לדלג לתוכן

שיכוני המגורים המודרניסטיים בברלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שיכוני המגורים המודרניסטיים בברלין
Siedlungen der Berliner Moderne
מראה בשיכון הגדול זימנסשטאדט
מראה בשיכון הגדול זימנסשטאדט
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2008, לפי קריטריונים 2, 4
שטח האתר 88.1 הקטאר
שטח אזור החיץ 258.5 הקטאר
שנת הרחבה 2026
מידע
עיר ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניהגרמניה גרמניה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שיכוני המגורים בסגנון המודרניסטי בברליןגרמנית: Siedlungen der Berliner Moderne) הם שורה של שכונות דיור ציבורי גדולים שנבנו בין השנים 1913–1934 בשכונות ההיקפיות של ברלין. שיכונים אלו מהווים דוגמה בולטת של האדריכלות המודרנית והסגנון הבינלאומי, שהתעצב בשנים אלו במערב אירופה והשפיע השפעה מכרעת על אדריכלות במאה העשרים. שישה מהשיכונים הוכרזו בשנת 2008 כאתר מורשת עולמית. ב-2026 הוכלל גם השיכון המיוער של צלנדורף.[1]

בתקופת רפובליקת ויימאר, בעת שברלין הייתה מרכז אמנותי, תרבותי ומדעי חשוב, החליטה העירייה - שנשלטה בידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית - לקדם בנייה של דיור ציבורי בהיקף רחב, במטרה לאפשר לכל שכבות האוכלוסייה דיור איכותי, נגיש, מואר והיגייני. הבנייה החלה לפני מלחמת העולם הראשונה, והפרויקט כולו הגיע לסיומו עם עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 והקמת הרייך השלישי.

האדריכלים העיקריים שהתוו את התכנון היו ברונו טאוט, אדריכל, מתכנן ותאורטיקן יליד קנינגסברג, ומרטין וגנר, אדריכל העיר ברלין. בין האדריכלים שהשתתפו בעיצוב הבתים ניתן למנות את ולטר גרופיוס, מנהל בית הספר באוהאוס ומהחשובים באדריכלי התקופה. תכנון השכונות המודרניסטי מושפע ממודל עיר הגנים - בנייה לא צפופה, שטחים פתוחים "טבעיים" גדולים וניסיון ליצור קהילה, אך ללא היצמדות לעקרונות של מפתח השיטה אבנעזר הווארד. המבנים עצמם אופייניים ברובם לסגנון הבינלאומי: פשטות צורנית; חזית נקיה מעיטורים וקישוטים; משחק הנפחים מתמקד באלמנטים השימושיים: החלונות, המרפסות וחדרי המדרגות. חומר הבניה העיקרי הוא בטון, שנחשב בתחילת התקופה לחידוש טכנולוגי. עם זאת, בניגוד לתפיסה הפוריסטית ששלטה באדריכלות המודרנית בין שתי מלחמות העולם והכתיבה שימוש כמעט בלעדי בצבע לבן או מונוכרומטי, תכנון השיכונים כלל שימוש עשיר בגוונים שונים, בהתאם לתפיסתו של האדריכל ברונו טאוט.[2] הפרויקטים נחשבים לדוגמה מרכזית ובולטת של האדריכלות המודרניסטית ושל הסגנון הבינלאומי.

מקבילה ישראלית דומה לפרויקטים ניתן למצוא במעונות עובדים שתכנן האדריכל אריה שרון בתל אביב.

מספר סידורי שם הפרויקט זמן הבניה מתכנן אדריכלים תמונה מיקום קואורדינטות שטח (הקטאר) שטח אזור חיץ (הקטאר)
1239bis-001 גרטנשטאדט פלקנברג
(Gartenstadt Falkenberg)
1913–1916 ברונו טאוט ברונו טאוט
היינריך טסנאו
בונסדורף, טרפטו-קפניק 52°24′39″N 13°34′00″E / 52.41083°N 13.56667°E / 52.41083; 13.56667 4.4 31.2
1239bis-002 שיכון שילרפארק
(Siedlung Schillerpark)
1924–1930 ברונו טאוט ברונו טאוט
מקס טאוט (אנג')
האנס הופמן (גרמ')
ודינג, מיטה 52°33′34″N 13°20′56″E / 52.55944°N 13.34889°E / 52.55944; 13.34889 4.6 31.9
1239bis-003 השיכון הגדול בריץ
(Großsiedlung Britz)

"שיכון פרסת הסוס"
(Hufeisensiedlung)

1925–1930 ברונו טאוט ברונו טאוט
מרטין וגנר (אנג')
בריץ, נויקלן 52°26′54″N 13°27′00″E / 52.44833°N 13.45000°E / 52.44833; 13.45000 37.1 73.1
1239bis-004 וונשטאדט קרל לגין
(Wohnstadt Carl Legien)
1928–1930 ברונו טאוט ברונו טאוט
פרנץ הילינגר
פרנצלאואר ברג, פנקו 52°32′47″N 13°26′01″E / 52.54639°N 13.43361°E / 52.54639; 13.43361 8.4 25.5
1239bis-005 וייסה שטאדט
(Weiße Stadt)
1929–1931 מרטין וגנר
אוטו רודולף סלוויסברג
אוטו רודולף סלוויסברג
ברונו ארנדס
ויליאם בונינג
רייניקנדורף, רייניקנדורף 52°34′10″N 13°21′03″E / 52.56944°N 13.35083°E / 52.56944; 13.35083 14.3 50.1
1239bis-006 השיכון הגדול זימנסשטאדט
(Großsiedlung Siemensstadt)
1929–1934 מרטין וגנר
האנס שרון
האנס שרון
ולטר גרופיוס
אוטו ברטנינג
פרד פורבט
הוגו הרינג
פאול רודולף הנינג
שרלוטנבורג נורד, שרלוטנבורג-וילמרסדורף
זימנסשטאדט, שפנדאו
52°32′22″N 13°16′39″E / 52.53944°N 13.27750°E / 52.53944; 13.27750 19.3 46.7
1239bis-007 השיכון המיוער של צלנדורף
(Waldsiedlung Zehlendorf)
1926–1931 לודמילה הרצנשטיין ברונו טאוט
הוגו הרינג
אוטו רודולף סלויסברג
צלנדורף, שטגליץ-צלנדורף 52°27′00″N 13°15′18″E / 52.45000°N 13.25500°E / 52.45000; 13.25500 49.7 128.6

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. "Waldsiedlung Zehlendorf ist UNESCO-Welterbe" (בגרמנית). German Commission for UNESCO. 26 ביולי 2026.
  2. פולינה לוין, הצבע באדריכלות הישראלית - מקורותיו וכיווני התפתחותו כיום, אוריינות חזותית, רסלינג, 2010, עמ' 105