ארנסט רנן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארנסט רנן

ג'וזף ארנסט רֶנָןצרפתית: Ernest Renan;‏ 28 בפברואר 1823 - 2 באוקטובר 1892) היה פילוסוף, היסטוריון, פילולוג וארכאולוג צרפתי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הולדתו של רנן בטרגר

רנן נולד בטרגר שבברטאן למשפחה של דייגים. אביו היה רפובליקאי מושבע ואילו אימו צידדה במלוכנים. רנן נקרע כל חייו בין תפישות העולם המנוגדות של הוריו. כשרנן היה בן חמש מת עליו אביו ואחותו הנרייט בת השבע עשרה הייתה לסמכות המוסרית בבית המשפחה.

בקיץ 1838 זכה רנן בכל הפרסים של בית הספר המקומי. הישגיו דווחו לאנשים הנכונים בפריז על ידי הנרייט שלימדה שם ורנן בן ה-15 הוזמן על ידי הכומר רב ההשפעה פליקס דופנלו ללמוד במכללה שייסד, סנט ניקולס דו שרדונה, אליו נהרו תלמידי הסמינרים הקתוליים המבריקים ביותר מרחבי צרפת ובני האצולה. העיר פריס היממה את הנער, שלא יצא קודם לכן מבריטני ופתחה את עיניו. הוא למד כי "ידע אינו פריבילגיה של הכנסייה" והחל להתבונן בדת באור ביקורתי יותר.

ב-1840 עזב רנן את סנט ניקולס והחל ללמוד פילוסופיה בסמינר שבאיסי-לה-מולינו מתוך דבקות בסכולסטיקה. מותש מהרטוריקה אותה השאיר מאחוריו בסנט ניקולס, ביקש הנער המבריק להעמיק יותר בלימודי התאולוגיה הקתולית. הפילוסופים להם נמשך בתחילה היו ניקולה מלבראנש ותומאס ריד ואחריהם המשיך להגל, קאנט והרדר. הוא החל לראות סתירה בין התורה הדתית למדע. הוא אף לא הסתפק בפילוסופיה בלבד: להנרייט כתב כי היא מרגשת אותו אך מספקת רק מחצית מתאבונו לאמת, וכי הוא "משתוקק למתמטיקה". מהתכתבותו עם הנרייט משתקפת לעברנו אשה השווה לו ביכולתה האינטלקטואלית ואף עולה עליו באופיה ובטבעה. השפעתה על רנן הייתה רבה ולאחר מותה ב-1861 הוא הקדיש ל"נשמתה הטהורה" את ספרו החשוב על חייו של ישו.

הייתה זו פילולוגיה, ולא מתמטיקה, שפתרה לבסוף את ספקותיו הגוברים. לאחר שהשלים את חוק לימודיו באיסי למד במכללת סנט סולפיס במטרה להשלים תואר בפילולוגיה לפני בואו בנדרי הכמורה. הוא למד את השפה העברית והחל לקרוא את התנ"ך העברי. ההבדלים שמצא בין שני חלקיו של ספר ישעיה, התארוך של חמשת חומשי התורה לפי התחביר והתעוד ההיסטורי לזמן מאוחר יותר מזה של משה רבנו וספר דניאל שנכתב מאות שנה לאחר האירועים המתוארים בו, כל אלה כיבו בו את האמונה בכתבי הקודש כלשונם. רנן איבד את אמונתו בסתר לבו אולם לזמן מה עדיין רצה באורח חיים של כומר קתולי. בסופו של דבר זנח אף את כוונותיו אלה. באוקטובר 1845 עזב את סנט סולפיס ועבר ללמוד בסטניסלה, מכללה חילונית, שאף אותה עזב והלך לעבוד כמורה בבית ספר לנערים של קרוזה.

התמורה שחלה בנער שהתחנך על ברכי הכמורה הושלמה והוא היה למדען. הוא נחשף למדעי הטבע דרך תלמידו בקרוזה, הכימאי מרסלין ברתלו ב-1846. ברתלו נותר ידידו הקרוב עד יום מותו של רנן. במקביל התקדם בחקר הפילולוגיה השמית: ב-1847 קיבל מהאקדמיה הצרפתית את פרס וולני היוקרתי, על החיבור Histoire générale et systèmes comparés des langues sémitiques שכתב על השפות השמיות. באותה שנה הצטרף כחבר מן המניין לסגל האקדמי של אוניברסיטת ונדום.

בעקבות מסעו לסוריה ב-1861 הוא החל לכתוב את Vie de Jésus, אשר פורסם ב-1863. ספר זה הוא אחד מהספרים המוקדמים ביותר שנכתבו על חיי ישו מנקודת מבט היסטורית-מדעית טהורה. אכן בימי חייו, רנן נודע יותר מכל כמחברו של רומן-היסטורי פופולרי זה, אודות חייו של מייסד הנצרות. המוקד מעורר המחלוקת העיקרית סביב הספר הייתה הנחת היסוד ולפיה ניתן לכתוב 'ביוגרפיה' על חייו של ישו, בדיוק כפי שנכתבת ביוגרפיה אודות חייו של כל בן תמותה אחר. ההנחה השנייה הכרוכה בכך הייתה כי ניתן להתייחס אל המסופר בכתבי הקודש כמסמך היסטורי או עדות ספרותית, וככזו ניתן גם לפקפק או להרהר אחרי המסופר שם. ואכן, הנחות אלו עוררו גל של דיונים, וגם את זעמה של הכנסייה הקתולית. על חיבורו זה שילם רנן בהשעיה מכהונתו היוקרתית כפרופסור לעברית ב-Collège de France, השעיה שבוטלה רק עם עלייתה מחדש של הרפובליקה ב-1870.

רנן לא הסתגר כל ימיו במגדל השן האקדמי. מכתביו עולות דאגתו לחברה בה חי והשקפת העולם הליברלית שלו. ב-1869 הציג את מועמדותו מטעם הליברלים בבחירות הפרלמנטריות. הליברליות שלו התמתנה עם השנים עד שהיה מוכן להשלים עם קיומה של הקיסרות השנייה ולפעול במסגרתה. אולם זו לא האריכה ימים: מלחמת צרפת פרוסיה שפרצה ב-1870 שמה קץ לשלטונו של נפוליאון השלישי.

המלחמה הייתה נקודת מפנה בחיי רנן. הוא נאלץ לראות את גרמניה שהעריץ על תרומתה לחשיבה המדעית, כובשת את מולדתו. בכל זאת לא חדל להיות מושפע מהגרמנים: ב-1871 הוא פרסם את La Réforme intellectuelle et morale, חיבור בו הציע לארצו שיטה פוליטית חברתית שבבסיסה הייתה מונרכיה פאודלית לפי המודל הגרמני המנצח. כשלונה של הקומונה הפריזאית שכנע אותו עוד יותר שהדרך שהציע היא הנכונה. משבחרה האומה ללכת בדרך אחרת, הוא שקע לזמן מה במרירות הניכרת בחיבוריו גדושי האירוניה מהתקופה. אולם רנן לא היה חסיד שוטה ועקשן של רעיונותיו. משהוכחה הרפובליקה השלישית כהצלחה הוא שינה את דעתו על הדמוקרטיה ונתן ביטוי בכתביו לרעיונות אופטימיים יותר. ראיית השחורות התחלפה באמונה בקידמה ואף בראייה מפויסת וחיובית יותר, אם לא של האמונה הקתולית עצמה, לפחות של היופי הגלום בתרבות הכנסייתית, באורח החיים ובזכרונות הטובים מילדותו הדתית.

הפילוסוף שהזקין הביט לאחור על נעוריו. בן כשישים היה כשפרסם ב-1883 את ספרו האוטוביוגרפי Souvenirs d'enfance et de jeunesse (זכרונות ילדות ונעורים). דווקא ספר זה, שאינו עבודה מדעית, הוא הידוע ביותר מספריו. הוא זכה לכך משום שציבור הקוראים נשבה בקסמי ההתרפקות הרומנטית של אישיות מפורסמת על עבר מלא תום. אין לראות, עם זאת, בזכרונות אלה את עיקר מורשתו של רנן. באותו עשור הוא כתב ספרים אחרים המייצגים יותר את רוחו האופטימית אך מפוכחת. מעל לכל היה רנן אידאליסט, והוא קובע כי הדת והמדע יתקיימו כל עוד העולם קיים. הוא מתאר עולם דמוקרטי, עם חופש מדעי, שוויון ושגשוג.

רנן עבד בשקידה והיה כותב פורה ביותר. בגיל שישים, לאחר השלמתו של פרויקט מונומנטלי אחד (היסטוריה של הנצרות בשמונה כרכים), הוא המשיך למשימה כבדה לא פחות - כתיבת ההיסטוריה של עם ישראל. חמישה כרכים של חיבור זה ראו אור, השניים האחרונים מביניהם לאחר מותו של רנן. חיבור היסטורי זה אינו נקי מטעויות אולם חשיבותו העיקרית היא בעיסוקו בהתפתחות של הרעיון הדתי היהודי.

בשנותיו האחרונות זכה רנן לכיבודים רבים, כולל אות לגיון הכבוד. ב-1892 נפטר לאחר מחלה ממנה סבל מספר שנים. הוא נקבר בבית הקברות של מונמארטר. לאחר מותו ראו אור, פרט לשני הכרכים האחרונים בהיסטוריה של עם ישראל, גם אסופת מכתביו לאחותו הנרייט, מכתביו לחברו ברתלו וספר על מדיניותו של פיליפ היפה בענייני דת.

הגדרת הלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהרצאה שנשא בסורבון ב-11 במרץ 1882 הציג רנן תשובה משלו לשאלה מהי אומה. לפי רנן, אומה היא לא יותר מקבוצת אנשים בעלי רצון לחיות יחד. הגדרה זו מנוגדת לזו הגרמנית של פיכטה, שמתיימרת להגדיר אומה במונחים אובייקטיביים של גזע או קבוצה אתנית. רנן אמר את הדברים בהקשר הפוליטי של הסכסוך בין צרפת וגרמניה סביב הבעלות על אלזס-לורן. הוא קבע כי עצם קיומה של אומה (הווה אומר, של לאומיות) עומד ל"משאל עם יומי" ותלוי ברצונם של חבריה: "האדם הוא הכל ביצירת הדבר הקדוש הזה, המכונה עם". עם זאת הוא איננו רואה בלאומיות חוזה תועלתני בין יחדים אלא מדגיש את הפן הרגשי שבה : "שיתוף האינטרסים מהווה ללא ספק קשר איתן בין בני האדם. אך האם די בשיתוף זה על מנת ליצור לאום? איני סבור כך. שיתוף האינטרסים יוצר את חוזי המסחר. בלאום קיים משהו מן הרגש" והוא רואה בעבר המשותף מרכיב הכרחי בלאומיות: "זיכרון ביצועם של מעשים גדולים שמומשו יחד בעבר, הצימאון להוסיף ולעשות עוד כמותם – אלו הם התנאים העיקריים להיות עם" וכן ""עבר הרואי, אישים גדולים, תהילה – זהו ההון החברתי שעליו יש להשתית רעיון לאומי".

יחסו ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבי רנן העוסקים בשפות השמיות ובהיסטוריה שמית נגועים במידה מסוימת של אנטישמיות. רנן מתאר את הגזעים השמיים כנחותים ומביע דעות קדומות וקביעות לא מדעיות לגבי היהודים. המונח אנטישמיות עצמו, נטבע לראשונה ככל הנראה על ידי מוריץ שטיינשניידר כביקורת על רנן.

בין אם היה אנטישמי ובין אם לא, לרנן תרומה ניכרת להכרת היהדות בקרב משכילי אירופה, כפי שבאה לידי ביטוי בתרגומיו הרבים, כמו גם ב"היסטוריה של עם ישראל" שחיבר ובחקר השפה העברית עצמה.

ספרו "על לאומיות וזהות יהודית" תורגם לעברית בידי חיים ריינגוורץ וראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2009.

ספרו "אני קהלת: חיבור על תקופתו ועל אופיו של ספר קהלת" תורגם לעברית בידי שי סנדיק ויצא לאור בהוצאת נהר ספרים בשנת 2011.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Histoire générale et systèmes comparés des langues sémitiques (1845)
  • Études d'histoire religieuse (1857)
  • De l'origine du langage (1858)
  • Essais de morale et de critique (1859)
  • Le Cantique des cantiques - translation - (1860)
  • Vie de Jésus (1863)
  • Life of Jesus (English translation)
  • Prière sur l'Acropole - Prayer on the Acropolis (1865)
  • Mission de Phénicie (1865-1874)
  • L'Antéchrist (1873)
  • Caliban (1878)
  • Histoire des origines du Christianisme - 8 volumes - (1866-1881)
  • Histoire du peuple d'Israël - 5 volumes - (1887-1893)
  • Eau de Jouvence (1880)
  • Souvenirs d'enfance et de jeunesse (1884)
  • Le Prêtre de Némi (1885)
  • Examen de conscience philosophique (1889)
  • La Réforme intellectuelle et morale (1871)
  • Qu'est-ce qu'une nation? (1882)
  • L'avenir de la science (1890)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]