קהילת יהודי מיינץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מכתב הוקרה מהקהילה היהודית במיינץ לרגל בחירתו של אמריך יוסף פון בריידבאך צו בורשיים(אנ') לנסיך בוחר ממיינץ ב־5 ביולי 1763. אמריך התיר ליהודים להתגורר מחוץ לרובע היהודי

הקהילה היהודית בעיר מיינץ (במקורות יהודיים כונתה מגנצא ולפעמים מינץ) היא חלק מיהדות גרמניה ואחת מהקהילות היהודיות הוותיקות והחשובות ביהדות אשכנז.

ראשיתה המדויקת של הקהילה היהודית בעיר אינה ברורה. עדויות על יהודים במיינץ קיימות רק מהמחצית השנייה של המאה ה-10, בזמן זה כבר הייתה במיינץ קהילה פורחת. מיינץ זכתה לתהילה תורנית כאשר פעל בה רבנו גרשום ועמד בראש "ישיבת מגנצא", אחת מהישיבות החשובות של ימי הביניים. רש"י למד בישיבה זו ורבים מבעלי התוספות לימדו בה.

בימי הביניים הייתה הקהילה היהודית בעיר אחת משלוש הקהילות הבולטות באירופה, שנודעו בשם קהילות שו"ם. כינוסי הקהילות התקיימו במיינץ ותוקנו בהם תקנות שו"ם.

במשך מאות שנים, החיים היהודיים במיינץ הושמדו שוב ושוב על ידי פוגרומים ורדיפות. הפרעות הקשות ביותר היו פרעות תתנ"ו. בתקופת מסעי הצלב נרצחו יהודים רבים בקהילה ובתי כנסת נשרפו. כמו כן, היהודים בקהילה הואשמו בפרוץ המגפה השחורה. הפרעות הורידו את העיר מיינץ מגדולתה התורנית וכבר לא נחשבה לקהילה משמעותית באירופה כולה, אך עדיין הייתה אחת הקהילות הגדולות והחשובות ביהדות גרמניה.

בעת החדשה התפצלה הקהילה לאחר ויכוחים בין רפורמים לאורתודוקסים.

בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה, 1,300 עד 1,400 יהודים ממיינץ נספו בשואה.

באוקטובר 1945, לאחר מלחמת העולם השנייה, הוקמה קהילה יהודית חדשה במיינץ שהגיעה לכאלף חברים. עם חנוכת בית הכנסת החדש בשנת 2010, באתר בית הכנסת הראשי לשעבר בהינדנבורגשטראסה, הקהילה היהודית במיינץ חוותה תנופה מחודשת.

בשנת 2021 הכירה אונסק"ו באתרים ההיסטוריים היהודיים במיינץ כאתר מורשת עולמית, בהכרזה משותפת לוורמס ושפייר – קהילות שו"ם – בשל היותן ערש התרבות היהודית באירופה.

גמרות שנקברו בבית הקברות במגנצא לפני השואה, ולאחר מכן הוצאו על ידי בני המשפחה והועלו ארצה

יהדות מיינץ בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות קדומות ליהודים במיינץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של ההתיישבות היהודית במיינץ אינה ברורה. מסורת לקיום יהודים במיינץ כבר בזמן ישו הובאו על ידי מהרי"ל, הוא כתב כי מצא קובץ אחד שמובאת בו העתקה של מכתב ששלחו יהודי ארץ ישראל למיינץ בזמן ישו,[1] בשביל שיתפללו לבטל הרשע.[2] כמו כן מצא מהרי"ל מצבה בת אלף שנה במגנצא (כלומר מהמאה השלישית), שם נקברה "שפחה חרופה".[3] יש מהחוקרים שהניחו[4] שיהודים הגיעו לריין התיכון כבר בזמן הרומאים, לפני המאה החמישית, ואף הקימו שם רובע מגורים.[5] אולם טענה זו לא הוכחה, מלבד הטענה כי כיוון שמיינץ הייתה מרכז סחר חשוב כבר במאה השביעית, ויהודי אותה תקופה היו נושאי סחר למרחקים ארוכים שניחנו בפריבילגיות קיסריות וחופש משמעותי, ייתכן מאוד שהם גם הגיעו למיינץ.[6][7]

התיעודים המהימנים הראשונים של ההתיישבות היהודית במיינץ הם מראשית המאה ה-10, שנת ד'תר"ס-900. בשנים אלו החלה העלייה של משפחות יהודיות מדרום איטליה ומדרום צרפת. מסורות שונות תולות את ראשית לימוד התורה באשכנז בהגירתה של משפחת קלונימוס, אותה על פי המסורת הביא קרל הגדול למיינץ מהעיר לוקא שבאיטליה.[8] על כך כתב הרוקח "וכשבא הגאון רבנא בן רבי משה מלוקא בן רבנא קלונימוס בימי המלך קרלו למדינת מגנצא, הוא היה מנהיג את בני דורו".[9] בעקבות הגעתם של בני משפחת קלונימוס הפכה מיינץ למרכז המפורסם ביותר ביהדות אשכנז.[6]

יהודי מיינץ נהנו מזכויות שניתנו על ידי השליטים, כך בשנת 906 הכריזה מועצת הכנסייה במיינץ כי ההורג יהודי בזדון ייחשב כרוצח לכל דבר.[5]

סוף תקופת הגאונים ותחילת תקופת הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור מאוחר של העיר מגנצא

בשנת 918 (ד'תרע"ח) הוקמה "ישיבת מגנצא" על ידי רבי משה בן קלונימוס.[10] בישיבת מגנצא לימדו תורה גדולי רבני אשכנז, והיא הושוותה בימי זוהרה לישיבות סורא ופומבדיתא.[11]

בשליש האחרון של המאה העשירית ובראשית המאה האחת עשרה חלה התפתחות מהירה במרכז התורה במיינץ. ישיבת מגנצא הגיעה לימי תפארתה בימי רבנו גרשום, שנולד במיינץ לפי מספר מקורות[12] וודאי שפעל בה. ישיבת מגנצא הייתה הראשונה שאינה תלויה במוסדות הבבליים.[13] במסגרת זו אף הטילו חכמי מגנצא קנסות בחוץ לארץ,[14] בניגוד לדעת חכמי בבל. רבנו גרשום תיקן בעיר את תקנות חרם דרבנו גרשום, שקיבלו מעמד של פסק הלכה בכל רחבי יהדות אשכנז ותרמו למעמדה התורני החשוב של קהילת יהודי מיינץ.[15]

על מעמדו של רבנו גרשום בישיבת מיינץ ניתן ללמוד מכך שרבי אלעזר מוורמייזא הציבו במכתב ששלח אליו כ"ראש חכמי התורה" של מיינץ, אף על פי שרבי שמעון בן יצחק היה קשיש ממנו.[16]

לאחר מותו של רבינו גרשום לימדו בישיבת מגנצא שניים מתלמידיו, רבי אליעזר הגדול ורבי יעקב בר יקר.[17] בישיבת מגצנא עסקו בעיקר בפרשנות התלמוד הבבלי, בניגוד לחכמי המזרח של אותו זמן שחתרו בעיקר להגיע אל המסקנה כלומר אל פסיקת ההלכה.[18]

רש"י למד בין השנים 1060 ל-1067 בישיבת מגנצא אצל רבי יעקב בר יקר ורבי יצחק בן יהודה.[7] ישנם שאלות הלכתיות שהופנו בתקופה זו מאיטליה אל מיינץ.[19]

בתקופת בעלי התוספות הייתה העיר מרכז ללימוד תורה, וחכמים רבים פעלו בה.

מיינץ העתיקה

כבר בשנת 937 הציע הארכיבישוף של העיר מיינץ "פרידריך" לאפיפיור לאלץ את היהודים לבחור בין גרוש להתנצרות,[20] אולם רק בשנת 1012 (ד'תשע"ב) לאחר שכומר בעיר התגייר, פקד היינריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, קתולי אדוק, כי אלו אשר לא יקבלו עליהם את הנצרות, לפחות למראית עיין, יגורשו. המגורשים הורשו לחזור שנה מאוחר יותר בעקבות השתדלותו של רבי שמעון בן יצחק[21] והמשיכו לקחת חלק פעיל במסחר בעיר, שהייתה מרכז סחר על נהר הריין. בשנת 1084 פרצה שרפה גדולה בעיר, נשרפו בה בתי היהודים וחלק מבתי הגויים, היהודים נחשדו כגורמים לה ורבים גלו מהעיר. הם התיישבו בעיר שפייר בעידוד הבישוף רודיגר חוזמן, וסיעו לפריחת הקהילה היהודית שם. חלקם הקטן של המתיישבים בשפייר חזרו למיינץ כעבור זמן מועט.[22] בעקבות אירועים אלו ירדה קרנה של מיינץ במאה ה-11.

בשנת 1093 התרחש במיינץ "פולמוס החתנים", פולמוס היכול ללמד על הלך הרוח בעיר. על הפולמוס סיפר רבי מנחם שושבינו של החתן הראשון. בפרשת כי תצא היו בעיר שני כהנים חתנים, ונוצרה בעיה כפולה שיצרה איבה בין המשפחות: הראשונה - שניהם כוהנים וזה יוצר בעיה לגבי העליות לתורה. השנייה - פרשת ' כי תצא' היא אחת מהשבע דנחמתא ואין דוחים בפרשיות שבכל מקרה יש להם הפטרות מיוחדות.[23] ויכוח גדול התרחש, זה אומר יתפלל אחד מן החתנים הוא וסיעתו בבית אחד, וזה אומר יתפללו יחדיו. עד שרבי יצחק בן רבי אליעזר הגדול הביא ראיה מאביו שתיקן גם שליח ציבור וגם אמירת רשות לחתנים.[24] ממעשה זה רואים שלא הייתה במיינץ בשנים אלו תלמיד חכם פוסק בעל סמכות שיכל להכריע בפולמוס זה.[25]

גזירות תתנ"ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית מסע הצלב הראשון, ב-27 במאי 1096 (ג' בסיון ד'תתנ"ו,[26] שלושה ימים לפני חג השבועות), נפגעה הקהילה היהודית קשות על ידי הצלבנים בראשות אמיחו פון לייניגן(אנ')[27] שעברו בעיר בדרכם מזרחה. לאחר שטבחו הצלבנים ביהודי וורמס הם המשיכו אל מיינץ. תחילה מצאו 1,300 יהודים מחסה בבית הגמון העיר, תמורת סכום כסף רב (חמש מאות מארקים של כסף[28]) ששילם ראש קהילת מיינץ, קלונימוס בן משולם. לאחר יומיים של משא ומתן בין הצלבנים לארכיהגמון הוא חזר בו מהתחייבותו ליהודים ופתח את שערי העיר בפני הצלבנים, כאשר יהודי הקהילה החמושים בראשות רבי קלונימוס לחמו אל מול הפורעים בחירוף נפש. כשהתברר שהפורעים מנצחים במערכה ברחו אנשי חיל המשמר ואף הארכיהגמון עצמו. כשהתברר שאין מנוס, בחרו יהודי הקהילה להתאבד ולא להפקיר את עצמם למוות באכזריות בידי הצלבנים. כמו כן הספיקו היהודים לשרוף בעצמם את בית הכנסת כדי שלא יחולל. הפליטים נרדפו ונטבחו ורק כ-60 מעשירי העיר כולל רבי קלונימוס בן משולם הוברחו אל מחוץ לעיר אולם גם הם נתפסו ונרצחו על ידי פורעים בהנהגתו של הרוזן אמיקו מפלונהיים, כאשר קלונימוס בן משולם התאבד.[5] בפרעות אלה גם עלה באש בית הכנסת ורובו של הרובע היהודי בעיר. רק 53 יהודים הצליחו להמלט לעיר רידסהיים שעל הריין (Rüdesheim am Rhein).

רבי שלמה בן שמעון מנה 1,100 הרוגים במיינץ בגזירות תתנ"ו,[29] אולם אחרים מנו 1,300. בין הרוגים נמנו הרבנים: יצחק בן משה, שמואל בן יהודה הכהן, יהודה בן יצחק בן יהודה, קלונימוס בן משולם בן משה הפרנס, בניו של רבי דוד הלוי: רבי מנחם רבי יהודה ורבי שמואל.[30]

האנונימי ממיינץ תיעד את הפרעות בפרטי פרטים.

מותם של יהודי מיינץ הונצח בליטורגיה היהודית במאה ה-12 כדוגמה למוות על קידוש השם והתאבדותם הושוותה לזו של יהודי מצדה במרד הגדול. את ההתאבדות ההמונית תיאר שלמה בן שמעון שתיעד את הפרעות בשנת 1140 מפי זקנים. הוא כתב כי הנשים שחטו את ילדיהם ולאחר מכן התאבדו גם בעצמן "גם הנשים הטהורות בנות מלכים היו זורקות את המעות והכסף בעד החלונות אל האויבים, כדי שיהיו טרודים ללקט הממון ולעכבן מעט עד שיגמרו שחיטת בניהם ובנותיהן. וידי נשים רחמניות שחטו ילדיהן כדי לעשות רצון יוצרן. ויהי כאשר באו האויבים אל החדרים ושיברו את הדלתות ומצאום מפרפרים ומתגוללים בדם עדיין, ויקחו את ממונם ויפשיטום ערומים ויכו הנותרים ולא השאירו מהם שריד ופליט".[31]

על גזירות תתנ"ו כתב רבי קלונימוס בן יהודה את קינת מי יתן ראשי מים.

וְעַל אַדִּירֵי קְהַל מַגֶּנְצָא הַהֲדוּרָה. מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת לְהִתְגַּבְּרָה, הִשְׁלִימוּ נַפְשָׁם עַל יִחוּד שֵׁם הַנּוֹרָא, וַעֲלֵיהֶם זַעֲקַת שֶׁבֶר אֶשְׂעָרָה, עַל שְׁנֵי מִקְדָּשַׁי יְסוֹדָם כְּהַיּוֹם עֻרְעֲרָה, וְעַל חָרְבוֹת מְעַט מִקְדָּשַׁי וּמִדְרְשֵׁי הַתּוֹרָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי בַּשְּׁלִישִׁי נוֹסַף לְדַאֲבוֹן וּמְאִירָה, הַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְיָגוֹן וְצָרָה, בְּיוֹם מַתַּן דָּת סָבַרְתִּי לְהִתְאַשְּׁרָה, וּבְיוֹם נְתִינָתָהּ כְּמוֹ כֵּן אָז חָזְרָה, עָלְתָה לָהּ לַמָּרוֹם לִמְקוֹם מְדוֹרָהּ, עִם תִּיקָהּ וְנַרְתִּיקָהּ וְהַדוֹרְשָׁהּ וְחוֹקְרָהּ, לוֹמְדֶיהָ וְשׁוֹנֶיהָ בְּאִישׁוֹן כְּמוֹ בָאוֹרָה, שִׂימוּ נָא עַל לְבַבְכֶם מִסְפֵּד מַר לְקָשְׁרָה, כִּי שְׁקוּלָה הֲרִיגָתָם לְהִתְאַבֵּל וּלְהִתְעַפְרָה, כִּשְׂרֵפַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ האולם וְהַבִּירָה, וְכִי אֵין לְהוֹסִיף מוֹעֵד שֶׁבֶר וְתַבְעֵרָה, וְאֵין לְהַקְדִּים זוּלָתִי לְאַחֲרָהּ, תַּחַת כֵּן הַיּוֹם לִוְיָתִי אֲעוֹרְרָה, וְאֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה וְאֶבְכֶּה בְּנֶפֶשׁ מָרָה, וְאַנְחָתִי כָּבְדָה מִבֹּקֶר עַד עָרֶב

רבי קלונימוס בן יהודה, קינות ליום תשעה באב, קינת מי יתן ראשי מים

רבי טוביה בר אליעזר מזכיר בספרו מדרש לקח טוב את גזירות תתנ"ו, בשנת 1096, בעיר מגנצא. הוא כתב בפירושו לפרשת אמור על הפסוק "הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת" (ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק ל"ג): "ואני כותב להיות זיכרון שעשו קדושי עליון קהל מגנז"א, שמסרו עצמם ואת נשיהם ובניהם ובנותיהם ביום אחד בפרס חג השבועות ונשחטו כאיש אחד על קידוש שם אלהי ישראל בשנת ד'תתנ"ו לבריאת העולם, כשנתנו יד יישובי הארץ לעלות לרשת משכנות עליון. ועליהם ועל כיוצא בהם הכתוב אומר: וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי" ספר יואל, פרק ד', פסוק כ"א.

על הפוגרום ביהודי מגנצא כתב שאול טשרניחובסקי את הפואמה "ברוך ממגנצא". בשיר מתאר ברוך, הניצב על מקום קבורת אשתו, את שקרה לקהילת מגנצא, ובעיקר את שקרה לו במהלך הפוגרום, כאשר בניגוד לאשתו שנטבחה, לא עמד לו עוז רוחו והוא המיר את דתו, וכדבריו: "...אָז קִלְּלִתִּי גּוֹי מַחֲצַבְתִּי".[32]

חידוש ההתיישבות לאחר הפרעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן מועט לאחר הפרעות חודשה ההתיישבות היהודית ברובע היהודי במיינץ, היא שבה להוות את מרכז התורה באשכנז ואף נבנה בה בית הכנסת מחדש. היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה אף התיר ליהודים שהתנצרו בכפייה לשוב ליהדות, וקבע שגם היהודים ייהנו גם מהשלום הקיסרי, שהוכרז לראשונה במיינץ, שהסדיר מערכת שיפוטית ליישוב סכסוכים בדרכי שלום. בשנת 1112 גורשו יהודי מיינץ, ואף ישנם עדויות כי בשנה זו המיר את דתו בנו של רבנו גרשום מאור הגולה, אולם אין הוכחה ברורה שכך קרה. כעבור זמן קצר בוטלה גזירה זו.[33]

במהלכו של מסע הצלב השני (1147) נרצחו רבים מיהודי מיינץ על ידי הצלבנים בראשות הנזיר רדולף(אנ'), כאשר פרעות גדולות יותר נמנעו על ידי מושל העיר בראנד מקליירוו.

באוגוסט 1187 אחד מתושביה הגויים של מיינץ התלונן בפני הארכיבישוף של מיינץ, קונראד הראשון, וטען כי יהודי ניסה לרוצחו בבית הקברות. היהודים נשבעו על חפותם ושילמו כופר נפש גבוה וכך ניצלו.[34]

במסע הצלב השלישי (1189-1192), יהודי מיינץ לא נפגעו בזכות ההגנה הנחרצת של הקיסר פרידריך הראשון (פרידריך ברברוסה), קיסר האימפריה הרומית הקדושה. פרידריך ברברוסה אף הכריז על "השלום האימפריאלי הגדול", שהרחיב את השלום הקיסרי המקורי של הקיסר היינריך הרביעי והחיל אותו על כל האימפריה. את הצלת יהודי מיינץ מפרעות אלו תיאר הרוקח כהצל שמימית "במגנצא ביום שישי, כ"ח בשבט, ד'תתקמ"ח, שנתקבצו להרוג אותנו ובא לנו עזר ממרום והצילנו".[35]

בשנת 1150 התאגדה קהילת מיינץ יחד עם קהילות שפייר וורמס לקהילות שו"ם (שפירא, וורמייזא ומגנצא). לקהילות אלו הייתה בימי הביניים השפעה מייסדת על היווצרות יהדות אשכנז, במובן הדמוגרפי והרוחני כאחד. הכינוסים של רבני הוועד התקיימו במיינץ (בשנים 1150, 1223, 1245, 1307 ו-1381) ופסקי ההלכה שלהם והחלטותיהם, הידועים כ"תקנות שו"ם", הוכרו על ידי שאר הקהילות בגרמניה ואף מחוצה לה. בראש הכניוס של הקהילות משנת 1223 עמד רבי דוד בן קלונימוס ממינצנברג, טהשתתפו בה רבי ברוך בן שמואל ממגנצא, רבי חזקיה מבופארד(אנ') ורבי אלעזר בן יהודה "הרוקח". בכינוס בשנת 1307 דנו רבני הקהילות במס שהוטל על יהדות גרמניה בעקבות הגעת פליטים רבים שהגיעו מצרפת לאחר גירוש צרפת הגדול.[36]

לוגו על נייר מכתבים-עסק משפחתי במגנצא

בשנת 1259 (ה'י"ט) נצטוו יהודי מגנצא לענוד טלאי צהוב מזהה על בגדיהם כדי לבזותם.

פרעות, רדיפות ועלילות דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1281 (ה'מ"ג) הייתה עלילת דם במיינץ. בפרעות שנערכו בעקבותיה בחודש יוני (סיון) של אותה שנה נהרג רבי מאיר בן אברהם הכהן, בית הכנסת נשרף וחוללו ספרי תורה.

בעלילת דם נוספת והפוגרום בעקבותיה שנערכו בערב פסח, 19 באפריל 1283, נהרגו עשרה יהודים שהואשמו ברציחת נער נוצרי.

בשנת 1285 (המ"ה), כמה מיהודי מיינץ, יחד עם יהודים מהקהילות השכנות של שפייר, וורמס ואופנהיים, נטלו חלק בניסיון הכושל לעלות לארץ ישראל בהנהגתו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג בעקבות העלאת תשלומי המיסים של היהודים. רכושם של אלה שהצליחו בפועל הוחרם, ורבי מאיר נתפס ונכלא עד סוף ימיו. בחילוקי דעות בין מועצת העיר וארכיבישוף להיכן ילך הכסף המוחרם, גברה ידם של מועצת העיר והארכי בישוף הסתפק בפיצוי של 122 מארק אותו חויבו היהודים לשלם מאז מדי שנה.[34]

בשנת 1286 (המ"ו) נחנך מחדש בית הכנסת שנשרף בעלילת הדם.

בעת המגפה השחורה, בשנת 1349 (הק"ט), שוב נערכו פוגרומים ביהודי מגנצא שהואשמו בהפצת המגפה על ידי הרעלת בארות המים כחלק מהאנטישמיות בימי המוות השחור. בפוגרומים נהרגו כמעט כל יהודי מיינץ. כ-6,000 התאבדו בבית הכנסת לאחר שהרגו כמאתיים פורעים, והגטו היהודי נשרף באש. הנותרים ברחו לפרנקפורט דמיין ולבכרך.[37]

מפת מרכז אירופה המציגה בירות בהן התרחשו פוגרומים נגד היהודים בעת המגפה השחורה. מיינץ: 22 באוגוסט, פרנקפורט דמיין: 24 ביולי, וורמס: 1 במרץ, שפייר: 22 בינואר 1349

לאחר זמן מה, בשנת 1357 (ה'קי"ז) חזרו היהודים למיינץ ובנו מחדש את בית הכנסת. המהרי"ל (רבי יעקב מולין הלוי) שימש כאב בית דין במגנצא בין השנים 1387–1420 (ה'מ"ז-ה'ק"פ). בזמן זה פרחה הקהילה ושבה יחד עם "ישיבת מגנצא" להיות מרכז התורה באירופה.[38]

בשנת 1363 העניק הרוזן של מחוז פאפלץ לרופא יהודי בשם יצחק ולמשפחתו זכויות מפליגות, לרבות זכות מגורים בטירתו.[39]

המיסים שחויבו היהודים לתת, שהושתו על הקהילה ב-1295 וחודשו ב-1366, העיקו על היהודים יותר ויותר. ב-1385 הקהילה אולצה לשלם מס בשווי של 3,000 גולדן, כ"ביטוי של הכרת טובה" על הגנה מפני פורעים במקומות שונים.[5]

תשעים שנה לאחר חידוש ההתיישבות, בשנת 1438 נהרסו בית הכנסת ובית הקברות. ב-1462 היה גירוש, וב-1473 בית הכנסת הוסב לכנסייה, ומצבות קבורה נגזלו ושימשו לבנייה.[5]

בשנת 1414 הורשו לשוב למיינץ בחסות הארכיבישוף דיתר, וגורשו בשנת 1462 (ה'רכ"ג) על ידי הארכיבישוף אדאלף יחד עם מהר"ם מינץ. לפי הכנסייה הם גורשו "לעולם" אך הם חזרו כארבעה חודשים לאחר מכן. בשנת 1472 (ה'רכ"ג) הם גורשו שוב, ובשנת 1473 הפך בית הכנסת לכנסית הנוצרים.

בשנת 1492 (ה'רנ"ב) ניתן הרשות למשפחת יהודית אחת להתיישב במגנצא, וליהודי יצחק להחזיק את "המקווה" שהייתה בבעלות המדינה במשך עשרים שנה, ולקבור מתים יהודים בבית הקברות הנקרא "יודענזאנד". בשנת 1513 (ה'רע"ג) הותר למשפחה נוספת, ובשנת 1516 (ה'רע"ו) למספר משפחות נוספות.

עיקר פרנסת היהודים במיינץ עד המחצית השנייה של המאה ה-12 הייתה במסחר פנימי ועם ארצות חוץ. מסוף המאה ה-12 התחילו לעסוק היהודים בכספים והלוואות בריבית, גם לכנסיות ומנזרים.

יהדות מיינץ בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת פריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת העת החדשה חיו רק יהודים בודדים במיינץ. המעטים הללו גורשו בשנת 1579 (ה'של"ט) יחד עם כל יהודי מחוז הריין, אך קהילה חדשה הוקמה מחדש בשנת 1583 (ה'שמ"ג) מחוזקת על ידי הגירה מפרנקפורט (1614), וורמס (1615) והנאו. בשנה זו בנו במיינץ בית כנסת. בשמת 1594 (ה'שנ"ד) בנו עוד בית כנסת. בשנת 1630 (ה'ת"נ) גדלה הקהילה לכמאה משפחות, ובשנה זו מונה באישור השלטונות רב רשמי לקהילה, בשם רבי יהודה ליוא מפרנקפורט דמיין, שכיהן במשך שלוש שנים. הוקם בית כנסת שנבנה בשנת 1639. בית כנסת נוסף נבנה בשנת 1673, הורחב ושופץ בשנת 1717, ושוב בשנת 1773. הוא הוסב מאוחר יותר למרכז קהילתי.

בשנת 1800 (ה'תק"ס) נמנו בעיר 1,156 יהודים.[40]

הכיבוש הצרפתי הראשון והחזרה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של חתונה ברובע היהודי הישן של מיינץ

בין השנים 1644–1648 היהודים סבלו מהגבלות חמורות תחת הכיבוש הצרפתי, עקב כך צומצם מספרם ל-20 משפחות שהורשו לדור ברחוב אחד, בעקבות גזירה של הבוחר יוהאן פיליפ(אנ') ב-8 בדצמבר 1662. מספר זה הצטמצם לעשרה בלבד בשנת 1671. אלה נאלצו לעבור לרחוב יהודים מחדש ולהיכנע למגבלות משפילות ביותר, היהודים שהורשו להתיישב ביישובים הסמוכים נפגעו באותה מידה. אף על פי שהנבחרים הבאים אפשרו באופן רשמי ליהודים לגור במיינץ, רק 101 יהודים "מוגנים" הורשו לשהות שם במהלך כהונת הבוחרים הבאים.

בשנת 1775 (ה'תקל"ה) שימשו את הקהילה בית כנסת, מקווה, ספרייה, מושב זקנים, בית חולים, אכסניה, מאפייה, קצבייה, בית קפה ושני בתי מלון.

בהשפעת ה"טולנראנזפטנט" ("צו הסובלנות"), שהוציא הקיסר יוסף השני ב-1781, שהרחיב את חופש הדת של נוצרים לא קתולים תושבי ממלכת קרואטיה (ההבסבורגית), היטיב הארכיבישוף-אלקטור את מעמדם המשפטי של היהודים, ואפשר להם לפתוח בתי הספר יהודיים וגם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים. בשנת 1783 הותר למאה ואחת משפחות יהודיות להתגורר בעיר.

בסוף המאה ה-18 הוטב מעט מצב היהודים במיינץ, ובהשפעת יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1784 הוענק כתב זכויות ליהודים, כך השתפר מעמדם. ניתנת להם הרשות לפתוח בתי ספר, וכמו כן לשלוח את ילדיהם לבתי ספר כלליים.

המהפכה הצרפתית והשוויון ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה הצרפתית וכיבושה של מיינץ בידי נפוליאון בונפרטה (7 בנובמבר 1791) הובילו לשינוי דרמטי במעמדם של יהודי מיינץ. היהודים זכו לזכויות אזרח מלאות ובוטל מס הגולגולת (ה"לייבזול"), מס מיוחד שהיהודים נאלצו לשלם ברוב מדינות אירופה מימי הביניים ועד ראשית המאה התשע עשרה.

הכיבוש הצרפתי הסתיים בשנת 1793 (ה'תקנ"ג) ועקב יחסם המסויג של היהודים אליו ראשי הקהילה במיינץ ברכו על חזרת הקיסר הגרמני.

הכיבוש הצרפתי חודש מספר שנים לאחר מכן בשנת 1798 (ה'תקנ"ח). ביום הראשון של ראש השנה ה'תקנ"ט (12 בספטמבר 1798) הוסרו שערי הגטו היהודי, ויהודים החלו לרכוש בתי מגורים בקרב האוכלוסייה המקומית. בעקבות הסרת שערי הגטו הוצבו שם חיילי שמירה עד שנת 1862 (ה'תרכ"ב).

קהילת מיינץ שלחה צירים לכנס סנהדרין של נפוליאון שנערכה בפריז בשנת 1806. בראשות המשלחת עמד רבי אברהם נפתלי הירץ שייאר. הוא אף קידם בברכה את פני נפוליון בנאום תודה בעברית ובשיר שהכין לכבודו. אולם כשהשלטון הקים את ארגון ה"קונסיטוריה" - מועצה דתית יהודית, ודרש הקלות הלכתיות בדיני כשרות ושבת לחיילים היהודיים שבצבא צרפת, הוא הסתייג. הוא סירב בשנת תקס"ז להגיע לפאריס לסנהדרין של נפוליון. מאוחר יותר אף השתחרר מתפקידו כרב העיר ובמקומו מינו את הרב שמואל הילמן הלוי מוורמס. עם פטירת הרב לוי בשנת 1814 (י"ח בתשרי ה'תקע"ד) ולאחר החלפת השלטון הצרפתי, שב הרב הירץ שייאר לרבנות.

ב-1820 הם קיבלו אזרחות, ובשנת 1841 שוויון מלא כאזרחי הרפובליקה הצרפתית. ברשומות שפורסמו נראה שבשנים אלו יהודים רבים עסקו במסחר ובמקצועות נוספים.[41]

לאחר מלחמת השחרור הגרמנית, תבוסתו של נפוליון ונסיגת הצרפתים ממיינץ בשנים 1813–1815 סופחה מיינץ לרוזנות הסן-דרמשטאדט, אך היהודים לא זכו לזכויות אזרח מלאות.[42]

תחילה הממשלה החדשה לא שינתה את המצב הקיים. רק בשנת 1847 בוטלו ההפליות. שירות המדינה עדיין נשלל מהיהודים.

עמוד מתוך פנקס הזכרת הנשמות של הקהילה האורתודוקסית בעיר מיינץ

חילוקי דעות בקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מגדולי הלוחמים בתנועה הרפורמית שהרימה ראש בזמן זה במיינץ היה רבי הירץ שייאר, משנת 1778 עד 1782 הוא הנהיג את "ישיבת מגנצא" שם כיהן כראש ישיבה במשך ארבעים שנה ובשנת 1811 התמנה לרבה של העיר, הוא מילא תפקיד זה במשך 19 שנה. תלמידיו תפסו מקומות מובילים בהנהגה היהודית, חלקם נבחרו לכהן כרבני קהילות בצרפת ובגרמניה ובתוכם אחד מגדולי התורה החשובים בגרמניה, הרב יעקב אטלינגר.

בשנת 1814 הקים הפדגוג היהודי ומאוחר יותר המורה בפילנתרופ הפרנקפורט המפורסם, מיכאל קרייזנך, בית ספר במיינץ כדי להעניק ידע ושפות זרות לתלמידים יהודים.[43]

כבר בשנת 1819 החזירה הקהילה היהודית מחדש את הכללים המסדירים את הבחירות לדירקטוריון ב־1750. הדירקטוריון כלל חמישה אנשים, בראשות הנשיא. פקודה משנת 1830 קבעה כי על משרד המחוז למנות את חברי הדירקטוריון לאחר ששמע את לשכת ראש העיר. הקהילות נשאו כעת את הכינוי הרשמי "קהילות דתיות ישראליות" והייתה להן הזכות לגבות תרומות מחבריהן.

בשנת 1831 (ה'תקצ"ה) נכנסה לתוקפה תקנת בית כנסת חדשה, כאשר נכנסו למועצת קהילת מיינץ חברים חדשים, ששינו מספר ממנהגי הקהילה:

  1. בוטל מנהג מכירת העלייה לתורה.
  2. בוטל החיוב ללבוש טלית במהלך התפילה.
  3. נאסר על יהודי העיר לשמש כחזנים ונתנו את התפקיד לחזן קבוע.
  4. בוטל מנהג ה"שוהל קלופפר" - מנהג שלפיו בכל בוקר מכה שמש בית הכנסת בפטיש על בתי היהודים לזרזם להגיע לתפילה.
  5. הוקמה מקהלת ילדים.
  6. תוקנה אמירת תפילה בגרמנית לשלום הדוכס האזורי.
  7. ילדים החוגגים בר מצווה יוכלו לקרוא בתורה רק עליה אחת.
  8. בוטלה חופת מיין
  9. עריכת החופות עברה מחצר בית הכנסת אל הבימה שלו.
  10. נאסר לקיים מניינים פרטיים, איסור שעוגן בחוק.

הם גם אסרו על רבי ליב עטלינגר, רב העיר, לדרוש ברבים.[44]

בשנה זו הוזמן ד"ר מיכאל קרייצנך,[45] יליד מיינץ ומראשי הזרם הרפורמי, לדרוש בבית הכנסת של מיינץ לרגל יום הולדתו של הדוכס האזורי.

בשנת 1832 תקנת הלוויה חדשה.

בשנת 1836 (ה'תקצ"ו), חמש שנים לאחר החלפת חברי מועצת קהילת מיינץ, הוחזרו חברי המועצה הישנים לתפקידם, אך החזירו רק מקצת מהמנהגים. הם התירו לבני הקהילה לשמש כחזנים ושינו את נוסח התפילה לשלום הדוכס האזורי, כך שלא תהיה בה כפירה בביאת המשיח.

ב-11 ביולי 1940 (י' בתמוז ה'ת"ר) ביצע ד"ר אליאס בנדיקט קאהן בעיר מיינץ טקס קונפירמציה.

בדצמבר 1849 (ה'תר"י) ניסו חברי מועצת הקהילה הרפורמים לבצע שנויים בקהילה, להכניס עוגב לבית הכנסת, לשנות את עזרת הנשים ולהוציא את הבימה. אולם כאשר שבעים ואחד חברי קהילה חתמו על עצומה המוחאת על כך בוטלו שינויים אלו.

בשנת 1850 היו בעיר 2,125 יהודים מתוך אוכלוסייה כוללת של 37,000.

במחצית השנייה של המה התשע עשרה הצטרפו יהודים רבים אל האגודות הכלליות לתרבות, ספורט, שייט, זמר וחברה. בשנות השישים של המאה התשע עשרה שירתו יהודים ממיינץ בצבא והקהילה אף סיפקה להם אוכל כשר. בשנת 1863 הקימה הקהילה ועד לשבויי מלחמה יהודים.[46]

התפצלות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע המאה ה-19 התפצלה הקהילה כאשר בשנת 1853 מונה הרב ד"ר יוסף אוב(גר') הרפורמי לרב הקהילה. הציג רפורמות דת, כמו שימוש בעוגב בבית כנסת שנבנה ב-1856, עריכת שינויים בנוסח התפילה[47] וביטול ההפרדה המגדרית בבית הכנסת.[48] הוא שימש כרב על שנת 1865 (ה'תרכ"ה).

היהודים השמרנים הקימו מניין משלהם בשם "קהל עדת ישורון" והזמינו ב-1854 את הרב מרקוס (מאיר) להמן, עורך העיתון "Der Israelit" ומי שלימים התפרסם בעולם הדתי כמחברם של רומנים היסטוריים כשרים רבים, לכהן כרבם.

הרב מרקוס להמן ייסד בית ספר תיכון שההוראה בו הייתה בשפות זרות בשנת 1859. עד שחוקק החוק הפרוסי משנת 1876, שהסדיר פרישת חברים מקהילות דתיות, נותרו האורתודוקסים בתוך הקהילה הכללית, ונפרדו ממנה רק מאוחר יותר.

יהודים אורתודוקסים, שהתנגדו לשיטות הרפורמיות ופרשו מהקהילה, ייסדו לעצמם בית כנסת ארעי בפינת הרחובות פלכמרקט ומרגרטנסטראסה. לאחר מכן נבנה במקום בית כנסת בשנת 1879, והוא הורחב לכ-300 מתפללים. יהודי מזרח אירופה ערכו את תפילותיהם תפילה ב-13 מרגרטנשטיין, שהוקם בשנות ה-80 של המאה ה-19. הקהילה חנכה בשנת 1913 בית כנסת חדש בהינדנבורגשטראסה, עם 580 מושבים לגברים ו -482 נשים. בשנת 1929, הקהילה האורתודוקסית הקימה בית כנסת חדש. בראש הקהיה האורטודוכסית עמד הרב ד"ר מאיר (מרקוס) להמן.

תקופת הפריחה שלאחר ההתפצלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הפיצול, ניתן לראות את התקופה מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד 1933 כתקופת הזוהר השנייה של הקהילה היהודית במיינץ. מבני בית הכנסת החדשים, בעיקר בניית בית הכנסת הראשי המפואר בשנת 1912, הקהילה המשגשגת, העידו על כך חיי מועדונים תוססים וצדקה נדיבה לכל מיני מוסדות בעיר, כמו התיאטרון העירוני ומועדוני ספורט שונים, כולל מיינץ 05. המפלגות האנטישמיות שהיו קיימות כבר במאה ה -19 לא זכו להצלחות בולטות במיינץ. גרוע יותר מבחינה חומרית, במיוחד אחרי מלחמת העולם הראשונהיהודים עולים מהמזרח שהקימו את "האגודה ההומניטארית הישראלית" כבר בשנת 1908 כתת-הקבוצה השלישית של יהודי מיינץ. זרם הקבוצה, שהרחיק את המנטליות של יהודי הריין, העצים את ההבדלים בין ליברלים לאורתודוקסים בקהילה.

במלחמת העולם הראשונה נהרגו 68 מיהודי קהילת מיינץ. בהם: עורך דין ד"ר י' קאהן ממנהיגי המפלגה הלאומית ליברלית, וד"ר הוגו מאסט. הרב זאלפלד, מבני הקהילה, שימש כרב צבאי וקיבל מספר אותות כבוד. בנו, אף הוא רב צבאי, נהרג במלחמה. במהלך המלחמה פתחה הרבנית בונדי מעון יום לאימהות עובדות, ובית תמחוי ליוצאי יהדות מזרח אירופה. בשנת 1921 הציבה הקהילה לוח זיכרון לחללי המלחמה.[49]

קורות הקהילה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הראשי של מיינץ הרוס

לפני ליל הבדולח נמנו על בני הקהילה כ-2,700 יהודים. בעיר פעלו סניפים של הכח וינה, בלאו וייס.[50] עם השתלטות הנאצים על גרמניה החל תהליך של התעללות הזחילה של היהדות גם במיינץ. פיטורים מהשירות הציבורי, חרם על עסקים יהודיים, גירוש מבתי ספר, הפקעה ונטילת זכויות. אחד המפוטרים הראשונים היה חבר מועצת העיר היהודי לודוויג אפשטיין. פוטרו גם ד"ר היינריך רוזנהאופט, מנהל שירותי הבריאות העירוניים. פרופסור הנס גאל, מנהל האקדמיה העירונית למוזיקה. ריכארד קוך, היועץ המשפטי הערוני וד"ר קורט מארקארד, אחראי על שירותי הרווחה העירוניים.[51]

ב-23 ביני 1933 נערך במיינץ טקס שרפת ספרים יהודיים, מלווה במוזיקה, חגיגות וקרנבל.[51]

במהלך ליל הבדולח נשרפו בתי הכנסת שבעיר, בית הכנסת הראשי ובית הכנסת ברחוב פלאכסמארקשטראסה.[42] בלילה זה לא היו הרוגים במיינץ, כמו כן בתי הקברות, בית החולים ובית הזקנים לא ניזוקו אך נקלעו לקשיים. חלק מספריות בית הכנסת ניצלו אף הם.

כך מספר צבי כהן יליד מיינץ, בן 15 בליל הבדולח:

היה זה יום חמישי בשבת, ככל יום השכמתי לבית הכנסת, וכשהגעתי לקצה רחוב בית הכנסת, באו לקראתי כמה מהמתפללים הקבועים ואמרו לי: 'בית הכנסת בוער, והמשטרה אינה נותנת להתקרב'. היינו כשמונה אנשים, וסיכמנו לגשת לביתו של אחד מחברי הקהילה, שבביתו נמצא ספר תורה, ולהתפלל שם. מישהו הגיע לשם במרוצה וסיפר שיצאה הוראה האוסרת התקהלות של יותר משלושה אנשים, ומוטב שכל אחד ילך לביתו. כאשר חזרתי הביתה מצאתי שם את אבי במצב מאוד מבוהל, לאחר שניסה לברר פרטים נוספים ושמע שגם בתי כנסת אחרים עלו באש.

אביו שהיה רופא הגיע לבית החולים כדי לסייע בטיפול, אספסוף אשר פרץ לבית וגילה שהאב בבית החולים הודיע לו שהם מגיעים כדי לעצור אותו, הילדים והאם הובלו למשטרה (שלאחר מכן שחררה אותם). כאשר חזרו גילו שהבית נבזז, לאחר הרגיעה שב האב לבית וגילה שכולם בריאים מבלבד הבית שניזוק.[52] יהודי שניסה להתנגד לפרעות נרצח על ידי ההמון ונשאר זמן רב מוטל על אבני הרחוב.[53]

לאחר ליל הבדולח התפללו היהודים במתחם בית החולים היהודי.

בעקבות ליל הבדולח החלו היהודים לעזוב את מיינץ, במאי נשארו בעיר כ-1452 יהודים, בפרוץ המלחמה נשארו בעיר יהודים מעטים.[42]

הקמת בית כנסת חדש במיינץ, 1912

בתחילת שנת 1939 הוצא צו שלפיו על כל הארגונים היהודיים להיסגר, בכל עיר תוכר רק קהילה אחת הקשורה להנהלה המרכזית בברלין. מכאן ואילך הקהילה נוהלה על ידי הגסטפו.[54] את הקשר עם הגסטפו ניהל מישל אופנהיים, שהיה בן לאב יהודי ואם קתולית ומנהל מחלקת התרבות בעיריית מיינץ. אופנהיים תיעד את קורות הזמן ביומן סודי שניהל.

בחודשים מארס-ספטמבר 1942, שולחו רוב היהודים והפליטים לגטו טרזיינשטט, ב־30 במרץ 1942 הובאו לפיאאסקי שליד לובלין 450 יהודים וב־27 בספטמבר הובאו לטרזינשטאט 450 יהודים נוספים. שלושה ימים לאחר מכן גורשו 117 יהודים לשלטון הכללי בפולין. במהלך התחבורה האחרונה ב -10 בפברואר 1943 גורשו מיינץ 15 יהודים, בסך הכל 1092 איש. בפברואר 1943 גורשו היהודים האחרונים ממיינץ.[42]

בין 1,300 ל-1,400 יהודים ממיינץ נספו בשואה.

כאשר צבא ארצות הברית כבש את העיר ב־22 במרץ 1945, עדיין חיו בעיר 61 יהודים. אלה היו יהודים שחיו בנישואי תערובת שמהם נולדו ילדים. ב-10 ביולי 1945 חזרו שני ניצולים מטרזינשטט למיינץ. עם זאת, רובם כבר לא התגוררו בעיר.

קורות הקהילה לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית כנסת חדש של הקהילה היהודית במיינץ נוישטט. בניין מאת מנואל הרץ, נחנך בשנת 2010

לאחר המלחמה חזרו רק יהודים מועטים לעיר הולדתם מיינץ. 24 ניצולים ממחנה הריכוז טרזינשטאט חזרו למיינץ, ביניהם מקס וולדמן, ראש הקהילה היהודית.[43] הם שוכנו במתחם בית החולים הערוני.

ב-17 באוקטובר 1945 פנתה יהודייה ממיינץ שנותרה בחיים, אחראית ענייני התרבות במיינץ, מישל אופנהיים, לממשלת הצבא הצרפתית בבקשה להקים מחדש את הקהילה היהודית של מיינץ. בקשתה נענתה.[55][56]

לאחר המלחמה הוקמה הקהילה מחדש. ב-12 בספטמבר 1947 נחנך בית כנסת באולם התעמלות משופץ. הוא הורחב בשנת 1966.

בשנת 1948 היו בה 80 חברים. ב-1978 היו בקהילה 120 יהודים.[42]

במרתף סמוך לספריה העירונית נמצאו לאחר המלחמה 5,500 ספרים אשר נאספו על ידי הנאצים והיו אמורים להישלח למקום ריכוז אך לבסוף לא נשלחו. האוסף נמסר לקהילה היהודית החדשה, אך משום שהיא לא הייתה מסוגלת לטפל בהם הם הופקדו לשמירה לאוונגליזם שבאוניברסיטה המקומית שם נשמרו בארגזים עד שנת 2005 כאשר מונה פרופסור לאהנהרדט לראש הפקולטה והתחיל למיין ולסדר את הספרים. כיום הספרים נגישים. היו שכעסו על מסירת הספרים ללא יהודים, אך כהן ורבים אחרים בירכו על כך כי אחרת הספרים היו קבורים באדמה.[52]

בשנת 2010 נחנך במקום בית כנסת אולטרה מודרני[דרושה הבהרה] מיוחד בארכיטקטורה ובסמלים שבו. בית כנסת נקרא "מאור הגולה", ומשמש את הקהילה, המונה כ-900 איש, רובה מיוצאי ברית המועצות. הוא נבנה על חורבות בית הכנסת הגדול, שהוצת ונהרס בליל הבדולח. בחצר בית הכנסת שולבו שרידים מבית הכנסת הישן.[57]

בשנת 2015 נמנו על בני הקהילה כ-2000 חברים, כאשר רבים מהם הגיעו ממזרח אירופה.[58]

בשנת 2021, הכריזה אונסק"ו על האתרים היהודיים במיינץ כאתר מורשת עולמית, בהכרזה משותפת לוורמס ושפייר – קהילות שו"ם – בשל היותן ערש התרבות היהודית באירופה.[59]

מנהגי הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים רבים מתקופת הראשונים מביאים מנהגים מקהילת מיינץ. בין המרכזיים שבהם נמצאים: "מעשה הגאונים",[60] הרוקח הגדול,[61] "מנהגי מהרי"ק" ו"מנהגי מהרי"ל".[62] גם ספר "שיבולי הלקט" מביא מספר מנהגים.

ספר מהרי"ל[63] ו"סידור מגנצא" מביאים אף הם את המנהגים.

המנהגים המרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי עדותו של רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא, היו יהודי מגנצא נוהגים בנתינת זרוע, לחיים וקיבה לפני ההרג של גזירות תתנ"ו.[64]

בעת החדשה השתמרו במיינץ מספר מנהגים שמקורם ביהדות אשכנז הקדומה:

בערב ראש השנה צמו רוב היהודים כדי להתכונן לימים נוראים. בראש השנה הלכו אנשי הקהילה לומר "תשליך" בטיילת ליד נהר רהיין, באופן כללי זה היה מקום הבילוי המועדף על בני הקהילה בשבתות הקיץ.

בערב יום כיפור לאחר הסעודה המפסקת הלכו כולם אל בית הכנסת בבגדי לבן. בערב יום כיפור ולפני קריאת המגילה בפורים הניחו שתי קערות צדקה, וכל אדם היה תורם כיכולתו. קערה אחת יועדה לכולל הו"ד, והקערה השנייה חולקה לעניים שפנו לקהילה.

כמעט בכל בית הוקמה סוכה, אך לאחר שנת 1935 רק מעטים הקימו סוכה. סוכת הרב הייתה בחצר בית הכנסת.

בשמחת תורה בתחילה רקדו עם דגלי המדינה והעיר, אך לאחר מספר שנים צרם מישהו דגלים עם סמלי עשרת השבטים.

בימי החנוכה החזן הדליק בכל ערב לאחר תפילת מנחה, את נרות החנוכייה שעמדה מימין לארון הקודש. ובשבת חנוכה הביאו נרות גדולים על מנת שידלקו כל היום.

בפורים היה מקובל לשלוח במשלוח המנות בקבוק יין ועוגה או שוקולדה.

לקראת פסח מכרו את החמץ לשכנים הגויים, ואת הנותר ביום האחרון שרפו מחוץ לבית הכנסת. בליל החג התאספו כולם בבית הכנסת בלבוש חגיגי, הסדר הראשון נחגג ביותר טקסיות, ואילו השני היה בנינוחות.

בג' בסיון ציינו את "תענית מגנצא" לזכר הרוגי גזרות תתנ"ו במסע הצלב הראשון, צמו, קראו סליחות וקראו בתורה.

בשבועות קישטו את בית הכנסת, ישבו ללמוד כל הלילה ובבוקר התפללו שחרית וקראו בתורה. לאחר מכן הלך כל איש לביתו ונח, וחזרו כולם אל תפילת מוסף.

בתשעה באב השכימו לקום להתפלל ולומר קינות, חלק הלכו לאחר מכן לעבודה וחלק אל בית הקברות.

בחודש אלול תקעו בבוקר ובערב בשופר.

בח' באלול אומרים אב הרחמים לזכר הרוגי המגפה השחורה.[65]

כששכרו שמש לבית כנסת, התנו עמו שבקריאת פרשות התוכחה, פרשת כי תבוא ופרשת בחוקותי, במקרה ואף אחד לא יסכים לעלות לתורה, הוא יעשה זאת.[66]

ברית המילה נערכה לרוב בבית היולדות, כאשר מלאה לילד שנה הביא אותו אביו אל בית הכנסת, ובדיו מפית עליה צויר או נרקם שם הילד, תאריך לידתו והברכה ""ה' יגדלהו לתורה לחופה ולמעשים טובים". את המפית כרכו סביב ספר התורה בעת גלילתו, בבית הכנסת היה אוסף גדול של מפיות אלו.

נער שהגיע לגיל מצוות עלה לתורה בשבת שלאחר יום הולדתו, ואם רצה קרא את הפרשה כולה או חלק ממנה. נער הבר מצווה לבש מגבעת וחליפה בשבת זו, ולאחר הקריאה בתורה ערכו הוריו קבלת פנים בביתם.[67]

מוסדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1218 (ד'תתע"ח) השתמרו רשומות העיר, ובהם 54 בתי יהודים ב"יודנגראסס" (רחוב היהודים). בהם בית כנסת, בית בחורים, בית אסיפות, בית קברות, מקווה, מאפיה, בית ריקודים, בית חולים ו"מגדל היהודים" שיעודו אינו ידוע.[68]

בשנת 1717 (ה'תע"ז) הורחב בית הכנסת וכלל 4 קומות וישיבה. בשנת 1773 (ה'תקל"ג) נבנה בו גם מקווה. בית הכנסת שימש עד שנת 1856 (ה'תר"ו), מאה שבעים וארבע שנים.

בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת המרכזי של מיינץ, 1912
שרידים מבית הכנסת הגדול במגנצא
מצבת כהן בבית הקברות במגנצא
גלויה של בית הכנסת הגדול שנחנך בשנת 1912

משנת 1093 (ד'תתק"י) מובא אזכור במסמכים לבית כנסת בעיר. בית הכנסת נשרף בפרעות תתנ"ו וחודש לאחריהם. בשנת 1717 (ה'תע"ז) הורחב בית הכנסת לארבע קומות וכלל גם ישיבה. בשנת 1773 (ה'תקל"ג) נבנה בו גם מקווה. בית הכנסת המחודש שימש מאה שבעים וארבע שנים, עד שנת 1846 (ה'תר"ו).

בשנים 1846–1853 (ה'תר"ו-ה'תרי"ג) נבנה בעיר בית כנסת חדש.(צר')

בשנת 1865 (ה'תרכ"ה) נבנה בעיר בית כנסת (טמפל) רפורמי שהכיל 746 מקומות, הראשון מסוגו בגרמניה. הוא נסגר לאחר 47 שנה.

בשנת 1888 (תתקמ"ח) נחנך בית כנסת חדש בעיר.(גר')

בית הכנסת היה בנין מרשים בגובה של 16 מטר, ארון הקודש שבתוכו היה מוגבה, מימין לארון ישב הרב. מול הכניסה לבית הכנסת הייתה אבן בזלת מארץ ישראל, ועליה היה חרות "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". בניין בבית הכנסת שימש לעניינים רבים ובהם-תפילה, מקום לימוד, התקהלויות, אסיפות, הרצאות ושיעורים. בבית הכנסת שרה מקהלה קטעים קבועים במהלך התפילה. אל התפילה הגיעו באופן קבוע בכל יום בערך 40 איש, ואילו בשבתות הוכפל המספר, ובימים נוראים הבית כנסת היה מלא.

לאחר התפילה בשבת היה שיעור בפרשת שבוע ובהלכות שבת מפי הרב.

לפי החלטה שהתקבלה בקהילה במאה ה-19 החופות נערכו בבית הכנסת וללא חופה, אך על החתן והכלה שמו טלית.

בשנת 1911 (ה'תרע"ב) נחנך בית כנסת רפורמי (טמפל) שנחרב בליל הבדולח.

בית כנסת חדש נבנה על ידי האדריכל מנואל הרץ בשנת 2010 באתר של בית הכנסת שנהרס על ידי הנאצים בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938).[58]

בשנת 1908 (ה'תרס"ח) נפתח בית הכנסת החרדי "מחזיקי הדת" ליוצאי פולין.

קהל עדת ישורון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנים בית הכנסת "קהל עדת ישורון במיינץ (נחנך בשנת ה'תרל"ט, חרב בחשון ה'תרצ"ט)

בשנת 1853 (ה'תרי"ג) כשמונה הרב ד"ר יוסף אוב לרב העיר מיינץ הקימו כמה חרדים מניין פרטי, בראשות הרב ד"ר שמואל בן יונה בונדי. בשנת 1822 (ה'תקפ"ג) מת הרב הירץ שאייר, ראש ישיבת מיינץ והרב שמואל בונדי החליפו.

ב-24 בספטמבר 1856 (תרט"ז) מתפללי המניין פתחו בית כנסת בשם קהל עדת ישורון, כשמו של עדת ישורון (פרנקפורט). בשנת 1857 (ה'תרי"ז) הכירה הממשלה בקהילה זו ובשנת 1878 (ה'תרל"ח) אף הותר להם להיפרד מהקהילה הכללית. מייסדי הקהילה היו רבי מקס שלזינגר רבי יוסף פולדא ובנו אייזיק יוסף.

בשנת 1831 (ה'תקצ"ב) הוקמה מקהלה בבית הכנסת, היא עמדה בצפון בית הכנסת והורכבה מבני כל הגילאים.

בשנת 1879 (ה'תרל"ט) הורחב בית הכנסת וכלל 300 מקומות. הוא היה בניין מרשים בגובה 16 מטר, רוחב של 13 מטר ואורך של 21 מטר.

בית הכנסת "קהל עדת ישורון" ניזוק בליל הבדולח, אך לא נשרף מפני שהיה צמוד לבניני מגורים.

בית הספר "בונדי"[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצבתו של רבי יעקב בן יקר

בית הספר "בונדי" (בונדישולֶה) נוסד בשנים הראשונות של הקהילה על ידי הרב מאיר להמן, בית הספר היה עממי בעל תוכנית לימוד נרחבת שהכיל שמונה כיתות. לאחר ארבע כיתות עברו רוב התלמידים לבית ספר תיכון, אך בשנת 1933 כאשר הוגבלו מספר התלמידים היהודיים בבתי הספר הציבוריים המשיכו כמעט כל ילדי הקהילה ללמוד בבית הספר. לאחר מכן עם סילוק כל התלמידים היהודים מבתי הספר הכלליים גברה הצפיפות בבית הספר.

בבית הספר לימדו ארבעה מורים.

ארגוני צדקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הברעמנהיימר קיפפה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשוני חבריה באו למיינץ מברמנהיים, שמו המלא של ארגון צדקה זה היה "ארגון ביקור חולים השלישי". היה להם בית כנסת קטן בתוך בית, שהו היה גם המקווה. ובו גם גרו משפחת גוטר אשר הייתה אחראית על אחזקת המקווה, כמו כן גר שם גם סופר סת"ם, ובחצר הבית היה "תנור השאלט" לחמין של שבת.[69]

חברה קדישא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1661 נוסדה במיינץ חברה קדישא. היו בה 18 חברים, והכסף שבקופתה נועד גם לחינוך, צדקה ומטרות נוספות.[70] בשנת 1751 הקימה ה"חברה קדישא" תלמוד תרה. ב-1770 נוסדה חברה קדישא לנשים שהוצרכה הסכמת הבעל כדי לעבוד בו. תקציב החברא קדישא היה רב והוא נול ביעילות.

היה נהוג להעביר את גופת הנפטר אל בית הטהרה וההספדים, אשר שכן בבית הקברות. עפי חוק המדינה ההלוויה נערכה תוך יום או יומיים. את הנפטר העבירו בעגלה מיוחדת פתוחה, רתומה לשני סוסים מכוסים שחור, המלווים הלכו על המדרכה הסמוכה.[69]

בית קברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות בעיר נזכר לראשונה בשנת 1286, הוא בית הקברות היהודי העתיק ביותר באירופה. יש לו מצבות מתחילת המאה ה -11, והעתיקה ביותר מתוארכת לשנת 1049. בית הקברות נמתח לאורך רחוב מומבכר של היום ושימש יהודים ממיינץ והסביבה עד המאה ה -15. עם זאת, בית הקברות נוקה לחלוטין בשנת 1438, כך שנותרו רק כמה מצבות ששימשו כחומר בנייה ונמצאו מאוחר יותר שוב. החל מהמאה ה -16 ואילך, חלק מהחול היהודי שימש שוב לקבורה; עד שנת 1937 היו שם כ -1,500 אבנים שנשמרו עד היום. בשנת 1926 הוקם בית קברות זיכרון בשטח הלא מנוצל של בית העלמין הישן, האבנים שנמצאו שוב הונחו שם, ועכשיו יש 210 חלקים.[71]

בין המצבות הבודדות שהשתמרו בבית העלמין היהודי ניתן למנות את זה של הרב גרשום בן יהודה (960–1028 בערך), שכונה מאור הגולה.[72]

בית חולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית החולים היהודי של מיינץ נפתח בשנת 1861 (תרכ"א). בניין חדש נבנה בשנת 1904 והכיל 34 מיטות. בשנת 1928 נבנה שוב בניין חדש, בן 42 מיטות. בבית חולים זה לא היו רופאים וכל משפחת טיפלה בחולה שלה. אמנם אחיות כן היו בו. בית החולים לא ניזק בליל הבדולח.

רבני מיינץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיינץ הקדומה נמנו החכמים על מספר מצומצם של משפחות מיוחסות. עד שנת ד'תתנ"ו נמנו כל חכמי מיינץ על משפחות: קלונימוס, מכיר, אבון, ר"י הכהן ורבי דוד הלוי. רק חכם אחד לא נכלל בהם, רבי יעקב בר יקר.[73]

בני משפחת קלונימוס יסדו שם הישיבה הראשונה במגנצא במאה העשירית. ישיבה זו הגיעה לשיא התפתחותה בימי רבנו גרשום מאור הגולה ותלמידיו ר' יהודה הכהן, ר' אליעזר בן יעקב, ר' יעקב בן יקר (1080), ר' יצחק הלוי, ר' יצחק בן יהודה. בזמן זה נכתב בעיר קונטרס מגנצא.

רבי יהודה הכהן ליאונטין (הזקן) שחי במחצית השנייה של המאה העשירית הניח את היסוד ההתפתחותה התורנית של הקהילה. הם היו רבניו של רבינו גרשום, ופעלו דור לאחר רבי משה בן קלונימוס.[74] רבי שמעון בן יצחק שחי בסוף המאה העשירית ותחילת המאה ה-11 השתייך למשפחת אבון הגדול.

רבנא משולם בן רבנא משה בן רבנא איתיאל חי במיינץ ונפטר לפי מצבתו בשנת ד'תתנ"ה.[75]

אביו של רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא היה פרנס קהילת מיינץ ומסופר עליו כי הצליח בתחבולות רבות להפחית ממיסי המלך.[75]

לאחר רבי יהודה בן קלונימוס ממגנצא חי במיינץ רבי אליעזר בן יואל הלוי - הראבי"ה (אבי העזרי). הוא נולד במיינץ בשנת 1140 (תת"ק) ולמד אצל רבי יהודה בן קלונימוס בן משה ואצל רבי משה בן שלמה הכהן.[76] הראבי"ה חתם יחד עם חכמים אחרים על "תקנות הקהילה" של מיינץ.[77][78]

רבי אלעזר בעל הרוקח נולד במיינץ ולמד אצל אביו רבי יהודה בן קלונימוס ואצל רבי משה הכהן.[79]

עם חכמי אשכנז בראשית המאה ה-13 נמנה רבי ברוך בן שמואל ממיינץ. הוא צורף לבית הדין של מיינץ אחר מות רבו, רבי משה בן שלמה הכהן.[80] לדעת אפשטיין אין ספק כי הוא מחבר התוספות על מסכת סוטה. הוא הביא ראיה מכך שהתוספות על תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ב, עמוד א' כתב "אבל אחי מורי הרב מאיר פירש" ובתקנות מיינץ משנת 1220 (תתק"פ) חתומים יחד "מאיר בר שמואל" ו"ברוך בר שמואל".[81]

רבני מיינץ התאספו בשנות 1150, 1223, 1245, 1307, 1381 ותקנו תקנות רבות.

בין רבני מיינץ: ר' מאיר מרוטנבורג (1230 - 1293), ר' יעקב בן משה הלוי (מהרי"ל 1355–1427) רבה של מיינץ, יעקב בן משה מולין (1356- 1427), הידוע כמהרי"ל, תיקן עבור קהילות הריין תקנות בעניינים רבים ושונים. גולת הכותרת של כתביו, "ספר המנהגים", (שנערך וסודר בידי תלמידו ר' אלעזר בן יעקב, המכונה זלמן משוטיגווערא, מהעיר סנט גור) מכיל תיאור מפורט של מנהגים הנוגעים לחיי היום יום בבית ובבית הכנסת והוא מהווה סמכות עליונה למקור מנהגי יהדות גרמניה. ספר זה הוא גם מקור למנהגי יהדות אשכנז, אשר ניתוספו לשולחן ערוך. , ר' משה מינץ (עזב את מיינץ בשנת 1445), ור' יהודה מינץ, ר' יהושע בן שלמה לוריא (מת בשנת 1591), ר' יעקב מאוסטראה (1674-1668), ר' אריה ליב מלידא (1683-1679), ר' משה חריף (1767-1733), ר' נח חיים צבי ברלינר (1800-1783).

רבי ליב עטלנגר משכטאך שימש כראש ישיבת מיינץ והרב שלה, עד פטירתו בתשעה באב ה'תר"ו. אב"ד המבורג, רבי יצחק ברנייס, נולד במיינץ בשנת 1792 (ה'תקנ"ב).

בשנת 1853 (ה'תרי"ד) מונה רבי מאיר להמן לרב הקהילה האורתודוקסית במיינץ. הוא הקים תיכון חרדי בשנת 1859 (ה'תרי"ט) וייסד ב-11 במאי 1860 עיתון בשם "דער יזרעליט".[82]

אחריו כיהנו רבי יונה בן שמואל בונדי משנת 1890, ודר' סיגמונד זאלפעלד משנת 1880. כמו כן אחריהם רבי משה במברגר.

הייתה במיינץ אשה בשם "בראונה" (Braune) שהחזיקה בתואר "רב" ואף לבשה ציצית.[34]

רשימת רבני מיינץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשונים המרכזיים שלמדו ב"ישיבת מגנצא" ופעלו במיינץ:

  • רבי עמרם מקולוניה - ראשון תלמידי החכמים המוזכר בהקשר למיינץ, מסופר עליו ב"סדר הדורות" שביקש להיקבר במיינץ יחד עם אבותיו.
  • רבי אבון הגדול בן רבי יוסף הזקן, חתן רב שרירא גאון
  • רבי יצחק בן רבי אבון
  • רבי יהושע בן רבי אבון
  • רבי יצחק בן יהושע החסיד
  • רבנו משה בן קלונימוס - פייטן, חיבר את הפיוט "אימת נוראותיך" אשר נאמר בשביעי של פסח. הגיע למגנצא בשנת 917 מלוקה שבאיטליה, יחד עם ארבעה בניו. מייסד ישיבת מגנצא.
  • רבי משולם בן קלונימוס הגדול מלוקא
  • רבי אמנון ממגנצא, בעל ה"ונתנה תוקף"
  • רבי יהודה ליאונטין הזקן בן רבי מאיר
  • רבנו גרשום - הקים את "ישיבת מגנצא" בה למדו משנה ותלמוד. גדולת הישיבה הייתה הסובלנות וההערכה ההדדית בין החכמים, עד רמה בה ניתן לחלוק על ראש הישיבה. בימיו התקבצו במגנצא תלמידי חכמים רבים שכונו "חכמי מגנצא"
  • רבי מכיר בן יהודה
  • רבנו איתיאל
  • רבי שמעון הגדול בן רבי יצחק
  • רבי שלמה בן היתום
  • רבי יצחק בן מנחם
  • רבי יצחק הלוי מוורמיישא
  • רבי שלמה בן שמשון
  • רבי שמשון
  • רבי אלעזר בן יצחק הגדול
  • רבי יהודה בן מאיר הכהן, מחבר "ספר הדיינים"
  • רבנו משה
  • רבי מכיר בן יוסף
  • רבי דוד בן שמואל הלוי
  • רבי אליעזר בן יצחק הגדול
  • רבי אברהם בן יהודה הכהן
  • רבי יום טוב עלם
  • רבי משולם בן משה
  • רבי יעקב בר יקר
  • רבי שמואל בן דוד הלוי
  • רבי יצחק הכהן
  • רבי יצחק בן אלעזר הכהן
  • רבי אליעזר בן נתן
  • רבי דוד בר יקר
  • רבי אברהם בן יצחק הכהן
  • רבי נתן בן מכיר בן יהודה (סביבות 1100) מחבר "מעשה המכירי"
  • רבי נחמיה בן מכיר
  • רבי אליעזר בן נתן (בסביבות 1150)
  • רבי משולם בן קלונימוס (בסביבות 1150)
  • רבי מנחם בן מכיר
  • רבי יקר בן מכיר
  • הראב"ן מבעלי התוספות
  • רבי אליקים בן יוסף
  • רבי יהודה בן קלונימוס ממגנצא בן משה (סביבות 1175)
  • רבי אליעזר בן יואל הלוי - ראבי"ה
  • רבנו עמרם
  • רבי אליעז בן יהודה - הרוקח
  • רבי משה בן מרדכי
  • רבי משה בן שלמה הכהן
  • רבי ברוך בן שמואל (בסביבות 1200) מחבר "ספר החכמה"
  • רבי מאיר בן אברהם - מהר"ם מרוטנבורג (1220-1293)
  • רבי שמואל בן יקר בונפנט
  • רבי משה מולין בן יקותיאל - אב המהרי"ל
  • רבנו טורדוס
  • רבנו קופלמאן
  • רבי אברהם בן גמליאל פדהצור
  • רבי משה בוינלין
  • רבי זלמן בן יעקב רונקיל
  • מהרי"ל - רבי יעקב בן משה הלוי מולין
  • רבי שלמה שוטן
  • רבי משה בן יצחק הלוי מינץ - מהר"מ מינץ
  • רבי שמעון הכהן כץ

רבני הקהילה:

  • רבי יהשע משה בן שלמה לוריא (ה'שנ"א)
  • רבי ראובן בן שלמה (ה'שנ"ח)
  • רבי יוסף (ה'שס"ג)
  • רבי דוד בן יצחק (ה'שע"ג)
  • רבי אלי נתן בן יוסף משה (ה'שצ"א)
  • רבי יהודה ליוא מפרנקפורט דמיין (ה'ה'ת"ד-ה'ת"י) כיהן כשלוש שנים והיה הרב הראשון שאושר על ידי השלטונות.
  • רבי שאול יהודה בן משה נפתלי (ה'ת"י-ה'תט"ז)
  • רבי שמעון גולדיש (ה'תט"ז-ה'תכ"ב)
  • רבי יעקב שמעון בונם (ה'תכ"ב-ה'ת"ח)
  • רבי יעקב מאוסטרוג (ה'תכ"ח-ה'תל"ד)
  • רבי משמאל זנויל מלובלין (ה'תל"ה-ה'תל"ח)
  • רבי דוד בן אריה ליב מלידא (התל"ט - ה'תמ"ג)
  • רבי וולף טריוב (ה'תמ"ג - ה'תמ"ז)
  • רבי יהודה ליב בן שמעון חנוך (ה'תמ"ז - ה'תע"ד) שהיה גם רופא, תחת השם ד"ר ליאו סימון, והיה על השכלה כללית רחבה
  • רבי יצחק זקל בן עמנואל (ה'תע"ה - ה'תפ"א)
  • רבי ברנרד גביאל אסקלס (ה'תפ"א - ה'תפ"ג)
  • רבי יצחק זקל עטהויזן (ה'תפ"ג - ה'תפ"ט)
  • רבי ברנרד ווינא (ה'ת"צ - ה'תצ"ב)
  • רבי משה יעקב ברנדיס - משה חריף (חיניך ישיבת פראג, נתמנה לרבנות קהילת מגנצא בשנת תצ"ג (1733)[83]) שעמד גם בראש "ישיבת מגנצא" שמנתה 500 בחורים
  • רבי דוד טבלי שייאר ((1712 - 1782)
  • נח חיים צבי ברלין (1733 – 1801) - בתקופתו למדו ב"ישיבת מגנצא" מאות בחורים, ובישיבה למד החתם סופר במשך כשנתיים.
  • רבי הירץ שייאר (17531822)
  • הרב משה אריה במברגר
  • הרב האחרון בקהילת מיינץ של לפני השואה היה הרב סאלי לוי (נפטר 1941)
  • הרב צבי אלוני[84]

במסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמנון ממגנצא

לפי סיפור על רבי אמנון ממיינץ שהובא באור זרוע:

"מעשה ברבי אמנון ממגנצא, שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה, והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שייהפך לדתם, וימאן לשמוע להם".

כפי הנראה, ההגמון של מגנצא באותו זמן אהב לשוחח עם חכמי היהודים. לחכמי ישראל לא הייתה ברירה אלא להיענות ולקיים יחסים תקינים עם ההגמון. וכך הם נפגשו ושוחחו מעת לעת. במשך הזמן ההגמון והשרים החלו לפנות לר' אמנון, עדיין לא באיומים, 'רק' ביקשו ממנו שימיר את דתו.

"ויהי כדברם אליו יום יום ולא שמע להם, ויפצר בו ההגמון. ויהי בהחזיקם עליו, ויאמר: חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים. וכדי לדחותם מעליו אמר כן".

הסוף מוכר לנו. רבי אמנון הובא לבית הכנסת אחרי שעונה. תפילתו של האיש השוכב גוסס על מיטתו ופטירתו בסיומה הותירה אותם מזועזעים, והם לא יכלו לזכור במדויק את כל מלותיו.

"אחר הדברים האלה, אשר הועלה רבי אמנון ונתבקש בישיבה של מעלה, ביום השלישי לטהרתו, נראה במראות הלילה לרבי קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס, ולימד לו הפיוט ההוא 'ונתנה תוקף קדושת היום'. ויצו עליו לשלוח אותו לכל תפוצות הגולה להיות לו עד וזיכרון. ויעש הגאון כן".

בסיפור על רבי אמנון ממגנצא מוזכר שמו של הרב שחי באותה תקופה וממנו קיבל רבי אמנון במראות הלילה את הנוסח המדויק של 'ונתנה תוקף', והוא "רבנא קלונימוס בן רבנא משולם בן רבנא קלונימוס בן רבנא משה בן רבנא קלונימוס". רבנו קלונימוס נודע ברבים, ושמו נודע ונזכר בספרי הלכה רבים. לפי שמו מתוארך הסיפור של רבי אמנון ממגנצא לסביבות שנת ד' אלפים תש"פ (1020), כשבעים שנה לפני גזירות תתנ"ו, שבזמנן התרחשו הרציחות הגדולות שליוו את מסע הצלב הראשון. כלומר ה'אור זרוע' הביא עדות על סיפור שאירע כמאתיים שנה לפניו.[85]

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה אוכלוסייה[86]
1096 1,300 בערך[87]
1460 בין 110 ל-120[40]
1492 משפחת אחת
1614 שש משפחות
1671 עשר משפחות
1690 כמאה משפחות
1783 מאה ואחת משפחות
1800 1,156 (5.4%)
1828 1,620 (5.3%)
1846 2,134
1850 2,125 מתוך 37,000 (5%)
1861 2,665 מתוך 45,948 (5.8%)
1871 2,998 (5.8%)
1880 3,182 מתוך 61,328 (5.2%)
1890 3,500 מתוך 71,396 (4.9%)
1900 3,104 מתוך 76,882 (3.7%)
1910 931 יהודים מתוך 118,107 (2.5%)
1925 2,738 יהודים מתוך 109,285 (2.5%)
1933 2,730 יהודים מתוך 142,672 (1.8%)
1938 1,833
1939 1,461 יהודים מתוך 154,053 (0.9%)
1940 1,355
1942 1,336
1945 64
1946 59
1948 80
1955 72
1966 133
1970 122[7]
1978 120
2015 2000

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב שלמה הלוי קאטאנקע, ירושתנו, מכון מורשת אשכנז, ספר שישי, בני ברק ה'תשע"ב, עמ' קסא-רו
  • הרב צבי כהן, העשור האחרון בחיי הקהילה היהודית במגנצא, ירושתנו, מכון מורשת אשכנז, ספר שביעי, בני ברק ה'תשע"ד, עמ' שמג-שפ
  • פנקס הקהילות גרמניה: אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת יד ושם, עמ' 233–252
  • Magenza : die Geschichte des jüdischen Mainz ; Festschrift zur Einweihung des neuen Verwaltungsgebäudes der Landes-Bausparkasse Rheinland-Pfalz / [hrsg. von der Landesbausparkasse Rheinland-Pfalz]. Rolf Dörrlamm. – Mainz: Schmidt, 1995. – 124 S.: zahlr. Ill., graph. Darst.; 29 cm. – ISBN 3-87439-366-6. (בגרמנית)
  • אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית מראשית יישבתם ועד לגזירות תתנ"ו (1096), ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ט

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קהילת יהודי מיינץ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נראה שהכוונה לכמה עשרות שנים אחריו, חורבן בית המקדש השני או השתלטות הנצרות על רומא
  2. ^ מהרי"ל, מנהגי מהרי"ל, ליקוטים, עמוד תרכג
  3. ^ מהרי"ל, ליקוטי מהרי"ל, דפוס ראשון, סביונטה שי"ו, דף קיב עמוד ב
  4. ^ הבולט שבהם היה הרב יצחק משה אלבוגן. הובא ב: אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 3
  5. ^ 1 2 3 4 5 הקהילה היהודית של מיינץ, באתר מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות
  6. ^ 1 2 אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 679
  7. ^ 1 2 3 הרב רפאל הלפרין, אנציקלופדיה לבית ישראל החדשה, כרך יד, עמוד 57
  8. ^ בדעה זו החזיקו שמואל דוד לוצאטו, צבי גרץ ומשה גידמן. הובא ב:אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 28
  9. ^ פירושי סידור התפילה לרוקח, חלק א, עמוד קצד
  10. ^ רבי אלעזר בן יהודה (הרוקח), פירושי סידור תפילה לרוקח, חלק א, עמוד קצד
  11. ^ הרב שלמה הלוי קאטאנקע, ירושתנו, מכון מורשת אשכנז, ספר שישי, בני ברק ה'תשע"ב, עמ' קסא
  12. ^ לדוגמא במסורת המצוטטת בשו"ת מהרש"ל סי' כ"ט, שם כתוב: מי"ץ ולפי א. עפשטיין הכוונה למיינץ
  13. ^ סטפן סי רייף, אנדראס להנרדט, אבריאל בר לבב, מוות בחיי היהודים: קבורת מנהגים ואבלים בקרב יהודי אירופה ובקהילות הסמוכות, דה גרוייטר, 2014
  14. ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 106
  15. ^ מנחם ברונפמן, מה זה חרם דרבנו גרשום? ומיהו רבנו גרשום?
  16. ^ אור זרוע, הלכות ראש השנה, סימן ערה
  17. ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 211
  18. ^ דורות הראשונים, החלק השלישי, פרסבורג תרנ"ז, עמ' 294
  19. ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 20
  20. ^ פנקס הקהילות גרמניה: אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת יד ושם, עמוד 234
  21. ^ יעקב לייב שפירא, משפחות עתיקות בישראל, הוצאת חוליות, תל אביב ה'תשמ"ב, עמוד 56
  22. ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמוד 358
  23. ^ הרב יהושע גלזמן, הפטרת חתנים, מחניך ב
  24. ^ אברהם עפשטיין, כתבים, א, עמוד רצא
  25. ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 395
  26. ^ עלי יסיף, ‏ספר הזכרונות "דברי הימים לירחמיאל", עמוד 398, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד)
  27. ^ Jewish History 1090 - 1099, www.jewishhistory.org.il
  28. ^ מרווין לוונתאל, תולדות היהודים בגרמניה, הוצאת מסדה.
  29. ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 3
  30. ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 436
  31. ^ פנקס הקהילות גרמניה: אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת יד ושם, עמוד 235
  32. ^ שאול טשרניחובסקי, בָּרוּךְ מִמַּגֶּנְצָא, באתר פרויקט בן-יהודה
  33. ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 12
  34. ^ 1 2 3 פנקס הקהילות גרמניה: אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת יד ושם, עמ' 236
  35. ^ פירושי סידור התפילה לרוקח, חלק א, עמוד קז
  36. ^ פנקס הקהילות גרמניה: אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת יד ושם, עמ' 235
  37. ^ אנציקלופדיה יהודית דעת - מגנצה ;, www.daat.ac.il
  38. ^ הרב שלמה הלוי קאטאנקע, ירושתנו, מכון מורשת אשכנז, ספר שישי, בני ברק ה'תשע"ב, עמ' קסב
  39. ^ פנקס הקהילות גרמניה: אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת יד ושם, עמ' 237
  40. ^ 1 2 רב שלמה הלוי קאטאנקע, ירושתנו, מכון מורשת אשכנז, ספר שישי, בני ברק ה'תשע"ב, עמוד קסג
  41. ^ פנקס הקהילות גרמניה: אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת יד ושם, עמ' 241
  42. ^ 1 2 3 4 5 בית התפוצות, בית התפוצות-מיינץ
  43. ^ 1 2 Jüdisches Mainz, www.mainz.de (בגרמנית)
  44. ^ הרב שלמה הלוי קאטאנקע, ירושתנו, מכון מורשת אשכנז, ספר שישי, בני ברק ה'תשע"ב, עמ' קסה
  45. ^ קרייצנך, מיכאל, אנו – מוזיאון העם היהודי
  46. ^ פנקס הקהילות גרמניה: אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת יד ושם, עמ' 242
  47. ^ הקרב על העוגב בבית הכנסת, הספרנים, ‏2017-08-10
  48. ^ הקרב על העוגב בבית הכנסת, הספרנים, ‏2017-08-10
  49. ^ פנקס הקהילות גרמניה: אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת יד ושם, עמ' 245
  50. ^ פנקס הקהילות גרמניה: אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת יד ושם, עמ' 246
  51. ^ 1 2 פנקס הקהילות גרמניה: אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת יד ושם, עמ' 248
  52. ^ 1 2 היום השחור ההוא: ליל הבדולח, www.news1.co.il
  53. ^ פנקס הקהילות גרמניה: אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת יד ושם, עמ' 249
  54. ^ הרב צבי כהן, העשור האחרון בחיי הקהילה היהודית במגנצא, ירושתנו, מכון מורשת אשכנז, ספר שביעי, בני ברק ה'תשע"ד, עמ' שמג-שפ
  55. ^ שוץ: מגנצא, מיינץ היהודית; בתוך: מיינץ - ההיסטוריה של העיר, עמ' 701
  56. ^ פנקס הקהילות גרמניה: אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת יד ושם, עמ' 251
  57. ^ קהילות שו"מ, טיולים מאורגנים כשרים, ‏2017-02-27
  58. ^ 1 2 קהילת יהודי מיינץ, dbs.anumuseum.org.il
  59. ^ עופר אדרתאונסק"ו הכירה באתרים היסטוריים יהודיים בגרמניה כאתרי מורשת עולמיים, באתר הארץ, 28 ביולי 2021
  60. ^ מעשה הגאונים, הוצאת אברהם אפשטיין, ברלין ה'תר"ע. אתר היברבוקס
  61. ^ ספר הרוקח הגדול
  62. ^ ספר מנהגי מהריל, המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  63. ^ יעקב בן משה הלוי מולין, ספר מהרי"ל, סביונטה ה'שט"ו
  64. ^ ספר "יחוסי תנאים ואמוראים", מהדורת י. ל. מימון, עמוד תע"ח
  65. ^ "היהודים מרעילים בארות": כך נקבעה תענית ח' אלול בעקבות העלילה | המחדש, hm-news.co.il
  66. ^ יחיאל מיכל שטרן, אוצר הידיעות, עמוד רנב
  67. ^ צבי כהן, העשור האחרון בחיי הקהילה החרדית במגנצא תרפ"ט-תרצ"ט (1939-1929)", ירושתנו
  68. ^ רב שלמה הלוי קאטאנקע, ירושתנו, מכון מורשת אשכנז, ספר שישי, בני ברק ה'תשע"ב, עמוד קסה
  69. ^ 1 2 רב צבי כהן, העשור האחרון בחיי הקהילה היהודית במגנצא, ירושתנו, מכון מורשת אשכנז, ספר שביעי, בני ברק ה'תשע"ד, עמ' שטז
  70. ^ פנקס הקהילות גרמניה: אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, הוצאת יד ושם, עמ' 240
  71. ^ Mainz-Magenza - regionalgeschichte.net, www.schum-staedte.info
  72. ^ Mayence - patrimoine juif, histoire juive, synagogues, musées, quartiers et sites juifs, JGuide Europe (בצרפתית)
  73. ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 404
  74. ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים ה'תשמ"ט, עמודים 79-86
  75. ^ 1 2 אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם, מוסד ביאליק, 1955, כרך ראשון, עמוד 361
  76. ^ אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם, מוסד ביאליק, 1955, כרך ראשון, עמוד 378
  77. ^ שו"ת מהר"ם, סימן תתקפ"ג
  78. ^ אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם, מוסד ביאליק, 1955, כרך ראשון, עמוד 410
  79. ^ אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם, מוסד ביאליק, 1955, כרך ראשון, עמוד 388
  80. ^ אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם, מוסד ביאליק, 1955, כרך ראשון, עמוד 425
  81. ^ אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם, מוסד ביאליק, 1955, כרך שני, עמוד 638
  82. ^ המדור ההיסטורי: הגשר אל העוגב? חלק ד' על מקהלה בבתי הכנסת האורטודוקסים באירופה, איגוד בתי הכנסת העולמי
  83. ^ בידספיריט מכירות פומביות | אמנות, עתיקות, אספנות, תכשיטים, יודאיקה, Bidspirit
  84. ^ רב חדש מונה לזגרב, בחדרי חרדים
  85. ^ 'ונתנה תוקף' וסוד הקיום היהודי | בית המדרש | שיעורי תורה, אתר ישיבה
  86. ^ הנתונים נאספו ממקורות שונים: קהילת יהודי מיינץ, אנו – מוזיאון העם היהודי, פנקס הקהילות של גרמניה כרך שלישי עמוד 233 ועוד לפי המצויין
  87. ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים ה'תשמ"ט, עמוד 8