פדריקו פליני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
פדריקו פליני, 1965

פדריקו פליניאיטלקית: Federico Fellini;‏ 20 בינואר 1920 - 31 באוקטובר 1993) היה במאי קולנוע איטלקי, שנחשב אחד מיוצרי הקולנוע הגדולים ביותר בכל הזמנים, והפך לאגדה באיטליה מולדתו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליני נולד ב-20 בינואר 1920 להורים מן המעמד הבינוני ברימיני שהייתה באותה תקופה עיירה קטנה על הים האדריאטי. אביו של פליני, אורבנו פליני (1894-1956), בן למשפחת איכרים רומנגולית ובעלי אדמות מגמבטולה, עבר לרומא ב-1915 כאופה מתלמד למפעל הפסטה פנטנלה. אימו, אידה ברביאני (1996-1984), הגיעה ממשפחה קתולית בורגנית של סוחרים רומנים. למרות התנגדות תקיפה מצד משפחתה, היא ברחה להתחתן עם אורבנו ב-1917 וחייה עם משפחתו בגמבטולה. לאחר שנה הם התחתנו חתונה אזרחית עם טקס דתי בכנסיית סנטה מריה מג'ורה שברומא. הזוג התמקם ברימיני איפה שאורבנו נהיה איש מכירות נודד וספק סיטונאי. לפליני היו שני אחים: ריקארדו (1921-1991), במאי דוקומנטרי ב-RAI Televisions, ומריה מדלנה (1929-2002).

ב-1924, פליני התחיל בית ספר יסודי עם האחיות של וינצ'נזו ברימיני לאחר שנתיים בבית הספר הציבורי קרלו טוני. פליני היה תלמיד קשוב שבילה את זמנו הפנוי בציור, בימוי הצגות בובות ובקריאת II corriere dei piccolo, מגזין ילדים פופולארי שהציג קריקטורות אמריקאיות טיפוסיות על ידי וינסור מקיי, ג'ורג' מקמנוס ופדריק בור אופר. לנמו הקטן של מקיי הייתה השפעה ישירה על עיר של נשים בזמן שחוליגן שמח היה השראה ויזואלית לגלסומניאה בלה סטראדה. ב-1926, הוא גילה את עולמו של גראנד גוויגנול (Grand Guigdol), הקירקס עם פיירינו הליצן, והסרטים. Macicte all’Inferno של גווידו בריגנון (1926), הסרט הראשון שהוא ראה, יסמן אותו בדרכים שקשורות לדנטה וקולנוע במהלך הקריירה שלו.

לאחר שנרשם לצ'זארה של גינאסיו ג'וליו בשנת 1929, התיידד עם לואיג'י 'טיטה' בנזי (Luigi ‘Titta’ Benzi), לאחר מכן עורך דין בולט ברימיני ומודל לטיטה הצעיר ב"זיכרונות" (1973). באיטליה של מוסוליני, הפכו פליני וריקרדו לחברי Avanguardista, קבוצת הנוער הפשיסטית שהייתה חובה לזכרים. הוא ביקר ברומא עם הוריו בפעם הראשונה בשנת 1933, אותה שנה של מסע הבכורה של SS REX, קו אוקייני טראנסאטלנטי שמוזכר ב"זיכרונות". יצור הים שנמצא על החוף בסוף "לה דולצ'ה ויטה" (1960) נוצר בהשראת דג ענק שנמצא נטוש בחופי רימיני בזמן סופה ב-1934. למרות אירועי מפתח שפליני אימץ בילדותו ובהתבגרותו, בסרטים כגון "הבטלנים" (1953), "½8" (1963), ו"זיכרונות" (1973), הוא התעקש כי זיכרונות אוטוביוגרפיים כאלה היו המצאות: "זה לא זיכרון השולט בסרטי. לומר כי הסרטים שלי הם אוטוביוגרפיים הוא חיסול קליל מדי, סיווג חפוז. נראה לי כי המצאתי כמעט הכל: ילדותו, אופיו, נוסטלגיות, חלומות, זיכרונות, עבור התענוג של להיות מסוגל לספר להם"

בשנת 1937, פתח פליני את פבו, חנות דיוקנאות ברימיני עם הצייר דמוס בוניני. המאמר ההומוריסטי הראשון שלו הופיעה ב"גלויות לקוראים שלנו", פינה בעיתון Domenica del corriereשל רימיני. בהחלטה על קריירה ככותב בדיחות וקריקטוריסט , נסע פליני לפירנצה בשנת 1938 שם הוא פרסם את הקריקטורה הראשונה שלו ב 420 השבועי. לאחר שנכשל במבחן התרבות הצבאי שלו, הוא סיים את לימודיו בתיכון ביולי 1938 לאחר ההכפלה של הבחינה.

בספטמבר 1939, הוא נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת רומא כדי לשמח את הוריו אם כי הביוגרף הוליס אלפרט דיווח כי "אין כל תיעוד שאי פעם השתתף בכיתה שלו". לאחר שמוקם במשפחה פנסיונרית, הוא פגש עוד אחר מידידיו לכל החיים, הצייר רינלדו גלנג (Rinaldo Geleng). עניים מרודים, הם איחדו כוחות, אך ללא הצלחה, כדי לצייר סקיצות של לקוחות של מסעדות ובתי קפה. פליני בסופו של דבר מצא עבודה ככתב טירון בעיתון היומי Il Piccolo and Il Popolo di Roma אך עזב אחרי תקופה קצרה, עקב שיעמום על ידי הקצאות חדשות בית המשפט המקומיות.

ארבעה חודשים לאחר פרסום המאמר הראשון שלו ב Marc'Aurelio מגזין ההומור רב ההשפעה הדו שבועי, הוא הצטרף למערכת, להצלחה עם טור קבוע בשם "האם אתה מקשיב למה שיש לי לומר?" כפי שתואר "הרגע הקובע בחייו של פליני" הוא נהנה מתעסוקה יציבה בין השנים 1939 ל-1942, אינטראקציות עם סופרים, אנשי בדיחות ותסריטאים הובילו בסופו של דבר הזדמנויות בעסקי השעשועים והקולנוע. בין משתפי הפעולה שלו על לוח העריכה של המגזין היו הבמאי לעתיד אטורה סקולה (Ettore Scola), תאורטיקן מרקסיסט והתסריטאי צ'זארה זבטיני (Cesare Zavattini), וברנרדינו זאפוני (Bernardino Zepponi), שעתיד לכתוב תסריטים בשביל פליני. עריכת ראיונות עבור CineMagazzino גם הוכיח את עצמה כאשר התבקש לראיין את אלדו פבריצי (Aldo Febrizi), השחקן הפופולרי באיטליה, יחסי הקרבה המידיים הביאו לשיתוף פעולה מקצועי.

קריירה וחייו הבוגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1940 שלח אורבנו את אשתו ומשפחתו לרומא לחלוק דירה עם בנו, בעוד הוא נשאר לשמור על עסקיו ברימיני. פליני ורוג'רו מקארי (Ruggero Maccari), שגם היה בצוות של מארק אאורליו, התחילו לכתוב מערכונים לרדיו ובדיחות לסרטים. עדיין לא בן 20 בזרתו של פבריצי, השיג פליני את הקרדיט הראשון שלו ככותב קודמיה ב"חלומו של פיראט" (Il pirate sono io) של מריו מאטולי (Mario Mattoli). תוך כדי התקדמות מהירה בהשתתפות בסרטים, המעגל המקצועי שלו התרחב וכלל את הסופר ויטליאנו ברנקטי (Vitaliano Brancati) והתסריטאי פיירו טליני (Piero Tellini). עם הכרזתו של מוסוליני על מלחמה נגד צרפת ואנגליה ב-10 ביוני 1940, הוא גילה את "הגלגול" של קאפקה, גוגול, ג'ון סטיינבק וויליאם פוקנר ובנוסף סרטים צרפתיים של מרסל קרנה, רנה קלייר וז'וליאן דוביבייה. ב-1941 הוא פרסם את Il mio amico pasqualino, ספר בעל 74 עמודים המתאר את ההרפתקאות האבסורדיות של pasqualino, אלטר אגו שלו.

בעוד כותב לרדיו ומנסה להתחמק מגיוס, פליני פוגש את אשתו לעתיד, ג'ולייטה מאסינה (Giulietta Masina), בסטודיו במשרדי EIAR (תאגיד שידורי רדיו איטלקי) בסתיו 1942. מתוגמלת היטב כקולה של פאלינה בתוכנית הרדיו של פליני, קיקו ופאלינה, מאסינה נודעה בשידורי קומדיות מוזיקליות שעודדו קהל שהיה מדוכא מהמלחמה. בנובמבר 1942, פליני נשלח ללוב שהייתה תחת שליטתה של איטליה הפאשיסטית, כדי לעבוד בסרט I cavalieri de deserto (אבירי המדבר, 1942), בבימויו של אוסוולדו ולנטי (Osvaldo Valenti) ופיירו טאלאמו (Piero Tellini). פליני בירך על ההזדמנות שאפשרה לו "לארגן לעצמו עוד דחייה לצו הגיוס שלו". אחראי על שכתוב בתסריט, הוא גם ביים את הסצנות הראשונות של הסרט. כשטריפולי נפלה למצור תחת כוחות בריטיים, הוא ושותפיו לסרט נמלטו במטוס גרמני שטס לסיציליה. הרפתקאותיו באפריקה, שלאחר מכן פורסמו אצל מארק אאורליו כ"הטיסה הראשונה", סמנו את "הצמיחה של פליני חדש, לא עוד רק תסריטאי, עובד ורושם בשולחנו, אלא במאי בשטח".

פליני הלא פוליטי סוף סוף שוחרר מהגיוס כאשר מתקפה אווירית של בעלות הברית על בולוניה הרסו את הרישומים הרפואיים שלו. פליני וג'ולייטה התחבאו בדירה של דודה שלה עד נפילתו של מוסוליני ב-25 ביולי 1943. לאחר 9 חודשים הזוג התחתן ב-30 באוקטובר 1943. כמה חודשים לאחר מכן, מאסינה נפלה במדרגות וסבלה מהפלה. היא ילדה בן, פיירפדריקו, ב-22 במרץ 1944 אך הילד מת מדלקת במוח שלושה שבועות לאחר מכן. לטרגדיה היו השלכות רגשיות ואמנותיות מתמשכות.

התמחות ניאו ריאליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שחרור רומא על ידי בעלות הברית ב-4 ביוני 1944, פליני ואנריקו דה סיטה (Enrico De Seta) פתחו את חנות הפרצופים המצחיקים, שם הם שרדו את המיתון שלאחר המלחמה בציור קריקטורות של חיילים אמריקאים. הוא נהיה מעורב בניאו ריאליזם איטלקי כאשר רוברטו רוסליני (Roberto Rossellini), שעבד על סיפורים של שנה שעברה (רומא המאוחרת, עיר פרזות), פגש את פליני בחנות שלו וביקש ממנו לכתוב בדיחות ודיאלוגים לתסריט. מודע למוניטין של פליני כהמוזה היצירתית של אלדו פבריצי, רוסליני גם ביקש ממנו לנסות לשכנע את השחקן לשחק את דמותו של האב גוויספו מורוסיני, כומר הקהילה שהוצא להורג על ידי הSS ב-4 באפריל 1944.

ב-1947, פליני וסרג'יו אמידאי (Sergio Amidei) היו מועמדים לאוסקר על התסריט של רומא עיר פרזות.

עובד כתסריטאי ועוזר במאי על פייסות של רוסליני ב-1946, הופקד בידי פליני לצלם את הסצנה הסיציליאנית במאירו. בפברואר 1948, הוא הוכר למרסלו מסטרויאני (Marcello Mastroianni), דאז שחקן תיאטרון צעיר הופיע במחזה עם ג'ולייטה מאסינה. לאחר שהשיג יחסי עבודה קרובים על אלברטו לטואדה (Alberto Lattuada), פליני עזר לכתוב את ללא רחמים ואת התחנה על נהר הפו. פליני גם עבד עם רוסליני על סרט האנתולוגיה L’Amor (1948), כעוזר בכתיבת התסריט בקטע אחד ששמו "הנס", כדי לשחק את התפקיד של וגבונד רוג שנחשב בטעות כקדוש על ידי מגנני, פליני היה צריך לצבוע את שיערו השחור לבלונדיני.

סרטיו המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1950 פליני הפיק וביים בשיתוף עם אלברטו לטואדה את "אורות הורייטה" (Luci del varietà), הפיצ'ר הראשון שלו. קומדיית אולפן שהוקם בעולמם של אנשי מופעים שעושים עבודות מזדמנות, בתפקידים הראשיים, ג'ולייטה מאסינה ואשתו של לאטואדה, קרלה דל פוגיו (Carla del Poggio). החשיפה שלו לביקורות גרועות והפצתו המוגבלת היוו אסון לכל הנוגעים בכך. חברת ההפקות פשטה את הרגל והשאירה את פליני ואת לטואדה עם חובות של עשור. בפברואר 1950, "פאיזה" קיבל מועמדות לאוסקר על התסריט מאת רוסליני, סרג'יו אמידיי ופליני.

לאחר שטס לפריז לכנס תסריטאים עם רוסליני על "אירופה 51", פליני התחיל את ההפקה על "השייח הלבן" בספטמבר 1951, הפיצ'ר הראשון בבימויו הבלעדי. הסרט, בכיכובו של אלברטו סורדי (Alberto Sordi), הוא גרסה מתוקנת של טריטמנט שנכתב לראשונה על ידי מיקלאנג'לו אנטוניוני ב-1949 והתבסס על הפוטומורנציה, רצועת האנימציה המצולמת, רומנסות פופולריות באיטליה של אותה תקופה. המפיק קרלו פונטי הפקיד בידי פליני וטוליו פינלי (Tullio Pinelli) לכתוב את התסריט אך אנטוניוני דחה את הסיפור שהם פיתחו. עם אניו פלאיאנו (Ennio Flaiano), הם עיבדו את החומר לסאטירה קלילה על זוג שנישא לאחרונה איוון וונדה קאוואלי (Leopoldo Trieste, Brunello Bovo) המגיע לרומא כדי לבקר את האפיפיור. המסכה הצדקנית של איוון של כבוד במהרה נהרסה על ידי האובססיה של אשתו אל השייח הלבן המודגשת על ידי המוזיקה של נינו רוטה (Nino Rota). הסרט נבחר לפסטיבל קאן (בין הסרטים שהתחרו היה "אותלו" של אורסון וולס) ולאחר מכן הוצא משם. לאחר שהוקרן בפסטיבל ונציה, הוא נקטל על ידי הביקורות ב"אווירה של משחק כדורגל". מבקר אחד הצהיר שלפליני אין ולו כישרון אחד הנחוץ לבימוי קולנוע.

ב-1953, "הבטלנים" מצא חן בעיני הביקורות והציבור, זה הבטיח את ההפצה הבינלאומית הראשונה של פליני.

מעבר לניאו ריאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליני ביים את "לה סטרדה" על פי תסריט שכתב ב-1952 עם פינלי ופלאיאנו. במהלך שלושת השבועות האחרונים של הצילומים, פליני חווה את הסימנים הראשונים של דיכאון קליני חמור. בעזרת אשתו, התחייב לתקופה קצרה של טיפול בפסיכולוגיה פרוידיאני אצל הפסיכואנלטיקאי אמיליו סרוודיו (Emilio Servadio).

פליני ליהק את השחקן האמריקאי ברודריק קרופורד לשחק בתפקיד של מזדקן ב"הרמאים" (Il Bidone). מבוסס חלקית על סיפורים ששמע מגנב עלוב בזמן ההפקה של לה סטרדה, פליני פיתח את התסריט לתהליך איטי שמסתיים במוות בבדידות. כדי לגלם את "הפנים הטרגיות" של התפקיד, פליני בחר בהמפרי בוגארט, אך לאחר שגילה את סרטן הריאות של השחקן, הוא בחר בקרופורד אחרי שראה את פניו בכרזה של "כל אנשי המלך" (All the King’s Men) מ-1949. צילומי הסרט היו מלווים בקשיים שנבעו מהאלכוהוליזם של קרופורד. לאחר שנקטל באכזריות על ידי המבקרים בפסטיבל ונציה ה-16, הסרט כשל בקופות ולא קיבל הפצה בינלאומית עד 1964.

במהלך הסתיו, פליני חקר ופיתח טריטמנט שהתבסס על עיבוד לרומן של מאריו טובינו (Mario Tobino), The Free Woman of Magliano. ממוקם במוסד משוגעים לנשים, תומכים כלכליים החשיבו את הנושא כחסר פוטנציאל והפרויקט ננטש.

בהכנות ל"לילות כביריה" באביב 1956, פליני גילה על מות אביו מדום לב בגיל 62. בהפקתו של דינו דה לורנטיס (Dino De Laurentiis ) ובכיכובה של ג'ולייטה מאסינה, הסרט שאב השראה מדיווחי חדשות על ראש כרות של אישה שנקלטו באגם ומסיפורים של וונדה, זונה משכונת עוני שפליני פגש על הסט של "הרמאים". פייר פאולו פאזוליני (Pier Paolo Pasolini) נשכר כדי לתרגם את התסריט של פלאיאנו ופליני לדיאלקט רומי וכדי לפקח על תחקיר בפרוורים העניים של רומא. הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר והביא למאסינה את פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן.

עם פינלי, הוא פיתח את "מסע עם אניטה" עבור סופיה לורן וגרגורי פק. "המצאה שנולדה מתוך אמת אינטימית", התסריט התבסס על חזרתו של פליני לרימיני עם פילגש, כדי להשתתף בהלוויה של אביו. בשל חוסר הזמינות של לורן, הפרויקט נגנז והושב 25 שנה אחרי בתור "נאהבים ושקרנים" (1981), קומדיה בבימויו של מאריו מוניצ'לי (Mario Monicelli ) עם גולדי הון וג'יאנקרלו ג'יאניני (Giancarlo Giannini). עבור אדוארדו דה פיליפו (Eduardo De Filippo), הוא שכתב את התסריט של Furtunella כדי להקל על הרגישות של מאסינה.

תופעת הוליווד בטיבר ב-1958 כאשר אולפנים אמריקאים הרוויחו מכוח עבודה זול שנמצא ברומא היוותה רקע לצלמי עיתון לקחת צילומים של סלבריטאים בויה ונטו. השערוריה שעוררה רקדנית טורקית, Haish Nana’s על ידי אלתור סטרפטיז במועדון לילה תפס את דמיונו של פליני: הוא החליט לסיים את התסריט שלו שהיה בתהליך כתיבה, "מורלדו בעיר", ב"אורגיה" שנמשכת כול הלילה בווילה ליד הים. התמונות של פיירלואיג'י פרטורלון (Pierluigi Praturlon) של אניטה אקברג מדשדשת בלבוש מלא במזרקת טרווי סיפקה השראה נוספת לפליני ולכותבי התסריט שלו. לאחר ששינה את הכותרת ל"לה דולצ'ה ויטה", פליני נפגש במהרה עם המפיק שלו לליהוק: הבמאי התעקש על מסטרויאני שהיה יחסית לא ידוע ואילו דה לורנטיס רצה את פול ניומן כהבטחה להשקעה שלו. לאחר שהגיעו למבוי סתום, דה לורנטיס מכר את הזכויות לאיל ההפצה אנג'לו ריזולי. הצילומים החלו ב-16 במרץ 1959 עם אניטה אקברג עולה במדרגות המובילות לכיפה של סנט פטרוס בסט תפאורה ענקי שנבנה באולפני צ'ינה צ'יטה. הפסל של ישו שהוטס על ידי מסוק מעל רומא לכיכר הוותיקן שאב את ההשראה שלו מאירוע תקשורתי ממשי ב-1 במאי 1956 שפליני היה עד לו. הצילומים הושלמו ב-15 באוגוסט בחוף נטוש בפאסו אוסקורו עם דג מוטנטי נפוח שעוצב על ידי פיירו גראדי.

"לה דולצ'ה ויטה" שבר את שיא שוברי הקופות. למרות המחירים המופקרים של 1000 לירטות, ההמון נדחק לתור למשך שעות לראות סרט "ללא מוסר" לפני שהצנזורה אוסרת אותו. בהקרנה בלעדית במילאן ב-5 בפברואר 1960, צופה נסער ירק על פליני בזמן שאחרים צעקו עלבונות. לאחר שגונה על ידי שמרנים ימנים, תת-השר דומניקו מאג'רי מהדמוקרטים הנוצרים דרש סבלנות כלפי הנושאים השנויים במחלוקת של הסרט. רשויות של הוותיקן התנגדו, l’Osservatore Romano, בקשו צנזורה בעת שמועצת הכמרים של קהילת רומא והמועצה הגניאולוגית של אצילי איטליה תקפו את הסרט. באחד המקרים שתועדו היו מעורבים חוות דעת חיוביות שנכתבו על ידי הישועים של סן פדלה, להגנה על "לה דולצ'ה ויטה" היו כמה השלכות. בתחרות בקאן שגם השתתף "ל'אוונטורה" (L’Awentura) של מיקלאנג'לו אנטוניוני, הסרט זכה בפרס דקל הזהב שניתן לו על ידי המנחה ז'ורז' סימנון. הסופר הבלגי מיד הותקף על ידי קהל הפסטיבל.

אמנות סרטים וחלומות (1961-1969)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגלית גדולה עבור פליני לאחר תקופת הניאו ריאליזם שלו (1950-1959) הייתה עבודתו של קארל יונג (Carl Jung). לאחר שנפגש עם הפסיכואנלטיקאי ארנסט ברנהארד בתחילת 1960, הוא קרא את האוטוביוגרפיה של יונג, זכרונות, חלומות, השתקפויות. ברנהארד גם המליץ לפליני להתיעץ עם ה-I Ching ולשמור תיעוד של חלומותיו. מה שפליני קיבל כתפיסות חושיות שלו פורשו כעת כביטויים נפשיים של התת-מודע שלו. המיקוד העמוק של ברנהארד על הפסיכולוגיה של יונג השפיע מאוד על סגנונו הבוגר של פליני וסימן את נקודת החזרה שלו מניאו ריאליזם לעשיית קולנוע הקשורה לחלומותיו ולתת מודע. להנחות היסוד של יונג על נשיות וגבריות בתת-המודע של המין השני, תפקידם של הארכיטיפים והתת מודע הקולקטיבי השפיעו באופן ישיר על סרטים כגון ½8 (1963), "ג'ולייטה של הרוחות" (1965), "סאטיריקון" (1969), "קאזאנובה" (1976) ו"עיר הנשים" (1980).

על ידי ניצול ההצלחה של "לה דולצ'ה ויטה", בעל הממון אנג'לו ריזולי הקים ב-1960 את פדריז (Federiz), חברת קולנוע עצמאית בשביל פליני ובשביל מנהל ההפקות קלמנטה פרקסי (Clemente Fracassi) כדי לגלות כשרונות חדשים. למרות הכוונות הטובות ביותר, המערכת השמורה וכישרונות העסקים אילצו את החברה להיסגר מיד לאחר ביטול הפרויקט של פאזוליני, "אקטונה" (1961).

לאחר שהורשע כ"חוטא בציבור" על "לה דולצ'ה ויטה", פליני הגיב עם "הפיתויים של דוקטור אנטוניו", סרט קצר שנכלל באנתולוגיית הסרטים "בוקאצ'יו 70" (Boccaccio 70). הסרט הראשון שלו בצבע, היה זה פרויקט בלעדי של פדריז. מוחדר עם הסאטירה הסוריאליסטית שאפיינה את עבודתו של פליני הצעיר אצל מארק אאורלו, הסרט לעג לגבר שמרן הלוחם בתועבה שהשתגע בזמן שניסה לצנזר כרזת פרסומת לחלב שעליה התנוססה תמונה של אניטה אקברג.

במכתב שכתב לשותפו לעבודה ברונלו רונדי (Brunello Rondi) ב-1960, ציין פליני לראשונה רעיון לסרטו על איש שסובל מחסימה יצירתית: "ובכן- בחור (כותב? כול סוג של אדם מקצועי? מפיק תיאטרון?) יהיה חייב להפסיק את הקצב הרגיל שלו בחייו למשך שבועיים בשל מחלה לא כול כך רצינית. זהו צלצול אזהרה: "משהו חוסם לו את המערכת." כאשר לא ברור לו לגבי התסריט, שם הסרט והמקצוע של האנטגוניסט, הלך פליני לחפש אתרי צילום ברחבי איטליה בתקווה לפתור את הבלבול שלו. פלאיאנו הציע את La bella confusione (פשוטו כמשמעו, בלבול טוב) ככותרת לסרט. תחת לחץ ממפיקיו, פליני לבסוף בחר ב-½8, כותרת של פניה עצמית הפונה בעיקר (אך לא באופן בלעדי) למספר הסרטים שהוא ביים על לאותה העת.

לאחר שנתן את ההוראה להתחיל את ההפקה באביב 1962, פליני חתם על חוזים עם המפיק שלו ריזולי, קבע תאריכים, בנה סטים, ליהק את מאסטרויאני, אנוק איימה (Anouk Aime’e), וסנדרה מילו בתפקידים הראשיים, וביצע מבחני בד באולפני סקלרה שברומא. הוא שכר את הצלם ג'יאני די וננזו (Gianni Di Venanzo) בין צוות המפתח. חוץ מלקרוא לדמות הראשית שלו גווידו אנסלמי הוא עדיין לא ידע מה היא עושה לפרנסתו. המשבר הגיע לשיאו באפריל כאשר ישב במשרדו בצ'ינה צ'יטה, הוא התחיל לכתוב מכתב לריזולי שבו התוודה ש"איבד את הסרט שלו" וכי חייב לנטוש את הפרויקט. לאחר שנקטע על ידי רב המכונאים שביקש לחגוג את השקת ½8, פליני שם את המכתב בצד וניגש לסט. בהרמת כוסית לכבוד הצוות, הוא "הרגיש מלא בבושה... הייתי במצב ללא מוצא. הייתי במאי שרצה לעשות סרט שלא זכר יותר. והפלא ופלא, באותו רגע הכול התחבר. ניגשתי ישר לליבו של הסרט. אני אכניס לנראטיב כול מה שקרה לי. אני אעשה סרט על במאי שאינו יודע יותר אילו סרטים הוא רוצה לעשות"

הצילומים החלו ב-9 במאי 1962. נבוכים על ידי האלתור הכאוטי הבלתי פוסק בסט, דינה בוייר, קצינת העיתונות האמריקאית באותה תקופה, דרשה ראציונאליות. פליני אמר לה שהוא מקווה להעביר את שלושת השלבים "שעליהם המוח שלנו פועל: העבר, ההוה והתנאי- מרחב הפנטזיה" לאחר סיום הצילומים ב-14 באוקטובר, נינו רוטה הלחין מגוון של לחני תהלוכות קרקס שמאוחר יותר יהפכו לנעימת הדגל של הקולנוע של המאסטרו. מועמד לארבעה פרסי אוסקר, ½8 זכה בפרסים לסרט הזר הטוב ביותר ובפרס עיצוב התלבושות בשחור לבן. בשביל הטקס בהוליווד, פליני עשה סיור בדיסנילנד עם וולט דיסני ביום למחרת.

כאשר נמשך באופן גובר לפרפסיכולוגיה, פליני פגש את הקוסם בטורינו גוסטבו רול בשנת 1963, בנקאי לשעבר הכיר אותו לעולם הרוחני וסיאנסים. ב-1964, פליני התנסה באל.אס.די תחת השגחתו של אמיליו סרוודיו, הפסיכואנלטיקאי שלו במהלך ההפקה של לה סטרדה. לאחר שנים ששמר על מה שקרה באותו יום ראשון אחר הצהריים, הוא הודה ב-1992 ש

"לחפצים ולשימוש שלהם כבר לא הייתה משמעות. כול מה שנתפס הייתה התפיסה בפני עצמה, תפיסה של צורות ודמויות חסרו רגשות אדם וניתקו מהמציאות של הסביבה הלא מציאותית שלי. הייתי כלי בעולם וירטואלי שבתדירות חידש את התדמית חסרת המשמעות שלו בעולם חיי שבפני עצמו נתפס מחוץ לטבע. ומאחר שמראה של דברים היה חסר הגדרה אך חסר גבולות, המודעות הפרדוקסלית הזו שחררה אותי מן המציאות החיצנית אל עצמי. האש והוורדים, כביחול, הפכו לאחד.

תבונות ההזיה של פליני נתנו השראה בפיצ'ר הראשון שלו בצבע, ג'ולייט של הרוחות (1956), המתאר את ג'ולייטה מאסינה כעקרת בית, ג'ולייט, אשר בצדק חושדת באי הנאמנות של בעלה, נכנעת למשמע קולות של רוחות שזומנו בסיאנסים בביתה. השכנה ממול סוזי (סנדרה מילו) מכירה לג'ולייט חושניות חסרת מעצורים אך ג'ולייט רדופה על ידי זכרונות מהילדות של אשמה קתולית ושל חבר ילדות שלה שהתאבד. מורכב ומלא בסמליות פסיכולוגית, הסרט מוגדר כהישג מרענן על ידי נינו רוטה.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליני קיבל פרס על מפעל חיים בפסטיבל קאן ה-27 ב-1974.

אמרקורד, קומדיה אוטוביוגרפית למחצה, זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ב-1975

בשנה שלאחר מכן קאזאנובה של פליני זכה באוסקר על התלבושות (דנילו דונאטי).

סרטים ופרויקטים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארגון על ידי המפיץ שלו דיוגנס ורלג (Diogenes Verlag) ב-1982, התערוכה הגדולה הראשונה של 63 הציורים של פליני התקיימה בפריז, בריסל ובגלריה של פייר מאטיס בניו יורק. כקריקטוריסט מוכשר, את רוב ההשראה שלו שאב מהחלומות שלו בזמן עשיית הסרטים שרובם במקור היו ציורים לדמויות, ארט, תלבושות ותפאורה. תחת הכותרת I disengi de Fellini (עיצובים של פליני, הוא פרסם 350 ציורים שצוירו בעיפרון, צבעי מים ועטים.

ב-6 בספטמבר 1985 פליני זכה באריה הזהב למפעל חיים בפסטיבל ונציה ה-42. באותה שנה, הוא היה האמן החוץ אמריקאי הראשון שזכה בפרס השנתי של אגודת הקולנוע של מרכז לינקולן עבור הישגים קולנועים.

לאחר שהוקסם זמן רב על ידי הלימודים של דון חואן מאת קרלו קסטנדה: דרך יאקי של הידע, פליני התלווה למחבר הפרובי למסע ליוקטן כדי להעריך את הישום הקולנועי. לאחר שנפגש לראשונה עם קסטנדה ברומא באוקטובר 1984, פליני כתב טריטמנט עם פינלי שכותרתו הייתה Viaggio la Tulum. המפיק אלברטו גרימלדי, תכנן לקנות את זכויות הסרט לכול עבודתו של קסטנדה ולאחר מכן שילם עבור תחקיר קדם הפקתי שלקח את פליני ואת הסובבים אותו מרומא ללוס אנג'לס ולג'ונגלים של מקסיכו באוקטובר 1985. כשקסטנדה נעלם באופן בלתי מוסבר והפרויקט נפל, ההרפתקאות המיסטיות של פליני עובדו לתסריט עם פינלי והוכנסו לסדרה במגזין Corriere della Sera במאי 1986. פרשנות סאטירית בקושי של עבודתו של קסטנדה, Viaggio a Tulum פורסם ב-1989 כרומן גרפי עם עיצובים של מילו מנרה וכטיול לטולום באמריקה ב-1990.

עבור אינטרויסטה (Intervista) שהופק על ידי איברהים מוסא ו RAI Televisions, פליני הזכיר זכרונות של הפעם הראשונה שביקר בסינסיטה ב-1939 עם תמונות עדכניות של עצמו עובד על עיבוד מסך לאמריקה של פרנז קפקא. מדיטציה על הטבע של הזיכרון ושל עשיית הסרטים, זה זכה בפרס המיוחד של פסטיבל קאן ה-40 ובפרס הראשון בפסטיבל מוסקבה ה-15. מאוחר יותר באותה שנה בבריסל, חבר דיון של שלושים אנשי מקצוע משמונה עשרה מדינות אירופאיות כינו את פליני הבמאי הטוב ביותר בעולם ואת ½8 כהסרט האירופאי הטוב בכול הזמנים.

בתחילת 1989 פליני החל את ההפקה של קולו של הירח, שהתבסס על הנובלה מאת ארמנו קבצוני (Ermanno Cavazzoni), הפואמה של המשוגעים. עיירה קטנה נבנתה באולפני אמפייר בויה פונטינה שמחוץ לרומא. בכיכובו של רוברטו בניני כאיבו סלביני, דמות פואטית מטורפת שלאחרונה שוחרר ממוסד לחולי נפש, הדמות היא שילוב של גלסומינה מלה סטרדה, פינוצ'יו, ופואט איטלקי גיאקומו ליאופרדי. פליני אילתר בזמן הצילומים ונעזר כמדריך בטריטמנט גס שנכתב עם פינלי. למרות הביקורת הצנועה שלו וההצלחה המסחרית באיטליה, וההאדה הכנה על ידי מבקרים צרפתים, זה נכשל לעניין מפיצים באמריקה הצפונית.

פליני זכה בפראמיום אימפרייל (Praemium Inperial), המקביל לפרס נובל באומנות ויזואלית, הוענק על ידי האגודה לאומנות היפנית ב-1990. בפרס מכיל חמישה תחומים: ציור, פיסול, ארכיטקטורה, מוזיקה ותיאטרון/קולנוע. בזוכים הנוספים נכללים אקירה קורוסאווה, דויד הוקני, בלטוס, פינה באוצ' ומאוריס בז'אר (Maurice Be'jart).

ביולי 1991 ובאפריל 1992, פליני עבד בשיתוף פעולה קרוב עם הקולנוען הקנדי דמיאן פטיגרו כדי לכונן את "השיחות הארוכות והמפורטות ביותר שאי פעם הוקלטו בסרט". מתואר כ"הדרשה הרוחנית של המאסטרו" על ידי הביוגרף שלו טוליו קזיצ', לקט מובחר מהשיחות לאחר מכן שומש כבסיס לסרט הדוקומנטרי שלהם, פליני: אני שקרן מלידה (2002) והספר, אני שקרן מלידה: לכסיקון פלינאי. לאחר קשיים למצוא מימון לפיצ'ר שלהם, הוא פיתח מערכת של פרויקטים טלוויזיונים שכותרתם שיקפה את הנושאים: Attore, Napoli, L’Inferno, L’opera Lirica ו L’America.

שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1993, פליני קיבל את האוסקר החמישי שלו על מפעל חיים "בהוקרה להישגים הקולנועיים שלו שריגשו ובידרו קהלים בכול רחבי העולם". ב-16 ביוני, הוא נכנס לבית החולים הקנטון בציריך עבור "אנגיופלסטיקה על עורק הירך שלו", אך לקה בשבץ במלון גרנד ברימיני לאחר חודשיים. משותק חלקית, הוא קודם כול הועבר לפרארה לשיקום ולאחר מכן לפיליקליניקה אומברטו ברומא להיות בחיק אשתו שגם אושפזה בבית החולים. הוא חטף שבץ נוסף ונפל לתרדמת בלתי הפיכה. פליני מת ברומא ב-31 באוקטובר בגיל 73, יום אחרי יובל הנישואים שלו. טקס השכבה שלו התקיים בסטודיו 5 בסינסיטה, מספר האנשים הוערך כ70,000. לבקשה של ג'ולייטה מאסינה, החצוצרן מאורו צאור ניגן את ה "Improwiso dell’Angelo" של נינו רוטה במהלך טקס ההלוויה. חמישה חודשים לאחר מכן, ב-23 במרץ 1994, ג'ולייטה מאסינה מתה מסרטן ריאות.

פליני מאסינה ובנם פיירפדריקו קבורים בקבר ברונזה שפוסל על ידי ארנלדו פומודורו. מעוצב כמו חרטום של ספינה, הקבר ממוקם בכניסה הראשית לבית הקברות של רימיני. שדה התעופה פדריקו פליני ברימיני קרוי על שמו.

השפעה ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישיים ובעלי ראייה של התנהגות ייחודית של החברה, הסרטים של פליני הם שילוב יוצא דופן של זכרונות, חלומות, פנטזיות ותשוקות. שם התואר "פלינאי" הוא "שם נרדף לתמונות ראוותניות, דמיוניות ואפילו סגנון בארוק בקולנוע ובאמנות בכלל. לה דולצ'ה ויטה תרמה את המושג פאפאראצי לשפה אנגלית, נשאב מהשם פאפאראצו, החבר הצלם של העיתונאי מרסלו רוביני (מרסלו מאסטרויאני).

במאים בני זמננו כמו וודי אלן, פדרו אלמודובר, טים ברטון, טרי גיליאם, אמיר קוסטוריצה, דיויד לינץ', גיריש קסרבאלי, דיויד קרוננברג, מרטין סקורסזה וג'וראג' ג'אקובידקו ציטטו את העבודה של פליני בעבודותיהם.

הבמאי הפולני, וויצק הס (Wojciech Has), ששני סרטיו הגדולים "כתב היד של סרגוסה" (1965) ובית ההבראה של שעון החול (1973) הם דוגמאות לפנטזיות מודרניות, הושווא לפליני על ידי "הפוריות של התמונות שלו".

"הבטלנים" (I Vitelloni) נתן השראה לבמאים אירופאים חואן אנטוניו ברדם, מרקו פררי ולינה וורטמולר והיוו השראה לסרט של מרטין סקורסזה "רחובות זועמים" (1973), "אמריקן גרפיטי" של ג'ורג' לוקאס (1974), "חברים" של ג'ואל שומאכר (1985) ו"דיינר" של ברי לוינסון (1987) בין היתר. כשהמגזין האמריקאי סינמה שאל את סטנלי קובריק ב-1963 מה הם הסרטים האהובים עליו, הבמאי תייג את "הבטלנים" מס' 1 ברשימת ה-10 האהובים עליו.

"לילות כביריה" עובד לברודוויי מיוזיקל "צ'ריטי המתוקה" (Sweet Charity) ולסרט באותו שם(1969) על ידי בוב פוסה בכיבובה של שירלי מקליין.

½8 נתן השראה בין היתר ל: מיקי אחד (ארתור פן), אלכס בארץ הפלאות (פול מאזורסקי, 1970), היזהר מזונה קדושה (ריינר וורנר פסבינדר, 1971), "לילה אמריקאי" (פרנסואה טריפו, 1973), "כל הג'אז הזה" (בוב פוסה, 1979), אבק כוכבים (וודי אלן, 1980), Sogni d’oro (נני מורטי, 1981), פרד פלאנט (ואדים אבדרשיטוב, 1984), La pericula del rey (קרלוס סורין, 1986), "רעש מצלמים" (תום דיצ'ילו, 1995), שמונה וחצי נשים (פיטר גרינווי, 1999), הנפילה (ג'ואל שומאכר, 1993), בין היתר, המחזמר הבימתי "תשע "(צאורי ייסטון וארתור קופיט, 1982) שעובד לסרט בכיכובו של דניאל דיי לואיס. יו יו בואינג (1998), נובלה ספרדית של פוארטו ריקאן שנכתב על ידי גיאנינה בראצ'י, מציגסיקוונס של חלום עם פליני שהושפע משמונה וחצי.

"עיר הנשים" עובד עבור תיאטרון ברלין על ידי פרנק קסטורף ב-1992.

לעבודתו של פליני יש התייחסות על האלבום, ימי פליני (2001) על ידי פיש ופאנפלקס (2008) על ידי B-52’s עם השיר ג'ולייט של הרוחות, ובסצנת הפקק תנועה שפותחת את הקליפ של Everybody Hurts של R.E.M. זה היווה השראה לשתי סדרות טלוויזיה אמריקאיות, אקפוזיציה צפונית וסלע שלישי מהשמש.

חלק מסוים מהחומרים של הסרטים שלו וניירות אישיים נמצאים בארכיון של אוניברסיטת ווסליאן לקולנוע, מקום שמאפשר גישה מלאה ללומדי וחוקרי קולנוע ברחבי העולם. באוקטובר 2009, נפתח ב-Jeu de Paume בפריז, מיצג המוקדש לפליני, המיצג הוצג עד ינואר 2010 וכלל טיוטות של פליני, רעיונות טלוויזיה, תמונות של מאחורי הקלעים, וקטעים מתוך לה דולצ'ה ויטה ושמונה וחצי. בנוסף הוצג גם ספר החלומות שהתבסס על שלושים שנים של איורים והערות של פליני.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]