נמל אילת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נמל אילת
נמל אילת
מיקום
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום אילת, מחוז הדרום
קואורדינטות 29°31′56″N 34°56′26″E / 29.53224167°N 34.94042778°E / 29.53224167; 34.94042778 קואורדינטות: 29°31′56″N 34°56′26″E / 29.53224167°N 34.94042778°E / 29.53224167; 34.94042778 
פרטים
תאריך פתיחה 1947 עריכת הנתון בוויקינתונים
מפעיל רשות הספנות והנמלים עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלים ממשלת ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
סטטיסטיקות
תפוסת מטען שנתית 2.6 מיליון טון (2012)
http://www.eilatport.co.il/
(למפת דרום הנגב רגילה)
EilatSouthNegev.svg
 
נמל אילת
נמל אילת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
26 ביוני 1950, קצין המכס גבריאל אורן חותם על מסמכיה של האניה Luce, הראשונה לעגון בנמל אילת.
טעינת פוספטים באוניית צובר בנמל אילת
היציאה מטרמינל הנוסעים בנמל

נמל אילת ממוקם לחופו של מפרץ אילת בים האדום. הנמל משמש כשערה הדרומי של מדינת ישראל למדינות המזרח הרחוק, אוקיאניה, מזרח ודרום אפריקה והודו. מרבית פעילות הנמל מקורה בייבוא כלי רכב מהמזרח הרחוק וכן מפעילות ייצוא של מפעלי כימיקלים לישראל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

" וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן-גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת, עַל שְׂפַת יַם-סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם..." (מלכים א, ט, כ"ו) "אֳנִי"=אוניות.

מתחילת שנות ה-50 הגיעו לאילת ספינות בודדות בשנה, שפרקו את סחורותיהן בלב ים, עד בניית המזח הראשון בשנת 1955. בעקבות הגדלת נפח התעבורה בנמל וחתימת הסכמי סחר עם מדינות המזרח הרחוק הוחלט לבנות נמל חדש דרומית לנמל הנוכחי. הבנייה החלה בשנת 1962 והנמל החדש נחנך ב-1965. ב-25 באוקטובר 1966 נחנך בנמל מזח חדש לפריקת מיכליות נפט לצורך העברתו בצינור הנפט צפונה[1].

ב-2005, בעקבות הרפורמה בנמלי הים בישראל, הוקמה חברה ממשלתית בשם "נמל אילת בע"מ" שבמסגרתה מתנהלים שירותי התפעול של הנמל.

בדצמבר 2010 אישרה ועדת שרים לעניין הפרטה את הפרטת הנמל, בהליך בו הרוכש יקבל את הזכות להפעיל את הנמל במשך 15 שנים, עם אופציה להארכה למשך כ-10 שנים נוספות. הליך ההפרטה החל ב-2011 ובתחילת 2013 הועברו זכויות תפעול נמל אילת לחברת "פפו ספנות" שבבעלות האחים נקש תמורת 120 מיליון שקל.

חשיבות הנמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות סגירת תעלת סואץ במלחמת ששת הימים גדלה חשיבותה של ישראל כגשר בין ארצות אפריקה והמזרח הרחוק ובין ארצות אירופה ואזור הים התיכון ומטענים רבים החלו לעבור מנמל אילת לנמלי אשדוד וחיפה. למרות חתימת הסכם השלום עם מצרים ופתיחת התעלה למטענים ישראלים העברת המטענים בצורה יבשתית דרך ישראל רבה, שכן נמל אילת מתחרה עם תעלת סואץ באמצעות מחירי העברה נמוכים מאגרת המעבר בתעלה. [דרוש מקור]

חיוב יבוא מכוניות דרך נמל אילת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל היתה חובה עד לינואר 2016 (מתוקף צו ממשלתי מראשית שנות ה-90[2][3]) על יבואני מכוניות ממזרח אסיה להשתמש אך ורק בנמל אילת לצורך כך. בעקבות בלעדיות זאת, ייבוא מכוניות היווה 70% מהפעילות הכללית של נמל אילת.

בעיית התעבורה היבשתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה לנמל אילת אפשרית כיום אך ורק בתנועה ממונעת בכבישים. לכן כיום ישנו שימוש נרחב במשאיות לצורך הובלת סחורות אל וממרכז הארץ, מייבוא ולייצוא. עם סלילת מסוף המטענים הר צין של רכבת ישראל המרוחק כ-180 ק"מ מאילת, נוצר פתח לשימוש ברכבת משא לצורך הובלת מכולות בחלק מהדרך.

הקמתו המתוכננת של קו הרכבת לאילת, כוללת את הקמת תחנת הרכבת נמל אילת בסמוך לנמל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נחנך נמל-הנפט החדש באילת, מעריב, 26 באוקטובר 1966
  2. ^ החלטת הממשלה מספר 2717 מיום 12.04.1992
  3. ^ עמירם ברקת, בלעדיות לנמל אילת על יבוא רכב בשל צו משנות ה-90, גלובס, 12 ביולי 2011