פולינזיה

פולינזיה

פולינזיה מוגדרת לרוב כאיים בתוך המשולש הסגול
נתונים גאוגרפיים
מיקום	האוקיינוס השקט
קואורדינטות	16°51′11″S 148°24′19″E
נתונים מדיניים
מדינה	ניו זילנד, טובאלו, סמואה, טונגה, קיריבטי, צ'ילה, ארצות הברית, צרפת, פיטקרן
אוכלוסייה	2,228,747
(למפת האוקיינוס השקט מוגדלת)   פולינזיה (למפת האוקיינוס השקט רגילה)   פולינזיה

פולינזיה (מיוונית "פולי" – הרבה, "נזיה" – איים) היא אחת משלוש קבוצות האיים הראשיות (יחד עם מלנזיה ומיקרונזיה) באוקיינוס השקט.

גאוגרפיה

תמונת לווין של איי הוואי, מ"האיים הגבוהים" הגעשיים

תמונת לווין של אטאפו, אטול בטוקלאו שבמערב פולינזיה

פולינזיה ממוקמת בחלק המרכזי והמזרחי של האוקיינוס השקט, במשולש שאת קודקוד הראש שלו מהווים איי הוואי, את קודקוד הבסיס השמאלי ניו זילנד, ואת קודקוד הבסיס הימני אי הפסחא. בשטח זה, בן 40 מיליון קמ"ר, שכמעט כולו מים, קיימים כמה אלפי איים. בנוסף לאיים שהוזכרו, קבוצות האיים העיקריות הם: פיג'י, סמואה, טונגה, וקבוצת האיים בשליטת צרפת במרכז המשולש הפולינזי, הקרויה פולינזיה הצרפתית. רוב האיים מצויים דרומית לקו המשווה.

שטחם של רוב האיים קטן (יוצאי הדופן הם ניו זילנד והוואי), ונהוג לחלקם בין "איים גבוהים" לבין "איים נמוכים".

• מוצאם של רוב "האיים הגבוהים" געשי, והמשותף ביניהם בצורתם הוא: הרים גבוהים שחרוטי געשיים מזדקרים מעליהם; צלעותיהם תלולות ומבותרות; ראשיהם וקווי הרכס שסועים; ומורדותיהם מכוסים יערות עד סבוכים. לדוגמה: טהיטי והוואי שבה גם הנקודה הגבוהה ביותר בכל אוקיאניה: הר הגעש מאונה קיאה (Mauna Kea), המתנשא לגובה של 4,210 מטר.
• "האיים הנמוכים" לעומתם, בנויים מאלמוגים שלרובם הצורה האופיינית של אטול. כל אי דומה לסוללה אלמוגית נמוכה בעלת צורה של טבעת מקוטעת, שרוחבה לעיתים כמה עשרות מטרים ולפעמים כמה קילומטרים. לפרקים מתרחבת הסוללה ותופחת לאי בתוך הטבעת. בתוך הסוללה נמצאת הלגונה, בריכה פנימית של מי ים שעומקה כ-50–70 מטר בממוצע. לעיתים קיימים איים נוספים בתוך הלגונה. איי גמבייה-טואמוטו שבפולינזיה הצרפתית מהווים את הריכוז הגדול ביותר של איים מסוג זה.

הצומח והחי

באיים הנמוכים דל מספרם של מיני הצמחים. מינים מועטים של צמחי חוף, מינים אחדים של שיחים ועצי קוקוס. האיים הגבוהים שבהם קיימים יערות עד עשירים הרבה יותר במיני צמחים כדוגמת: עצי דקל, פיקוס, וסחלבים. האדם הפיץ בין האיים בטטה, בננות, טארו ואת עץ הלחם. במאתיים השנים האחרונות כשהגיעו האירופאים, ניטעו מטעים של מוצרים טרופיים: קנה סוכר, אננס וקאוצ'וק (להפקת גומי).

עולם החי בפולינזיה דל למדי. היונקים היחידים הובאו על ידי המתיישבים הפולינזים: כלבים, חזירים וחולדות. לעומת זאת עשירים האיים בעופות, במיוחד בולטת בכך ניו זילנד שבה מספר גדול מאוד של מינים אנדמיים שחלקם נכחדו, או מצויים על סף הכחדה. הים סביב האיים עשיר בדגה והיא מן החשובים שבמקורות המחייה של הילידים.

אוכלוסייה

פולינזיה הצרפתית

כ-2 מיליון איש משתייכים לקבוצה הקרויה "פולינזים" והמחולקת לכ-30 תתי קבוצות בהתאם לאזור בו הם מתגוררים. מבחינת גנטית מהווים הפולינזים קבוצה מיוחדת שלא נמצאה מחוץ לפולינזיה. למרות המרחקים העצומים בין האיים, הפולינזים מדברים בניבים שונים של אותה שפה, דבר המעיד על התפשטות מהירה ועל כך שלא נתקלו בתושבים אחרים כשהגיעו לאיים.

השאלה כיצד הגיעו הפולינזים לפולינזיה נחקרת עד היום. הדעה המקובלת היא שמקורם בדרום-מזרח אסיה וכי כישרונות השייט והניווט שפיתחו, אפשרו להם להשלים את ההשתלטות על כל האיים.

החוקר תור היירדאל הציע תאוריה חלופית, ולפיה תושבי פולינזיה הגיעו מיבשת אמריקה הדרומית. התימוכין העיקריים לתאוריה זו היו: האגדות ששמע היירדאל מהפולינזים על אב קדמון/אל בן הגזע הלבן ושמו טיקי שהגיע מהמזרח, ושמצא דומות להן בבוליביה אודות שרידיה של קבוצה אתנית בעלת צבע עור לבן ומנהיגה טיקי שנמלטו בעקבות מלחמה באינדיאנים שקדמו לאינקה, עלו על רפסודות בחוף הצפון מערבי של דרום אמריקה ונעלמו; העובדה שעקב סיבוב כדור הארץ כיוון הרוח וזרמי הים הם ממזרח למערב (כלומר מכיוון אמריקה הדרומית לפולינזיה), כל עונות השנה ומשחר ימי בראשית; וגידול הבטטה שכל החוקרים מסכימים שמקורו באמריקה הדרומית והוא גידול נפוץ בפולינזיה. לשם הוכחת תאוריה זו הפליג תור היירדאל בשנת 1947 מפרו לאיי טואמוטו על רפסודה שהייתה חיקוי לכלי השיט שהיה בידי האינדיאנים. לרפסודה ניתן השם קון-טיקי.

חפירות ארכאולוגיות שנערכו מאז בפולינזיה, הוכיחו כי הפולינזים הגיעו לאיים בשלב הרבה יותר מוקדם משסבר היירדאל, שלב שבו לא היו לאינדיאנים של אמריקה הדרומית אמצעי שיט שהיה מאפשר להם להגיע לפולינזיה. מאידך, התאימו תוצאות המחקרים לתאוריה על נתיב הגירה המתחיל באסיה, ועובר דרך איי מלנזיה. מחקרים מאוחרים יותר בתחום הגנטיקה האבולוציונית נמצא כי מוצאם של הפולינזים אכן מדרום-מזרח אסיה ולא מאמריקה. עם זאת, נמצאו כמה עדויות גנטיות להתערבות אינדיאנית באוכלוסיית פולינזיה, דבר שמעלה את האפשרות לקשר רציף בין הפולינזים והאינדיאנים ונותן גם הסבר אפשרי להימצאות הבטטה בפולינזיה.

הדרך אותה עברו המתיישבים עברה מפיג'י (1,200 לפנה"ס) דרך טונגה (400 לפנה"ס), סמואה (200 לפנה"ס), לאיי מרקיז וטהיטי (120 לפנה"ס). מתיישבים שיצאו מאיי מרקיז יישבו את אי הפסחא (בין 400 ל-1200 לספירה). איי הוואיי יושבו על ידי מהגרים מטהיטי (750 לספירה), וניו זילנד יושבה על ידי מהגרים מאיי מרקיז (1000 לספירה).

מבנה חברתי

בפולינזיה, המשפחה המורחבת הייתה יחידה שסיפקה את צורכי עצמה, כשראש המשפחה היה הבכור שנולד לבכור. לקשרי דם הייתה חשיבות גדולה בקשרים החברתיים. המנהיג באוכלוסייה עצמאית היה בדרך כלל הצאצא הישיר לראש המשפחה שהשתלטה על האדמה, בין על ידי כיבוש או על ידי יישוב. המנהיג (צ'יף) שלט בעזרת קרובי משפחה שמונו לפקידים בדרגה נמוכה יותר. בדרך כלל שליטים עצמאים שלטו במחוז או על אי אחד בלבד.

משפחת השליט הבדילה עצמה כמעמד מיוחד משאר פשוטי העם, ומעמדם נקבע בירושה. שושלות היוחסין שלהם סיפקו את הקשר עם האליל הבורא ושממנו הם שאבו את כוח הקסם שלהם (מאנה). חוקי טאבו (מילה שמקורה פולינזי) נוקשים נועדו להגן על השליט מפני מגע עם אלו שאינם במעמדו, או שאינם קרובי משפחתו, ולשמר את המערכת הדתית שתמכה בו. פגיעה בחוקי הטאבו גררה לעיתים קרובות עונש מוות. כל האדמות בהוואי ובטהיטי היו שייכות לשליטים העליונים, והיה להם שלטון מוחלט על נתיניהם.

כשבאו המיסיונרים הראשונים לפולינזיה הם גילו שהדרך המהירה ביותר לנצר את האוכלוסייה הייתה לנצר קודם את המנהיגים. היה זה תהליך שבסופו איבדו המנהיגים את השליטה על האוכלוסייה כאשר חוקי הטאבו הדתיים הפסיקו להיות רלוונטיים.

דת

מזמורי דת פולינזיים לכבודם של מנהיגי השבטים מפרטים את שושלות היוחסין שלהם עד האלים המרכזיים האחראים לסדר הנוכחי בעולם, ושנולדו לאמא אדמה ולאבא שמיים. המזמורים מספרים כי הארץ והשמיים נוצרו מהריק והאפלה, בהם התקיים "המקור" או "היסוד" (Te Tumu). על ידי זיווג תופעות שכליות וטבעיות נוצרו השמים והארץ. מהזיווג בין הארץ והשמים בחשכה נולדו האלים טאנה (Tane), טו (Tu), רונגו (Rongo) וטנגארואה (Tangaroa). טאנה הוא המנהיג בהפרדת הזוג הקדום ובהבאת האור לעולם.

מנהיגי השבטים היו אחראים לקשר עם האלים שהתקיים במקומות קדושים ששימשו כמקדשים. במקומות אלו הוצעו לאלים מנחות ונישאו תפילות לשלומם והצלחתם של המנהיגים ובני שבטם. צורת העננים וסימנים אחרים של הטבע פורשו כתגובות לתפילות. בהוואי ובטהיטי פולחן התפילה נהיה מורכב עד כדי כך, שנדרשו בתי ספר לכוהנים על מנת לבצעו. המנהיגים החשובים עברו האלהה לאחר מותם ונהגו להתפלל אליהם לעזרה. לכל משפחה ולכל מקצוע היו אלים פרטיים משלהם. שום פרויקט לא בוצע בטרם גויסה עזרת האלים לביצועו. הפולינזים האמינו בכישוף וחששו ממכשפים. לאחר שהפולינזים התנצרו המיתולוגיה הקדומה שולבה באמונה הנוצרית.

כלכלה

דיג וחקלאות סיפקו מזון לתושבים שלעיתים הושלם על ידי בשר כלבים, תרנגולות וחזירים. במקצת האיים הייתה נהוגה אכילת בשר אדם, לעיתים כדרך להשגת תכונות נערצות, ולעיתים משום שלא היה בשר אחר. הגידולים העיקריים היו שורש הטארו (שדרש הכנת טרסות והשקיה), בטטה, בננה, פרי עץ הלחם וקנה סוכר. אלו גודלו קרוב לאזור המגורים או בחלקות גן מבודדות שטופלו על ידי בני המשפחה.

מומחים בבניית סירות, לכידת ציפורים, ריפוי, מחול ושאר פעילויות העבירו את המידע בתוך משפחתם. הטובים ביותר גויסו לשירות המנהיגים. השליטים הטילו מכסות על מוצרים כגון בדים מקליפות עץ, כלבים, חזירים, מזון ונוצות, לשם תמיכה בחצרותיהם ובצבא הקטן שניהלו. סחר חליפין בסחורות התנהל בתוך ומחוץ למשפחה המורחבת.

תרבות

בורה בורה שבפולינזיה הצרפתית

מבחינה תרבותית הפולינזים שויכו ל"תרבות האבן", שכן הם לא הכירו מתכות או את הגלגל, ולא פיתחו כתב (למעט אפיזודה בסוף המאה ה-18 באי הפסחא). מצד שני הם פיתחו יכולת מרשימה של גילוף בעץ, כשהדוגמאות הבולטות מצויות בניו זילנד בבתים הציבוריים ובסירות הקרב, ובאיי מרקיז באלות הקרב המגולפות, וגילוף באבן (אי הפסחא עם פסלי הענק והפטרוגליפים). תחום נוסף שבו התמחו היה בדים מקליפת עץ (טאפה) וגלימת נוצות. הפולינזים מרבים להשתמש בקעקועים על כל משטח עור חשוף, כשהם יוצרים צורות גאומטריות מורכבות. למעשה המילה האנגלית לקעקוע, Tattoo, מקורה במילה הפולינזית tatau. כמו כן הייתה להם יכולת ניווט בין האיים השונים באוקיינוס.

מוזיקה ומחול

התרבות הפולינזית מצטיינת במוזיקה ובמחול. השירה קולית, וניתן בה דגש על הקצב ועל תבנית המילים. השירים הנפוצים היו שירי אהבה ושירי מחול. כלי הנגינה הנפוצים הם התוף המכוסה עור כריש, מקלות במבוק, דלעת מיובשת, חליל אף עשוי חזרן, וקונכיות.

מחולות קבוצתיים מסוגננים הוצגו לשם בידורם של מבקרים וקרובי משפחה. בהוואי הריקוד (הולה) היה חשוב עד כדי כך שנהיה למקצוע שמומחים לימדו אותו בבתי ספר. המוזיקה המערבית לה נחשפו הפולינזים יצרה בסופו של דבר סגנון חדש שעירב את המסורת הפולינזית עם החופש המלודי של המוזיקה המערבית.

המפגש עם האירופאים

האירופאים הראשונים שנפגשו עם הפולינזים היו הספרדים בסוף המאה ה-16. במסעו מפרו לאיי שלמה גילה אלוורו דה מנדנה (Alvaro de Mendana) את איי מרקיז והוא שנתן להם את שמם. ההולנדים גילו את ניו זילנד ואת פיג'י (המאה ה-17). אך החוקר הידוע ביותר של איי פולינזיה היה הקפיטן ג'יימס קוק שערך שלושה מסעות בין השנים 1768–1778. תיאוריו הנלהבים על יופי האיים ועל חייהם המאושרים של הילידים עשו רושם חזק על בני דורו. ג'יימס קוק אף מצא את מותו בפולינזיה (בהוואי), ומקומות שונים בה קרויים על שמו (בין השאר קבוצת איי קוק). בעקבות החוקרים הגיעו המיסיונרים (תחילת המאה ה-19) שהצליחו להעביר את הפולינזים לנצרות, אחר כך ציידי לווייתנים וסוחרים עצמאיים שרכשו את יבולי הקופרה (אגוז קוקוס מיובש), הגידול העיקרי בפולינזיה, ולבסוף המעצמות האירופיות. מאבקים התנהלו בין המעצמות האירופאיות על השליטה בפולינזיה שבסופם השתלטה צרפת בעיקר על החלק המזרחי (פולינזיה הצרפתית המודרנית) באמצע המאה ה-19. בריטניה השתלטה על החלק הדרום מערבי, ובכלל זה איי ניו זילנד (לאחר מאבק עם הילידים). גרמניה החזיקה בסמואה עד מלחמת העולם הראשונה.

אחת התוצאות הטרגיות של המפגש בין הפולינזים לאירופאים הייתה ירידה דרמטית במספר הילידים בפולינזיה. בהוואי למשל חיו 150,000 פולינזים ב 1820, אבל רק 49,000 בשנת 1853, וכעבור 100 שנה נמנו באיים רק 12,000 ילידים (מאז האוכלוסייה גדלה שוב). הדוגמה הקיצונית ביותר היא איי מרקיז שבהם חיו בין 50,000 ל-100,000 פולינזים ב 1813, אבל רק 2,000 בשנת 1921. הסיבה העיקרית לירידה באוכלוסייה, היו מחלות שהביאו האירופאים ושכנגדם לא היו מחוסנים הפולינזים: אבעבועות שחורות, חצבת, שפעת ועגבת. סיבה נוספת הייתה אלכוהוליזם. באמצע המאה ה-20 התופעה נעצרה ומאז חל גידול מחודש באוכלוסייה.

חלוקה מדינית

האיים מחולקים בין מדינות עצמאיות קטנות, לבין מושבות קולוניאליות בדרגת עצמאות שונה:

• המדינות העצמאיות הן טונגה וסמואה המערבית. ניו זילנד היא אמנם מדינה עצמאית, אך רק 15% מאוכלוסייתה כיום הם פולינזים (המאורים). ניו זילנד מנהלת את ענייני החוץ של איי קוק ושל טוקאלו.
• לצרפת נוכחות בולטת באזור: פולינזיה הצרפתית, שבה הקבוצות העיקריות הן איי החברה (שבהם האי טהיטי, מרכז השלטון הצרפתי), איי מרקיז, איי טואמוטו, איי גמבייה ואיי אוסטרל. לתושבים יש אזרחות צרפתית משנת 1946. בשנת 1977 קיבלה פולינזיה הצרפתית מעמד של שלטון עצמי.
• הוואי היא המדינה ה-50 של ארצות הברית, המחזיקה בנוסף גם בסמואה האמריקאית.
• כל המושבות שהיו לבריטניה בפולינזיה קיבלו עצמאות, למעט המושבה הראשונה: האי פיטקרן המיושב על ידי כ-50 איש מצאצאי המורדים מהספינה באונטי.
• אי הפסחא שייך לצ'ילה.

לקריאה נוספת

• תור היירדאל, Fatu Hiva Back to nature. תיאור שנה באיי מרקיז.
• תור היירדאל, מסע קון טיקי (הוצאת מסדה 1966). הספר דן בתאוריות השונות לגבי מקור האוכלוסייה.
• תור היירדאל, אקו אקו (הוצאת הדר 1971). מסע מחקר ארכאולוגי באי הפסחא בפיטקרן ובראפא-איטי.
• ג'יימס מיצ'נר, הוואי.
• ג'יימס מיצ'נר, סיפורים מהים הדרומי.
• הרמן מלוויל, טאי פה. מתרחש בנוקו היבה שבאיי מרקיז.
• ג'ק לונדון, בן השמש (הוצאת כרמי את נאור 1954).
• רוברט לואיס סטיבנסון, מסע לאיי הדרום. אסופת קטעי יומן וסיפורים של סטיבנסון מהתקופה בה חי באיי פולינזיה.

קישורים חיצוניים

• The Polynesian Cultural Center פארק נושאי הממוקם בהוואי, והמוקדש לתרבות הפולינזית. על שטח נרחב ממוקמים ביתנים שכל אחד מוקדש לאזור שונה בפולינזיה. אתר האינטרנט של הפארק עשיר בתמונות, במוזיקה ובמידע הקשור לפולינזיה
• מתוך אתר PBS סיכום המחקרים בנושא מקורם של תושבי פולינזיה
• ד"ר יונת אשחר, כובשי האוקיינוס: ההתפשטות הפולינזית, במדור "מדע במבט-על" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 8 בדצמבר 2016