דנווירגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דנווירגה
Danevirke
החומה
החומה
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
מכלול הגבול הארכאולוגי של הדבי והדנווירגה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2018, לפי קריטריונים 3 ו-4
שטח האתר 2,275 דונם
שטח אזור חיץ 26.7 קילומטרים רבועים
הערות יחד עם אתר הדבי
היסטוריה
תרבויות דנים (שבט גרמאני)
בונה

יוזם לא ידוע

הורחב על ידי המלך גודפרד, הרלד בלוטות', קנוטה הרביעי, ולדמר הראשון ואחרים.
עשוי מ אדמה, עץ, אבן, לבנים
נבנה לפני 500 לספירה
הורחב כמה פעמים אחר כך
סוג קירות, סוללות, תעלות
אתר ארכאולוגי
מצב הרוס
גישה לציבור כן
מיקום
מדינה גרמניהגרמניה  גרמניה
קואורדינטות 54°28′39″N 9°29′12″E / 54.477500°N 9.486667°E / 54.477500; 9.486667
ציור של Lorenz Frølich, המלכה תירה מורה על הקמת הדנווירגה
מפת האזור שבו נבנתה הדנווירגה
החומה הראשית (Hovedvolden)
החומה המזרחית (Østervolden)
הדנווירגה כיום

דנווירגהדנית: Dannevirke) או דנוורקגרמנית: Danewerk, מילולית "עבודת עפר דנית") היא מערכת ביצורים דנית במדינת שלזוויג-הולשטיין בגרמניה. עבודות עפר הגנתיות ליניאריות חשובות אלו לאורך צוואר חצי האי יוטלנד היו יוזמה של הדנים בתקופת הברזל הנורדית (אנ') בסביבות 650 לספירה. בהמשך היא הורחבה פעמים רבות במהלך התקופה הוויקינגית של דנמרק ובשיא ימי הביניים. הדנווירגה שימש לאחרונה למטרות צבאיות בשנת 1864, במהלך מלחמת שלזוויג השנייה.

הדנווירגה מורכבת מכמה חומות, תעלות ומחסום מפרץ שליי (Schlei-Seesperrwerk). החומות נמתחות לאורך 30 קילומטרים, ממרכז המסחר הוויקינגי לשעבר של הדבי ליד העיירה שלזוויג (אנ') על חוף הים הבלטי במזרח ועד לשדות הביצות הנרחבים במערב חצי האי. אחת החומות (המכונה אוסטרוולדן - Østervolden), בין מפרצוני שליי (אנ') ואקרנפורדה (אנ'), הגנה על חצי האי שוואנזן (אנ').

על פי מקורות כתובים, החלה העבודה על הדנווירגה בהוראת המלך הדני גודפרד (אנ') בשנת 808. מחשש לפלישה של הפרנקים, שכבשו את פריזיה הפאגנית במהלך מאה השנים הקודמות ואת סקסוניה העתיקה (אנ') בשנים 772804, החל גודפרד לעבוד על מבנה ענק כדי להגן על ממלכתו, והפריד בין חצי האי יוטלנד לבין הגבול הצפוני של האימפריה הפרנקית. עם זאת, הדנים היו מסוכסכים גם עם הסקסונים מדרום להדבי בתקופת הברזל הנורדית, ובחפירות ארכאולוגיות אחרונות עולה כי הדנווירגה הוקמה מוקדם הרבה יותר מתקופת שלטונו של המלך גודפרד, בסביבות 500 לספירה וכנראה הרבה לפני כן.

סמליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגדה מספרת כי המלכה תירה (אנ') הורתה לבנות את הדנווירגה. היא הייתה אשתו של המלך הראשון המוכר היסטורית של דנמרק, גורם הזקן (שלט בסביבות 936 עד בערך 958).

עם הופעתן של מדינות הלאום באירופה בתחילת המאה ה-19, הפכה הדנווירגה לסמל רב עוצמה עבור דנמרק ולרעיון של עם דני ייחודי ותרבות דנית (אנ'). לאורך המאה התשע עשרה נאבקו דנמרק וגרמניה פוליטית וצבאית על השליטה בשטח הידוע בכינויו Sønderjylland או Slesvig על ידי הדנים ושלזוויג על ידי הגרמנים. שתי מלחמות התנהלו על השליטה בשטח זה, מלחמת שלזוויג הראשונה (18481851) ומלחמת שלזוויג השנייה (1864), שבסופה הובסו הדנים והשטח סופח לפרוסיה ולאוסטריה, והפך מאוחר יותר לחלק מגרמניה. בהקשר עוין זה, מילאה הדנווירגה תפקיד חשוב, בתחילה כמחסום תרבותי נפשי נגד גרמניה, אך עד מהרה גם כביצורים צבאיים, שחוזקו באמצעות הצבת עמדות תותחים ומחפורות בשנת 1850, ושוב בשנת 1861.

בתחילת המאה ה-19 אומצה הדנווירגה ככותרת של כמה כתבי עת לאומיים דניים העוסקים במיוחד בשאלת האוטונומיה הדנית מול גרמניה, והבולטים שבהם פורסמו על ידי ניקולאי גרונטוויג. בתקופות מוקדמות יותר, הדנווירגה אכן הגדירה גבול תרבותי ולשוני בין פייפים דנים וגרמנים, אך הגבולות התרבותיים והלשוניים נעו בהדרגה צפונה, ובהגיע המאה ה-19 היה האזור עד צפונית מפלנסבורג בעיקר דובר גרמנית, אך נותר חלק מדנמרק.

ממצאים ארכאולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחפירות ארכאולוגיות בשנים 19691975 נקבע, בעזרת תיארוך באמצעות טבעות עצים, כי המבנה העיקרי של הדנווירגה נבנה בשלושה שלבים בין השנים 737 לספירה ל-968 לספירה, לכן היא בת זמנם של סוללת אופה על הגבול בין ויילס לאנגליה, מבנה הגנתי גדול נוסף משלהי המאה ה-8.

ממחקרים אחרונים עולה כי הדנווירגה לא נבנתה רק, ואפילו לא בעיקר, למטרות צבאיות. הארכאולוג הנינג הלמות אנדרסן (Henning Hellmuth Andersen) מצא כי בשלב מוקדם הייתה ה"חומה" הראשית מורכבת מתעלה בין שתי סוללות נמוכות. ההיסטוריון טען כי הקוגרבן (בדנית: Kovirke) מדרום לחומה הראשית מורכב מסוללה המלווה בתעלה בצדה הצפוני, דבר שהיה מביא לתוצאה הפוכה מהתוצאה המבוקשת של ביצורים עבור הדנים. במקום זאת, הבנייה העיקרית, בשלב המוקדם ביותר שלה, והקוגרבן היו תעלות שיט. קיומו של קיצור דרך לשיט בין הים הבלטי לים הצפוני דרך השליי במזרח והנהרות טרין (אנ') ואיידר (אנ') במערב הוכר זה מכבר, אך היסטוריונים האמינו בעבר כי סירות הועברו בין השליי לטרין כשהן מונחות על גבי בולי עץ.

תיארוך חדש באמצעות פחמן-14 בשנת 2013 העלה כי השלב השני החל בסביבות 500 לספירה, והביצורים המוקדמים עתיקים אף יותר מזה. תיארוכים קודמים באמצעות פחמן-14 תארכו חלק מהבנייה המוקדמת למחצית השנייה של המאה השביעית, והדנדרוכרונולוגיה מוכיחה גם שהבנייה שנבדקה החלה זמן לא רב לאחר 737, כ-70 שנה לפני שלטונו של המלך גודפרד.

גודל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורכה של הדנווירגה כ-30 קילומטרים, וגובהה נע בין 3.6 ל-6 מטרים. בימי הביניים, חיזקו את המבנה באמצעות גדר כלונסאות וקירות אבן, והיא שימשה את מלכי דנמרק כנקודת כינוס למסעות צבאיים דניים, כולל סדרת פשיטות צלבניות על הסלאבים בדרום האזור הבלטי. בפרט, ולדמר הראשון, מלך דנמרק (המכונה "הגדול") מהמאה ה-12 חיזק את חלקי הדנווירגה באמצעות קיר לבנים, שאיפשר המשך שימוש צבאי במבנה חשוב אסטרטגי זה. החלקים המחוזקים של המבנה מכונים כתוצאה מכך בדנית בשם Valdemarsmuren (מילולית: "החומה של ולדמר").[1]

שלבים בבניין של הדנווירגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דנווירגה 1 – Hovedvolden ("החומה הראשית"), Nordvolden ("החומה הצפונית"), Østervolden ("החומה המזרחית")
הדנווירגה הראשונה הוקמה בחמישה שלבים, החל מ-650, על פי תיארוך פחמן-14. שלושת השלבים הראשונים היו סוללות אדמה פשוטות, והשלב הרביעי היה גדר כלונסאות עם חזית גזעי עצים כבדים, שנבנה בשנת 737. בשלבים האחרונים חיזקו את גדר הכלונסאות בקיר אבן סביב גדר העץ. משערים שהעבודה התחילה בתקופת המלך אנגנטיר (אנ'), המשיכה בתקופת המלך זיגפרד (אנ'), והסתיימה בתקופת המלך גודפרד (אנ') על פי הרשומות בשנת 808.
    • Hovedvolden: מהנחל רידר או (Rheider Au) עד לאגם קטן הקרוי דנווירגה סו (Dannevirke Sø). זה היה הקטע העיקרי של הדנווירגה. בגובה 2 מטרים וברוחב 12 מטרים.
    • Nordvolden: מהגדה הצפון-מזרחית של דנווירגה סו, וצפונה כ-7 קילומטרים.
    • Østervolden: באורך של כ-3.3 קילומטרים, ומגנה על חצי האי שוואנזן (אנ').
    • מבנה תת-מימי באורך 900 מטרים במפרץ שליי
  • דנווירגה 2 – Kovirke ("עבודת-פרה") / Kograben ("חפיר-פרה" או "חפיר מחוז")
נבנתה בתקופת המלך גודפרד או בתקופת האראלד הראשון, מלך דנמרק (אם זו העבודה שהוזכרה לאחרונה בתולדות המלוכה של הפרנקים בשנת 808, אז האראלד לא בנה אותה) היא נמתחה מהנחל "רידר או" לאורך כ-7 קילומטרים עד ההתרחבות הדרומית של מפרץ שליי, שהיא כיום אגם המכונה סלקר נור (Selker Noor). גדר הכלונסאות שלה הייתה בגובה של כ-3 מטרים, והייתה קצת יותר מוצקה מזו שבחומות הראשונות. חומת האדמה מאחורי גדר הכלונסאות הייתה בגובה של כ-2 מטרים ורוחבה כ-7 מטרים. הייתה לה חפיר בצורת האות V ברוחב 4 מטרים ובעומק 3 מטרים.
תקופת הבנייה של ביצורים אלו הייתה ארוכה בין 770 ל-970.[2]
  • דנווירגה 3 – Hovedvolden ("חומה ראשית"), Krumvolden ("חומה מעוקלת"), Buevolden ("חומה קשתית"), Dobbeltvolden ("חומה כפולה"), Forbindelsesvolden ("החומה המקשרת") / Margarethenwall (בגרמנית" חומת מרגרט").
Hovedvolden הורחבה, כך שכעת היה גובהה כ-5 מטרים ורוחבה כ-20 מטרים. Krumvolden נבנתה דרך הנחל "רידר או", וחפפה עם Hovedvolden‏. Forbindelsesvolden סגרה פער בין Halvkredsvolden ("החומה החצי מעגלית", סוללה שהגנה על הדבי) לבין Hovedvolden ליד Dannevirke Sø.‏ Dobbeltvolden הגנה על צומת דרכים חשוב. חומה זו מחוברת לרוב עבודות הבנייה ומיוחסת להאראלד הראשון, מלך דנמרק. ה"כרוניקה של ממלכת דנמרק" (Danmarks Riges Krønike) של ההיסטוריון הדני ארילד הויטפלדט (אנ') מוסיף פרט קטן להארכת הדנווירגה באותה תקופה. "אז זימנה (המלכה) תירה (אשתו של גורם הזקן) דנים מכל אזורי הממלכה להיפגש בגבול ותחת פיקוחה הם בנו חומת אדמה ועץ מסליין (מפרץ שליי) מעל הבורות לטרנה. הסקנים קיבלו את המערב, קטע מקרלגט לטרנה. זילנדים ותושבי פונן קיבלו את החלק המזרחי מסליין לקרלגט. יוטלנדים היו אחראים לאספקה לכל הצבא". תיאור זה מציב את הרחבת הדנווירגה על ידי תירה זמן מה לפני 940. Forbindelsesvolden הותקפה על ידי הסקסונים של השושלת האוטונית בשנת 974.
  • דנווירגה 4 – החיזוק מחדש של ה-Hovedvolden ("חומה ראשית"), הסתיים ב-954, ו-Forbindelsevold חדשה נבנתה מ-964 עד 968. משערים שהאראלד הראשון, מלך דנמרק היה אחראי על בנייה זו.
  • דנווירגה 5 – Forbindelsesvolden‏, Krumvolden ו-Hovedvolden
תחת קנוט הרביעי, מלך דנמרק (1080–1086) הייתה דנמרק במלחמה עם האימפריה הגרמנית. הדנווירגה חוזקה בתחילת המאה ה-12: החפירים הועמקו והסוללות הורמו עוד יותר. בחלק מה-Hovedvolden נבנתה חומה מסלעי גרניט.
  • דנווירגה 6 – Hovedvolden ו-Thyraborg
ולדמר הראשון, מלך דנמרק ביצר את שאר חלקי Hovedvolden ב"חומת ולדמר" הידועה, חומה בגובה 7 מטרים של אבנים מחוברים במלט על בסיס של סלעי גרניט, מחוזקת בתומכות ומכוסה אריחים. זה היה חיזוק מחדש גדול, וללא ספק הרתיע רבים שניסו לשלוח צבא צפונה דרך יוטלנד. זה היה החיזוק האמיתי האחרון של הסוללות. מאוחר יותר נבנתה טירת תיראבורג.

הדנווירגה החלה לאבד מחשיבותה במאה ה-14, הן בזכות עלויות איושה והן בפיתוחם של בליסטרות, טרבושה ומכונות מצור דומות.

מלחמות שלזוויג הראשונה והשנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת שלזוויג הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת שלזוויג הראשונה החלה ב-31 במרץ 1848, אך פרוסיה לא התערבה עד לתקרית ימית ב-19 באפריל. לכן, ב-23 באפריל, הצעיד הגנרל פרידריך פון וראנגל את 12,000 חייליו הפרוסים מול התנגדות דנית חלשה בביצורים של הדנווירגה, ולאחר קרב קצר ליד העיירה דנווארק גרם לצבא דנמרק לסגת ותפס את העיר שלזוויג. שביתת נשק שנחתמה ב-2 באוגוסט 1848 גרמה לפרוסים לפנות את שלזוויג-הולשטיין אך לא סיימה את המלחמה. בעימותים נוספים בשנתיים אחר כך התחוללו קרבות בסביבת הדנווירגה אך לא ישירות בה. חוזה שלום סופי נחתם ב-8 במאי 1852.

מלחמת שלזוויג השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש הצבאי האחרון בדנווירגה היה במהלך מלחמת שלזוויג השנייה בשנת 1864. במיוחד בגלל הסמליות הלאומנית הרגשית שהוזכרה לעיל, דעת הקהל בדנמרק ובצבא הדני ציפתה שהקרב המתקרב יתקיים לאורך הדנווירגה. לאחר מאות שנים של נטישה וריקבון, שוחזרו ביצורי דנווירגה באופן חלקי, חוזקו והיו מצוידים בארטילריה בשנת 1850 וב-1861. במלחמת שלזוויג השנייה, התרחשה התכתשות מוקדמת מדרום לדנווירגה, אך שום קרב לא התקיים על הדנווירגה עצמה. כאשר המפקד הדני הראשי, הגנרל דה מזה, הסיג את כל חייליו לחפירות ליד דיבל (Dybbøl), עקב איום בלתי צפוי של כיתור מכיוון שמפרץ שליי ושטחי הביצה שבין הדנווירגה והוסום קפאו לחלוטין בחורף קשה. ואפשר היה לעבור אותם בקלות, והשטח דרומית לדנווירגה נכבש מיד על ידי הצבא הגרמני המתקדם. נסיגה זו הפתיעה את צבא אוסטרו-פרוסיה, וכמעט כל צבא דנמרק הצליח להשלים את הפינוי. אולם זה הביא לנטישה של כלי ארטילריים כבדים חשובים, ונותר עניין של ויכוח היסטורי מדוע הרכבת לפלנסבורג מעולם לא שימשה כראוי לפינוי. הידיעה על הנסיגה היוותה זעזוע גדול לדעת הקהל הדנית שראתה בדנווירגה בלתי ניתנת לחדירה, והגנרל דה מזה פוטר מיד מפיקודו. הדנווירגה נשארה בבעלות גרמנית מאז.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות פלישת בעלות הברית לנורמנדי במהלך מלחמת העולם השנייה, חשש הוורמאכט כי פלישה שנייה של בעלות הברית עשויה להתרחש דרך דנמרק, ותכנן להפוך את חומת האדמה לתעלה נגד טנקים כדי להתמודד עם איום זה. אם ההצעה הייתה מיושמת, היא הייתה הורסת את המבנה.

לשמע התוכניות, התקשר הארכאולוג הדני, סורן טלינג (Søren Telling), שהיה מודע לכך שכל המחקר הארכאולוגי נמצא בסמכותו האולטימטיבית של ראש האס אס היינריך הימלר, גם לראש המחלקה הארכאולוגית של האס אס, האננארבה ("המשרד למורשת אבות"), וכן להימלר עצמו. טלינג טען בתוקף נגד השמדת שריד חשוב מ"ציוויליזציה ארית", והימלר אישר לו להפסיק את בניית התעלה נגד טנקים. הוא הודיע לטלינג כי תישלח פקודה בכתב, אך ייקח כמה ימים עד שתגיע. לאחר מכן נסע טלינג לאתר והורה לקציני הפיקוד על הוורמאכט לעצור מיד את תהליך הבנייה. כאשר סירב מפקד הוורמאכט המקומי, טלינג איים עליו בפעולות תגמול מצד האס אס. הבנייה הופסקה, והפקודה בכתב של הימלר הגיעה כעבור יומיים תוך ביטול הפקודות המקוריות של הוורמאכט. מאוחר יותר התיישב טלינג בסמוך לאתר וראה עצמו אפוטרופוס עליו עד מותו ב-1968.[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דנווירגה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Anders Bøgh. "Valdemarstiden 1157–1241". danmarkshistorien.dk (בדנית). Aarhus University. 
  2. ^ "Dannevirke" (בדנית). Gyldendal Business. 
  3. ^ Telling, Søren, 1895-1968, dansk eventyrer