מנזר לורש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מנזר לורש
Kloster Lorsch
בית השער מהמאה ה-9 הוא שריד ייחודי של התקופה הקרולינגית
בית השער מהמאה ה-9 הוא שריד ייחודי של התקופה הקרולינגית
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1991, לפי קריטריונים 3 ו-4
שטח האתר 31 דונם
שטח אזור החיץ 148 דונם
מידע כללי
סוג מנזר, מנזר עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום לורש עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניהגרמניה  גרמניה
מידע על ההקמה
תקופת הבנייה ? – 852
תאריך פירוק 1232 עריכת הנתון בוויקינתונים
סגנון אדריכלי Carolingian architecture עריכת הנתון בוויקינתונים
מידות
שטח 29.65 הקטאר עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 49°39′13″N 8°34′11″E / 49.653611°N 8.569722°E / 49.653611; 8.569722
www.kloster-lorsch.de
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
חריטה צבעונית של מראה המנזר ב-1615
כריכת קודקס אוראוס מלורש
שרידי כנסיית המנזר
מבט מכיוון המנזר אל בית השער

מנזר לורשגרמנית: Kloster Lorsch), רשמית: "המנזר הקיסרי של לורש" (בלטינית: Laureshamense Monasterium, בגרמנית: Reichsabtei Lorsch) הוא מנזר קיסרי (אנ') לשעבר בעיירה לורש (אנ') במחוז ברגשטרסה (אנ') שבמדינת הסן בגרמניה, כ-10 קילומטרים מזרחית לוורמס. זה היה אחד המנזרים המפורסמים ביותר של האימפריה הקרולינגית. גם במצבו ההרוס, שרידיו הם בין המבנים החשובים ביותר בסגנון קרולינגי–פרה-רומנסקי בגרמניה. הכרוניקה שלו, שנכנסה לקודקס לורש (אנ') שנערך בשנות ה-70 של המאה ה-12 (כיום בארכיון הממלכתי בווירצבורג), היא מסמך מהותי של ההיסטוריה הגרמנית של ימי הביניים המוקדמים. מסמך מפורסם נוסף מספריית המנזר הוא קודקס אוראוס מלורש (אנ').

בשנת 1991 נוסף המנזר ההרוס לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. בהכרזה על אתר המורשת נכתב כי "המנזר, יחד עם הכניסה המונומנטלית המפורסמת שלו (Torhalle), הם שרידים אדריכליים נדירים של התקופה הקרולינגית".[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנזר הוקם בשנת 764 על ידי הרוזן הפרנקי קנקור (Cancor) ואימו האלמנה ויליסווינדה (Williswinda) ככנסייה קניינית (אנ') (בגרמנית Eigenkirche, כנסייה או מנזר על קרקע של אציל פאודלי שמינה בעצמו את העובדים בקודש) ומנזר באחוזתם, לאוריסה (Laurissa). המנזר הוקדש לפטרוס ופאולוס. המייסדים הפקידו את ניהולו בידי כרודגנג (Chrodegang), אחיינו של קנקור והארכיבישוף של מץ, שהפך לאב המנזר הראשון שלו. המייסדים האדוקים העשירו את המנזר החדש באמצעות תרומות נוספות. כדי להפוך את המנזר לפופולרי כמקדש ומקום עלייה לרגל, קיבל כרודגנג מהאפיפיור פאולוס הראשון את גופתו של נצריוס (Nazarius) הקדוש, מרטיר שהוצא להורג ברומא עם שלושה מעמיתיו תחת דיוקלטיאנוס.

ב-11 ביולי 765 הגיעו שרידי הקדוש ובחגיגיות רבה הופקדו בבזיליקת המנזר. בשנת 766 פרש כרודגנג מתפקידו כאב המנזר, לטובת תפקידו האחר כארכיבישוף של מץ. לאחר מכן שלח את אחיו גונדלנד (Gundeland) ללורש כיורשו, עם ארבעה עשר נזירים בנדיקטינים.

באותה שנה התנהלה מחלוקת בנוגע לזכויות קניין בין גונדלנד לבנו של קנקור, והמנזר הועבר לדיונה מעידן הקרח, כמה מאות מטרים ממיקומו המקורי, על אי קטן בושניץ (אנ'), יובל של הריין. בשנת 772 פנה גונדלנד לסמכות העליונה, קרל הגדול, שפסק לטובתו. גונדלנד מסר את המנזר עם כל נכסיו למלך והפך אותו למנזר מלכותי. אז שונה שמו של המנזר והבזיליקה לכבודו של נצריוס הקדוש: הכנסייה הראשית של הקדושים פטרוס, פאולוס ונצריוס הוקדשה על ידי הארכיבישוף של מיינץ בספטמבר 774 בנוכחות קרל הגדול.

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאמר כי ניסים רבים נעשו באמצעות התיווך של נצריוס הקדוש בלורש, ומכל חלקי אירופה הגיעו עולי רגל במספרים גדולים לבקר במקדש. במהלך המאה ה-9 הפכו הספרייה והסקריפטוריום של לורש את המנזר לאחד ממרכזי התרבות של גרמניה; ארבעת הקטלוגים ששרדו מהמאה ה-9 מראים שהוא היה עשיר בטקסטים קלאסיים ונוצרים כאחד. בין כתבי היד הקרולינגיים הידועים יותר ששרדו מצויים קודקס לורש (Codex Laureshamensis), וקודקס אוראוס של לורש (Codex Aureus Laurensius), המחולקים כיום בין ספריית הוותיקן לספריית בטתיאנום באלבה יוליה, ברומניה. הדיפטיכונים משנהב מגולף של אנסטסיוס (Αναστάσιος, קונסול בשנת 517 באימפריה הביזנטית) שנעשה בהם שימוש חוזר עבור הכריכה, הן עבודות אמנות קלאסיות אלגנטיות כשלעצמן, ומגלמות את המסורת הקלאסית של ביזנטיון כפי שהועברה ללורש בתקופת קרל הגדול.

בשנת 876, זמן קצר לאחר מותו של לודוויג הגרמני, הפך המנזר למקום הקבורה של המלך "הגרמני" הראשון. גם בנו, לודוויג הצעיר (מת 882), ונכדו הוגו (מת 879) נקברו בלורש. מאוחר יותר המשיכה קפלת הקבורה (ecclesia varia) לשמש מקום קבורה מלכותי, למשל. עבור קוניגונדה (אנ') (מתה לאחר 915), אשתו של המלך הראשון שאינו קרולינגי, קונראד הראשון, מלך גרמניה.

אפיפיורים וקיסרים העניקו שוב ושוב למנזר פריבילגיות ונחלות שנעו בין הרי האלפים לים הצפוני, כך שבתוך זמן קצר הוא נעשה לא רק עשיר מאוד, אלא גם מושב של השפעה פוליטית. הוא הוכרז כמנזר קיסרי (אנ') (reichsabtei, נסיכות ריבונית בפני עצמה, כפופה ישירות ובלעדית לקיסר האימפריה הרומית הקדושה).

בשנים 895–956, המנזר לא הורשה לבחור בעצמו את ראשי המנזר שלו: הם מונו על ידי המלך. אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה החזיר זכות הזו ללורש. עימות בין השליט לאב המנזר בנוגע להקמת טירת סטרקנבורג (Starkenburg) מול המנזר הביא לכך שהאב המנזר אודאלריך (Udalrich) התעמת עם המלך בטרבור (אנ'), עיירה שבה שכן ארמון המלכות, עם 1,200 רוכבים חמושים. עד שנת 1090 ביקרו מלכים / קיסרים בלורש בערך 20 פעמים. בשנת 1052 הגיע האפיפיור לאו התשיעי ללורש לקדש מזבח בקפלת הקבורה של הקרולינגים המזרחיים.

המנזר, שנהנה מזכויות טריטוריאליות ריבוניות, הסתבך בכמה עימותים מקומיים ובמספר מלחמות. לאחר ש-46 ראשי מנזר בנדיקטינים שלטו במנזר, הודח קונרד, האחרון שבהם, על ידי האפיפיור גרגוריוס התשיעי בשנת 1226, ובאמצעות השפעתו של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הועבר מנזר לורש לבעלותו של זיגפריד השלישי (Siegfried III. von Eppstein), הארכיבישוף של מיינץ, בשנת 1232, והסתיימה תקופת העצמאות התרבותית והפוליטית של לורש.

בין השנים 1232 עד 1248 שימש מנזר לורש נזירים ציסטרציאנים.

היסטוריה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1248 קיבלו נזירים פרמונסטרנטנזים (אנ') ממנזר אלרהייליגן (Kloster Allerheiligen) את המנזר באישורו של האפיפיור סלסטינוס הרביעי. בשנת 1461, המנזר מושכן לנסיכות הבוחר מפפאלץ. בשנת 1556 יישם אוטו היינריך, הנסיך הבוחר מפפאלץ את הרפורמציה הפרוטסטנטית בשטחו ופירק את המנזרים.

הוא העביר את תוכן הספרייה להיידלברג, והקים את ספריית ביבליותקה פלאטינה (אנ') המפורסמת, זמן קצר לפני פירוקו של מנזר לורש בשנים 1557–1563. החברים שנותרו מהקהילה הדתית של המנזר קיבלו פנסיה ושולחו לביתם. בשנת 1623, לאחר כיבוש היידלברג בשלבים המוקדמים של מלחמת שלושים השנים, הציג מקסימיליאן הראשון, הנסיך הבוחר מבוואריה את הספרייה הנודעת, 196 ארגזים של כתבי יד, לאפיפיור גרגוריוס החמישה עשר. לאו אלטיוס (אנ'), תאולוג ממוצא יווני שהיה אחראי על ספריית הוותיקן, נשלח לפקח על העברתה לרומא, שם שולבה בספריית הוותיקן כ"ביבליוטקה פלאטינה".

נכון לשנת 2015, הוותיקן מחזיק בשליש מכתבי היד של לורש ששרדו, ואילו השאר מתפרשים על פני שבעים ושניים מוסדות בשנים עשר מדינות. בשנת 2014 יצרה אוניברסיטת היידלברג אתר אינטרנט המאחד מחדש את מסמכי לורש ששרדו בסביבה דיגיטלית.[2]

הרס המנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת שלושים השנה לורש וסביבתה סבלו מאוד. בשנת 1621, הכוחות הספרדים בזזו את המנזר ורוב הבניינים בלורש נהרסו. לאחר שהארכיבישוף של מיינץ החזיר לעצמו את השליטה על המנזר בשנת 1623, הוחזר האזור לאמונה הקתולית. עם זאת, המנזר נותר בחורבנו ושימש מקור לחומרי בניין לכל האזור.

התקופה המדכאת ביותר עבור לורש הייתה במהלך מלחמות לואי הארבעה עשר, מלך צרפת בסוף המאה ה-17. כפרים שלמים באזור נחרבו, בתי האיכרים נשרפו והחיילים הצרפתים שרפו את בנייני המנזר הישנים. חלק אחד, שנותר ללא פגע, שימש כמחסן טבק בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. אולם הכניסה העתיק, קונגסהאלה (Königshalle) או אולה רגיה (aula regia, "אולם המלך"), שנבנה במאה ה-9 על ידי המלך לודוויג הגרמני הוא המונומנט השלם העתיק ביותר של האדריכלות הקרולינגית.

בית השער[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית השער (Torhalle) נבנה במאה התשיעית כמבנה בפני עצמו בפרוזדור של כנסיית המנזר, בחצר המקדימה של אחד המנזרים החשובים באירופה. לבניית השער בלורש התאחדו שלושה סגנונות בנייה: הסגנון הקלאסי, הסגנון הביזנטי והסגנון הנורדי. מבנה השער נראה כשער ניצחון למלך. הארקדות הגדולות נשענות על אומנות רחבות. המבנה אמנם מזכיר שער ניצחון, אך הוא שונה משערי הניצחון הרומיים. שבניגוד להם שהדגישו את הקשת המרכזית, בלורש שלוש הקשתות שוות בגובהן ובאורכן.

לאומנות השער, צמודים חצאי עמודים (עמודים החצויים לאורכם). בקומה השנייה, האומנות נושאות קשתות בצורת V הפוך. הלבנים לבנות ואדומות לסירוגין, ניתן להבחין בסידורם בשלושה דגמים: דגם לוח שחמט, דגם יהלום, המזכיר את האופוס רטיקולאטום הרומי.

פני שטח הקיר, מכוסים בלוחות צבעוניים שמקורם ביזנטי. אפריז המשולשים בקומה העליונה והקשתות המשולשות, מקורם במסורת נורדית. האלמנטים הרומיים עתיקים הם: אכסדרה הנושאת כרכוב, אומנות הנושאות קשתות, ואומנות מחורצות, צורת בסיסי העמודים, וצורת הכותרות.

מאפיין קרולינגי הוא הגג שאינו העתק של גג רומאי אלא הוא משופע, זאת כדי למנוע הצטברות שלג על הגג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מנזר לורש בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]