בית הכנסת הניאולוגי נבנה בין השנים 1885–1886 ברחוב ברזוויצי של ימינו (גם אז כבר היה המבנה במקום שגוי מבחינה ארכיטקטונית). האדריכל והמעצב שלו, על פי העיתונות בתקופת הבנייה, היה אדם בשם גרייאר, או גרנר (שם פרטי לא ידוע), ששמו נחשב בעיני רבים כשגיאת כתיב והאיש האמיתי נחשב זהה לאדריכל בתי כנסת האוסטרי-יהודי הידוע יעקב גרטנר, שעדיין לא היה ידוע באותה תקופה.
הכתובת בחזית של הרחוב
עיצוב הפנים עוקב אחר מתווה בית הכנסת ברחוב דוהני. הבניין הוא בעל שלושה אולמות מחוברים עם מרפסת צדדית. בקצות המעברים יש חדרי מדרגות. השורת העמודים בקומת הקרקע היא מברזל יצוק בסגנון ביזנטי. העמודים מחזיקים את הגלריה הנתמכת על ידי עמודים שנבנו בתדירות דלילה יותר - עם הכנסת "אבני כתפיים" מברזל יצוק. הגלריה מעל ארון הקודש הייתה מקום האורגן, שם הוצב האורגן של בית הכנסת קצ'קמט שהוא היום בית המדע והטכניקה, לאחר שבית הכנסת שם נפגע שם ברעידת האדמה של 1911. הבניין כולו באויפשט נפגע בשנת 1944 כשהותקף, נבזזף והוצתף על ידי ההמון ההונגרי. זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה שופץ בית הכנסת, עוד בשנת 1946. האורגן ניצב היום במרפסת ממול. בעת השיפוץ הצליחו להרחיב את הגן דרומה עד לצומת הרחוב הקרוב ועל קיר החומה הוצבו ארבעה לוחות אבן כתבליטי זיכרון (אנדרטה) בשנת 1947–1948, מעשה ידי הפסלת היהודייה אדית קיס. לוחות אבן אלה מספרים את סיפורם עד המשחררים הסובייטים, מהז'נדרמים עם נוצה בכובעם דרך אנשי מפלגת צלב החץ והנאצים הגרמנים עד לצבא האדום הסובייטי המשחרר.
הבניין היה אחד ממבני הציבור הראשונים הייצוגיים באויפשט. הסטנדרט הגבוה של עיצובו האדריכלי כבר בשנות ה-80 של המאה ה-19 הצביע על כך שהפרבר התעשייתי נועד להפוך לעיר עם דימוי תרבותי עצמאי, כפי שאכן קרה בראשית המאה ה-20. ההתפתחות המהירה של היישוב גרמה גם לפיצוץ אוכלוסין שהגדיל את מספר היהודים ולכן בית הכנסת הורחב בשנת 1909 על פי תוכניותיו של האדריכל ליפוט באומהורן.
ז'נדרמים
אנשי צלב החץ
אתר האינטרנט הרשמי של בית הכנסת באויפשט (בהונגרית)
.svg){kind=small}
