גטו טרזיינשטט

הכניסה ל"מבצר הקטן" בטרזיינשטט

טֶרֶזִין (בצ'כית: Terezín) או טֶרֶזְיֶינְשְטָט (מגרמנית: Theresienstadt) הוא מבצר במחוז לאבֶם שבצ'כיה, כ-60 ק"מ צפונית לפראג, שתפקד ככלא צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, וכגטו ליהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה וליהודי מרכז אירופה ומערבה בזמן הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. מבצר טרזין נבנה בסוף המאה ה-18 על ידי הקיסר יוזף השני, ונקרא על שם אמו, מריה תרזה. מטרת המבצר הייתה למנוע פלישה פרוסית.

הקמת הגטו

תוכנית מבצר טרזין

מיקום הגטו בצ'כיה

דרגשי השינה במחנה

הגסטאפו נטל את האחריות על טרזין ב-10 ביוני 1940, ובנובמבר 1941 הפך האתר לגטו מוקף חומה. השליטה על הגטו הייתה בידי "המשרד המרכזי לפתרון בעיית היהודים בבוהמיה ובמורביה", שהיה כפוף למשרד הראשי לביטחון הרייך.

הגטו היה נתון לפיקוד אנשי האס אס, והשמירה בו הופקדה בידי צ'כים, שבאמצעותם הצליחו יושבי הגטו היהודים לקיים קשרים עם העולם. לצד הגטו היה מחנה הסגר לאסירים מדיניים – יהודים ולא-יהודים.

כוונות הנאצים בהקימם את הגטו נחלקו לשלוש: ראשית - מקום איסוף ליהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. שנית, לאחר ועידת ואנזה, ביקשו הנאצים לרכז בו את כל היהודים הקשישים, היהודים ידועי השם והיהודים בעלי הזכויות המיוחדות: יהודים אשר לחמו למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה וזכו לאותות הצטיינות; שלישית, המקום הפך בסוף המלחמה לגטו לתצוגה למדינות המערב, בעודו ממשיך לשמש כתחנת ביניים בדרך לאושוויץ. מנהיגי יהדות צ'כיה, שלא ידעו על החלק השלישי בתוכנית, תמכו בהקמת הגטו מתוך תקווה למנוע את הגירוש למזרח ובדרך זו לשמור את היהודים הצ'כים על אדמת מדינתם עד תום המלחמה.

אכלוס הגטו

ב-24 בנובמבר 1941 הורה ריינהרד היידריך על תחילת ריכוז יהודי צ'כוסלובקיה בטרזין. התושבים המקומיים, הלא-יהודים, של טרזין, גורשו ביולי 1942, והיהודים נותרו כקהילה סגורה.

ב-24 נובמבר 1941 הגיעו המגורשים הראשונים, ועד סוף מאי 1942 גורשו לגטו כ־30,000 יהודים – כשליש מיהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. ביולי 1942 הפכה טרזיינשטט למקום הסגר לאוכלוסייה יהודית בלבד בתוך חומותיה. "זקן היהודים" של הגטו היה יעקב אדלשטיין, מנהיג התנועה הציונית בצ'כיה שהיה בן 38 בעת קבלת התפקיד. אדלשטיין ניסה לבנות בגטו עיר יהודית של ממש, כאינטרס יהודי, ובניגוד לראשי יודנראט אחרים עמד בתוקף על זכויות התושבים ככל שאפשרו לו התנאים. כך, למשל, התפטר בשל ההוצאות להורג בגטו; ההתפטרות לא התקבלה, אך עד סיום תפקידו לא היו עוד הוצאות להורג בגטו. הוא גם העז להתעמת אישית עם אדולף אייכמן, ודחה את הצעת ארגון "החלוץ" להבריחו מהגטו.

בהמשך הגיעו לגטו טרזיינשטט אלפי מגורשים יהודים משטחי גרמניה ומאוסטריה, רובם קשישים וחלקם בעלי אותות ממלחמת העולם הראשונה, שהנאצים נהגו לא לשולחם למחנות השמדה. יוצאי הקהילות הרבות שרוכזו בו, הפכו את הגטו למעין בבואה ליהדות מערב אירופה. חלק גדול מתושבי הגטו היה יהודים מומרים, יהודים למחצה, או יהודים הנשואים נישואי תערובת, שקרוביהם האריים השתדלו למענם. עם זאת, בגטו היו גם יהודים חרדים.

תנאי המחייה בטרזין היו קשים ביותר. המקום שהיה בעבר ביתם של 7,000 צ'כים, אכלס למעלה מ-50,000 יהודים, כאשר השיא היה בספטמבר 1942, עם כ-58,000 אסירים כאשר המזון היה דל ביותר. בשנת 1942 לבדה מתו מרעב קרוב ל-16,000 איש.

"גטו לראווה"

קיר בית כנסת מחתרתי בטרזין

בטרזין רוכזו יהודים משכילים רבים מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. אמנים, סופרים, מוזיקאים ומדענים רבים, ניהלו במקום חיי תרבות עשירים, ככל שאפשרו התנאים. מאחר שרבים מיושבי הגטו היו אנשי תרבות, התפתחה בגטו תרבות משל עצמה: הצגות תיאטרון רבות עלו בגטו, והייתה בו ספרייה ובה למעלה מ-60,000 ספרים. למשך זמן מה הועלו קונצרטים במחנה, ועליזה זומר, פסנתרנית ידועה ומוכשרת שנשלחה אל המחנה, השתתפה בהם כפסנתרנית.

האוכלוסייה הציונית, ובייחוד הנוער הציוני על תנועותיו, דאגו להמשך חינוך הילדים, גם בתנאי הגטו. קהילת טרזין הקפידה שכל ילד ימשיך בתכנית לימודיו, כפי שהייתה טרם גירושו לטרזין. על בסיס יומיומי נערכו שיעורים ופעילויות ספורט. בשיא אכלוסו של הגטו, שהו בו כ-15,000 ילדים שהשתתפו בפעילויות החינוך והספורט הללו, אך עד תום המלחמה, שרדו מתוכם רק 1,100 ילדים לערך. ישנם אף אומדנים אחרים, המפחיתים מספר זה עד לכ-150 ילדים בלבד.

גטו זה שימש כמו גיטאות רבים אחרים, כתחנת מעבר ליהודי מרכז אירופה, בין חייהם בארצות מגוריהם לבין מחנות העבודה או מחנות ההשמדה בפולין. אף על פי כן, לאחר המלחמה יצא לו שם כ"גטו לדוגמה", וזאת, עקב שתי פעילויות תעמולה של הנאצים:

• כ-500 מיהודי דנמרק שלא הספיקו לברוח טרם כיבושה לשבדיה, נשלחו לטרזין ב-1943. למשלוח זה הייתה חשיבות רבה, שכן ממשלת דנמרק התעקשה על הגעתו של הצלב האדום למחנה. היה זה צעד חריג, שכן רוב ממשלות מדינות אירופה שנכבשו בידי הנאצים, לא התעקשו על יחס הולם לאזרחיהן היהודים. הנאצים התירו את הביקור במחנה, במטרה להזים את השמועות על מחנות ההשמדה שהחלו לפעול באותה העת. על מנת למזער את הרושם של הצפיפות הקשה בטרזין, שלחו הנאצים יהודים רבים להשמדה באושוויץ, והקימו חנויות ובתי קפה מדומים, ליצירת רושם של חיים נורמליים. ב-23 ביוני 1944, במהלך שביימו הנאצים היטב, ביקרה משלחת של הצלב האדום הבינלאומי בגטו. לפני הביקור, נצבעו הרחובות והחדרים מחדש, והחדרים "סודרו" כך שבכל חדר לא יהיו יותר משלושה אנשים. כך בקרה המשלחת בגטו אסתטי ומרווח למראה, ואף צפתה באופרת הילדים "ברונדיבאר".
• תרמית זו הצליחה עד כדי כך, שמפעילי התעמולה הנאצית החליטו לצלם סרט תעמולתי בטרזין. צילומי הסרט "טרזיינשטט - התיישבות יהודית", שבטעות נקרא גם "הפיהרר מעניק כפר ליהודים", החלו באוגוסט 1944 ונמשכו כארבעה שבועות. הבמאי היה היהודי אסיר הגטו קורט גרון, במאי ושחקן מפורסם, שהופיע עם מרלן דיטריך בסרט "המלאך הכחול". מטרת הסרט הייתה להראות כיצד יהודים חיים תחת הרייך השלישי, "הטוב והמיטיב". לאחר תום ההסרטה, נשלח רוב הצוות ואף הבמאי עצמו, למוות באושוויץ. גרון ואשתו נרצחו בתאי הגזים ב-28 באוקטובר 1944. הסרט מעולם לא הוצג בשלמותו, אך קטעים מתוכו נחתכו לצורכי תעמולה, ושרדו עד היום.

המשלוחים

בית הקברות והקרמטוריום בטרזיינשטט

בנובמבר 1941 יצאו שני משלוחים לגטו ריגה שבשטח ברית המועצות הכבושים. 2,000 יהודים נשלחו לשם ונורו למוות בידי הנאצים יחד עם היהודים המקומיים בבורות.

לאחר הפוגה של כמה חודשים החלו לצאת בחודש מרץ 1942 שוב משלוחים, אלא שהפעם לכיוון פולין, לאזור הגנרלגוברנמן שבו הייתה מרוכזת מרבית האוכלוסייה היהודית בפולין הכבושה. בין החודשים מרץ עד יוני יצאו מהגטו 15 משלוחים, שבכל משלוח 1,000 יהודים. 13 משלוחים הגיעו לשישה גטאות שונים במחוז לובלין שהוקמו לצד מסילות ברזל. משלוח אחד הגיע לגטו ורשה ומשלוח אחד הגיע ישירות למחנה ההשמדה סוביבור. שהות היהודים בגטאות מחוז לובלין היתה קצרה. תוך מספר שבועות, או אפילו ימים בודדים הם נשלחו, ביחד עם היהודים המקומיים להשמדה. כפי הנראה מרביתם מצאו את מותם בסוביבור ומיעוטם בבלז'ץ. עוד לפני השילוחים להשמדה מאות מהם נספו בזמן שהותם בגטאות אלו כתוצאה מרעב או ממחלות וצעירים נשלחו לעבודות כפיה בעיקר במחנה מיידנק ובמחנות עבודה אחרים בסביבה שם מרביתם נספו. היהודים שנשלחו לגטו ורשה גם סבלו מתמותה גבוהה ואלו ששרדו נשלחו בגרוש הגדול שהיה בקיץ אותה שנה לטרבלינקה.

בחודשים יולי אוגוסט יצאו שבעה משלוחים מהגטו בטרזיינשטט ובהם 7,000 יהודים אל יעדים שונים בשטחי ברית המועצות הכבושים, מרביתם נורו למוות בסמוך להגעתם.

בספטמבר 1942 החלו שילוחים ישירים להשמדה במחנה ההשמדה טרבלינקה, בעשרה משלוחים נשלחו 18,000 יהודים אל מותם עד סוף אוקטובר, ומהם שרדו רק שני גברים.

בשנת 1943 הוסב שוב יעד השילוחים, אולם הפעם אל מחנה המוות אושוויץ, שהיה הקרוב ביותר מכל היעדים הקודמים. בדצמבר 1943 נשלח לאושוויץ זקן היהודים יעקב אדלשטיין, לאחר שנתפס מזייף רישומים על מנת להציל יהודים. הוא הוצא להורג באופן אישי בבלוק 11. המשלוחים של סתיו 1943 לא נשלחו אפילו לסלקציה ונשארו במחנה משפחות בבירקנאו מתוך מגמה להראות לנציגי הצלב האדום כי במחנה חיות משפחות יהודיות. גטו טרזין היה, מטבע הדברים, המקור הטוב ביותר באירופה, למשפחות שלמות ואף הוקם מעון ילדים בבלוק 31. במרס 1944 החליט אדולף אייכמן באופן אישי כי מחנה המשפחות ישלח להשמדה, ו-4,000 יוצאי גטו טרזין הושמדו בלילה אחד. בהמשך היו ניסיונות נוספים ליצור מחנה משפחות באושוויץ המבוסס על יוצאי טרזין, וכך שרדו בסופו של דבר כ-750 מיוצאי טרזין את אושוויץ - שיעור גבוה מבחינה סטטיסטית. המשלוחים לאושוויץ נמשכו עד סוף אוקטובר 1944, והופסקו עם התקרבות הצבא האדום.

בסך הכול נשלחו כ-160,000 יהודים לטרזין, כולל אלה שהגיעו בצעדות המוות. כרבע מהם (כ-35,000) נספו בו, רובם ממחלות ורעב, וכ-88,000 נשלחו להשמדה במזרח, מתוכם ניצלו 4,135. 19,000 ניצולים שרדו בתום המלחמה. הנאצים העבירו את השליטה על המחנה לצלב האדום ב-3 במאי 1945, וחמישה ימים לאחר מכן שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום.

מפקדיו הגרמנים של גטו טרזין

• זיגפריד זיידל (נובמבר 1941 - יולי 1943)
• אנטון בורגר (יולי 1943 - פברואר 1944)
• קארל רהם (פברואר 1944 - מאי 1945)

בתום המלחמה נשפטו זיידל ורהם ונגזר עליהם עונש מוות. הם נתלו; בורגר נמלט, ונידון למוות שלא בפניו.

טרזין כיום

"כסף יהודי" שהונפק על ידי השלטונות הנאציים בגטו על מנת להטעות את הצלב האדום. המוזיאון היהודי בברלין.

לאחר המלחמה הוחזר היישוב בטרזין, אך צבא שהה שם עד 1996, עת שעזב תוך פגיעה בכלכלת המקומיים. כיום קיים בטרזין אתר זיכרון לנרצחים ויישוב קטן של 2,900 נפש.

ב-30 ביוני 2009 נחתמה במקום הצהרת טרזין, אמנה בינלאומית העוסקת בהשבת נכסים אשר הוחרמו על ידי גרמניה הנאצית בתקופת השואה וכן ברווחת ניצולי שואה.

בית טרזין הוא מוזיאון על גטו טרזין שנמצא בקיבוץ גבעת חיים (איחוד).

ראו גם

• אין פרפרים פה
• בית טרזין

לקריאה נוספת

• רות בונדי, אדלשטיין נגד הזמן

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גטו טרזיינשטט

• אתר ההנצחה הצ'כי בטרזין
• אתר "בית טרזין", קרן להנצחת זכר חללי גטו טרזין
• על טרזין באתר מט"ח
• גטו טרזין, באתר משרד החינוך, מינהל חברה ונוער
• ציורים ושירים של ילדי גטו טרזיינשטט, דבר, 6 במרץ 1964 (מודעה)
• אמנות בגטו טרזין
• כתבת מחקר על סרט התעמולה בטרזין

הערות שוליים

_{קואורדינטות: 50°30′48″N 14°10′1″E}