פסקל ברקוביץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסקל ברקוביץ
Pascale Noa Bercovitch
פסקל ברקוביץ
פסקל ברקוביץ
לידה 21 באוגוסט 1967 (בת 53)
אנז'ה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע כללי
שם לידה פסקל נועה ברקוביץ
לאום ישראלישראל  ישראל
www.pascale.org.il
ספורט
ענף ספורט חתירה
אופני יד
קאנו/קיאק
שנות הפעילות 1980 - היום–הווה (כ־41 שנים)
מאזן מדליות
מתחרה עבור ישראלישראל  ישראל
חתירה
אליפות העולם בחתירה
כסףאליפות העולםחתירה אקדמית
אליפות אירופה בחתירה
כסףאליפות אירופהחתירה אקדמית
אופני יד
אליפות העולם באופני יד
כסףאליפות העולם 2013אופני יד
אליפות אירופה באופני יד
כסףאליפות אירופה 2011אופני יד
כסףאליפות אירופה 2013אופני יד
קייאק
גביע העולם בקייאק
ארדאליפות העולם 2020קייאק
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פסקל נועה ברקוביץ (נולדה ב-21 באוגוסט 1967) היא ספורטאית פאראלימפית, מרצה, עיתונאית, במאית וסופרת ישראלית. בשנת 2014 הייתה ברקוביץ בין משיאות המשואות ביום העצמאות.

חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסקל ברקוביץ נולדה בעיר אנז'ה שבעמק הלואר בצרפת לריימטנד יהודה, מורה לפילוסופיה במקצועו וללוס, פסיכולוגית קלינית. אביה, יליד צרפת, הוסתר כילד במהלך השואה אצל מספר משפחות. אמה באה ממשפחה נוצרית שסייעה וסיפקה מחבוא ליהודים בתקופה זו. בין אמה לבין היהודים שהוסתרו בביתה נותר קשר אמיץ ברבות הימים. לברקוביץ אחות ואח צעירים ממנה.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ילדותה עברה בעיירה שאמבלי (Chambly) בפרוורים הצפוניים של פריז. בגיל 10 החלה לעסוק בריקוד ובהתעמלות קרקע במסגרת חוג בית ספרי. בשנים 19801981 ,בהיותה בת 14- 13, זכתה בתואר אלופת מחוז פיקרדי בהתעמלות קרקע.

במקביל לאימונים, עסקה גם בכתיבה כתחביב, היא כתבה שירים, סיפורים ועוד. יכולות הכתיבה שהפגינה הרשימו את מוריה לאורך כל שנותיה בבית הספר.

בהיותה בת 15 צפתה במקרה בפרק ממיני סדרת הטלוויזיה "אישה ושמה גולדה" שהותיר עליה רושם עמוק. הפרק עורר את סקרנותה וזו חשפה אותה למוצאה היהודי ולמדינת ישראל אותה ראתה כ"מדינה קטנה עם חזון גדול". ברקוביץ החלה להאזין באופן קבוע לתחנת הרדיו הצרפתי-יהודי "רדיו הקהילה היהודית" (RCJ), שם התוודעה לקיומה של עמותת שר-אל המארגנת פעילות התנדבותית בצה"ל. ברקוביץ שכנעה את הוריה להתיר לה להתנדב במהלך חופשת הקיץ במסגרת העמותה. על אף שהעמותה מפעילה מתנדבים מגיל 18 ומעלה, התעקשה להתנדב ושכנעה את אנשי העמותה לכלול אותה במסגרת ההתנדבות למרות גילה הצעיר.

ביולי 1984 הגיעה לראשונה לישראל כמתנדבת במסגרת העמותה בבסיס צה"ל בג'וליס. בבסיס זה עבדה במשך כחודש וחצי בתיקון טנקים. במהלך תקופה זו זכתה לפגוש את תת-אלוף אהרן דוידי ואת הרמטכ"ל דאז משה לוי שהתרשמו מאוד מנחישותה לעלות לישראל ולשרת בצה"ל שירות מלא. דוידי אף הבטיח לה לקחת אותה תחת חסותו לכשתממש את רצונה זה.

בספטמבר 1984 עברה לתיכון "סופי ז'רמן" היוקרתי בפריז לשנתה האחרונה בבית הספר.

תאונה ושיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 בדצמבר 1984, בדרכה לבית הספר החליקה על רציף רכבת, נפלה מתחת לגלגלי רכבת נוסעת וכתוצאה מכך נקטעו שתי רגליה.

במשך שבועיים נאבקו הרופאים על חייה. ברקוביץ שהתה באשפוז מעל חצי שנה. מהר מאוד הבינה שהיא לא תיתן לתאונה לשנות אותה ושהיא תתגבר על כל מוגבלות.

במהלך תקופת האשפוז ביקר אותה תת-אלוף אהרן דוידי אשר שב והצהיר על מחויבותו לה, ואילו ברקוביץ מצידה הבהירה לכל הסובבים אותה כי בתאריך המיועד לגיוסה בכוונתה לעלות לישראל ולהתנדב לצה"ל.

על אף חוקי צרפת שמונעים זאת (בשל היותה קטינה באותו זמן), שכנעה את רופאיה והוריה לשחרר אותה מבית החולים ולהתיר את יציאתה מצרפת.

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1985 עזבה את צרפת ועלתה לישראל. משדה התעופה הוסעה לבסיס צה"ל בג'וליס, לחדר שהיה חדרה במהלך שירותה הצבאי. ברקוביץ הייתה למתנדבת הראשונה בצה"ל בכיסא גלגלים.

בזמן שרותה הצבאי (1985-1987), החלה ביוזמתו של דוידי להרצות בפני חיילים וקהילות יהודיות בעולם (עולים חדשים) על סיפור חייה. בנוסף, החלה ברקוביץ ללמוד לשחות אצל מאמנת השחייה מרגלית זוננפלד

זוגיות ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1987 התגיירה ברקוביץ לפי הצעתו של תת-אלוף אהרן דוידי.

בשנת 1996 פגשה בצרפת את גאל כמפאן, אז סטודנט לכלכלה, שהפך לבן זוגה. ביולי 2001 נולדה בתם. בשנת 2003 נפרדה מכמפאן. בתקופה זו חזרה ברקוביץ גם לעיסוקיה בספורט, בעיקר בענפים אתגריים (גלישת גלים, סקייטבורד, קיאקים, סקי מים, סקי שלג, רכיבה על סוסים וצניחה חופשית).

בשנת 2004 הכירה ברקוביץ בקיר טיפוס בתל אביב את בן זוגה עוז סקופ, מאמן נבחרת ישראל בטיפוס והבעלים של מועדון טיפוס ויקינג, ממנו למדה את תחום הטיפוס הספורטיבי. בספטמבר 2009 נולדה בתה השנייה.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסקל במהלך אימון אופני יד
פסקל במהלך טיפוס על קיר טיפוס

עוד משנות ילדותה המוקדמות הייתה ניכרת חיבתה של ברקוביץ לספורט. היא החלה להתאמן בהתעמלות קרקע מגיל צעיר מאוד ובלטה בכישרונה מבין חברותיה בקבוצת האימון. בגיל 13 זכתה במדליית הזהב הראשונה שלה באליפות האזורית של פיקארדי.

לאחר פציעתה נאלצה לעצור כל פעילות ספורטיבית ולעבור מסכת טיפולים ושיקום ממושך. ההפסקה הפתאומית בפעילות ספורטיבית החלה לתת את אותותיו גם הוא על גופה, וגרם לעלייה במשקל והיחלשות השרירים. ב-1986 במהלך שירותה ההתנדבותי בצה"ל, תא"ל דוידי, שהיה מקורב לברקוביץ, דרבן אותה להתחיל בפעילות ספורטיבית. הוא התגייס לעזרתה ואף השיג עבורה אישור להתאמן בשחייה בבית הלוחם.

מאמנת השחייה מרגלית זוננפלד זיהתה במהרה את כשרונה ונחישותה של ברקוביץ והחלה לאמנה בצורה אינטנסיבית. במהרה אימוני הפנאי הפכו לאימונים מקצועיים וברקוביץ החלה להתחרות בענף השחייה. הישגיה הרשימו עד מאוד את אנשי הוועד האולימפי שבשנת 1989 זימנו אותה לאימונים בנבחרת ישראל במטרה להתחרות במשחקים הפאראלימפיים בברצלונה ב-1992. ברקוביץ עבדה נמרצות לאורך שנתיים על מנת לצבור ניסיון ואת הניקוד המספיק לקבלת הקריטריון האולימפי. אולם בשנת 1991, מספר חודשים לפני קיום המשחקים האולימפיים, נאלצה לעזוב את הנבחרת מסיבות כלכליות. ברקוביץ זנחה את הקריירה הספורטיבית המקצועית שלה לטובת קריירה מצליחה בתחום התקשורת.

כשני עשורים לאחר מכן, בשנת 2007, התבקשה ברקוביץ על ידי ד"ר רוני בולוטין, יו"ר הוועד הפראלימפי דאז, להצטרף לנבחרת החתירה האקדמית הפראלימפית של ישראל, כעשרה חודשים בלבד לפני מועד האחרון להשגת הקריטריון האולימפי להשתתפות במשחקים של בייג'ינג 2008. ברקוביץ לא הכירה כלל את ענף הספורט, אך ראתה בזה הזדמנות לחזור לספורט התחרותי ולהגשים את חלומה שנטשה בשנת 1991.

בלחץ הזמן הקצר שעמד לרשותה להשגת הקריטריון האולימפי, ברקוביץ בנתה לעצמה תוכנית אימונים תובענית למדי. היות שענף הספורט לא היה אז מפותח מספיק בארץ, היא טסה לצרפת למחנה אימונים עם צמרת החותרים האולימפיים. בהמשך היא טסה למחנה אימונים אינטנסיבי באנגליה עם המאמן סיימון גודי, שנחשב לשם דבר בתחום החתירה הפראלימפית. את כל מחנה האימונים תיעדה בווידאו ועם חזרתה לארץ המשיכה להתאמן באופן עצמאי תוך צפייה בסרטונים. מוטת זרועותיה הקצר יחסית היה חיסרון משמעותי עבורה מפני שכל גריפה במשוטים הייתה קצרה יותר. היא הבינה שעל מנת להצליח לעמוד ברף האולימפי עליה לפצות על כך בטכניקה מדויקת ויסודית.

כשהחלה להתאמן בחתירה נותרו רק שתי מקומות פנויים במיון הבינלאומי לקראת בשחקים הפראלימפיים בבייג'ינג וברקוביץ הייתה נחושה להשיג את הקריטריון האולימפי על אף חוסר הניסיון שלה בענף. במאי 2008  גברה בתחרות המקדימה על החותרת הצרפתית המנוסה עמנואל אסמן וכך השיגה את הקריטריון. בשנת 2008 יצגה את ישראל במשחקים הפראלימפיים בבייג'ינג, שם דורגה במקום ה-8[1].

לאחר המשחקים הפאראלימפיים בבייג'ינג, ברקוביץ נכנסה להריון והפסיקה זמנית את אימוני החתירה. לאחר הלידה כשתכננה לחזור, עקב אי הסכמה עם הוועד האולימפי על מי יהיה מאמנה האישי הופסקה התמיכה הכספית של הוועד האולימפי ונמנע ממנה להמשיך בענף. על אף הפסקת המימון ברקוביץ הייתה נחושה להשתתף במשחקים הפאראלימפיים בלונדון 2012 וכך החלה להתאמן בענף חדש עבורה, אופני-יד. הוועד האולימפי סירב לממנה בענף החדש בטענה שזהו ענף יקר ותחרותי מאוד ולאור גילה אמדו את סיכויי ההצלחה שלה כקלושים למדי. על אף ההתנגדות של הוועד האולימפי ברקוביץ מימנה בעצמה את אימוניה. חבריה לענף שהאמינו בכישרונה תרמו מכספם על מנת לרכוש לה אופני יד מקצועיים מותאמים לה. האופניים החדשים שיפרו בצורה ניכרת את הישגיה והחלה להתחרות בתחרויות בינלאומיות ואף השיגה שוב את הקריטריון האולימפי. בשנת 2012, ייצגה את ישראל במשחקים הפראלימפיים של לונדון בענף אופני היד, שם דורגה במקום ה-6[2].

בסמוך למועד סיום המשחקים הפראלימפיים נערכה בפריז אליפות העולם בטיפוס בולדרינג, לשם הייתה אמורה להתלוות לבעלה עוז סקופ שהיה מאמן נבחרת ישראל בטיפוס ומאמנם האישי של ולרי קרמר ויפתח קושניר. ברקוביץ, שבלאו הכי הייתה יחד עם בעלה בפריז, ניצלה את ההזדמנות ונרשמה לתחרות כמעט ללא זמן לאימוני הכנה. באותה תחרות היא דורגה במקום ה-5 בעולם[3].

לאור העלויות הרבות שכרוכות בענף אופני היד והסכנה הגדולה שטמונה בו החליטה ברקוביץ ב-2014 לפרוש מהענף ולהתמקד בענף פראלימפי חדש, חתירת הקיאקים, שנחנך כענף פראלימפי בריו 2016. כך בפעם הרביעית החלה אימונים בענף חדש לקראת השתתפות במשחקים האולימפיים. ברקוביץ ייצגה את ישראל במשחקים הפאראלימפיים ריו דה ז'ניירו (2016) בחתירה בקאנו-קיאק וזכתה במקום ה-8[4].

נכון לשנת 2020 ברקוביץ ממשיכה להיות ספורטאית פעילה ומתמודדת לקריטריון האולימפי לטוקיו 2020, שנדחה ל-2021 לאור הפנדמיה של נגיף הקורונה. בתחרות גביע העולם בקייאק שהתקיימה בספטמבר 2020 בהונגריה, זכתה במדליית הארד[5].

כיום, ברקוביץ פעילה כחברת וועד בארגון ספיישל אולימפיקס הישראלית.

עיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1991 הועסקה ברקוביץ במגוון תפקידים בתחום התקשורת: כשדרנית ברדיו היהודי-צרפתי, תחקירנית ברשת CBS, רשת DEUTSCHE WELLE הגרמני, ובהמשך כעורכת ראשית ב-CANAL+ וב-FRANCE 2. להצלחתה בתחום זה תרמה לא מעט שליטתה בצרפתית, עברית, אנגלית וגרמנית.

במסגרת עבודתה העיתונאית סיקרה ברקוביץ גם ארצות כגון סוריה, תימן, מדגסקר ועוד. בישראל השתלבה בתחום התקשורת ככתבת לענייני נכים בתוכנית "העולם הבוקר" בערוץ 2.

בימוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1996 עוסקת ברקוביץ גם בבימוי סרטי תעודה. בין הסרטים אותם ביימה נמצאים הסרטים "עוד יום" בהפקת חיים טל הפקות לערוץ 2, "האוצר הכחול" בהפקת ערוץ 5 הצרפתי, ו"שלוש מאיות השנייה" – הפקה של יורם שפר הפקות עבור ערוץ 8, סרט על ספורטאי נבחרת השחייה באולימפיאדת הנכים סידני (2000).

הרצאות וסדנאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 2002 מרצה פסקל הרצאות העצמה בפני קהלים רבים, בהן השתתפו נכון לשנת 2014 מעל חצי מיליון איש. הרצאותיה עוסקות בפריצת גבולות והגשמה עצמית, ומתן כלים פרקטיים ליצירת שינוי. סיפור חייה מעורר הערצה והשתאות ומדגים הלכה למעשה כיצד ניתן להתמודד עם מגבלות ומצבי קיצון ולחץ, תוך לקיחת אחריות והתמודדות עם שינויים.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פסקל ברקוביץ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Events, worldrowing.com (באנגלית)
  2. ^ London 2012 - cycling - womens-time-trial-h4, International Paralympic Committee (באנגלית)
  3. ^ IFSC Climbing, www.ifsc-climbing.org
  4. ^ Rio 2016 - canoeing - womens-kl2, International Paralympic Committee (באנגלית)
  5. ^ ליאור ברטל, ‏"חתרתי טוב מאוד": מדליית ארד לפסקל ברקוביץ' בתחרות גביע העולם בקיאק, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 25 בספטמבר 2020