מכרות רמלסברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 51°53′15″N 10°25′54″E / 51.88750°N 10.43167°E / 51.88750; 10.43167

מכרות רמלסברג והמרכז ההיסטורי בגוסלאר
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Rammelsberg.jpg
רמלסברג
מדינה גרמניהFlag of Germany.svg  גרמניה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1992, לפי קריטריונים 1, 4
קואורדינטות 51°53′15″N 10°25′54″E / 51.8875°N 10.431666666667°E / 51.8875; 10.431666666667 

מכרות רָמֵלְסְברגגרמנית: Rammelsberg) שוכנים על הר רמלסברג, שגובהו 636 מטרים, בקרבת העיר גוסלאר שבגרמניה. המכרות היו פעילים במשך למעלה מאלף שנים, ובשנת 1992 הם הוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר רמלסברג שוכן במרחק קילומטר בכיוון דרום-מזרח מגוסלאר, הוא חלק מהרי הרץ (Harz), והוא שימש לכריית עפרות מתכתיות וייצור מתכות (כסף, נחושת, עופרת, אבץ וזהב) עד שלהי מאה ה-20, כאשר התיעוד הרשמי הראשון של רמלסברג כאתר כרייה הוא מהמאה ה-11. לפי עדויות ארכאולוגיות שהתגלו בסמוך לעיר אוסטרוד אם הרץ שבסקסוניה התחתונה, הכרייה ברמלסברג החלה כבר במאה ה-3. במרחק של כ-40 קילומטרים דרומית לרמלסברג התגלה יישוב מתקופה זו, ונמצאו בו ציוד התכה קדם-תעשייתי ושרידי עפרות שניתן היה לשייכם לרמלסברג.

מרבצי הכסף הגדולים היו הסיבה שהיינריך השני החליט לערוך במקום את האספה המלכותית של 1009, ובמקביל להקים במקום בית מגורים עבורו ועבור משפחתו. העיירה גוסלאר החלה להתפתח מסביב לביתו של היינריך, והיא מילאה תפקיד חשוב בפעילותה הכלכלית של הליגה ההנזטית, עד שהגיעה לשיאה באמצע המאה ה-15. רווחי תעשיית הכרייה המקומית שימשו להקמתה של מערכת ביצורים בימי הביניים, כנסיות, מבני ציבור ובתים מפוארים עבור הבעלים של המכרה, שקיימים עד היום.

המכרות נכבשו על ידי דוכסות ברנדנבורג ב-1552, ונותרו בשליטתה עד שנכבשו ב-1866 על ידי ממלכת פרוסיה. תעשיית הכרייה והמטלורגיה המקומית המשיכה לפעול עד ל-1988, אז נסגר המכרה האחרון על ידי התאגיד פרויסג. לאחר סגירת המכרה האתר הפך למוזיאון המהווה את אחת מהנקודות הראשיות על דרך המורשת התעשייתית האירופית.

השרידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידיה של תעשיית הכרייה המקומית ידועים בזכות המגוון הנרחב שלהם, איכות השימור והעובדה שכמעט מכל תקופה החל מהמאה ה-10 נותרו שרידים כלשהם. בין השרידים הללו ניתן למנות את: מצבורי אשפה מהמאה ה-10 ושרידי המתקנים שייצרו אותם, נתיבי תחבורה מהמאה ה-12, מבנה כרייה מהמאה ה-13, בית המפקח על הכרייה שנבנה בתחילת המאה ה-18, מחצבת הכנסייה מ-1768, בניין המשרדים מ-1902, תעלת גלנביקר שנבנתה ב-1927, המתחם הקרקעי שנבנה בין 1935 ל-1942 ובתי המגורים של הכורים שנבנו בין 1878 ל-1950. גם בגוסלאר השתמרו עדויות רבות לתקופת השגשוג והקשר שלה לתעשיית הכרייה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Stoppel D. (2002). "Spuren des Bergbaus im Westharz". Akad. Geowiss. Hannover, Veröffentl. 20: 77–84.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]