פרשת עיזאת נאפסו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת עיזאת נאפסו היא שרשרת המאורעות שסבבו סביב מעצרו של קצין צה"ל ממוצא צ'רקסי בשם עיזאת נאפסו, האשמתו בריגול על ידי שירות הביטחון הכללי על סמך מידע כוזב, עינויו, הרשעתו בבגידה, בריגול חמור ובסיוע לאויב, ולבסוף זיכויו מאשמות אלו לאחר שבע וחצי שנים במאסר, שנעשה במסגרת הסדר טיעון ובה הודה נאפסו בעבירת "חריגה מסמכות עד סיכון ביטחון המדינה".

רקע וראשית הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאפסו, תושב כפר כמא, שירת במחצית השנייה של שנות השבעים כקצין מודיעין ביחידת הקישור ללבנון, תפקיד שבמהלכו ניהל מגע מתמיד עם אזרחים לבנונים. על פי הודאתו בהסדר הטיעון בפני בית המשפט העליון, הופגש במהלך אחד מביקוריו בכפר שובה עם אדם זר בשם אבו קאסם, סוכן כפול שהציג עצמו כמי שקשור עם המחבלים ויכול למסור מידע אודות פעילותם. נאפסו סיכם עם אבו קאסם להפגש שוב במועד מאוחר יותר. בפגישה המאוחרת אמר לו אבו קאסם שהוא בכיר בפת"ח, שפגישתם הקודמת צולמה ושאם לא ימסור לו מידע על פעילות צה"ל הוא יציג את התמונות למודיעין הישראלי. לאחר חילופי דברים ביניהם קם נאפסו ועזב את המקום ולא דיווח לאיש על המקרה. בשנת 1979, פרש נאפסו מצה"ל בדרגת סגן.

ב-4 בינואר 1980, הוזעק נאפסו על ידי אחד מחברי יחידתו הצבאית לשעבר לסייע במקרה חירום בגבול הצפון. המהלך נעשה ביוזמת השב"כ, שאנשיו הובילו את נאפסו למלון בחיפה, שם אמרו לו כי הוא חשוד בפעולות ריגול וסיוע לאויב.

מעצרו של נאפסו נעשה ללא יידוע משפחתו או חבריו[1]. הוא נחקר במשך 14 ימים, כשאחד מראשי צוות החוקרים היה יוסי גינוסר. במהלך חקירתו הופעלו נגדו עינויים, מתוך מטרה לסחוט ממנו הודאה. מבין העינויים שנחשף אליהם: מניעת שינה, מקלחות קרות, יריקות, הפשטות, משיכות בשיער והשפלות. נאפסו גם טען לסטירות ובעיטות אך באלו המדינה לא הודתה. ביום ה-14 של חקירתו מסר נאפסו הודאה, לאחר שהתקשה לשאת את הלחץ שהופעל כלפיו. הוא נשאר במעצר עד העמדתו לדין, שנה מאוחר יותר.

ההרשעה והערעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1981 הועמד נאפסו לדין בבית דין צבאי בעבירות של בגידה, ריגול חמור וסיוע לאויב. על פי הנטען, נאפסו העביר מידע סודי על צה"ל לידי אבו קאסם וארגן העברה של אמצעי לחימה מדרום לבנון לישראל. עורך דינו של נאפסו היה צבי הדר, הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר. במשפט זוטא נדחו טענותיו של נאפסו שהודאתו ניתנה כתוצאה של עינויים. במשפט הראשי הכחיש נאפסו מכל וכל את הפגישה שלו עם אבו קאסם. בהתבסס על ההודאה של נאפסו ועל עדויות של אנשי שב"כ שסתרו את הכחשותיו של נאפסו, הורשע נאפסו בכל המיוחס לו. בית הדין נימק את הרשעתו בפסק דין של 300 עמודים, וגזר עליו 18 שנות מאסר בכלא וגירוש מהצבא. מהלך המשפט ופרטי הפרשה נאסרו לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית. נאפסו הגיש ערעור לבית הדין לערעורים ובסוף יוני 1986, בפסק דין קצר, הערעור נדחה.

באותה תקופה, שונה חוק השיפוט הצבאי, והותר להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסקי דין של בית הדין הצבאי לערעורים. נאפסו ניצל אפשרות זאת והגיש בקשת רשות ערעור על הרשעתו. על פי הנטען על ידי התביעה בפני בית המשפט העליון, במהלך ההמתנה לבירור משפטו, ובעקבות פרשת קו 300, בחנו בשב"כ בינואר 1987 את תיקו של נאפסו והגיעו לספקות לגבי אשמתו. בתחילת 1987 מונה יוסי גינוסר, שהתפרסם כמי שהדליף לשב"כ מידע מדיוני ועדת זורע וטען שפעל על פי הנורמות המקובלות בשב"כ, למנהל מכון הייצוא, כמקורבו של אריאל שרון ותמונתו התפרסמה בעיתון. גינוסר זוהה כחוקר הראשי של נאפסו ועורכי דינו פנו ליועץ המשפטי לממשלה לחקור את העניין. כן הודלפה לתקשורת הטענה שגינוסר בדה ראיות גם בעניינו של נאפסו[2][3]. הפרסומים בתקשורת, שכללו רק חלקי פרטים בגלל הרגישות הביטחונית, עוררו סערה ציבורית ונעשו השוואות עם פרשת קו 300. הפרקליטות טענה בתוקף שלא היה בידוי ראיות ושאת כל העניין יברר בית המשפט העליון[4]. אמנון אברמוביץ' הביא את גירסת השב"כ שטען שבמשך שנים נהג האחראי על החקירה, שכונה "פשוש", להציג את מקרהו של נאפסו כמופת להגינות של השב"כ "אשר פרשו את החומר על השולחן, בחנו אותו, התווכחו והתלבטו, ואף גררו עימם, לטענתם, חלק מן הספקות וההיסוסים אל אולם בית הדין." אברמוביץ הוסיף שאנשי השב"כ גרסו שבית הדין הצבאי החמיר יתר על המידה עם נאפסו, שבתי המשפט ידעו שהשב"כ חורג מ"תקנות השופטים" ולכן מתקיימים משפטי הזוטא ושמי שפישל, אם הייתה פשלה, הוא בית הדין הצבאי[5].

לאחר הפרסומים, ולקראת הדיון בערעור, בחן הפרקליט הצבאי הראשי, אמנון נבו, את התיק והגיע למסקנה שחוקרי השב"כ שיקרו במשפט הזוטא ושטענותיו של נאפסו על העינויים בחקירתו נכונות בעיקרן. בעקבות זאת, גיבש נבו עסקת טיעון שעל פיה פסק הדין המקורי יבוטל ונאפסו יודה בעבירת "חריגה מסמכות עד כדי סיכון ביטחון המדינה".

בדיון בערעור של נאפסו בפני בית המשפט העליון, שהתקיים ב-24 במאי 1987, הצהירה התביעה שלהודאותיו של נאפסו אין ערך משפטי ועל כן הרשעתו בארגון העברת אמצעי לחימה, שהתבססה אך ורק על הודאתו לא יכולה לעמוד. כן הצהיר נבו ש"הוא מוותר גם על הטיעון, לפיו ניתן להשתית את ההרשעה בקשר למסירת ידיעות לאויב על ראיות אחרות פרט להודאות בפני חוקרי השב״כ". נאפסו הורשע, על פי הודאתו, ונגזרו עליו 24 חודשי מאסר מיום מעצרו והורדה לדרגת רב סמל. כתוצאה מכך, שוחרר נאפסו מיד.

נאפסו המשיך במאבק משפטי לטיהור שמו ולפיצוי מהמדינה. בפברואר 1988, הוא עתר לבג"ץ במטרה לאלץ את המשטרה להמשיך בחקירת אנשי השב"כ, עתירה שנדחתה. בינואר 1989, הגיש נאפסו תביעת פיצויים נגד המדינה, שהסתיימה בהסכם פשרה בין שני הצדדים. על פי ההסכם, התחייב נאפסו שלא לחשוף את פרטי הפרשה, ובתמורה נמסרו לידיו פיצויים המוערכים בכמיליון שקלים. על יוסי גינוסר, אחראי צוות החוקרים, נמתחה ביקורת קשה לגבי אופן התנהלותו בחקירה, אך הוא לא נידון לשום עונש.

המשמעות הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק הדין כתבו השופטים:

נתברר לנו מדברי בא כוחה המלומד של המדינה, כי חוקרי שירות הביטחון הכללי חרגו, לדעתו, מבחינת משקלם המצטבר של מעשיהם, מן המותר והוסיפו חטא על פשע בכך שבהעידם בבית הדין הצבאי המיוחד על חקירתו של המערער שיקרו בהכחישם את עיקר טענותיו של המערער בקשר לשיטות החקירה. אין להפחית מחומרתה של מסקנה זו, המצביעה על התכחשותם של העדים הנ״ל לחובה לומר את האמת בהתייצבם לפגי ערכאה שיפוטית. מעשים אלו נושאים בחובם פגיעה מרחיקת לכת באמינותם של שליחיה של הזרוע הממלכתית האמורה. ניטלה בכך מבית הדין היכולת להכריע בעניינו של המערער על יסוד נתוני אמת, ונפגמו מעמדו וכוחו של בית הדין, אשר הולך שולל על ידי דבריהם של החוקרים. המעשה החמור, שנתגלה במקרה דנן ואשר כתוצאה הימנו נשען בית הדין בממצאיו ובמסקנותיו על הודאות אשר לגביהן נמסרו לבית הדין עובדות לא נכונות בקשר לאופן גבייתן, מחייב נקיטתם של צעדים החלטיים כדי לשרש תופעה כגון זו, ואנו מפנים לכך תשומת לבו של היועץ המשפטי לממשלה.

השופטים הוסיפו:

בבית הדין המיוחד גם נתברר, שחוקרי שירות הביטחון הכללי, אשר ניהלו את חקירתו של המערער, לא שמרו את התרשומות ואת רישומי העזר האחרים, שאותם ערכו במהלך החקירה, ומחקו הקלטות של שלבי החקירה השונים, כאשר נסתיימה, לדעתם, החקירה שנוהלה על ידיהם. כתוצאה מכך נמנעה מן התביעה הכללית ומן הסניגוריה גם יחד ידיעה על מהלכי החקירה, כפי שהשתקפו ברישומים ובהקלטות, וממילא הוגבלה היכולת לחקור את העדים, שנטלו חלק בחקירה, ונפגעה יכולתו של המערער לתמוך טענותיו בעניין החקירה ברישומים או בהקלטות. בא־כוחה המלומד של המדינה מסר לנו, כי מספר שנים אחרי המקרה, ובעיקר בעקבות פסק־דינו של בית־משפט זה בע״פ 543/82), הוצאו הוראות, המחייבות עריכתן של תרשומות ושמירתם של כל רישום ושל כל הקלטה. בהקשר זה מן הראוי לשוב ולהדגיש, כי ניהולה של חקירה על ידי שירות הביטחון הכללי, המוליכה להליכים משפטיים (תהיה כוונתם של יוזמי החקירה בתחילת דרכם אשר תהיה), חייב להתנהל על-פי אותם כללים החלים על המשטרה בחקירותיה...

אנו מבינים מדברי בא-כוחה המלומד של המדינה, שנערכת עתה גם בדיקה על ידי צוות מיוחד בעניין שיטות החקירה הנוהגות בשירות הביטחון הכללי, ומקרה זה יש בו כדי להמחיש דחיפותו וחשיבותו של העניין.

עוד קודם למתן פסק הדין, עלו בתקשורת הרהורים לגבי שיטות החקירה של השב"כ. גורם משפטי צבאי בכיר צוטט כמקבל ש"בטרור יש להלחם בדרכים לא מקובלות", אך מבקר את השימוש בשיטות אלו נגד קצין בצה"ל[6].

פסק הדין החמור הביא את היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, להכריז על חקירת אנשי השב"כ שהיו מעורבים בפרשה. הממשלה החליטה על הקמת ועדת לנדוי כדי לחקור את שיטות החקירה של השב"כ בנושא פעילות חבלנית עוינת. ממצאי הוועדה גילו לציבור הרחב את השימוש בעינויים שנעשה בחקירות השב"כ, ועדויות השקר שאנשיו נתנו בבתי המשפט. לדו"ח הוועדה הסופי היה גם חלק שני, סודי, שלא פורסם לציבור, שכלל, בין השאר, קווים מנחים לשימוש בעינויים בחקירות. מסקנות ועדת לנדוי בוטלו לאחר עשור בבג"ץ העינויים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]