ארמון זאקרו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארמון זאקרו
Schloss Sacrow
ארמון זאקרו
ארמון זאקרו
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1992, לפי קריטריונים 1, 2, 4
חלק מתוך הארמונות והגנים בפוטסדאם-ברלין
מידע כללי
סוג שאטו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניהגרמניה  גרמניה
מידע על ההקמה
תקופת הבנייה עד 1773
סגנון אדריכלי בארוק עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 52°25′39″N 13°05′42″E / 52.4276°N 13.0949°E / 52.4276; 13.0949
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
האלון בן אלף השנים
ערוגת פרחים בחזית הארמון
מבט על אגם זאקרו מהפארק הסובב את הארמון
שלט הסבר על הארמון בגרמנית ובאנגלית

ארמון זאקרוגרמנית: Schloss Sacrow) הוא טירה ברובע זאקרו בפוטסדאם, בירת מדינת ברנדנבורג בגרמניה. הוא נבנה בשנת 1773 על ידי הלוטננט גנרל השוודי יוהאן לודוויג פון הורדט (גר').

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת הכפר זאקרו מיוחסת לאחוזה, שהוזכרה לראשונה במאה ה-14 בספר האדמות של קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בשנת 1764 רכש המפקד של מצודת שפנדאו, הלוטננט גנרל השוודי הרוזן יוהאן לודוויג פון הורדט את האחוזה, וב-1773 בנה בית אחוזה חדש במקום הבניין הקודם. בהתאם למוסכמות בסגנון הבארוק, הוא סימטרי לחלוטין עם ארבע שורות חלונות משני צידי הציר המרכזי. מאפיין מיוחד הייתה חממה גדולה שהוצמדה ישירות לגמלון הדרומי של הבניין. בפארק הטירה יש גם "אלון בן למעלה מאלף שנים" במעמד של מונומנט טבעי מוגן. בשנת 1779 רכש היינריך קרל דה לה מוט פוקה (Heinrich Karl de la Motte Fouqué), שהגיע מברנדנבורג, את האחוזה ואיתה את בית האחוזה. בנו, פרידריך דה לה מוט פוקה (אנ'), שלימים הפך למשורר, בילה כאן כמה שנים מנעוריו. ייתכן שקיבל השראה לנובלה אונדינה (אנ') (שהפכה אחר כך לאופרה של א.ת.א. הופמן ולסונאטה לחליל) מאגם זאקרו (גר'). בין השנים 1781 עד 1811 היה זאקרו בבעלותו של האחראי על הכספים המלכותי (Kammerherrn), הרוזן אוגוסט פרדיננד פון האסלר (August Ferdinand von Haeseler), בנו החורג של בונה בית האחוזה המקורי, הרוזן פון הורדט. הבעלים הבורגני הראשון של הטירה היה יועץ המסחר (Kommerzienrat, תואר שהוענק לאיש עסקים מצליח) המלכותי והקונסול הכללי ז'אן בלתאזר הנרי (Jean Balthasar Henry) בשנת 1811, שעשה את הונו בסחר עם רוסיה ובנוסף לזאקרו היה בעלים של האחוזות פרדרסדורף (Fredersdorf) ופוגלסדורף (Vogelsdorf) במזרח ברלין. גיסו של הנרי, הבנקאי רודולף רוזנטרטר (Rudolph Rosentreter), שהתעשר גם הוא במהירות, היה נשוי ליוז'ני קרוליין הנרי, היה הבעלים של אחוזת קליין-גליניקה (לימים ארמון גליניקה) השכנה בין השנים 1812 עד 1814 והזמין את האדריכל הידוע קארל פרידריך שינקל לבצע שיפוצים ראשונים באחוזה. האח ז'אן הנרי, שהיה נשוי לסוזט בתו של הצייר הגרמני דניאל כודובייצקי (אנ'), היה אחד התאולוגים המובילים ואניני האמנות בתקופתו. ז'אן בלתאר הנרי נפטר בשנת 1813. יורשיו מכרו את ארמון זאקרו והאחוזת בשנת 1816.

מתחילת המאה ה-19 עד התקופה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1816 רכש את האחוזה הבנקאי הברלינאי מרטין מגנוס (במקור מאיר מגנוס, יהודי שהתנצר ב-1807), משפחתו השתמשה באחוזה כבית מגורים לקיץ. האורחים כללו גם בני משפחת משה מנדלסון, שהיו קרובי משפחה רחוקים. פליקס מנדלסון-ברתולדי חיבר כאן כנראה חלקים מרביעיית המיתרים שלו בלה מינור (אופוס 13). באחוזה הוקם מתקן ייצור של עופרת אצטט (אנ') (המכונה "סוכר עופרת") ועופרת לבנה (אנ') (פחמת העופרת), שהיה קיים כעשרים שנה והוביל לזיהום קרקע מתמשך (ראו את הסעיף על הטיהור).

תאריך מכריע להתפתחות האחוזה היה שנת 1840, כאשר פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה רכש את האחוזה ובית האחוזה ממגנוס תמורת 60,000 טאלרים. במקביל הוא נתן את ההוראה לבנות את כנסיית הגואל הסמוכה באמצעות האדריכל שלו לודוויג פרזיוס, וגם להרחיב את בית האחוזה. פרזיוס הוסיף הרחבה בת שתי קומות לגמלון הצפוני עם כניסה מייצגת בסגנון איטלקי. הפיאנו נובילה של הארמון שימש כבית המגורים הרשמי של כומר הארמון אלברט היים (Albert Heym), הכומר הראשון של כנסיית הגואל.

מאחורי החממה הוקם גם בניין אחסון גדול. אדריכל הנוף פטר יוזף לנה תכנן עבור המלך את הפארק סביב האחוזה. הפארק כלל גם את הכנסייה וקווי הראייה ממנו חשפו את הארמונות הסמוכים באי הטווסים, ארמון גליניקה וארמון בבלסברג. מאז אותה תקופה מכונה בית האחוזה בזאקרו "ארמון" (Schloss), אם כי המלך עצמו מעולם לא גר בה. מעט ידוע על זאקרו מהעשורים הבאים ועד סוף הקיסרות הגרמנית. לאחר מהפכת נובמבר 1918 התגורר בארמון שר האוצר של מדינת פרוסיה, אלברט סודקום (Albert Südekum), בתחילה כבית מגורים בסוף השבוע, ומשנת 1920 ואילך בדרך קבע. אברהרד קרנץ (Eberhard Cranz), חברו של גוטהארד זקסנברג (אנ'), ואשתו אמה לבית נוהאוס גרו כאן מסתיו 1922 ועד נובמבר 1934.

תחת הרייך השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1938 הוסבה הטירה למעונו ולמשרדו של המפקח הכללי על היערות (Generalforstmeister) בגרמניה הנאצית פרידריך אלפרס (אנ'). הארמון איבד לגמרי את צורתו הבארוקית. החדרים הייצוגיים הועברו לקומת הקרקע ואילו הדירה מוקמה בקומה העליונה. הגג התארך וכלל חלק מהרחבה שבנה פרזיוס באגף הצפוני בבניין. שאר ההרחבה קיבלה מרפסת גג גדולה במקום הגג המחודד, ומתחתיה נבנה אולם אירועים עם חלונות מהרצפה עד התקרה. המבנים החיצוניים הוסרו ונבנו ביתו של השליש, כמו גם דירות לנהג, ליערן ומתקן בזיירות קטן.

תחת גרמניה המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945 הטירה הפכה ל"רכוש ציבורי", ומשם ואילך שימשה בית ילדים ומנוחה לאלה שנרדפו על ידי המשטר הנאצי. כאשר נבנתה החומה, עבר תחילה צבא העם הלאומי לארמון, ומשנת 1973 עברו אליו רשויות המכס של גרמניה המזרחית. החממה נהרסה, ובפארק הוקמו מתקני אימונים לכלבים המאתרים הברחות.

אחרי איחוד גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם איחוד גרמניה מחדש בשנת 1990, הצליחה האגודה "פרו ברנדנבורג" (pro Brandenburg) בתחילה ליצור קשרים עסקיים בין המדינות הוותיקות והחדשות מזאקרו. בשנת 1993 ניהלה את הארמון קרן הארמונות והגנים הפרוסיים ברלין-ברנדנבורג (גר'). העבודה החלה על שיקום הפארק על פי התוכניות המקוריות של לנה והפיכת הבניין למוזיאון. התברר שזאקרו אינו מתאים במיוחד לתערוכת קבע בגלל תנאי התשתית הלא נוחים. לאחר תיקון הגג והתקנת מערכת חימום, היה צריך לעצור את העבודה לעת עתה עד לפיתוח רעיון שימוש בר קיימא. בשנת 2003 קיבלה את הארמון האגודה "ארס זאקרו" (Ars Sacrow) בתמיכת קרן הארמנות לשימוש זמני בטירה כ"מוזיאון לקיץ".

בחצר הבניינים החיצוניים הוקם בית קפה. תערוכות האמנות מאורגנות על ידי עמותת ארס זאקרו, אגודה של אזרחים מחויבים ומתעניינים. הם רוצים להמשיך ולפתוח את הכנסייה, הארמון וגני הארמון בפני המבקרים ולהמשיך לתמוך בעבודות השיקום הדרושות בדחיפות.

מאוגוסט 2006 ועד סוף 2008, היה ארמון זאקרו עם מבני החוץ שלו המיקום החיצוני החדש של הטלנובלה דרכים לאושר (גר'). בסדרה זו שימש הארמון כבית האחוזה של משפחת ואן ויידן (van Weyden).

טיהור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מייצור סוכר העופרת והעופרת הלבנה מסביבות 1816, זוהמה אדמת האחוזה בשאריות עופרת בשטח של יותר מ-4 דונם ובעומק של עד 2.5 מטרים. גילוי הנזק (2009) הוא תוצאה של יוזמה פרטית. החקירות גילו גם זיהום אבק עופרת בארמון כולו, שכמו חלקים מפארק האחוזה - היה צריך להיות סגור לציבור לתקופה של שנתיים. השיפוץ בוצע בשנת 2012.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gottfried von Ising: Sakrow. In: Mitteilungen des Vereins für die Geschichte Berlins 48 (1931), S. 54–67 u. 95–100.
  • Heike Mortell: Schloßpark Sakrow. Abriß der geschichtlichen Entwicklung. In: Die Gartenkunst 7 (1/1995), S. 80–92.
  • NN: Die Erneuerung des Schlosses Sakrow. In: Zentralblatt der Bauverwaltung, 61. Jahrgang, Nr. 13 (26. März 1941), S. 215–223.
  • Gerd Schurig: Garten, Sacrow. In: Bund Heimat und Umwelt in Deutschland (Hg.): Weißbuch der historischen Gärten und Parks in den neuen Bundesländern. 2., überarb. Aufl., Bonn 2005, ISBN 3-925374-69-8, S. 45f.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארמון זאקרו בוויקישיתוף