אולימפיאדת לונדון (1948)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משחקי האולימפיאדה ה-XIV
Olympic logo 1948.gif

סמל אולימפיאדת לונדון (1948)
עיר מארחת לונדון, אנגליה
מדינות משתתפות 59
ספורטאים משתתפים 4,104
(3,714 גברים, 390 נשים)
תחרויות 136 תחרויות ב-19 ענפים
טקס הפתיחה 29 ביולי 1948
טקס הנעילה 14 באוגוסט 1948
נפתח רשמית על ידי ג'ורג' השישי, מלך בריטניה
השביע את המשתתפים דונלד פינלי
הדליק את הלפיד האולימפי ג'ון מארק
האצטדיון הראשי אצטדיון ומבלי, לונדון, אנגליה
הערים שהתמודדו על האירוח בולטימור, לוזאן, לוס אנג'לס, פילדלפיה, מיניאפוליס.

אולימפיאדת לונדון (1948) היא האולימפיאדה ה-14 בעת החדשה. היא נמשכה 15 ימים, מה-29 ביולי ועד ה-14 באוגוסט 1948. 4,104 ספורטאים ממספר שיא של 59 מדינות התחרו ב 19 ענפי ספורט. הייתה זו הפעם השנייה בה התקיימו המשחקים בלונדון, לאחר שגם האולימפיאדה הרביעית נערכה בה, ב-1908. בכך הייתה לעיר השנייה בהיסטוריה שמארחת את המשחקים פעמיים, אחרי פריז.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי האולימפיאדות שהיו אמורות להיערך ב-1940 וב-1944 בוטלו בשל מלחמת העולם השנייה, ואולימפיאדת לונדון הייתה הראשונה שנערכה מזה 12 שנים, מאז אולימפיאדת ברלין. לונדון נבחרה לארח את אולימפיאדת הקיץ 1944, שבוטלה בסופו של דבר, ולאחר סיום המלחמה נבחרה שוב לארח את המשחקים.

לונדון עצמה לא הייתה מוכנה למשחקים: האווירה הייתה קשה בתום המלחמה, לונדון עדיין הייתה הרוסה כתוצאה מהפצצות הגרמנים (הבליץ) וכן היה חשש כי הנטל הכלכלי הכרוך באירוח המשחקים יהיה כבד מדי. עקב החשש הועלתה אף האפשרות להעביר את המשחקים לארצות הברית, אך המלך ג'ורג' השישי סבר כי המשחקים דווקא עשויים לסייע בשיקומה של העיר.

המשחקים בלונדון היו הראשונים שנערכו לאחר מותו של הברון פייר דה קוברטן, מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה. במשחקים אלו נערכו בפעם האחרונה תחרויות בתחומי האומנות.

המכרז האולימפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1939, טרם המלחמה, החליט הוועד האולימפי הבינלאומי כי לונדון תארח את משחקי 1944. העיר הועדפה על רומא, דטרויט ולוזאן. לאחר שלא התקיימו המשחקים ב-1944, נקבע, ללא הצבעה, כי לונדון תארח את המשחקים מתוך הערים שנשקלו: בולטימור, פילדלפיה, לוס אנג'לס, מיניאפוליס ולוזאן.[1]

השתתפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות שהשתתפו במשחקים
בכחול: מדינות שהשתתפו לראשונה
בירוק: מדינות שהשתתפו בעבר

מספר שיא של 59 מדינות השתתפו במשחקים. 14 מהן השתתפו לראשונה: איראן, בורמה, גיאנה הבריטית, ג'מייקה, ונצואלה, טרינידד וטובגו, לבנון, סוריה, סינגפור, עיראק, פוארטו ריקו, פקיסטן, ציילון וקוריאה. הודו, שהשתתפה במשחקים בעבר כמושבה בריטית, שלחה לראשונה משלחת כמדינה עצמאית.

גרמניה ויפן, שתיים ממדינות הציר שנלחמו נגד בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, לא הורשו להשתתף במשחקים. המדינה השלישית, איטליה, עברה להילחם לצדן של בעלות הברית לקראת סוף המלחמה, והשתתפותה אושרה.

4,104 ספורטאים השתתפו במשחקים. המשלחות הגדולות ביותר היו מבריטניה (398), צרפת (316), ארצות הברית (300), איטליה (213) וארגנטינה (199).

אירועים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלפיד האולימפי בבארי שבאיטליה

מרוץ הלפיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלפיד הודלק באופן המסורתי על ידי אור השמש באולימפיה ב-17 ביולי. מיוון יצא הלפיד לאורך איטליה, שווייץ, לוקסמבורג, בלגיה וצרפת, הועבר מעל תעלת למאנש לדובר ומשם ללונדון.

טקס הפתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשחקים נפתחו בנוכחות מכובדת של ראשי הממלכה באצטדיון ומבלי: ג'ורג' השישי ויורשת העצר אליזבת, הנסיכה מרגרט, המלכה האם מרי וראש ממשלת בריטניה, קלמנט אטלי. המשחקים נפתחו בטקס חגיגי: הלפיד הודלק, 7,000 יוני דואר שוחררו בשמי לונדון ונורו 21 מטחי כבוד. בשעה 4 אחר הצהריים, עם צילצול הביג בן, הונף הדגל האולימפי ודונלד פינלי, מפקד להק בחיל האוויר המלכותי שהשתתף באולימפיאדת לוס אנג'לס (1932) ובאולימפיאדת ברלין (1936), השביע את המשתתפים. טקס הפתיחה שודר ברשת ה-BBC, ששילמה 1000 לירות שטרלינג עבור זכויות השידור.

הישגים ספורטיביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המשחקים נערכו תחרויות ב-19 ענפי ספורט: אופניים, איגרוף, אתלטיקה, הוקי שדה, היאבקות, הרמת משקולות, התעמלות, חתירה, כדורגל, כדורמים, כדורסל, סיף, קאנו/קיאק, קליעה, קפיצה למים, קרב חמש מודרני, רכיבה, שחייה ושיט.

כן נערכו תחרויות ראווה בלקרוס ותחרויות אמנות (אדריכלות, מוזיקה, ספרות, פיסול וציור.

אתלטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רץ המרתון הארגנטינאי דלפו קבררה חוצה את קו הסיום
השחיין האמריקאי וולטר ריס
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אתלטיקה באולימפיאדת לונדון (1948)

במהלך המשחקים לא נשבר אף שיא עולם, אך נקבעו תשעה שיאים אולימפיים חדשים.

פאני בלנקרס-קואן, עקרת בית הולנדית בת 30 ואם לשני ילדים, זכתה ב-4 מדליות זהב: בריצת 100 מטר, בריצת 200 מטר, בריצת 80 מטר משוכות ובריצת שליחות 4X100 מטר. אנדרטה עם פסלה של האצנית הוקמה בעיר הולדתה, רוטרדם, והיא כונתה "עקרת הבית המעופפת". האתלטית הצרפתייה מישלין אוסטרמייה זכתה ב-3 מדליות מהן 2 זהב, בהדיפת כדור ברזל ובזריקת דיסקוס.

מספר אצנים אמריקנים זכו ביותר ממדליה אחת. בהאצנים האמריקנים הריסון דילארד, מל פטון ורוי קוקרן זכו כל אחד בשתי מדליות זהב, אחת אישית ואחת בריצת שליחים. דילארד זכה בריצת 100 מטר, פטון זכה בריצת 200 מטר וקוקרן זכה בריצת 400 מטר משוכות. אתלט אמריקני נוסף, מל ויטפילד, זכה ב-3 מדליות, מהן 2 מדליות זהב בריצת 800 מטר ובריצת שליחים 4x400 מטר. חברם למשלחת בארני איוול זכה ב-3 מדליות, מדליית זהב אחת בריצת שליחים 4x100 מטר ושתי מדליות כסף בריצות ל-100 ול-200 מטר. זכייתם של האמריקנים במירוץ השליחים הייתה לאחר שנפסלו בתחילה בשל חילוף בלתי חוקי, אך המדליה הוענקה להם לאחר שערעורם התקבל.

אמיל זטופק, שכונה "הקטר הצ'כי", זכה במדליית הזהב בריצת 10000 מטר ובמדליית הכסף בריצת 5000 מטר. לאחר ניצחונו קודם זטופק, וקיבל דרגת רב סרן בצבא צ'כוסלובקיה. עם האתלטים הנוספים שבלטו בלונדון נמנים האמריקני בוב מתיאס, שזכה בתחרות הקרב עשר בהיותו בן 17, והיה צעיר הזוכים במדליית זהב, והג'מייקני ארתור וינט, שזכה בשתי מדליות, מדליית זהב בריצת 400 מטר ומדליית כסף בריצת 800 מטר.

בריצת המרתון התחוללה דרמה, לאחר שהבלגי אטיין גלי, שהוביל לאורך רוב המירוץ, נכנס ראשון לאצטדיון, אך התמוטט, והארגנטינאי דלפו קבררה והבריטי טום ריצ'רדס עקפו אותו. בשארית כוחותיו ובעידוד הקהל השלים גלי את המרוץ וזכה במדליית ארד, אך הובהל לבית חולים ולא נשאר לטקס חלוקת המדליות.

שחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שחייה באולימפיאדת לונדון (1948)

בתחרויות השחייה נשבר שיא עולם אחד, במשחה ל-200X4 מטר חופשי. את השיא קבעה הנבחרת האמריקנית, שהשלימה את המשחה בתוצאה 8:46.0 דקות. כן נקבעו שישה שיאים אולימפיים.

בתחרויות הגברים, זכו האמריקאים בכל מדליות הזהב. ג'יימס מקליין זכה ב-3 מדליות מהן 2 זהב. וולטר ריס וויליאם סמית זכו כל אחד בשתי מדליות זהב. ריס זכה במשחה ל-100 מטר חופשי.

השחייניות הבולטות בתחרות היו אן קרטיס מארצות הברית, שזכתה ב-3 מדליות מהן 2 זהב. השחיינית הדנית קארן הארופ זכתה ב-3 מדליות, מהן אחת זהב, וחברתה למשלחת גרטה אנדרסן זכתה בשתי מדליות, בהן מדליית זהב במשחה ל-100 מטר חופשי.

ענפים קבוצתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחק חצי הגמר בכדורגל, בין נבחרות שבדיה ודנמרק

נבחרת ארצות הברית בכדורסל זכתה בתואר האולימפי בפעם השנייה ברציפות, לאחר שהביסה במשחק הגמר את נבחרת צרפת 21-65. הנבחרת האמריקאית הייתה דומיננטית במיוחד במהלך הטורניר, וניצחה את יריבותיה בתוצאה הממוצעת 32-65. ניצחונה הגדול ביותר היה על נבחרת שווייץ, בשלב הבתים - 21-86.

נבחרת שבדיה בכדורגל זכתה בתואר האולימפי הראשון והיחיד שלה, לאחר שגברה במשחק הגמר 1-3 על נבחרת יוגוסלביה. כובשי השערים הבולטים במהלך הטורניר היו השבדי גונאר נורדאהל והדני יון האנסן, שכבשו כל אחד שבעה שערים.

בכדורמים זכתה בתואר נבחרת איטליה, לראשונה בתולדותיה, לאחר שסיימה במקום הראשון בבית הגמר. סגניתה הייתה נבחרת הונגריה, שהייתה המנצחת בשתי האולימפיאדות הקודמות.

נבחרת הודו בהוקי שדה זכתה בתואר האולימפי בפעם הרביעית ברציפות, לאחר שגברה במשחק הגמר 0-4 על נבחרת בריטניה.

ענפים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרימי המשקולות בקטגוריית המשקל של עד 60 ק"ג עומדים על הפודיום. מימין: ג'פאר סלמאסי (איראן), מחמוד פיאד (מצרים) ורודני וילקס (טרינידד וטובגו)
רביעיית החותרים האמריקאית בטקס חלוקת המדליות

המשלחת האמריקנית חלשה על ענף הקפיצה למים, וזכתה בכל המדליות פרט ל-2 מדליות ארד. ויקי דרייבס זכתה בשתי מדליות הזהב בתחרויות הנשים. בהרמת משקולות חלקו במדליות הזהב ארבעה אמריקאים ושני מצרים. בהיאבקות בלטו במיוחד הטורקים (11 מדליות, מהן 6 מדליות זהב) והשבדים (13 מדליות, מהן 5 מדליות זהב). בתחרויות הסיף, אילונה אלק יהודיה מהונגריה הגנה על תוארה מברלין 1936 בתחרות רומח אישי והסייפים אלדר גרביץ' מהונגריה (חרב) וז'אן בואן מצרפת (רומח) זכו כל אחד בשתי מדליות זהב, אישית וקבוצתית.

מדליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות שגרפו את מרב המדליות:

מקום מדינה זהב כסף ארד סה"כ
1 Flag of the United States.svg ארצות הברית 38 27 19 84
2 Flag of Sweden.svg שבדיה 16 11 17 44
3 Flag of France.svg צרפת 10 6 13 29
4 Flag of Hungary.svg הונגריה 10 5 12 27
5 Flag of Italy.svg איטליה 8 11 8 27
6 Flag of Finland.svg פינלנד 8 7 5 20
7 Flag of Turkey.svg טורקיה 6 4 2 12
8 Flag of the Czech Republic.svg צ'כוסלובקיה 6 2 3 11
9 Flag of Switzerland.svg שווייץ 5 10 5 20
10 Flag of Denmark.svg דנמרק 5 7 8 20

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


המשחקים האולימפיים (קיץ)

אתונה (1896)פריז (1900)סנט לואיס (1904)אתונה (1906)לונדון (1908)סטוקהולם (1912)אנטוורפן (1920)פריז (1924)אמסטרדם (1928)לוס אנג'לס (1932)ברלין (1936)לונדון (1948)הלסינקי (1952)מלבורן (1956)רומא (1960)טוקיו (1964)מקסיקו סיטי (1968)מינכן (1972)מונטריאול (1976)מוסקבה (1980)לוס אנג'לס (1984)סיאול (1988)ברצלונה (1992)אטלנטה (1996)סידני (2000)אתונה (2004)בייג'ינג (2008)לונדון (2012)ריו דה ז'ניירו (2016)טוקיו (2020)

אולימפיאדות שבוטלו: 191619401944
Olympic rings with white rims.svg
אצטדיוני אולימפיאדות הקיץ
אתונה , 1896פריז, 1900סנט לואיס, 1904אתונה , 1906לונדון, 1908סטוקהולם, 1912ברלין, 1916אנטוורפן, 1920פריז, 1924אמסטרדם, 1928לוס אנג'לס, 1932ברלין, 1936הלסינקי, 1940לונדון 1944לונדון, 1948הלסינקי, 1952מלבורן, 1956רומא , 1960טוקיו, 1964מקסיקו סיטי, 1968מינכן, 1972מונטריאול, 1976מוסקבה, 1980לוס אנג'לס, 1984סיאול, 1988ברצלונה, 1992אטלנטה, 1996סידני, 2000אתונה, 2004בייג'ינג, 2008לונדון, 2012 אצטדיון פאנאתינאיקו