אין פרפרים פה
| אין פרפרים פה | |
|---|---|
 כריכת הגרסה העברית |
|
| מחבר | אבא קובנר וחנה וולקוב (עורכים) |
| שם בשפת המקור | Dětské kresby na zastávce k smrti Terezín 1942-1944 |
| שפת המקור | צ'כית |
| שנת הוצאה | 1963 |
| סוגה | ספרות השואה |
| תרגום לעברית | ראו בפסקה |
| מספר עמודים | 80 עמודים (בגרסה העברית) |
אין פרפרים פה (במקורו הצ'כי: Dětské kresby na zastávce k smrti, Terezín 1942-1944, "ציורי ילדים בתחנה שלפני המוות, טרזין 1942–1944")[1] הוא קובץ ציורים ושירים של ילדי גטו טרזיינשטט, מן השנים 1942–1944. הווי החיים בגטו נחשף מבעד לעיני הילדים שיצרו את הציורים או את השירים. רבים מן הילדים שיצירותיהם מופיעות בספר, ואף רבים מכלל תושבי הגטו, נספו בגטו או במחנות ההשמדה. על כן, מהווה הספר גלעד לזכרם.
תוכן עניינים |
[עריכה] יצירת הספר וגלגולי שמו
לאחר שחרור הגטו במאי 1945, נמצאה בו כמות גדולה של ציורים, שציירו הילדים תושבי הגטו. כמו כן, ברשותה של הגברת א' פלאק, אשתו של מורה בטרזיינשטט, נמצאו שירים שכתבו ילדי הגטו. ציורים ושירים אלו, הובאו מאוחר יותר לשמירה בארכיון המוזיאון היהודי הממלכתי של צ'כיה, בפראג[2][3]. בשנת 1959, נערכו ברחבי הארץ תערוכות, שבהן הוצגו ציורים של ילדי הגטו מתוך אוסף זה של המוזיאון. מלבד הציורים שהוצגו בתערוכות, הוצגו בהן גם כמה מן השירים, כשהם מתורגמים לעברית. "הפרפר" (צ'כית: Motýl), שהיה אחד מן השירים שהוצגו, כלל לא נכלל באוסף המוזיאון, ואף לא היה שירו של ילד, כי אם שירו של פאוול פרידמן (Pavel Friedman), צעיר כבן 21[4]. תרגום השיר כפי שהוצג, היה תרגומו של שלמה שמידט. על פי תרגום זה, נחתם השיר בשורה "אין פרפרים פה בגטו"[2]. לאחר ארבע שנים, בשנת 1963[4], תיעדו אבא קובנר וחנה וולקוב את התערוכות שנערכו בארץ. הם בחרו מספר יצירות מתוך המבחר שהוצג בתערוכות, ערכו אותן, והוציאו אותן לאור כספר בעל שתי גירסאות:
- חנה וולקוב עבדה על גרסה צ'כית לספר, והוציאה אותה, ללא תרגום השירים, בהוצאת המוזיאון היהודי הממלכתי של צ'כיה, בפראג. גרסה זו נקראה בצ'כית, Dětské kresby na zastávce k smrti, Terezín 1942-1944.
- אבא קובנר עבד על גרסה עברית לספר, והוציא אותה בהוצאת מורשת, בתל אביב. את השירים בגרסה זו תרגמה לאה גולדברג. היא נקראה בעברית, "ציורים ושירים של ילדי גיטו טרזינשטדט 1942–1944". על עטיפת הנייר שלה התנוסס הביטוי "אין פרפרים פה", הלקוח מתרגומו של שלמה שמידט ל"הפרפר"[2][5].
אף ש"הפרפר" לא נכלל באוספו המקורי של המוזיאון, הוא הופיע בתערוכות, ומִשְׁכָּך, הוא הופיע גם בספר שתיעד אותן.
בשנת 1968, החליטה המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, להוציא את הספר בשנית. עורכי ההוצאה, העתיקו את הכתוב בעטיפת הנייר של ההוצאה הראשונה, וקראו לספר, "אין פרפרים פה: לקט שירים וציורים של ילדי גיטו טרזינשטדט 1942–1944"[5]. עורכי ההוצאה, לא שמו לב לכך ששם הספר "אין פרפרים פה", אינו תואם את שמו של הספר העברי מן ההוצאה הראשונה, ואף אינו תואם אף ביטוי המופיע בו, שכן על פי תרגומה של לאה גולדברג שהובא בהוצאה זו, חתימת "הפרפר" לא היתה עוד, "אין פרפרים פה בגטו", כבתרגומו של שלמה שמידט, אלא "כי פרפרים אינם חיים בגטו"[2].
הספר זכה לביקוש רב עם יציאתו לאור[6].
[עריכה] גטו טרזיינשטט
 |
ערך מורחב – גטו טרזיינשטט |
"טרזין" (צ'כית: Terezín) או "טרזיינשטט" (גרמנית: Theresienstadt) היא מבצר במחוז לאבם שבצ'כיה, כ-60 ק"מ מצפון לפראג. מבצר זה שימש כגטו ליהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה וליהודי מרכז אירופה ומערבה, בזמן הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה.
ב-24 בנובמבר 1941, הורה ריינהרד היידריך להתחיל בריכוז יהודי צ'כוסלובקיה בטרזיינשטט, ומאותו יום, הגיעו לשם ראשוני משלוחי היהודים. ביולי 1942 גורשו מטרזיינשטט תושביה הוותיקים, וכך היא הפכה, באופן מעשי, לגטו המיועד ליהודים בלבד. במהלך כל שנות פעילותו של הגטו, עד למאי 1945, נשלחו אליו כ-160,000 יהודים. מרביתם נשלחו ברכבות, ומיעוטם הגיעו אליו במהלך צעדות המוות, לקראת תום מלחמת העולם השנייה. תנאי המחייה בטרזיינשטט היו קשים ביותר. המקום, שהיה בעבר ביתם של כ-7,000 צ'כים, הכיל בכל זמן נתון כגטו, עשרות אלפי יהודים. בשיא אכלוסו, בספטמבר 1942, השתכנו בו כ-58,000 יהודים, בתנאי תברואה ירודים ביותר וכשלרשותם מזון מצומצם. בשנת 1942 לבדה, מתו בגטו קרוב ל-16,000 איש, מרעב וממחלות.
מתוך 160,000 היהודים שהגיעו אל הגטו בכל שנותיו, רק כ-20,000 ניצולים שרדו בו עם תום המלחמה. כ-35,000 יהודים נספו בגטו ברעב ובמחלות, וכ-100,000 יהודים נשלחו ממנו מזרחה: חלקם מתו בגטאות ורשה ולובלין; חלקם נרצחו בירייה בבורות קברי אחים, בריגה ובשאר חלקיה הכבושים של ברית המועצות; חלקם נספו בעבודות כפייה במחנות העבודה שבמיידנק ובסביבתה; חלקם הושמדו במחנות ההשמדה של סוביבור, בלז'ץ, טרבלינקה ואושוויץ; רק מיעוט הנשלחים אל המזרח, כ-4,000 יהודים בלבד, שרדו. מתוך כ-15,000 ילדים יהודים, שהגיעו אל הגטו בכל שנותיו, רק כאלף שרדו. יש האומדים מספר קטן אף יותר, ומעמידים את מספרם של הילדים הניצולים על כ-150. מובן איפוא, כי רוב אלו שיצירותיהם מופיעות בספר "אין פרפרים פה", לא ניצלו.
בסוף אוקטובר 1944, עם התקרבות הצבא האדום אל הגטו, הופסקו כליל משלוחי היהודים ממנו. ב-3 במאי 1945, מסרו הנאצים את הגטו לידי הצלב האדום, וחמישה ימים לאחר מכן, ב-8 במאי 1945, שחררוהו חיילי הצבא האדום.
מסיבות תעמולתיות ופוליטיות, תפקד הגטו בתקופות מסוימות, למראית עין, כ"גטו לדוגמה". דבר זה, יותר מכול, אִפשר לילדי הגטו לצייר את ציוריהם ולכתוב את שיריהם. בסופו של דבר, נשמר חלק מן הציורים ומן השירים הללו.
[עריכה] פאוול פרידמן ושירו
|
|
ערך מורחב – פאוול פרידמן |
פאוול פרידמן נולד בפראג, ב-7 בינואר 1921. כבר כילד אהב לכתוב שירים, וחבריו אף העידו על כשרונו בתחום. ב-26 באפריל 1942, בהיותו כבן 21, גורש פרידמן לגטו טרזיינשטט. גירושו התרחש בגל הגירושים הראשון, שבין תחילת פעילותו של הגטו בנובמבר 1941, לבין מאי 1942. בגל זה, גורשו עִמו עוד כ-30,000 יהודים צ'כים, מן האזור שנקרא אז הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. כחודש לאחר גירושו אל הגטו, ב-4 ביוני, כתב פאוול את "הפרפר"[4]. בשיר זה, ביטא פרידמן את כמיהתו אל החופש שמייצג הפרפר, אך היה חסר לו במקום שבו נמצא. הפרפר, הן בהתגלמותו המוחשית, והן באור, בצבעוניות ובחירות, שהוא מייצג בעולם הסמלים, אינו חי בגטו. רק לרגע קט נוצרת אשליית החופש, כאשר הפרפר מרחף לו שם, אך מיד הפרפר מסתלק מן הגטו. משהסתלק מבין הדובר כי זהו הפרפר האחרון, ומרגע זה לא יוכל להתנחם אף באשליה.
בזמן שהותו בגטו, הכיר פרידמן צעירה יתומה מאם כבת 18, בשם אידה גוטליב, וביולי 1944, בהיותו כבן 23, נשא אותה לאשה. הנישואים נערכו חרף האיסור הנאצי על קיום טקסי נישואים בגטו, והרב שערך את הטקס היה הרב יצחק שמידט, אביו של שלמה שמידט, שהיה חבר קרוב של פרידמן. בשנת 1944, במסגרת נסיונות חיסול של הגטו, נשלחו ממנו משלוחים גדולים של יהודים למחנה ההשמדה אושוויץ. פרידמן גם הוא נשלח לאושוויץ, ונרצח מיד ביום הגיעו לשם, בסוף ספטמבר או בתחילת אוקטובר, של שנת 1944. שלמה שמידט, חברו מן הגטו, תיאר זאת כך[7]:
|
...ימים אחדים לפני צאת הטרנספורט שלנו לאושוויץ, למחרת יום הכיפורים תש"ה [כלומר, ב-28 בספטמבר 1944], נפצע פאבל קלות בכף ידו וידו נחבשה. הוא הגיע לאושוויץ עם התחבושת, ובעמדנו זה לצד זה בשורת הסלקציה, הופניתי על ידי ד"ר מנגלה שמאלה, כלומר לכיוון המחנה, ואילו פאבל - ימינה, אל המשרפות. מאז לא ראיתיו יותר... |
||
לפני שנפרד מאשתו, העביר לה פרידמן את השיר שכתב, והיא העבירה אותו לידידה, ששמרה עליו עד תום המלחמה[4]. זמן קצר לאחר שנשלח פרידמן, נשלחה גם אידה אשתו לאושוויץ. אידה שהתה שם במשך שישה שבועות, ולאחר מכן, נשלחה למחנה עבודה סמוך לגבול הצ'כי. מנובמבר 1944 ועד מאי 1945, עם שחרורו של המחנה, שהתה בו אידה. אידה שרדה את השואה, עלתה לארץ, עִברתה את שמה לעדינה, ונישאה למשה שניצר. עדינה שניצר התגוררה בקיבוץ גניגר שבעמק יזרעאל עד פטירתה[7][8]. לאחר המלחמה, ידידתה של אידה העבירה את השיר לשלמה שמידט, שתרגם אותו לעברית והעבירו למשמרת לבית טרזין שבקיבוץ גבעת חיים[4]. לאחר מספר שנים, בשנת 1959, כשהתקיימו תערוכות הציורים והשירים, צורף להן גם שירו של פרידמן, בתרגומו של חברו, שלמה שמידט.
[עריכה] הספר, תקציר גרסאות והוצאות
- ציורים ושירים של ילדי גיטו טרזינשטדט 1942–1944 (על העטיפה: "אין פרפרים פה"); המהדורה הצ'כית בעריכת חנה וולקוב ובהוצאת המוזיאון היהודי הממלכתי (פראג); המהדורה העברית בעריכת אבא קובנר, בתרגומה של לאה גולדברג ובהוצאת בית עדות על שם מרדכי אנילביץ' (תל אביב); שתי המהדורות ראו אור בתשכ"ג, 1963.
- ב-1968, הוציאה המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית הוצאה מחודשת של המהדורה העברית, בשם "אין פרפרים פה: לקט שירים וציורים של ילדי גיטו טרזינשטדט 1942–1944".
- ב-1992, יצאה הוצאה מחודשת ומורחבת של המהדורה העברית; ההוצאה יועדה למערכת החינוך, במסגרת התוכנית "משואה לתקומה", עבור תלמידי בית הספר היסודי וחטיבת הביניים[5].
[עריכה] המחזה
"אין פרפרים פה" (I Never Saw Another Butterfly; אנגלית: "מעולם לא ראיתי פרפר נוסף") הוא גם שמו של מחזה קצר בן מערכה אחת, שכתב המחזאי צ'לסטה רספנטי (Celeste Raspanti). עלילת המחזה מתרכזת בדמותה של רָיָה (Raja; פולנית: "קרן"), אחת מילדי גטו טרזיינשטט ששרדו את השואה. ריה מספרת על חייה בגטו, ועל שרידתה בתוך עולם המלא בפרפרים, בפרחים ובילדים בני גילה[9].
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- בית טרזין, דפי קשר, גיליון 68, ינואר 2010, אור נוסף מחיי פאבל פרידמן, עמ' 13
- הבלוג של מרית בן ישראל, עיר האושר, דיוקן עצמי עם פרפר. בבלוג מוצגות תמונות מתוך "אין פרפרים פה", וכן נבחן דימוי הפרפר בשירו של פרידמן
- י' ביצור, יהיה זה ה"קדיש"...: בתערוכת ילדי טרזיינשטאדט, מעריב, 18 בספטמבר 1959
- שלמה בן-נון, "אין פרפרים פה בגיטו", דבר, 2 באוקטובר 1959
- חוה נובק, ציורים ושירים של ילדי טרזין, דבר, 28 באוקטובר 1960
- הילדים והפרפרים, מעריב, 6 במרץ 1964
- משה בן-שאול, פרפרי טרזיינשטדט, מעריב, 12 במרץ 1964
- ילדים מאחורי החומה, דבר, 13 במרץ 1964
- ד' זכאי, "אין פרפרים פה", דבר, 20 במרץ 1964
[עריכה] הערות שוליים
- ^ גוגל ספרים, Dětské kresby na zastávce k smrti, Terezín 1942-1944.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 חנות הספרים של איתמר, אין פרפרים פה.
- ^ משרד החינוך, חומרי הפעלה לילדים על השואה, ילדים בשואה, על הספר "אין פרפרים פה", (כתיבה עיבוד ועריכה: מיכל לירן).
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 התנועה ליהדות מתקדמת, המרכז לפלורליזם יהודי, פרויקט הפרפרים, חטיבת הביניים "שרת", כפר סבא, מצגת התערוכה.
- ^ 5.0 5.1 5.2 הספרייה הלאומית, אין פרפרים פה.
- ^ מוכרי ספרים, דבר, 30 באפריל 1964.
- ^ 7.0 7.1 התנועה ליהדות מתקדמת, המרכז לפלורליזם יהודי, פרויקט הפרפרים, בית הספר "יחד", גבעת אלה, מידעון מאי, עדכונים בנושא פעילות פרפרים, יום השואה.
- ^ אתר קיבוץ גניגר, עדינה שניצר (1924–2008).
- ^ אתר Dramatic Publishing, על פרסומיו של צ'לסטה רספנטי.
