קברי המלכים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קברי המלכים בירושלים, 1910

קברי המלכים הוא כינוי לאחוזת קבר מפוארת מתקופת בית שני, השוכנת ברחוב צלאח א-דין במזרח ירושלים, צפונית לעיר העתיקה ולשער שכם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוזת הקבר הייתה ידועה לבני ירושלים עוד במאות הקודמות. הערבים כינו את המקום 'קבור אלמולוכ', שמשמעו קברי המלכים, או 'קבור א-סלאטין' שמשמעו קברי הסולטאנים. יש להניח שהסיבה שהאתר זכה לכינויים אלו היא מפני שתושבי ירושלים הניחו שאחוזת קבר כה מפוארת חייבת הייתה להיבנות רק על ידי מלך או משפחת מלוכה.

המסורת היהודית, שהאזכור הכתוב הראשון שלה הוא מאמצעית המאה ה-17, קבעה כי הקבר היא קברו של כלבא שבוע, חותנו של רבי עקיבא. לעומת זאת, ישנה מסורת שנמסרה בשם האר"י שאחוזת הקבר היא קברו של נקדימון בן-גוריון, שנזכר בגמרא[1] בכפיפה אחת עם כלבא שבוע כאחד מעשירי ירושלים בשלהי ימי בית שני.

כיום מקובלת במחקר ההיסטורי ההנחה שאחוזת הקבר הייתה שייכת למשפחת מלכי ממלכת חֳדַייֶבּ ששכנה בין ארץ אשור לבין ארמניה. בראש הממלכה עמד מלך בשם מונבז מאזור צפון כורדיסטן של ימינו. משפחת המלוכה התגיירה בימי בית שני ואם המשפחה, הלני המלכה, אף גרה בירושלים תקופת מה בחייה. הסיבה לזיהוי זה היא דברי יוסף בן מתתיהו, שכותב בספריו על הקבר שציווה לבנות מונבז עבור אמו, המלכה הלני. לפי דברי יוסף בן מתתיהו הקבר, בצורת שלוש פירמידות מצוי שלושה סטדיונים[2] מצפון[3] לירושלים, וזיהוי זה הולם את המיקום של קברי המלכים.

בקרב תושבי ירושלים במאות הקודמות האמינו שבאחוזת הקבר ישנם אוצרות. בחפירה שהורה המושל העות'מאני של ירושלים לבצע בשנת 1847 לא נמצא בקבר דבר, אך האתר ניזוק מאד.

המקום נודע במערב לראשונה על ידי ציוריו של ריצ'רד פוקוק שתיאר את המקום אחרי ביקורו בירושלים באביב 1738. כמאה שנים לאחר מכן בוצעו באתר סקרים וחפירות על ידי ארכאולוגים צרפתיים אשר נטו בתחילה לזהות במקום את קברם של מלכי בית דוד. סקר וחפירה ראשונית של האתר נערכו על ידי פליסיאן דה סוסי בשנת 1863. יהודי ירושלים, ששמע החפירה הגיעה לאוזניהם הרימו קול צעקה, במיוחד לאחר שגונבה השמועה לאוזניהם כי הסרקופגים ועצמות המתים הוצאו ממקומם. היהודים החלו לפעול בדרכים דיפלומטיות, ופנו בין השאר, לפחות, למשפחת רוטשילד, ולמשה מונטיפיורי[4], אך בסופו של דבר לא הצליחו לעצור בעד דה סוסי לפני שהעלה את שללו על הספינה שצפתה לו בנמל יפו, בדרכו להציגם בלובר. בשנת 1867 בוצעה חפירה מקיפה על ידי הארכאולוג וחוקר ארץ ישראל הצרפתי שארל קלרמון-גנו.

בעקבות הפגיעה במקום, שוד עתיקות ומכירתן ומניעת גישה ליהודים ולחוקרים, בשנת 1878 נקנתה אחוזת הקבר על ידי משפחה יהודית-צרפתית בשם פֶּרֶר (Pereire), ובעזרתו של יעקב פאסקאל, סגן-קונסול אוסטרו-הונגריה בירושלים, לטובת הקהילה היהודית בשנת 1874. לאחר מות אבי המשפחה בשנת 1885 נמסרה אחוזת הקבר על ידי המשפחה לממשלת צרפת למשמרת למען העם היהודי.[5][6], והיא מצויה בחזקת הממשלה הצרפתית עד היום.

בנוגע לרכישה זו נרשמו בשעתו דעות שונות מי היה הרוכש היהודי הראשון ומתי המקום נרכש. פנחס גרייבסקי בספר הישוב הביא את דברי עיתונות התקופה המתורגמת לגבי שטר הרכישה המקורית שנועד לשימור למען העם היהודי, והעברתו לידי הממשלה הצרפתית לאותה המטרה. עם היוודע המכירה קמה סערה ציבורית בקרב יהודי אירופה ובארץ.[6]

נוסח שטר הקניה ואחר כך ההעברה קשורים זה בזה.[6]

אני החתומה מטה ברטה ברטהראנד מעידה ומודה... כי בקנותי את השדה ואת המערה שבה הנקראת "קברות המלכים בירושלים" אך מטרה אחת לי בקנין הזה והיא: לנצור לעולמי עד את המזכרת הקדומה והנכבדה הזאת. אני מתייחסת... למשפחת בני ישראל. המזכרת הזאת של אבות אבותינו חפצה אני לשמור.
(שטר הקניה כפי שתורגם בידי דוד ילין, מתוך ספר היישוב, פנחס גרייבסקי)

לדברים צורף מכתב של הרב הראשי ליהודי צרפת הרב אליעזר איזידור:

...לבי נכון ובטוח כי מקנה חלקת השדה והמערה אשר בה תשאר אחוזת עולם ליהודים...

בעת העברת המקום לידי ממשלת צרפת, נחתם חוזה בין הצדדים לפיו החלקה ניתנת במתנה גמורה, אך ממשלת צרפת מתחייבת לתנאים הבאים:[6]

  • שלא לפגוע במתחם או לשנותו
  • לרשום בשלט על הקיר המערבי של המתחם את שמות התורמים
  • לרשום בשלט אבן בולט בכניסה למתחם, בצרפתית עברית וערבית: "קבר מלכי יהודה" ותחתיו ניסוח המתאר את הסיבה לקניין זה. ולשמור על כתובת זו.

הנוסח העברי היה אמור להיות:

המקום הזה נקנה בשנת 1878 בעצת אדון די סולצי, חבר לבית שבט תחכמוני אשר בצרפת
למען תת-שארית לשם החכמה ולשם חיבת הקודש אשר לשלומי אמוני ישראל
עמיאל ויצחק פיריירא קנוהו, ה' ס. פטרימוניא השתדל בקניתו, וה' מוס, אדריכל ממשלת צרפת תיקן את בדקיו.
וניתן מתנה לארץ צרפת.
  • נציג צרפת יעשה כל הנדרש להעביר את הרכוש בערכאות העות'מאניות.

הרצל ביקר באחוזת הקבר בעת ביקורו בארץ בשנת 1898 והתייחס למסירתה לידי הצרפתים על ידי משפחת פרר בכותבו: "כה רחוק ונמנע נחשב הדבר שליהודים עצמם תהיה פה פעם נחלת מה".

בשנת 2015 הוגשה תביעה נגד ממשלת צרפת בבית הדין הרבני בירושלים להשבת הרכוש לידי העם היהודי ונציגה הרשמי מדינת ישראל.[7]

מבנה אחוזת הקבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה למערת הקבורה נמצאת בתור רחבה רבועה החצובה כולה באבן. ממפלס הרחוב יורדות אל הרחבה 23 מדרגות, תשעה מטרים רוחב כל אחת. בקצה המדרגות מצויים פתחים של בורות המשמשים כיום לאגירת מי גשמים. במקור היו אלה צמד של מקוואות טהרה. בתחתית גרם המדרגות מצוי גם שער בחומת האבן שמשמאל למדרגות, שער זה מוביל אל הרחבה עצמה. מידות הרחבה הן 27 מטר אורך מצפון לדרום ו-25 מטר רוחב ממערב למזרח.

בצלע המערבית של החצר נמצאת חזית המערה, המקושטת בתבליטי אבן של זרי אשכולות ענבים, מקלעת עלים, אצטרובלים ופירות, העשויים בסגנון האדריכלות היוונית. יוסף בן מתתיהו מזכיר שלוש פירמידות, אשר עמדו כנראה מעל החזית. מספר אבנים שנמצאו במקום מצביעות על כך שהפירמידות כנראה הזכירו יותר את גגו של יד אבשלום מאשר פירמידה קלאסית. בעבר נתמכה החזית בשני עמודים. אבן הגולל של הקבר הייתה נפתחת באמצעות מנגנון סודי, המוזכר בספרו של פאוסניאס, אך המנגנון כבר אינו במקום ומהותו אינה ידועה. מערת הקבורה עצמה מורכבת משני מפלסים שונים, ארבעה חדרים בקומה העליונה ושלושה חדרים בקומה התחתונה.

בתוך מערת הקבורה נמצאו מספר סרקופגים, שנלקחו על ידי המשלחת הצרפתית והם מצויים היום במוזיאון הלובר בפריז. על אחד הארונות נמצאה חרותה הכתובת "צדן מלכתא". על ארון אחר שנמצא במערה, ומצוי גם הוא בפריז, ישנם תבליטים מפוארים בצורות של רימון, אתרוג, בלוטי אלונים, ענפי זית, אשכולות ענבים ואיצטרובלי אורן, בהתאם לנוהג היהודי שלא לעטר בדמויות אנושיות, בשל הציווי המקראי על איסור עשיית פסל. רק על סרקופג אחד נמצאה כתובת, ובה כתוב "צדן מלכתא" בסורית ו"צדה מלכתה" בארמית. יש הסוברים כי הקבורה בארון זה הייתה לא אחרת מהלני המלכה, ו"צדה" או "צדן" הוא גרסה אחרת לשמה, בדומה למלכים עתיקים רבים, שהיו בעלי מספר שמות שונים.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בבלי גיטין, נו, א
  2. ^ קדמוניות היהודים, כ, ד, ג (95)
  3. ^ מלחמת היהודים, ה ,ב, ב
  4. ^ דיווח על אודות הפרשה וקריאה נרגשת לעזרה מופיעים בהמגיד לי"ט שבט, תרכ"ד, עמוד 28
  5. ^ העתקה ותרגום של חוזה המסירה פורסם בידי דוד ילין, "החוזה שבין משפחת פּיריר היהודית ובין ממשלת צרפת, ידיעות בחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה ג, ניסן תרצ"ה
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 עיר בראי תקופה, יהושע בן אריה, קברי-המלכים במסורות יהודיות ורכישת המקום, עמ' 34 והלאה, ובייחוד עמוד 36. דבריו נסמכים על סיכומיו של פנחס גרייבסקי בספר הישוב עמודים 39-41.
  7. ^ ישראל נגד צרפת: הבעלות על קברי המלכים - שלנו ארנון סגל, 13 ביוני 2015 (אתר מעריב)

קואורדינטות: 31°47′19″N 35°13′45″E / 31.78852°N 35.22919°E / 31.78852; 35.22919