קטר במשחקים האולימפיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קטר במשחקים האולימפיים
קטרFlag of Qatar.svg
Mutaz essa barshim.jpg

מוטאז ברשים, שזכה בשתי מדליות אולימפיות בקפיצה לגובה, באולימפיאדת לונדון ובאולימפיאדת ריו דה ז'ניירו
קוד הוועד האולימפי הלאומי QAT
שם הוועד האולימפי הלאומי הוועד האולימפי של קטר
מדליות קיץ
דירוג: 131[א]
זהב
0
כסף
1
ארד
4
סך הכול
5
השתתפות במשחקי הקיץ אפור: לא השתתפה)

1896190019041908191219201924192819321936194819521956196019641968197219761980198419881992199620002004200820122016

השתתפות במשחקי החורף אפור: לא השתתפה)

1924192819321936194819521956196019641968197219761980198419881992199419982002200620102014

  1. ^ נתוני המדליות אינם כוללים את אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו (2016)

קטר משתתפת במשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת לוס אנג'לס (1984). היא מעולם לא השתתפה באולימפיאדת חורף.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספורטאי הקטרי הראשון שזכה במדליה אולימפית היה מוחמד סולימאן, שסיים במקום השלישי בריצת 1500 מטר באולימפיאדת ברצלונה (1992).

ב-1999, לאחר שנוכחו ראשי הספורט במדינה כי לא יצליחו להגיע להישגים משמעותיים בכוחות עצמם (גם סולימאן היה יליד סומליה), החלו לגייס ספורטאים במדינות אחרות. לספורטאים אלה הוצעו סכומי כסף מפתים, ולאחר ששינו את שמם לשם ערבי, הוענקה להם אזרחות קטרית, והם יכלו לייצגה. הראשונים לעשות זאת היו שבעה מרימי משקולות בולגרים, שאחד מהם, סעיד סאיף אסאד (לשעבר אנגל פופוב) זכה במדליית ארד באולימפיאדת סידני (2000).

בהמשך, התמקדה קטר בייבוא אתלטים ממדינות אפריקה (מגמה שאומצה גם בבחריין השכנה). באולימפיאדת אתונה (2004) סיים חמיס עבדאללה סייף אל-דין, יליד סודאן, במקום הרביעי בריצת 3000 מטר מכשולים ומוסא עמאר עובייד (לשעבר מוזס קיפקירוי, יליד קניה) סיים במקום ה-14. הספורטאי הבכיר ביותר שגייסה קטר הוא שיאן העולם בריצת 3000 מטר מכשולים, סאיף סעיד שאהין (לשעבר סטיבן צ'רונו). לאחר זכייתו באליפות העולם באתלטיקה ב-2003, קיבל אזרחות קטרית. עם זאת, הוא לא יכול היה לייצג את קטר באתונה, משום שלפי כללי הוועד האולימפי הבינלאומי נדרשת תקופת צינון של 3 שנים בטרם יוכל מי ששינה את אזרחותו לייצג מדינה אחרת, אלא אם כן שתי המדינות מסכימות לכך, וקניה לא נתנה את הסכמתה.

לצד הספורטאים המיובאים, הצליח גם ספורטאי יליד קטר להגיע להישגים גבוהים בסידני ובאתונה. היה זה הקלע נאסר אל-עטיה, שסיים במקום השישי באולימפיאדת סידני, ובמקום הרביעי באולימפיאדת אתונה. את מדליית הארד הפסיד לאמריקני שון דולוהרי בשובר שוויון.

באולימפיאדת בייג'ינג (2008) העפילו מספר אתלטים קטרים לשלבי הגמר בתחרויות בהם השתתפו. עלי אבו באקר כמאל (יליד קטר) סיים במקום השמיני בריצת 3000 מטר מכשולים, אחמד חסן עבדאללה (יליד קניה, לשעבר אלברט צ'פקורוי) סיים במקום השמיני בריצת 10000 מטר, ג'יימס קוואליה קורוי (יליד קניה) סיים במקום השמיני בריצת 5000 מטר, ואילו דהאם נג'ים באשיר (יליד קניה, לשעבר דייוויד ניאגה) סיים במקום העשירי בריצת 1500 מטר.

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 ניסתה קטר לגייס שחיינים, אך עד כה ללא הצלחה. השחיינים הדרום אפריקאים רולנד סקומן וריק ניטלינג דחו את הצעתם, ואילו השחיין הקרואטי דויה דרגניה, שכבר קיבל דרכון קטרי, חזר בו בעקבות דעת הקהל בארצו.

בעקבות לחץ של הוועד האולימפי הבינלאומי, באולימפיאדת לונדון (2012) ייצגו את קטר לראשונה גם 4 נשים. בדומה לערב הסעודית וברוניי, נמנעה קטר מלעשות זאת עד משחקים אלה. במשחקים עצמם, הצליחו לראשונה שני ספורטאים ילידי קטר לזכות במדליות. היו אלה הקלע נאסר אל-עטייה והקופץ לגובה מוטאז ברשים, שזכו שניהם במדליות ארד.

באולימפיאדת ריו דה ז'ניירו (2016) שיפר ברשים את הישגו וזכה במדליית כסף, ההישג הגבוה ביותר עד כה של ספורטאי קטרי במשחקים האולימפיים. בנוסף, סיים האתלט יליד מצרים אשרף אלסייפי במקום החמישי ביידוי פטיש, הרוכב שייך עלי אל-תאני סיים במקום השמיני בתחרות הקפיצות ומרים המשקולות פארס אבראהים סיים במקום השמיני. נבחרת הכדוריד רשמה הופעת בכורה מוצלחת, כאשר בשלב הבתים, בין היתר גברה על קרואטיה, והפסידה בהפרש של שער אחד בלבד לנבחרת דנמרק, שזכתה לבסוף בטורניר. הנבחרת הודחה בשלב רבע הגמר, בידי נבחרת גרמניה, וסיימה במקום השמיני.

אירוח המשחקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 הגישה בירת קטר, דוחה, את מועמדותה לאירוח המשחקים ב-2016. במכרז שנערך קיבלה דוחה ציונים גבוהים בפרמטרים של מימון, תמיכת הממשלה והציבור, ותוכניות מתקני הספורט והכפר האולימפי, לצד ציונים נמוכים בסוגיות הביטחון והמורשת הספורטיבית. הציון הכולל שקיבלה המועמדות היה 6.9, הציון הרביעי בגובהו, אחרי מדריד, טוקיו ושיקגו, אך בכל זאת לא נכללה בין ארבע המועמדות הסופיות (בהן נכללה ריו דה ז'ניירו שזכתה בסופו של דבר באירוח המשחקים), בשל חששו של הוועד האולימפי הבינלאומי מתנאי מזג האוויר במדינה ומקהל מועט בשל היותה מדינה קטנה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]