום 9
סידני 2000 איילת אוחיון רומח מקום 15
אתונה 2004 איילת אוחיון רומח מקום 19
בייג'ינג 2008 תומר אור רומח מקום 17
דלילה חטואל רומח מקום 19
נעם מילס דקר מקום 22

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]