באסטר קיטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
באסטר קיטון

באסטר קיטוןאנגלית: Buster Keaton;‏ 4 באוקטובר 1895 - 1 בפברואר 1966) היה שחקן ובמאי ראינוע קומי אמריקאי פופולרי ומשפיע. קיטון יצר קומדיה פיזית, אך שמר על פרצוף חסר הבעה, שהביא לו את הכינוי "פני אבן". עבודתו החדשנית כבמאי תרמה תרומה חשובה להתפתחות אומנות הקולנוע. על אף שנעשו בטרם הומצא הפסקול ממשיכים סרטיו להיות נצפים ומוערכים על ידי חובבי הקולנוע, וסרטים כמו "הגנרל" (1927), או "הנווט" (1924) נחשבים לנכסי צאן ברזל של הקומדיה הקולנועית לדורותיה.

נעורים וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיטון נולד כ-"ג'וזף פרנסיס קיטון", לג'וזף האלי קיטון ומיירה אדית' קאטלר. אביו היה אומן וודביל נודד. ביחד עם הארי הודיני היה אביו שותף ללהקה נודדת שנקראה "להקת הרפואה של שבט המוהוק", שהופיעה על הבמה, ובמהלך ההופעה קידמה מכירת תרופות פטנט. קיטון נולד בעיירה פיקווי שבקנזס, בה הופיעה הלהקה. כיום משמשת העיירה כמוזיאון למורשתו של קיטון, על אף שבית ההארחה בו נולד קיטון נהרס בסופת טורנדו. העיירה היא כה זעירה עד שפסטיבל קיטון השנתי נערך בעיירה השכנה איולה.

את הכינוי "באסטר" קיבל קיטון מהודיני ששימש כסנדקו, כאשר היה בן שישה חודשים, והתגלגל במורד גרם מדרגות מבלי להפגע. באותה העת היה פירוש המילה "נפילה". הביוגרף של קיטון, מאריון מיד, מצא כי הודיני לא היה כלל באותה העת במסע הופעות הוודביל של להקת רופאי המוהוק, וכי המדובר במיתוס שיצר קיטון.

בגיל שלוש החל קיטון להופיע עם הוריו במופע וודביל שנקרא "שלושת הקיטונים". מיירה ניגנה בסקסופון בעוד שג'ו ובאסטר הופיעו על הבמה. במהלך ההופעה היה באסטר מתגרה בג'ו ולא מציית לפקודותיו, וג'ו היה משליך אותו על התפאורה, אל בור התזמורת או אף אל הקהל. עוד מגיל צעיר למד קיטון את סודות הנפילה הבטוחה, ומעולם לא נפגע על הבמה. בשנים מאוחרות יעלו האשמות כנגד ג'ו על התעללות בבאסטר במהלך המופע. קיטון עצמו טען כי לא היה מדובר בהתעללות, וכי נפילה בטוחה היא עניין של אימון ותזמון. למעשה, קיטון טען כי כל כך נהנה מהעניין, בתור פעוט, שהתחיל לצחוק בשעה שהושלך על הבמה, ושם לב כי כאשר לא צחק, הדבר גרר תגובה חיובית יותר מהקהל, וכך החל לאמץ לעצמו את הפרצוף חסר ההבעה שהיה לסמלו המסחרי.

המופע פעל בניגוד לחוקים האוסרים על שימוש בילדים עם וודביל. אך למרות זאת, ולמרות סיור הופעות כושל באנגליה היה קיטון הנער כוכב במה ידוע, עד כדי כך שכאשר ניסו מיירה וג'ו להחליפו באחיו, דרש הקהל את באסטר ולא איפשר זאת. כבר כשהיה בן שש שונה שמו של המופע ל"באסטר, ואיתו ג'ו ומיירה קיטון"

כאשר היה קיטון בן 21 הביא האלכוהוליזם של אביו לפירוק המשפחה. באסטר עזב לניו יורק והחל להופיע בראינוע.

עידן הסרט האילם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1917 פגש באסטר בקומיקאי העולה רוסקו ארבוקל באולפני תלמדג' בניו יורק, בהם יצר ארבוקל סרטים. הוא נשכר ככוכב משנה, ואיש פעלולים. קיטון וארבוקל הפכו לידידי נפש, וקשר זה עמד במבחן קשה כאשר נשפט ארבוקל על הריגת צעירה, ועל אף שזוכה, איבד את מעמדו ככוכב ואת משפחתו.

אין לדעת בכמה סרטים היה קיטון מעורב באותה התקופה. חלק גדול מן הסרטים אבד (בין היתר בשל האיסור על הקרנת סרטי ארבוקל לאחר השערוריה שנקשרה בשמו). אחד מן הסרטים, "הקצב הצעיר" (1917) הצליח מאוד. המדובר בכמות רבה של סרטים שנעשו בין 1917 ל-1919.

לאחר שהצליח מאוד בסרטיו עם ארבוקל, קיבל מן המפיק ג'וזף שנק, שהפיק את סרטי ארבוקל, סטודיו משלו, שנקרא "סטודיו קיטון". במסגרת זו צילם קיטון סידרה של קומדיות קצרות בנות כחצי שעה. לאחר הצלחת סדרה זו של קומדיות, שצולמו בין 1920 ל-1922, עבר קיטון ליצירת סרטים באורך מלא. סרטים אלו הפכו את קיטון לאחד הקומיקאים המפורסמים בעולם. באותה העת נחשב לאחד משלושת הקומיקאים הידועים, לאחר צ'ארלי צ'פלין והרולד לויד.

סרטיו הידועים כוללים את "הכנסת האורחים שלנו" (1923), "הנווט" (1924), "שרלוק הצעיר" (1924), "איש המצלמה" (1928) "סטימבואט ביל הצעיר" (1928) ו"הגנרל" (1927). "הגנרל" המתרחש במלחמת האזרחים האמריקנית נחשב ליצירת המופת של קיטון, והוא משלב קומדיה פיזית, עם אהבתו של קיטון לרכבות. עם כל זאת, חלק מסרטים אלו היו כשלונות קופתיים. סגנונו של קיטון היה מתוחכם מדי לקהל צופי הראינוע שהתרגלו לקומדיות סלפסטיק בהן מוטחות עוגות בפרצופי שוטרים שמנים.

כאשר החל השימוש בהפסקול, נראה היה כי דמותו הקולנועית של קיטון, שנחן בקול ערב, תסגל עצמה להמצאה החדשה, שלא כדמותו של "הנווד" הצ'פליני, שנראה היה כי לא תשרוד.

נישואיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1921 נישא קיטון לנטלי תלמדג', אחותה של כוכבת הראינוע נורמה תלמדג' שהייתה נשואה למפיק ג'ו שנק, שהיה הבעלים של האולפן בו עבד קיטון. לאחר לידת בנם השני החלו הנישואים להתערער. בשנת 1932 התגרש הזוג, ונטלי נטלה לעצמה את כל ההון שרכש קיטון בשנות תהילתו. בית המשפט אסר על קיטון להתראות עם ילדיו.

בשנת 1933 נישא קיטון למיי סקריבן, ששימשה כאחות בעת שעבר משבר הקשור באלכוהוליזם. כאשר התגרשו בשנת 1936 נטלה סקריבן את שארית רכושו של קיטון.

בשנת 1940 נישא קיטון לאלינור נוריס, שהייתה צעירה ממנו ב-23 שנים. היא סייעה לו לשקם את חייו ואת הקריירה שלו, ונישואים אלו נמשכו עד מותו של קיטון. בין 1947 ו-1954 הופיע הצמד כזוג בקירקס מדרנו בפריז.

עידן הקול והטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולפני קיטון נרכשו על ידי חברת MGM בשנת 1928, והוא נאלץ לעבוד במסגרת שיטת "האולפנים הגדולים", באווירה שונה לחלוטין מן החופש האומנותי לו היה רגיל עד אז. הוא לא יכול היה לעמוד בכך, ופנה אל האלכוהול, דבר שהביא לאובדן כוחו היצירתי, ואף לאשפוז פסיכיאטרי בשנת 1937. בתוך מספר שנים אבדה תהילתו, והוא בילה את שנות השלושים באלמוניות יחסית, ככותב קטעי הומור עבור קומדיות שונות. קטעים שכתב קיטון מצויים בסרטי האחים מרקס "לילה באופרה" (1935) "האחים מרקס בקירקס" (1939) ו"האחים מרקס במערב הפרוע" (1940). כן כתב עבור הקומיקאי רד סקלטון. בשנת 1940 הופיע בסרט "הנבל עדיין רדף אחריה", מול הקומיקאי ריצ'רד קרומוול. מעת לעת היה מופיע בסרטים קצרים שלא זכו להצלחה.

לאחר שאשתו השלישית הצליחה בשיקומו, הצליח לחזור אל המסך, בהופעות אורח בסרטי קולנוע וטלוויזיה. בשנים 1950 ו-1951 הופיע בסדרות טלוויזיה "המופע של באסטר קיטון" ו"לחיות עם באסטר קיטון", אך למרות הצלחתן של הסדרות ביטל אותן קיטון כי לא יכול היה לייצר קומדיה ברמה גבוהה מדי שבוע.

בשנת 1952 שיחק לצד צ'ארלי צ'פלין בקומדיה בעלת המאפיינים הטראגיים "אורות הבמה". בקומדיה זו שיחק לצד צ'פלין (בפעם היחידה בה נפגשו שני כוכבי הראינוע על הבמה), כחצי מזוג בדרנים נוגע ללב המתגברים על מכשולים על מנת לסייע לרקדנית צעירה (קלייר בלום). הסרט מציג את צ'פלין וקיטון כמי שזמנם חלף, ומסתיים במותו של צ'פלין על הבמה. הצלחת הסרט הביאה לתחיית הקריירה של קיטון. החל עניין בסרטיו הישנים, והוא שימש כדמות אורח נדרשת בקומדיות הוליוודיות. הוא מצא פרנסה טובה ביצירת תשדירי פרסומת לטלוויזיה, ובהופעות בפסטיבלי קולנוע, וברטרוספקטיבות לסרטיו. עוד בימי חייו הופיע הסרט "סיפורו של באסטר קיטון" (1957) בו גולמה דמותו על ידי הקומיקאי דונלד או'קונור. בשנת 1965 שיחק בסרט הקצר "The Railrodder" בו החיה את אומנות הסלפסטיק של הסרט האילם מימי הצלחתו. באסטר קיטון היה מעשן כבד ובשנת 1966 הוא מת מסרטן הריאות, אך הספיק לפרסם ביוגרפיה בשם "עולם הסלפסטיק המופלא שלי".

מורשתו של קיטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיטון, צ'פלין ולויד זכורים כחדשנים הגדולים בקומדיה של הראינוע. רבים סבורים כי מבין השלושה קיטון יצר את הקומדיות החדשניות יותר. הדואר של ארצות הברית כיבד את זכרו של קיטון בבול דואר הנושא את דיוקנו בשנת 1964 שעוצב על ידי הקריקטוריסט אל הירשפלד.

קומיקאים רבים הושפעו מקיטון, ובהם אלק גינס, פיטר סלרס, בלייק אדוארס וג'קי צ'אן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • באסטר קיטון, "מדוע אינני מחייך לעולם", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985. עמ' 142-151.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא באסטר קיטון בוויקישיתוף