אדמונד מורל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדמונד מורל
E. D. Morel
לידה 10 ביולי 1873
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 בנובמבר 1924 (בגיל 51)
Bovey Tracey, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Golders Green Crematorium עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנדהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
השכלה אוניברסיטת קיימברידג' עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אדמונד דנה מורל (באנגלית: Edmund Dene Morel;‏ 10 ביולי 1873 - 12 בנובמבר 1924) היה עיתונאי, סופר, פציפיסט ופוליטיקאי בריטי.

כפקיד צעיר בחברת הספנות "אלדר דמפסטר", צפה מורל במטען הרב של גומי שיובא מקונגו בזמן שרק כלי נשק נשלחו בתמורה. הוא הסיק, בצדק, כי הגומי מופק בכפייה מהאוכלוסייה האפריקאית. הוא החל לנהל מבצע לחשיפת ההתעללויות הקשורות לאיסוף הגומי. בשיתוף פעולה עם רוג'ר קייסמנט הוביל מוריל קמפיין נגד עבדות במדינת קונגו החופשית, הקים את ה"אגודת לרפורמות בקונגו" ואת העיתון "הדואר המערבי-אפריקאי". בעזרת אישים מפורסמים כמו ארתור קונאן דויל ומארק טוויין, התנועה לחצה בהצלחה על המלך הבלגי ליאופולד השני להעביר את קונגו לממשלת בלגיה.

מורל מילא תפקיד משמעותי בתנועה הפציפיסטית הבריטית במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1917 הוא נכלא למשך שישה חודשים על פעילותו נגד המלחמה, שהשפיעה באופן על בריאותו. לאחר המלחמה הוא ערך את כתב העת "Foreign Affairs", ובאמצעותו מתח ביקורת חריפה על מה שהוא החשיב לתוקפנות צרפתית והתייחסות לא נכונה למעצמות המרכז המובסות. כחלק ממסע הבחירות שלו נגד הצרפתים, הוא הפך לתומך האנגלי החשוב ביותר בקמפיין Black Shame הגזעני, שהאשים את הכוחות הצרפתים השחורים בהתפרעות נגד אוכלוסיית הריין הכבושה.

מורל נבחר לפרלמנט בשנת 1922 כמועמד מפלגת הלייבור, כבש את מקומו של וינסטון צ'רצ'יל ונבחר מחדש ב -1924. מורל שיתף פעולה באופן הדוק עם ראש הממשלה העתידי רמזי מקדונלד ונחשב כמועמד לתפקיד שר החוץ, אם כי בסופו של דבר הוא פעל רק כיועץ לא רשמי לממשלת מקדונלד.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורל נולד בפריז. אביו, אדמונד מוריל דה וויל, היה עובד מדינה צרפתי. אמו אמלין דה הורן הייתה ממשפחת קווייקרים אנגלית. אדמונד נפטר כשבנו היה בן ארבע ולא השאיר פנסיה.[1] משפחת בעלה דחתה את האלמנה ובנה. כתוצאה מכך, אמליין החליפה את שמה לדוויל וגידלה את בנה בכוחות עצמה. כדי להוציא את בנה מהשפעת הבעיות המשפחתיות, היא עבדה כמורה כדי שתוכל לשלוח אותו לפנימייה. הוא למד בשני בתי הספר- אחד באיסטבורן ובהמשך בבית הספר המודרני בבדפורד.

כאשר אמלין דוויל חלתה בשנת 1888, הכסף עבור דמי הלימוד כבר לא היה זמין ואדמונד נאלץ לחזור לפריז לעבוד כפקיד בנק. הוא הצליח להעביר את אמו בחזרה לבריטניה בשנת 1891. חמש שנים אחר כך הוא הגיש בקשה להתאזרחות כבריטי והחליף את שמו.

הוא התחתן עם מרי ריצ'רדסון באותה שנה. נולדו להם חמישה ילדים. בתו סטלה התחתנה עם היועץ הפוליטי הפולני ג'וזף רטינגר בשנת 1926. נולדו להם שתי בנות.

אקטיביזם בקונגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – זוועות קונגו

תגליות בחברת הספנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1891 השיג מורל משרת פקידות בחברת הספנות "אלדר דמפסטר" בליברפול.[2] כדי להגדיל את הכנסותיו ולפרנס את משפחתו החל מורל משנת 1893 לכתוב מאמרים נגד מדיניות האפליה הכלכלית הצרפתית, מה שפגע בעסקיה של חברת הספנות. הוא היה ביקורתי כלפי משרד החוץ על כך שאינו תומך בזכויותיהם של אפריקאים תחת שלטון קולוניאלי. חזונו על אפריקה הושפע מספריה של מרי קינגסלי, מטיילת וסופרת אנגליה, שהפגינה אהדה לעמים אפריקאים וכבוד לתרבויות שונות, שהיו נדירות מאוד בקרב האירופאים באותה תקופה.[3]קבוצות כמו "אגודת ההגנה על האבוריג'ינים" כבר החלו להפיץ פרסומים נגד זוועות לכאורה בקונגו.[4]

לחברת הספנות, היה חוזה משלוחים עם מדינת קונגו החופשית - בקו בין אנטוורפן לעיר בומה ליד שפך נהר הקונגו. בגלל ידיעותיו בצרפתית, נשלח מורל לעיתים קרובות לבלגיה, שם הצליח לראות בחברת הספנות, את החשבונות הפנימיים של הסחר עם קונגו. הוא הבין שהאוניות שעזבו את בלגיה לקונגו נושאות רק נשק, שרשראות, אמצעי חבלה וחומרי נפץ, אבל לא העבירו לאפריקה סחורות אזרחיות. בעוד שהספינות שהגיעו מקונגו, חזרו מלאות במוצרים כמו גומי גולמי ושנהב. גילוי זה הביא אותו למסקנה כי מדיניותו של המלך הבלגי ליאופולד השני הייתה נצלנית וסוג מסוים של עבדות.[5] לפי הסופר אדם הוכשילד, מסקנותיו של מורל היו נכונות - שווי הסחורה שהגיעה ממדינת קונגו החופשית היה פי חמישה יותר מהסחורה שהגיעה מאירופה. והפער הכלכלי הזה נוצר מניצול האוכלוסייה הקונגוליזית באמצעות מעשי זוועה בכוח.

מורל שוחח על הפערים עם ראש קו הספנות, שהגיב בקור רוח ובביטול. החברה הציעה במהרה למורל קידום בארץ אחרת, בתמורה לשתיקתו. מורל סירב ועזב את החברה בשנת 1901 כדי להיות עיתונאי במשרה מלאה.[6]

עיתונאות ואיגוד הרפורמות בקונגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו של מורל "הגומי האדום", חלק מהקמפיין הנרחב כנגד התנהלות "מדינת קונגו החופשית" ושיטות ההתאכזרות שלה במקומיים.

בשנת 1900 הפיח מורל רוח חיים חדשים במערכה נגד מדינת קונגו (מערכה שהתחילה עשור קודם לכן על ידי ג'ורג' וושינגטון ויליאמס האמריקני) דרך סדרת מאמרים המפרטת את תגליותיו על חוסר האיזון בסחר במדינת קונגו. המידע הפנימי שלו הפך לרב עוצמה נגד הניצול.[7] בשנת 1903 הוא ייסד עיתון משלו, "הדואר המערב אפריקני", בשיתוף פעולה עם ג'ון הולט, איש עסקים וחברה של מרי קינגסלי, שחשש ששיטות מדינת קונגו החופשית תיושמנה גם בשאר המושבות המערב אפריקה.[8] העיתון זכה לגיבוי כספי ראשוני מסר אלפרד לואיס ג'ונס, מעסיקו לשעבר של מורל בחברת הספנות, ככל הנראה בניסיון אחרון למתן את ביקורתו של מורל על החברה. אולם ג'ונס הפסיק במהרה את תמיכתו.[9] מורל פרסם מספר עלונים וספרו הראשון, "ענייני מערב אפריקה".[10] דו"ח רוג'ר קייסמנט מ -1904 אישר את האשמותיו של מורל.

בשנת 1903, בלחץ הקמפיין של מורל, קיבל בית הנבחרים הבריטי החלטה שמוחה על הפרות זכויות אדם בקונגו.[11] לאחר מכן, הקונסול הבריטי בקונגו, רוג'ר קייסמנט, נשלח על ידי משרד החוץ לבדיקת הנושא.[12] קייסמנט נדהם מעדויות הזוועה שגילה וכתב דו"ח ב-1904, שהופץ לעיתונות בלונדון עוד לפני שחרורו הרשמי. מורל הוצג בפני קייסמנט על ידי חברם המשותף הרברט וורד רגע לפני פרסום הדו"ח והבין שבקייסמנט הוא מצא את בעל הברית שחיפש.[13][14]

קייסמנט שכנע את מורל להקים ארגון לטיפול ספציפי בשאלת קונגו - "האגודה לרפורמות בקונגו". בגלל המגבלות שהוטלו על קייסמנט בתפקידו הרשמי, מורל היה ראש הארגון.[15] שלוחות של האגודה, הוקמו גם במקומות רחוקים כמו ארצות הברית.

האגודה לרפורמות בקונגו זכתה לתמיכה של סופרים מפורסמים כמו ג'וזף קונרד, ארתור קונאן דויל[16] פעיל זכויות האזרח ב.ט. וושינגטון,[17] ומארק טוויין. קונן דויל כתב על הפשע בקונגו בשנת 1908, [22] ואילו טוויין נתן את התרומה המפורסמת ביותר בעזרת הסיפור הקצר הסאטירי על המלך לאופולד .

עם זאת, בני בריתו הטובים ביותר של מורל היו המיסיונרים הנוצרים שסיפקו לו תצלומים של הזוועות כעדי ראייה. כמו אלה שפורסמו על ידי האמריקאים ויליאם מוריסון וויליאם הנרי שפרד,[18] והבריטים ג'ון הוביס האריס ואליס האריס.[19] טייקון השוקולד הבריטי ויליאם קדברי, שהיה קוואקר, היה אחד התומכים הפיננסיים העיקריים של מורל.[20] המנהיג הסוציאליסטי הבלגי אמיל וונדרוואלדה שלח לו עותקים של דיונים פרלמנטריים בלגיים וגויס על ידי מורל כדי להגן בהצלחה על המיסיונרים שפרד ומוריסון פרו בונו בתביעת לשון הרע שהובאה על ידי חברת הגומי קאסאי.[21]

בשנת 1905 זכתה התנועה בניצחון כאשר ועדת חקירה, שהוקמה (בלחץ חיצוני) על ידי המלך ליאופולד השני עצמו, אישרה באופן מהותי את ההאשמות שהושמעו בנוגע לממשל הקולוניאלי.[22] אל מול הלחץ הציבורי והדיפלומטי הגובר, בשנת 1908 הועברה קונגו לממשלת בלגיה והושמה תחת ריבונותה.[23] למרות זאת, מורל סירב להכריז על סיום המערכה עד שנת 1913 מכיוון שהוא רצה לראות שינויים בפועל במצב המדינה. האגודה לרפורמות בקונגו סיימה את פעילותה בשנת 1913.[24]

אקטיביזם במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך משבר אגאדיר ב-1911, מורל היה מלא אהדה לגרמניה והתנגד למה שראה שבריטניה וצרפת עושות, כמו גם נחשף לדיפלומטיה חשאית בין המדינות המעורבות.[25] הוא כתב את ספרו "דיפלומטיה במרוקו" (1912) כדי להביע את השקפותיו בנושא. בשלב זה הוא נבחר גם על ידי המפלגה הליברלית כמועמד לבית הנבחרים של בירקנהד.

פציפיזם ו"הפיקוח הדמוקרטי המאוחד"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמונד מורל במשרדו, בזמן מלחמת העולם הראשונה

ככל שהמתח גבר לקראת מלחמת העולם הראשונה, מורל שוב הזדהה עם גרמניה. הוא לא התכוון לעמוד לצדה של בלגיה בלחץ גרמני, והתנגד לכך שבריטניה וצרפת תהיינה מעורבות במלחמה. הוא הטיף לנייטרליות אך עם פרוץ המלחמה הוא הבין כי המאבק אבוד. עם צ'ארלס טרווליאן, נורמן אנג'ל ורמזי מקדונלד הם הקימו את קבוצת הלחץ "הפיקוח הדמוקרטי המאוחד" (UDC) כדי ללחוץ על מדיניות חוץ מאוזנת יותר. מורל היה מזכיר הארגון עד מותו.

הדרישות העיקריות שלהם היו: (א) כי בעתיד, כדי למנועה דיפלומטיה חשאית, צריכה להיות שליטה פרלמנטרית על מדיניות החוץ. (ב) צריך להיות משא ומתן לאחר המלחמה עם מדינות אירופיות דמוקרטיות אחרות בניסיון להקים ארגון שיסייע במניעת סכסוכים עתידיים. (ג) כי בתום המלחמה אין להטיל תנאי שלום משפילים על האומה המובסת ולא לארגן מחדש את הגבולות באירופה, באופן מלאכותי, שכן הדבר עשוי לספק סיבה למלחמות עתידיות.

"הפיקוח הדמוקרטי המאוחד" הפך לארגון החשוב ביותר מבין כל הארגונים נגד המלחמה בבריטניה, ומספר חבריו הגיע ל 650,000 עד שנת 1917. אומץ לבו הפוליטי של מורל זכה לשבחים על ידי אנשים כמו ברטראנד ראסל והסופר רומיין רולנד, אך תפקידו המוביל בתנועה, חשפה אותו להתקפות אלימות שהובילה העיתונות הפרו-מלחמתית. הוא הוצג כסוכן של גרמניה ב"דיילי אקספרס ", עיתון שרשם גם פרטים על פגישות ה UDC העתידיות ועודד את קוראיו להשתתף בהם ולפרק אותן. האשמה זכתה לאמינות מסוימת כאשר רוג'ר קייסמנט, האירי, שהיה ידוע כחבר ותומך של מורל, הוצא להורג בעבור בגידה (הוא יצר קשר עם הגרמנים כבקשת תמיכה בלאומיות אירית). מורל היה גם קורבן לתקיפות פיזיות מזדמנות.

מאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־22 באוגוסט 1917 נערך חיפוש בביתו של מורל והתגלו עדויות לכך ששלח עלון של האגודה לרומיין רולנד בשווייץ, מדינה נייטרלית. זו הייתה הפרה של חוק הגנת הממלכה. מורל נידון למאסר של שישה חודשים, אותו ריצה בכלא פנטונוויל. אף על פי שהוא, יחד עם פציפיסטים אחרים, זכו לקבל כמה פריבילגיות נוספות בהשוואה לרוב האסירים, התנאים בכלא היו קשים מאוד, ובריאותו של מורל נפגעה קשה. ברטרנד ראסל תיאר את מצבו עם שחרורו: "שערו לבן לחלוטין (כמעט ולא היה בו גוון של לבן לפני כן) כשיצא לראשונה, הוא התמוטט לחלוטין, פיזית ונפשית, בעיקר כתוצאה ממיעוט האוכל. לדבריו, הוא קבל רק שלושת רבעי שעה במשך היום לקרוא - שאר הזמן הוא הועסק בעבודות כלא." הוא שוחרר בינואר 1918.[26]

חברות במפלגת הלייבור העצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1918 מורל הצטרף למפלגת הלייבור העצמאית, והחל להפיץ את רעיונותיו במפלגה, שאימצה את השקפתו הביקורתית על חוזה ורסאי. מורל הסביר את החלטתו להצטרף למפלגת הלייבור העצמאית: "מזמן אני נוטה לעבר העמדה הסוציאליסטית - ידוע שיש סוציאליזם ויש סוציאליזם, ושלי הוא מהסוג הסביר והמתון. כשאני מסתכל על המאמצים הציבוריים שלי לאורך השנים נראה לי שהייתי סוציאליסט כל חיי.."

אקטיביזם שלאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוזה ורסאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורל התייחס בביקורת קשה כלפי חוזה ורסאי, והזהיר כי הוא יביא למלחמה נוספת. הוא התנגד במיוחד למושג "אשמת מלחמה" ולהטלת המנדט על מושבות גרמניה לשעבר. הנושא האחרון הפך למוקד בספרו The Black Man's Burden (1920).

הוא לא ויתר על הקריירה כעיתונאי, והפך למנהל "המגזין לענייני חוץ".[27] ענייני חוץ הפכו לקול משמעותי של השמאל האנגלי על פוליטיקה זרה באותה תקופה, שיוצג בהשקפותיה של "הפיקוח הדמוקרטי המאוחד". במאמריו האשים מורל את צרפת ואת האימפריה הרוסית – ולא את מעצמות הציר – בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. ביקורתו הייתה בוטה כלפי האימפריאליזם הצרפתי.[28] מאמריו של מורל אף זלזלו בגורלה של האומה החדשה הונגריה, שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית בראשית מלחמת העולם הראשונה. ממלכת הונגריה לשעבר הופשטה יותר משני שלישים משטחה וממרבית אוכלוסייתה באמנת טריאנון משנת 1920.[29] מורל הציג את הונגריה כקורבן של אונס צרפתי.

"אימה שחורה על הריין"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – אימה שחורה על הריין

כחלק מהתנגדותו הכללית למדיניות החוץ הצרפתית,[30] מורל מילא תפקיד מפתח בקמפיין "הבושה השחורה", קמפיין גזעני נגד התנהלות הכוחות הצרפתיים במהלך כיבוש חבל הריין בגרמניה.[31] במאמר הראשון בכתב העת Daily Herald ב־9 באפריל 1920 מאת מורל על הכיבוש הצרפתי של הריין, נכתב בכותרת :"פרנקפורט אדומה מדם ששופכים חיילים צרפתיים המשתמשים במקלעים כנגד אזרחים." למחרת, באותו עיתון היה סיפור שער נוסף של מורל, שעסק בטרור מיני והיעלמותן של נערות גרמניות צעירות בעקבות פעילות של חיילי צרפת בזמן כיבוש חבל הריין.

בכתבה טען מורל כי צרפת "דוחפת את הנקמה הפראית השחורה שלה ללב גרמניה". כוונתו הייתה להתנהגות החיילים הצרפתים האפריקאיים - "הפראים האפריקאים הפרימיטיביים, נשאי העגבת, הפכו לאימה וטרור" עבור אזרחי הריין.[32] במאמרו טען מורל כי החיילים הסנגלים המשרתים בצבא הצרפתי היו "ברברים אפריקאים פרימיטיביים" ש"מלאו את תרמילי הגב שלהם בגלגלי עיניים, אוזניים וראשי האויב ".[33]

מורל כתב במאמרו:"שם [בריין] הם [החיילים הסנגלים] הפכו לטרור ואימה שאי אפשר לתאר בסביבה הכפרית, אונס נערות ונשים - מסיבות פיזיולוגיות ידועות, האונס של אישה לבנה על ידי כושי מלווה כמעט תמיד בפגיעות קשות ולעיתים לא רחוקות יש תוצאות קטלניות. הפצת עגבת, רצח אזרחים חסרי הגנה. מעשים שלעיתים קרובות יוצאים מכלל שליטה. הגלגול הברברי הנורא של מדיניות ברברית, המתגלמת בחוזה השלום מחזיר את השעון 2,000 שנה לאחור".[33]

מורל כתב כי "לפראים שחורים" יש דחפים מיניים בלתי מבוקרים ש"יש לספקן בגופן של נשים לבנות!".[34]

הביטוי שאותו טבע מורל לתאר את הטרור לכאורה מצד חיילים הסנגלים באזור הריין היה "האימה השחורה על הריין". ביטוי שזכה לפרסום בינלאומי. הקמפיין נגד "האימה השחורה" גזל חלק ניכר מזמנו בארבע השנים האחרונות מחייו.[35] מורל קבע כי "האימה השחורה" תגרום למלחמת עולם נוספת.[36]

מורל השתמש בביטוי "אימה שחורה "כדרך לתקוף את צרפת שלטענתו גרמה ל"אימה מינית על הריין "ו"ממלכת הטרור" שלה היה "רוע ענק" שצריך לעורר "בושה בכל פינות העולם" ובסופו של דבר צריך "לתקן" של חוזה ורסאי ולהקל על גרמניה."[37]

הסוציולוגית הגרמנית איריס וויגר כתבה כי קמפיין "האימה השחורה על הריין" של מורל מעורר מבוכה רבה למעריצי מורל היום, שיעדיפו לזכור את האיש שניהל קמפיין נגד מדינת קונגו החופשית, אך למעשה שני הקמפיינים היו ביטויי של אותה גזענות. לטענתה, מורל האמין שכל האנשים השחורים הם טיפשים ונחותים מהאנשים הלבנים מכל הבחינות.[38]

מורל היה מאוד כוחני בגינוי הניצול האכזרי של מדינת קונגו החופשית, אך האמין באימפריאליזם ליברלי, פשוט לא באימפריאליזם הנצלני האכזרי של חברת קונגו. הוא כתב שחובתם של הלבנים לשמש כ"נאמנים "עבור שחורים ו"האב הלבן הגדול "שישמור על" זכויות האדם הבסיסיות "של האפריקאים ובמקביל יכילו את הטבע "האינפנטילי" של האנשים השחורים שאינם שווים בשום דרך ללבנים.[39] מורל עצמו לא ראה את הקמפיין שלו כגזעני והוא תמיד הציג את עצמו כאוהד האנשים השחורים.

במיוחד האמין מורל כי אפריקאים הם חסרי משמעת עצמית שישנה ללבנים. הם היו בעלי מיניות בלתי מבוקרת, נושא עליו כתב לא פעם. מורל האמין שבגלל תמותת התינוקות הגבוהה באזורים הטרופיים, האפריקאים התפתחו בצורה כזאת שאובססיביות שלהם למין יוצאת דופן, זאת כי הם זקוקים לשיעור לידה גבוה כדי לשמור על מספרם.[38]

מורל היה אנטי-צרפתי מאוד לא רק בגלל התנגדותו לחוזה ורסאי, אלא בגלל אופי המשימה הצרפתית ("משימה תרבותית") באפריקה (לפיה כל אפריקני שהיה מוכן לקבל את השפה והתרבות הצרפתית הפכו לצרפתים ובאופן תאורטי הם שווים ללבנים). מעשים אלה הגבירו את האמונה של מורל בנחיתות הביולוגית המהותית של שחורים. מורל האמין כי האפריקאים מבצעים פשעים נגד הגרמנים בריין מכיוון שהצרפתים העצימו אותם כי הפכו אותם לצרפתים שחורים שהיו אזרחים באותה הרפובליקה כמו כל אחד אחר.[40]

הפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות הכלליות ב -1922, שבאו לאחר פרישתו של חבר פרלמנט המכהן, אלכסנדר ווילקי, התמודד מורל בבחירות כמועמד למקום בפרלמנט. אף על פי שקיבל פחות קולות מאשר אדווין סקרימגור, הוא זכה במושב, תוך כדי כך ניצח את אחד הנציגים היוצאים - וינסטון צ'רצ'יל, שהתמודד כליברל לאומי. מורל היה גאה בכך שניצח את צ'רצ'יל, שאותו לא העריך בגלל דעותיו.[41]

עם התמחותו בענייני חוץ, היה צפוי שהוא יתמנה לשר החוץ בממשלת רמזי מקדונלד בשנת 1924, אך מקדונלד החליט שהוא יכהן כמזכיר החוץ הפרטי שלו.[42] מקדונלד הוביל, אולי, כפיצוי, לניסיון לא מוצלח לתת למורל פרס נובל לשלום.[43]

זמן קצר לאחר בחירתו מחדש בבחירות הכלליות ב -1924, סבל מורל מהתקף לב קטלני בלונדון.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור קונאן דויל התוודע למורל דרך עבודתה של האגודה לרפורמות בקונגו. ברומן "העולם האבוד" (1912) הוא השתמש במורל כהשראה לדמותו של אד מלון.[44] הפילוסוף והפעיל ברטראנד ראסל אמר על מורל, "לאף אדם אחר שידוע לי, לא הייתה את אותה גבורה לרדוף אחרי האמת הפוליטית."[45] ג'ורג' אורוול ב -1946, תיאר את מורל כ"איש הרואי אך נשכח למדי."[46]

בהערכת ההשפעה של מורל על קונגו, כתב הסופר העכשווי אדם הוכשילד: "האם הקמפיין של הרפורמה בקונגו הציל מיליוני חיים? במשך שנים רבות התשובה המקובלת הייתה כן ... אבל האמת קודרת יותר. כמה מההתעללויות הקשות ביותר בקונגו, כמו חטיפת בני ערובה, אכן נפסקו כתוצאה מהפרסום. אולם שיעור התמותה בשטח נמשך עוד יותר מעשור תחת השלטון הבלגי.[47]

עם זאת, מסכם הוכשילד, המחאה של מורל שימשה שתי מטרות חשובות:

ראשית, הם הביאו מידע מרשים ותיעוד היסטורי ... ההישג הגדול האחר של התנועה הוא שבקרב תומכיה היא המשיכה להיות מסורת, דרך לראות את העולם. יכולת אנושית של מחאה נגד הכאב שמופעל על בן אנוש אחר...הרוח הזו עומדת בבסיס ארגונים כמו אמנסטי אינטרנשיונל .

כתבים של מורל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Affairs of West Africa (1902)
  • The British Case in French Congo
  • King Leopold's Rule in Africa (1904)
  • Red Rubber – The story of the rubber slave trade that flourished in Congo in the year of grace 1906 (1906)
  • Great Britain and the Congo
  • Nigeria
  • Morocco and Diplomacy (1912) (reissued as Ten Years of Secret Diplomacy in 1915)
  • Truth and the War (1916)
  • Africa and the Peace of Europe
  • The Black Man's Burden (1920)
  • Thoughts on the War
  • The Peace, and Prison
  • Pre-War Diplomacy
  • Diplomacy Revealed

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדמונד מורל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hochschild, Adam. King Leopold's Ghost. Boston: Houghton Mifflin Company, 1998. p. 177.
  2. ^ Dorward, David. "Morel, E.D." In Colonialism: An International, Social, Cultural, and Political Encyclopedia, Volume 1. Eds. Melvin Eugene Page and Penny M. Sonnenburg. ABC-CLIO, 2003. p. 392.
  3. ^ Hochschild, p. 188.
  4. ^ Hochschild, p. 173.
  5. ^ Hochschild, pp. 178-180.
  6. ^ Hochschild, pp. 185-186.
  7. ^ Hochschild, p. 185.
  8. ^ Hochschild 1998, p. 186
  9. ^ Hochschild, p. 213
  10. ^ Olusanya, G.O. "Reviewed Work: AFFAIRS OF WEST AFRICA by E. D. Morel.". Journal of the Historical Society of Nigeria. Vol. 4, No. 4, June 1969. pp. 639-641.
  11. ^ Hochschild, pp. 194-95.
  12. ^ Hochschild, p. 195.
  13. ^ Pavlakis, Dean. British Humanitarianism and the Congo Reform Movement, 1896-1913. Abingdon: Routledge, 2016.
  14. ^ Hochschild, pp. 204-205.
  15. ^ Hochschild, pp. 206-207.
  16. ^ Hochschild, p. 271.
  17. ^ Hochschild, pp. 241-242.
  18. ^ Hochschild, pp. 259-260.
  19. ^ Hochschild, p. 216.
  20. ^ Hochschild, pp. 213, 216.
  21. ^ Hochschild, pp. 263-264.
  22. ^ Hochschild, p. 251.
  23. ^ Hochschild, pp. 257-259.
  24. ^ Hochschild, pp. 271-273.
  25. ^ Rodriguez, J. (2011). Slavery in the Modern World: A History of Political, Social, and Economic Oppression. ABC-CLIO. p. 405.
  26. ^ "Morel, Edmund Dene". International Encyclopedia of the First World War. International Encyclopedia of the First World War. Retrieved 15 November 2017.
  27. ^ Orzuff, Andrea. Battle for the Castle: The Myth of Czechoslovakia in Europe, 1914-1948. Oxford University Press, USA. 2009. p. 153.
  28. ^ Ashworth, Lucian M. International Relations and the Labour Party: Intellectuals and Policy Making from 1918-1945. I.B.Tauris, 2007. p. 61.
  29. ^ Treaty of Trianon." Encyclopaedia Britannica. Accessed 1 May 2018.
  30. ^ Ashworth, Lucian M. International Relations and the Labour Party: Intellectuals and Policy Making from 1918-1945. I.B.Tauris, 2007. p. 61.
  31. ^ Tirard, Paul (1930). La France sur le Rhin. Paris: Plon. p. 302.
  32. ^ Reinders, Robert C. "Racialism on the Left: E.D. Morel and the 'Black Horror on the Rhine.'" International Review of Social History, Volume 13. 1968. p. 1.
  33. ^ 1 2 Campbell, Peter. "The 'Black Horror on the Rhine': Idealism, Pacifism, and Racism in Feminism and the Left in the Aftermath of the First World War." Social History, Volume XLVII, Issue 94. June 2014. p. 477
  34. ^ Lusane, Clarence Hitler's Black Victims: The Historical Experiences of Afro-Germans, European Blacks, Africans, and African Americans in the Nazi Era, London: Psychology Press, 2002 p. 73.
  35. ^ Reinders, p. 2.
  36. ^ Reinders, p. 5.
  37. ^ Wigger, Iris. The 'Black Horror on the Rhine': Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan, 2017. p. 60
  38. ^ 1 2 Wigger, pp. 52-53.
  39. ^ Wigger, p. 54.
  40. ^ Wigger, pp. 55-56.
  41. ^ Wright, Patrick. Iron Curtain: From Stage to Cold War. New York: Oxford University Press, 2007. p. 170.
  42. ^ Wustenbecker, Katja. "Morel, E. D." In World War I Encyclopedia. Vol. 1. ABC CLIO, 2005. p. 815
  43. ^ Cline, Catherine Ann. E.D. Morel, 1873-1924: The Strategies of Protest. Blackstaff Press, Ltd.: 1980. p. 134.
  44. ^ Wong, Amy. "Arthur Conan Doyle's 'Great New Adventure Story': Journalism in The Lost World". Studies in the Novel Vol. 47, No. 1. Spring 2015. pp. 60-79.
  45. ^ Russell, Bertrand. "Freedom and Organization. 2010 [1934]. Routledge Classics. Page 350.
  46. ^ Orwell, George. "Far Away, Long Ago." The Observer, 6 January 1946: 3.
  47. ^ Hochschild, Adam. "King Leopold's Ghost." In Africana: The Encyclopedia of the African and African American Experience. Eds. Anthony Appiah and Henry Louis Gates. Oxford: Oxford University Press, 2005. p. 468
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אדמונד_מורל&oldid=37585649"