אביב העמים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אביב העמים הוא שם כולל לגל של התקוממויות ומהפכות לאומיות באירופה בין השנים 1848 ל-1849.

הסיבות לאביב העמים היו שונות ממדינה למדינה, אך המשותף ביניהן היה: רצון לאיחוד, התפתחות רגשות לאומיים ורצון להשתחרר משלטון של מעצמה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונגרס וינה

לאחר תבוסת נפוליאון בתחילת המאה ה-19, ניסתה אירופה להשיב את המצב לקדמותו תחת הנהגתם של שליטי אירופה שלפני המהפכה. המהלך התנהל בצורת כנסים ודיונים, שהעיקרי בהם היה קונגרס וינה, שבו החליטו המנהיגים על חלוקה מחדש של שטחי מדינות אירופה, על שלטון ריכוזי, ועל דיכוי מהומות ליברליות. באוסטריה שב לשלוט בית הבסבורג, ובצרפת שב לשלטון בית בורבון כחלק מ"הרסטורציה". כל זאת על מנת לשמור על "שיווי משקל" באירופה.

מהלכים אלו עוררו זעם מסיבות רבות. המיתון, יחד עם משבר כלכלי עמוק וחורף קשה במיוחד ב-1847, הובילו לעליית מחירי המזון. השלטון האבסולוטי עורר זעם אצל הליברלים, בייחוד באימפריה האוסטרית, שבה הונהגה צנזורה וסתימת פיות בהנהגתו של הקנצלר מטרניך, וכן חוסר ההתחשבות של המנהיגים בשאיפות הלאומיות, כגון אלו של איטליה וגרמניה.

עניינים אלו עוררו מהומות רבות עוד לפני 1848, שאביב העמים היה שיאן. ב-1820 התחוללה מהפכה בספרד נגד כוונתו של פרדיננד השביעי להנהיג משטר אבסולוטי במדינה, שהסתיימה לבסוף בניצחון הליברלים שאילצו את המלך להישבע אמונים לחוקה; ב-1830 אירעה מהפכת יולי בצרפת, בה הודח המלך שארל העשירי ובמקומו מונה לואי פיליפ, "מלך הבורגנים"; בעקבות ההצלחה בצרפת כינה הסופר היהודי לודוויג ברנה את העתיד להתרחש באירופה בשם "אביב העמים" והתעוררו מהומות גם בפיימונט ובנפולי שבאיטליה, אך אלה דוכאו בידי אוסטריה; מהומות שפרצו בנובמבר 1830 בוורשה דוכאו ב-1831 בידי רוסיה; בגרמניה זכו הנובר, סקסוניה ובראונשוויג להרחבה של זכויות האזרח; בלגיה זכתה בעצמאות לאחר שמרדה בהולנד; אוסטריה דיכאה התקוממויות בצפון איטליה, וב-1846 דיכאה גם מרד בקרקוב וסיפחה אליה עיר זו. בשנת 1847 נאבקו בשווייץ הקנטונים הקתוליים השמרניים בקנטונים הפרוטסטנטיים הליברליים יותר. ניצחון הפרוטסטנטים נחשב לניצחון הראשון של כוחות ליברליים באביב העמים.

מהלך האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהומה בברלין
האסיפה הלאומית מתכנסת בפרנקפורט
מהומות יוני בפריז

מהומות אביב העמים החלו עם מהפכת פברואר בשנת 1848 בצרפת, שבה הודח לואי-פיליפ על ידי ההמונים. הסיבות העיקריות לכך היו מדיניותו של המלך שהביאה למשבר כלכלי, וכן תחושת הקיפוח של המעמדות הנמוכים בצרפת שחסרו זכויות אזרח כמו זכות בחירה. המהומות אורגנו בייחוד על ידי הפועלים, בהנהגת אוגוסט בלאנקי, אטיאן קאבה, לואי בלאן ופייר פרודון. למרות זאת, הוקמה בסופו של דבר רפובליקה ליברלית בורגנית. זו הקימה מפעלים רבים עבור הפועלים, אך גם העסיקה אותם בשכר נמוך והטילה מסים חדשים על האיכרים. דבר זה הביא להתמרמרות רבה הן בקרב הפועלים והן בקרב האיכרים, שראו בפועלים, מחוללי המהפכה, את הגורמים למיסוי הכבד שהוטל עליהם. התוצאה הייתה מרד של הפועלים ברפובליקה אשר, ללא עזרת האיכרים, נכשל במהרה תוך שפיכות דמים קשה. כתוצאה מכך עלה כוחו של האגף הימני השמרני, ובמשאל עם בדצמבר 1848 מונה מנהיגם לואי נפוליאון בונאפרטה לנשיא. כעבור שלוש שנים הוא מינה את עצמו לקיסר נפוליאון השלישי.

גרמניה הייתה מפוצלת לעשרות מדינות שונות ובהן אין-ספור מפלגות וכוחות פוליטיים. המשותף להם, במידה מסוימת, היה הרצון לאיחוד מדינות אלו לישות גרמנית אחת. אך גם כאן היה פילוג בין תומכי "גרמניה הגדולה", שדרשו איחוד כל המדינות דוברות הגרמנית, כולל אלו שתחת שלטון אוסטרי, ותומכי "גרמניה הקטנה" שדרשו איחוד כל המדינות הגרמניות למעט אלו שתחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית. השמאל (שכלל גם את ברית הקומוניסטים של מרקס ואנגלס) קרא למהפכה סוציאליסטית בגרמניה ולברית בין המדינות המהפכניות באירופה שתצא למלחמה נגד רוסיה, שנחשבה למבצר הריאקציה. בהשפעת כל הכוחות האלו התקוממו המעמדות הנמוכים במדינות דוברות הגרמנית, כולל בקיסרות האוסטרית, מטרניך התפטר, הוקמו ממשלות ליברליות שהבטיחו חוקות מהפכניות והוקמה האסיפה הגרמנית הכללית בפרנקפורט. אך עד מהרה הפכו דיוני האסיפה לעקרים. התגלעו סכסוכים רבים בין נציגי המדינות הגרמניות השונות ובין תומכי ההגמוניה הפרוסית מול ההגמוניה האוסטרית בגרמניה. בברלין דוכא ניסיון של פועלים וסטודנטים לחזור לדרך המהפכה בכוח הנשק. בווינה התקבלו מספר חוקים, כמו חוק ביטול החובות הפאודליים של האיכרים, ודוכאו באכזריות ניסיונות מרידה של סטודנטים ופועלים. בדצמבר 1848 פוזרה האסיפה הלאומית הפרוסית, ומספר חודשים לאחר מכן גם האסיפה הגרמנית הכללית של פרנקפורט, והתקבלה חוקה חדשה ריאקציונית. כך בא הקץ לאביב העמים הגרמני.

ההונגרים, ששאפו לעצמאות לאומית ולהיפרדות מהקיסרות האוסטרו-הונגרית, הצליחו תחילה להקים ממשלה בראשותו של לאיוש קושוט שביטלה את שיעבוד האיכרים והעניקה חופש בחירה לכל בעלי הרכוש. מצד שני התנגד קושוט לשאיפות הלאומיות של מיעוטים שונים בהונגריה עצמה, כמו קרואטים וסרבים, ודיכא אותם ביד קשה. עקב כך עזרו אלו לכוחות הקיסרות האוסטרית ולצאר הרוסי (ששלח צבא לעזרת אוסטריה), ובסופו של דבר הוחזרה הונגריה בכוח לשלטון הקיסרות האוסטרית.

גם באיטליה פעלו כוחות רבים שרצו להביא לאיחוד איטליה: כוחות קתוליים שרצו להקים מדינה תחת הנהגת האפיפיור פיוס התשיעי, האגף הדמוקרטי שרצה להקים רפובליקה דמוקרטית בהנהגתו של ג'וזפה מציני, ובית המלוכה סאבויה שרצה להקים מלוכה חוקתית תחת כתר בית סאבויה. מרידות פרצו ברוב איטליה, ובעקבותיהן ניתנו במדינות אלו חוקות ליברליות. כוחות צבא איטלקי התאחדו למלחמה באוסטריה ששלטה על חלק מצפון איטליה, אך ידם של האוסטרים הייתה על העליונה והאיטלקים הובסו. תומכי מציני הכריזו על רפובליקה ברומא ובוונציה, והאפיפיור נאלץ לצאת לגלות. למרות ניצחונות כוחות המהפכה בראשות הגיבור הלאומי האיטלקי ג'וזפה גריבלדי, גברו, בסופו של דבר, כוחות הריאקציה והצבא האוסטרי, המהפכות נכשלו והמצב חזר לקדמותו.

תוצאות אביב העמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטווח הקצר, נכשל לכאורה אביב העמים בכל מקום שבו פרץ (רק בממלכת סרדיניה-פיימונטה שבאיטליה נותרה על כנה החוקה הליברלית). הרודן מטרניך, שנגדו פרץ חלק גדול מהמהומות, חזר לשלוט, וכך גם המשטרים הריאקציוניים הקודמים. הסיבות לכישלון היו: הפירוד והפיצול הרב של הכוחות המהפכניים, שלעתים אף לחמו אלו באלו, המטרות השונות (לאומיות, כלכליות, חברתיות ועוד) של הכוחות הפועלים והבורגנות הליברלית שלא השכילה לתפוס שרק בעזרת כוח הפועלים והאיכרים יכולה להגיע למטרותיה.

מאידך, בטווח הארוך, היה אביב העמים גורם חשוב ומרכזי בהתהוות אירועים רבים במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19. כ-30 שנה לאחר מכן החל תהליך איחוד איטליה, מדינות גרמניה אוחדו תחת אוטו פון ביסמרק והונגריה זכתה באוטונומיה. האיכרים לא שבו יותר לשיעבוד הפאודלי (באופן מלא באוסטריה וגרמניה ובאופן חלקי בפרוסיה). ניצוצות התסיסה הליברלית והלאומית לא כבו, ובהמשך המאה ה-19 התחזקו הכוחות הלאומיים והליברליים והביאו לשינויים פוליטיים וחוקתיים ניכרים באירופה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]