שיכוני המגורים המודרניסטיים בברלין
| מראה בשיכון הגדול זימנסשטאדט | |||||||||
|
| |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע | |||||||||
| עיר |
ברלין | ||||||||
| מדינה |
| ||||||||
שיכוני המגורים בסגנון המודרניסטי בברלין (בגרמנית: Siedlungen der Berliner Moderne) הם שורה של שכונות דיור ציבורי גדולים שנבנו בין השנים 1913–1934 בשכונות ההיקפיות של ברלין. שיכונים אלו מהווים דוגמה בולטת של האדריכלות המודרנית והסגנון הבינלאומי, שהתעצב בשנים אלו במערב אירופה והשפיע השפעה מכרעת על אדריכלות במאה העשרים. שישה מהשיכונים הוכרזו בשנת 2008 כאתר מורשת עולמית. ב-2026 הוכלל גם השיכון המיוער של צלנדורף.[1]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת רפובליקת ויימאר, בעת שברלין הייתה מרכז אמנותי, תרבותי ומדעי חשוב, החליטה העירייה - שנשלטה בידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית - לקדם בנייה של דיור ציבורי בהיקף רחב, במטרה לאפשר לכל שכבות האוכלוסייה דיור איכותי, נגיש, מואר והיגייני. הבנייה החלה לפני מלחמת העולם הראשונה, והפרויקט כולו הגיע לסיומו עם עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 והקמת הרייך השלישי.
אדריכלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]האדריכלים העיקריים שהתוו את התכנון היו ברונו טאוט, אדריכל, מתכנן ותאורטיקן יליד קנינגסברג, ומרטין וגנר, אדריכל העיר ברלין. בין האדריכלים שהשתתפו בעיצוב הבתים ניתן למנות את ולטר גרופיוס, מנהל בית הספר באוהאוס ומהחשובים באדריכלי התקופה. תכנון השכונות המודרניסטי מושפע ממודל עיר הגנים - בנייה לא צפופה, שטחים פתוחים "טבעיים" גדולים וניסיון ליצור קהילה, אך ללא היצמדות לעקרונות של מפתח השיטה אבנעזר הווארד. המבנים עצמם אופייניים ברובם לסגנון הבינלאומי: פשטות צורנית; חזית נקיה מעיטורים וקישוטים; משחק הנפחים מתמקד באלמנטים השימושיים: החלונות, המרפסות וחדרי המדרגות. חומר הבניה העיקרי הוא בטון, שנחשב בתחילת התקופה לחידוש טכנולוגי. עם זאת, בניגוד לתפיסה הפוריסטית ששלטה באדריכלות המודרנית בין שתי מלחמות העולם והכתיבה שימוש כמעט בלעדי בצבע לבן או מונוכרומטי, תכנון השיכונים כלל שימוש עשיר בגוונים שונים, בהתאם לתפיסתו של האדריכל ברונו טאוט.[2] הפרויקטים נחשבים לדוגמה מרכזית ובולטת של האדריכלות המודרניסטית ושל הסגנון הבינלאומי.
מקבילה ישראלית דומה לפרויקטים ניתן למצוא במעונות עובדים שתכנן האדריכל אריה שרון בתל אביב.
הפרויקטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| מספר סידורי | שם הפרויקט | זמן הבניה | מתכנן | אדריכלים | תמונה | מיקום | קואורדינטות | שטח (הקטאר) | שטח אזור חיץ (הקטאר) |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 1239bis-001 | גרטנשטאדט פלקנברג (Gartenstadt Falkenberg) |
1913–1916 | ברונו טאוט | ברונו טאוט היינריך טסנאו |
בונסדורף, טרפטו-קפניק | 52°24′39″N 13°34′00″E / 52.41083°N 13.56667°E | 4.4 | 31.2 | |
| 1239bis-002 | שיכון שילרפארק (Siedlung Schillerpark) |
1924–1930 | ברונו טאוט | ברונו טאוט מקס טאוט (אנג') האנס הופמן (גרמ') |
ודינג, מיטה | 52°33′34″N 13°20′56″E / 52.55944°N 13.34889°E | 4.6 | 31.9 | |
| 1239bis-003 | השיכון הגדול בריץ (Großsiedlung Britz) "שיכון פרסת הסוס" |
1925–1930 | ברונו טאוט | ברונו טאוט מרטין וגנר (אנג') |
בריץ, נויקלן | 52°26′54″N 13°27′00″E / 52.44833°N 13.45000°E | 37.1 | 73.1 | |
| 1239bis-004 | וונשטאדט קרל לגין (Wohnstadt Carl Legien) |
1928–1930 | ברונו טאוט | ברונו טאוט פרנץ הילינגר |
פרנצלאואר ברג, פנקו | 52°32′47″N 13°26′01″E / 52.54639°N 13.43361°E | 8.4 | 25.5 | |
| 1239bis-005 | וייסה שטאדט (Weiße Stadt) |
1929–1931 | מרטין וגנר אוטו רודולף סלוויסברג |
אוטו רודולף סלוויסברג ברונו ארנדס ויליאם בונינג |
רייניקנדורף, רייניקנדורף | 52°34′10″N 13°21′03″E / 52.56944°N 13.35083°E | 14.3 | 50.1 | |
| 1239bis-006 | השיכון הגדול זימנסשטאדט (Großsiedlung Siemensstadt) |
1929–1934 | מרטין וגנר האנס שרון |
האנס שרון ולטר גרופיוס אוטו ברטנינג פרד פורבט הוגו הרינג פאול רודולף הנינג |
שרלוטנבורג נורד, שרלוטנבורג-וילמרסדורף זימנסשטאדט, שפנדאו |
52°32′22″N 13°16′39″E / 52.53944°N 13.27750°E | 19.3 | 46.7 | |
| 1239bis-007 | השיכון המיוער של צלנדורף (Waldsiedlung Zehlendorf) |
1926–1931 | לודמילה הרצנשטיין | ברונו טאוט הוגו הרינג אוטו רודולף סלויסברג |
צלנדורף, שטגליץ-צלנדורף | 52°27′00″N 13°15′18″E / 52.45000°N 13.25500°E | 49.7 | 128.6 |
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מידע על השיכונים באתר של UNESCO
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ "Waldsiedlung Zehlendorf ist UNESCO-Welterbe" (בגרמנית). German Commission for UNESCO. 26 ביולי 2026.
- ↑ פולינה לוין, הצבע באדריכלות הישראלית - מקורותיו וכיווני התפתחותו כיום, אוריינות חזותית, רסלינג, 2010, עמ' 105
| שיכוני המגורים המודרניסטיים בברלין | ||
|---|---|---|
|






