ביסמרק (אונייה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ביסמרק
Bundesarchiv DVM 10 Bild-23-63-41, Schlachtschiff "Bismarck".jpg
ביסמרק, 1940
תרשימים שונים של ביסמרק בעת מבצע רינאיינבונג. מס' 1 הוא מגן האונייה; מס' 2 הוא סמל הטייסת של מטוסי ה"ביסמרק"; מס' 3 הם צלבי קרס שהיו על סיפון האונייה והוסרו לקראת המבצע. במסגרת - מטוסי ים מדגם ארדו 196, שהיו מוצבים על סיפון האונייה
תיאור כללי
סוג אונייה אוניית מערכה
צי קריגסמרינה
סדרה ביסמרק
סדרה עוקבת אין
אוניות בסדרה ביסמרק, טירפיץ
War Ensign of Germany 1938-1945.svg
ציוני דרך עיקריים
הוזמנה 16 בנובמבר 1935
הושקה 14 בפברואר 1939
הוכנסה לשירות 24 באוגוסט 1940
גורלה טובעה ב-27 במאי 1941
מקום טביעתה 48°10′0″N 16°12′0″W / 48.16667°N 16.20000°W / 48.16667; -16.20000קואורדינטות: 48°10′0″N 16°12′0″W / 48.16667°N 16.20000°W / 48.16667; -16.20000
נתונים כלליים
הדחק סטנדרטי: 41,700 טון, מקסימלי: 50,900 טון
אורך 250.5 מטר, 241.55 מטר בקו המים
רוחב 36 מטר (בקו המים)
שוקע 9.33 מטר, 10.2 מטר בתפוסה מלאה
מהירות 30.8 קשרים
גודל הצוות 2,092 (1,989 מלחים, 103 קצינים)
טווח שיוט 15,800 ק"מ במהירות 19 קשר
הנעה 12 דודי קיטור, המזינים 3 טורבינות בהספק 150,170 כוח סוס
צורת הנעה 3 מדחפים בעלי שלושה להבים וקוטר 4.70 מטר
כמות הדלק 7,400 מ"ק
שריון חגורת שריון (לאורך קו המים) - 145 עד 320 מ"מ

מחיצות פנימיות - 220 מ"מ
שריון סיפון - 50 עד 120 מ"מ
צריחי תותחים - 120 עד 360 מ"מ
גשר - 360 מ"מ

חימוש 8 תותחים 15 אינץ' (380 מ"מ), בארבעה צריחים (2 * 4)

12 תותחים 6 אינץ' (150 מ"מ)
16 תותחים 4 אינץ' (105 מ"מ)
16 תותחים 37 מ"מ
12 תותחים 20 מ"מ (בודדים)
72 תותחים 20 מ"מ (בצריחים של ארבעה קנים)

מטוסים ארבעה מטוסים אמפיביים אראדו 196, עם מעוט
מהלכי הקרבות של הביסמרק
גרוס אדמירל אריך רדר, מפקד הצי הגרמני

אוניית המערכה הגרמנית ביסמרק הייתה אחת מאוניות המלחמה המפורסמות ביותר במלחמת העולם השנייה. "ביסמרק", יחד עם אוניית האחות, טירפיץ, הייתה אחת מאוניות המערכה המהירות, המשוריינות ובעלות החימוש הכבד ביותר בעולם באותה תקופה, וככזו היוותה איום חמור על השיירות הבריטיות באוקיינוס האטלנטי. על אף ש"ביסמרק" הספיקה לבצע משימה אחת בלבד, היא זכתה לפרסום רב, זאת בשל הקרב במצר דנמרק, שבו הטביעה את סיירת המערכה אה"מ הוד, ובעקבות המרדף הדרמטי שניהל הצי המלכותי הבריטי בעקבותיה, מרדף שהסתיים שלושה ימים לאחר מכן בהטבעתה.

האונייה נקראה על שם אוטו פון ביסמרק, קאנצלר פרוסיה ולאחר מכן ראש הממשלה הראשון של האימפריה הגרמנית במחצית השנייה של המאה ה-19. למרות ההגבלות על ההדחק של ספינות המלחמה לפי אמנת וושינגטון שהגבילו את ההדחק של אניות המלחמה ל-35,000 טונות, התעלמו הגרמנים מהגבלה זו וההדחק של ה"ביסמרק" הגיע ל-41,700 טון בריק ול-50,900 טון בטעון.

בנייה, השקה, וכניסה לשירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון, בנייה והשקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון האנייה החל במהלך שנות השלושים, והוטמעו בו לקחים שנלמדו מתכנון אוניות המערכה זוטא מסדרת דויטשלנד וסיירות המערכה מסדרת גנייזנאו (אוניות אלה סווגו על ידי הבריטים כסיירות מערכה, ועל ידי הגרמנים כאוניות מערכה). ההדחק הרשמי של האונייה היה 35,000 טון, וזאת כדי לעמוד בהסכמים בין גרמניה לבריטניה מ1935, שהתירו לגרמניה בניית חמש אוניות מערכה בגודל כזה. למעשה, ההדחק המתוכנן היה 45,451 טון, ובפועל הגיעה האונייה, כאשר הייתה מוטענת במלואה, להדחק של יותר מ-50,000 טון. ב-1 ביולי 1936 הונחה שדרית האונייה במספנת בלום ו-ווס (Blohm & Voss) בהמבורג. ב-14 בפברואר 1939 הושקה האונייה. שמה ניתן לה בטקס הרשמי על ידי דורותיה פון לואנפלד (Loewenfeld), נכדתו של אוטו פון ביסמרק. ב-24 באוגוסט באותה שנה נכנסה לשירות.

מבנה וביקורת על הבנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתה העיקרית של "ביסמרק", אז אוניית המערכה הגדולה ביותר בעולם (אוניות המערכה מסדרת יאמאטו שנבנו ביפן היו גדולות יותר, אך הושקו מעט מאוחר יותר) הייתה תקיפת נתיבי השיירות בין ארצות הברית לבריטניה. האונייה הייתה אמורה לחמוק אל תוך האוקיינוס האטלנטי הרחב, שם תתקוף שיירות בריטיות, תתודלק ותתוספק ממכליות גרמניות, ותחמוק ככל האפשר מגילוי על ידי כלי שיט וטיס של האויב.

"ביסמרק" נבנתה רחבה יחסית, כדי לאפשר לה יציבות באוקיינוס הסוער, וקיבולת הדלק שלה הייתה גדולה במיוחד. ואולם, ממדיה של האונייה לא פגעו ביכולתה, והיא הייתה, כאמור, אחת מאוניות המלחמה החזקות ביותר בעולם. חימושה העיקרי היה שמונה תותחים עיקריים בקוטר 15 אינץ' (380 מ"מ), בארבעה צריחים; זה היה חימוש כבד מאד, שאותו נשאו רק אוניות המערכה הכבדות ביותר. שריונה של האונייה היה כבד, ומהירותה הייתה כ-30 קשר, מהירות גבוהה מאוד יחסית לאוניות מערכה. במילים אחרות, "ביסמרק" הייתה מסוגלת להתמודד בתנאים שווים עם כל אוניית מלחמה עוינת.

אין חולק על כך ש"ביסמרק" הייתה אחת מאוניות המערכה החזקות והמשוכללות ביותר בעולם. יחד עם זאת, לאחר המלחמה נמתחה ביקורת על דרך בנייתה של האונייה. המספנות בגרמניה לא בנו אוניות מערכה מאז תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1919, ועד 1933; פער 14 השנים הללו הביא לבנייה שמרנית של "ביסמרק". כך למשל נבנו מערכות חיוניות – כמו מערכות תקשורת, בקרת אש ומרכז בקרת נזק – מעל חגורת השריון הראשית. ייתכן שבשל כך הצליחו הבריטים לשתק את "ביסמרק" בקרב האחרון תוך זמן קצר יחסית. יחד עם זאת, מחקרים מאוחרים יותר מראים שלמערכות אלו היו מערכות גיבוי בחללים המשוריינים של האונייה, וייתכן שהביקורת אינה נכונה.

היבט נוסף של תכנונה המיושן יותר של "ביסמרק" היה ציודה בחימוש משני (כלומר, מערכת תותחים בקוטר קטן יותר מזה של תותחיה הראשיים) בשני קטרים: שנים עשר תותחי 5.9 אינץ' (כ-150 מ"מ) וששה עשר תותחי נ"מ בקוטר 4.1 אינץ' (כ-100 מ"מ). אוניות המערכה והסיירות של בעלות הברית שנבנו באותה תקופה במקביל צוידו בחימוש משני דו תכליתי, שאיפשר להם ירי נ"מ וירי נגד מטרות שטח באותם תותחים. בדרך זו נחסך משקל, נמנע הסרבול שנבע מהצורך לשאת שני סוגי תחמושת, ומערכת בקרת האש הייתה פשוטה ויעילה יותר.

בעיה קריטית נוספת הייתה בפגיעותם של הירכתיים. ירכתיה של האונייה נפרדו ממנה עם טביעתה; "ביסמרק" נפגעה בטורפדו בחלק זה, וייתכן שהדבר מראה על חולשה מבנית שהייתה בה.

כניסה לשירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 בספטמבר 1940 הפליגה האונייה מהמבורג, לניסויים ותרגולים ראשונים בים הבלטי. "ביסמרק" הפליגה דרך תעלת קיל, החוצה ממערב למזרח את חצי האי יוטלנד, והגיעה לנמל קיל, משם הפליגה לגדנסק. בחודשים אוקטובר - נובמבר ערכה האונייה אימונים בים הבלטי, ובתחילת דצמבר שבה להמבורג לתיקונים אחרונים. בתחילת 1941 שבה "ביסמרק" לקיל. בקיל הושלמה הצטיידותה המלאה של האונייה; היא נצבעה בצבעי הסוואה וקיבלה ארבעה מטוסי ים מדגם אראדו 196, שהיו חלק מציודה הקרבי. משם המשיכה האונייה לגדנסק, משם יצאה לכמה אימונים בים הבלטי‏[1].

מבצע "תרגיל הריין" (ריינאיבונג, Rheinübung)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתלבטות הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת אפריל קיבל האדמירל גינתר ליטיינס (Günther Lütjens) את הפיקוד על "ביסמרק" ועל הסיירת הכבדה פרינץ אויגן. לוטינס היה מן האדמירלים המובחרים שבצי הגרמני; הוא קיבל את הפיקוד על השייטת לאחר שפיקד על הגיחה המוצלחת של סיירות המערכה שרנהורסט וגנייזנאו לאוקיינוס האטלנטי, מבצע "ברלין", גיחה שבה הטביעו 22 אוניות של בעלות הברית בתפוסה כוללת של יותר מ-130,000 טון. עם סיום המבצע הגיעו האוניות הגרמניות לנמל ברסט, בצרפת.

האדמירליות הבריטית הייתה מודעת היטב לסיכון שהציבה "ביסמרק". יותר מכך, היה ברור שאם "ביסמרק" תצליח לחבור ל"אחיות", סיירות המערכה "שרנהורסט" ו"גניזנאו", יעמוד מול הבריטים כוח ימי בעל עוצמה רבה, והסיכון לשיירות יהיה עצום. הבריטים החליטו לעשות הכל כדי למנוע מ"שרנהורסט" ו"גניזנאו" לצאת מברסט; ב-6 באפריל נפגעה "שרנהורסט" מטורפדו, פגיעה שחייבה תיקונים במבדוק יבש. בלילה שבין 10 באפריל ל-11 באפריל נפגעה האונייה שוב מכמה פצצות, שהחמירו עוד את מצבה.

הפיקוד הגרמני התלבט בשאלה איך להפעיל את "ביסמרק". אוניית השטח היחידה שניתן היה לשלוח יחד עמה בשלב זה הייתה "פרינץ אויגן". היה ברור ששתי "האחיות" לא יוכלו לחזור לשירות מבצעי בטרם יעבור כמה חודשים. אוניית האחות של "ביסמרק", "טירפיץ", הייתה בשלבי הכנסה לשירות; הפיקוד הגרמני העלה אפשרות להמתין עד לכשירותה המלאה של "טירפיץ" ובמקביל לסיום התיקונים ב"אחיות", וכך יהיה בידי הגרמנים בסתיו 1941 כוח ימי בעל עוצמה רבה: שתי אוניות מערכה ושתי סיירות מערכה, מן המשוכללות, המהירות והחזקות בעולם. ואולם, היו גם נימוקים נגד ההמתנה: בריטניה הייתה במצב קריטי, וחמישה חודשים של רגיעה בטרם יוכל הצי הגרמני לחזור לפעילות עלולים היו לאפשר לה להתאושש ולחזק את יכולתה. בנוסף, החשש הגרמני מפני כניסה של ארצות הברית למלחמה הלך וגבר, כניסה שתהיה לרעת הצי הגרמני. מפקד הצי הגרמני, גרוס אדמירל אריך רדר סבר שחשוב יותר לממש את הפוטנציאל של "ביסמרק" כבר בשלב זה, יחד עם "פרינץ אויגן". הדבר החשוב ביותר, כך סבר, היה ש"ביסמרק" תצליח לחדור לאוקיינוס האטלנטי. לאחר שהחדירה תבוצע בהצלחה, תצליח "ביסמרק" להיעלם בתוך מרחביו העצומים של האוקיינוס, ולתקוף שיירות כרצונה‏[2].

במקביל, סיכם לוטינס עם מפקד כוח הצוללות הגרמני, תת-אדמירל קרל דניץ על שיתוף פעולה בין "ביסמרק" לבין הצוללות הגרמניות; קצין קישור לצוללות הוצב על סיפונה של "ביסמרק". ב-22 באפריל סוכמו כל פרטי המבצע, שנקרא מבצע "תרגיל הריין" (בגרמנית: מבצע ריינאיינבונג). היציאה למבצע התעכבה בשל נזק שנגרם ל"פרינץ אויגן" ממוקש ימי ב-23 באפריל. ב-26 באפריל נפגשו לוטינס ורֶדֶר בברלין; לוטינס הציע שוב לעכב את המבצע עד ש"טירפיץ", "שרנהורסט" ו"גניזנאו" תהיינה מוכנות. רֶדֶר עמד על כך שישנה חשיבות עליונה ליציאתה של "ביסמרק" לים, כדי להמשיך את הלחץ על הבריטים; הוא הורה להמשיך בהכנות למבצע. ב-5 במאי 1941 ביקר אדולף היטלר באונייה ביקור פתע, כדי לבחון את מוכנותה ולקבל תידרוך על תוכניותיה. רדר נמנע מלהיות נוכח בביקור, משום שחשש שהיטלר יטיל וטו על התוכניות‏[3].

יציאה למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין 18 במאי ל-19 במאי 1941 יצאו שתי האוניות, בליווי שלוש משחתות למבצע. הן נעו צפונה דרך המצרים הדניים; הפיקוד הגרמני שלל את האפשרות שינסו לחדור לאוקיינוס האטלנטי דרך תעלת קיל, מכיוון שהדבר היה מביא אותן סמוך לחוף הבריטי ואל אזור שהיה בטווח מטוסי חיל האוויר המלכותי. ביום שלמחרת נצפו האוניות על ידי אוניות של הצי השבדי וגם על ידי אוניות סוחר שונות. האוניות הגרמניות נעו צפונה, לאורך החוף הנורבגי הכבוש, וב-20 במאי עגנו סמוך לברגן. "פרינץ אויגן" תדלקה, בשל קיבולת הדלק הקטנה יותר שלה; "ביסמרק" לא עשתה כך, עובדה שהייתה משמעותית להמשך מסעה. ב-22 במאי הפליגו "ביסמרק" ו"פרינץ אויגן" מערבה, והמשחתות חוזרות לנורבגיה.

ב-21 במאי הגיע המידע על תנועותיה של "ביסמרק" לבריטים. הבריטים למדו על כך ממידע שהגיע דרך פענוחי אולטרה, מידע שהגיע מהצי השבדי (המידע דלף לבריטים), מהודעות שנשלחו על ידי תנועת המחתרת הנורבגית, ומצילומי אוויר. צי ים הבית (Home Fleet) של הצי הבריטי הפליג צפונה. מטרתה של "ביסמרק" הייתה ברורה, והשאלה הייתה רק דרך איזו דרך תבחר לנסות ולחדור לאוקיינוס האטלנטי. הבריטים שלחו סיירות למעברי הים ממערב וממזרח לאיסלנד, כדי לנסות ולגלות את האוניות הגרמניות. זו הייתה הדרך היחידה; מטוסים בריטיים לא היו יכולים להגיע אל הטווח הזה. ב-23 במאי, בשעה 20:30 בערך, הבחינו הסיירות ספוק (Suffolk) ונורפוק (Norfolk) בשייטת הגרמנית במצר דנמרק[4]. הן המשיכו לעקוב אחריהן מטווח בטוח ודווחו על מיקומן לאדמירליות הבריטית.

קרב מצר דנמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב מצר דנמרק
ביסמרק יורה על אה"מ פרינס אוף ויילס בקרב מצר דנמרק

ביום ראשון, 24 במאי, בשעה 5:30 לפנות בוקר, לקראת יציאה ממצר דנמרק, גילו מכשירי ההאזנה של האוניות הגרמניות את נוכחותן של שתי אוניות אחרות באזור. כרבע שעה לאחר מכן כבר היו האוניות בטווח ראייה, ומאוחר יותר גילו הגרמנים שהמדובר בשייטת בריטית ובה אוניית המערכה הבריטית החדשה אה"מ פרינס אוף ויילס וסיירת המערכה אה"מ הוּד.

ב-5:49 הורה האדמירל הבריטי, לנסלוט הולנד, לפתוח באש מטווח של כ–20 קילומטרים על האונייה הגרמנית המובילה, "פרינץ אויגן", שזוהתה בטעות כ"ביסמרק". לאחר כמה דקות זוהתה הטעות והירי עבר אל המטרה הנכונה, והאוניות הבריטיות החלו בתמרון שנועד לקרב אותן אל הגרמנים ואל המיקום הנוח ביותר מבחינתן. כשתי דקות לאחר מכן השיבו הגרמנים באש, אל עבר אה"מ "הוד".

בשעה 6:00, כעשר דקות לאחר תחילת הקרב, ירתה "ביסמרק" את המטח החמישי שלה אל אה"מ "הוד", מטווח של כ-15 קילומטרים. האונייה נפגעה מפגז אחד לפחות באמצעיתה. סילון עצום של אש עלה ממנה כלפי מעלה, ולאחריו פיצוץ אדיר שבעקבותיו נבקעה האונייה הענקית לשניים. תוך שלוש דקות טבעו שני חלקיה, ורק שלושה מתוך 1,415 אנשי צוותה שרדו, וחולצו כשעתיים לאחר מכן בידי משחתת בריטית. האדמירליות הבריטית הגיעה למסקנה לאחר הקרב שהאונייה נפגעה במחסן התחמושת שלה. אה"מ "פרינס אוף ויילס" נאלצה לפנות לכיוון האוניות הגרמניות כדי שלא להיפגע משרידיה של הוד, ונפגעה שוב מתותחיהן; בשל פגיעות אלה, ותקלות מכניות שעדיין לא נפתרו (האונייה הבריטית הייתה עדיין בשלבי הרצה, ולא הייתה מוכנה לגמרי לפעילות) יצאו כמעט כל תותחיה מכלל פעולה. אה"מ "פרינס אוף ויילס" פנתה וניתקה מגע, תוך שהיא מניחה מסך עשן כבד כדי לחפות על נסיגתה. מפקד ה"ביסמרק" רצה להמשיך אחרי אה"מ "פרינס אוף ויילס" ולהטביע אותה, אך האדמירל ליטיינס דחה את הרעיון; מטרתה של השייטת הגרמנית הייתה לפגוע באוניות הסוחר של בעלות הברית ולא להתעמת עם אוניות הקרב הבריטיות. הקרב נמשך פחות מעשרים דקות, ובמהלכו הצליחו הגרמנים להטביע סיירת מערכה אחת ולהניס אוניית מערכה שנייה – הישג חסר תקדים.

המרדף[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמירל גינתר ליטיינס, מפקד מבצע ריינאיינבונג

למרות שמחת הניצחון על סיפונה של ה"ביסמרק", הרי שהאונייה לא הייתה במצב בטוח. גם "ביסמרק" נפגעה מפגזי האוניות הבריטיות. האונייה נפגעה שלוש פעמים: פגז אחד הרס אחת מסירות ההצלה, פגע במעוט שעל הסיפון, ונפל לים; פגז שני פגע במרכז הספינה, חדר אליה מתחת לחגורת השריון, הרס את אחד מהגנרטורים והוציא את אחד מחדרי הדוודים מכלל שימוש. הפגיעה השלישית, החמורה ביותר, הייתה בצד השמאלי של החרטום. הפגז חדר בגובה פני הים, חדר לשני מכלי דלק, ויצא מצידו השני של החרטום מבלי שהתפוצץ. חלק מהדלק דלף מהמכלים החוצה, ובמקביל חדרו מי ים למכלים וזיהמו אותם. מעבר לכך, נפגעה מערכת היניקה, וכך לא ניתן היה להעביר עוד כאלף טון של דלק אל המנועים. המים שחדרו לאונייה גרמו לשקיעת החרטום בשתיים עד שלוש מעלות, דבר שהביא גם לנטייה שמאלה של תשע מעלות, וליציאתו של המדחף הימני מן המים. מפקד האונייה, לינדמן, הורה על הצפת מכלים בצד הנגדי של האונייה, כדי לאזן את הנטייה, והמהירות המקסימלית ירדה ל-28 קשרים. נעשו תיקונים שונים כדי לנסות ולמנוע את חדירת המים, ולאחר עבודה של צוללנים בתוך המכלים המוצפים הצליח הצוות לשאוב חלק מהמים החוצה והחרטום החל לעלות מחדש‏‏‏[5].

ואולם, למרות התיקונים היה ברור לאדמירל ליטיינס ולמטהו שבמצבה של האונייה – ללא אחד מחדרי הדוודים, במהירות מופחתת, הצפה של כמה מדורים, אובדן דלק ושובל של דלק שנמשך למרחק רב מאחורי האונייה – לא ניתן יהיה לבצע את משימתה המקורית של האונייה ללא תיקונים משמעותיים במבדוק. חזרה לנורבגיה הייתה אפשרות, אך לצורך כך היה על האוניות לחצות שוב את מצר דנמרק או לעבור בין איסלנד לאיי פארו, כאשר הצי הבריטי כולו בכוננות עליונה. האדמירל ליטיינס החליט שעדיף להפנות את האונייה לסיינט נזייר בצרפת, כדי להכניס אותה למבדוק הגדול שהיה שם. למרות המרחק הרב יותר לשם, היה בכך יתרון שכן האונייה הייתה יכולה לחמוק בשטחי האוקיינוס העצומים, ויתרון נוסף היה בכך שכאשר יסתיימו התיקונים בצרפת תהיה "ביסמרק" מוצבת קרוב מאוד לנתיבי השיט באוקיינוס, וכך תוכל לחזור במהירות למשימתה‏‏‏[6].

הסיירות הבריטיות, יחד עם "פרינס אוף ויילס", המשיכו לעקוב אחרי "ביסמרק" ו"פרינץ אויגן" שנעו דרומה. ליטיינס החליט לשחרר את הסיירת לפעולה עצמאית, כדי שלפחות אונייה זו תשיג הישג כלשהו נגד השיירות במשימה זו. הוא המתין עד שהאוניות נכנסו לערפל, ואז פנה באופן פתאומי צפונה ופתח באש על האוניות הבריטיות. הבריטים התפזרו כדי שלא להיפגע, ובחסות האש התחמקה "פרינץ אויגן".

הטבעתה של אה"מ "הוד" זעזעה את הצי הבריטי, והייתה מהלומה מורלית קשה למדינה כולה. ראש הממשלה הבריטי הורה: "הטביעו את הביסמרק!" (Sink the Bismarck!). המטרה כעת הייתה לא ניטרול האיום הגדול על השיירות, אלא גם נקמה והחזרת תחושת הביטחון הלאומי‏‏‏[7]. כל כלי השיט הגדולים שהיו באזור בריטניה - אוניות מערכה, סיירות כבדות ונושאות מטוסים, וגם משחתות - הופנו למרדף אחרי "ביסמרק". גם אוניות מאזור גיברלטר ואוניות מלחמה שליוו שיירות הופנו למרדף. התקפה אווירית ראשונה על האונייה הגרמנית נערכה עוד באותו ערב (24 במאי) על ידי מפציצי טורפדו מסוג פיירי סורדפיש שהוזנקו מנושאת המטוסים אה"מ ויקטוריוס (Victorious). רק טורפדו אחד פגע ב"ביסמרק" ולא הסב נזק ישיר (אם כי איש צוות אחד נהרג). ואולם, נזק עקיף נגרם בשל הזעזועים הכבדים שעברו על האונייה - ירי התותחים, תנועות ההתחמקות החדות, והזעזוע מפגיעת הטורפדו - והתיקונים שבוצעו בחרטום התפרקו בחלקם. מים שוב חזרו לחדור לחרטום והאונייה חזרה לנטייתה הקודמת, והיה צורך שוב להוריד את מהירות האונייה ל-16 קשרים‏‏‏[8].

לגודל דאגתם של ראשי הצי הבריטי, הצליחה "ביסמרק" לחמוק מהאוניות שעקבו אחריה עוד באותו לילה. ב-25 במאי לפנות בוקר עברו האוניות הבריטיות לשיט בזיגזג, מחשש לתקיפת צוללות; "ביסמרק" ניצלה את ניתוק המגע הרגעי של הבריטים והצליחה לחמוק. במשך 31.5 שעות לא ידעו הבריטים היכן נמצאת האונייה הגרמנית.

יחד עם זאת, הגרמנים לא הבינו שהצליחו לחמוק מן המעקב הבריטי. מכשירי גילוי המכ"ם שעל הביסמרק זיהו שידורי מכ"ם עוינים באזור, והסיקו מכך שהבריטים עדיין עוקבים אחריהם בעזרת מכ"ם, אך הם לא הבינו שההחזרים חלשים מדי מכדי שיפוענחו על ידי המכשירים הבריטיים. ב-25 במאי, בשעות הביקור, שידר אדמירל ליטיינס שדר ארוך, בן למעלה מחצי שעה, למפקדה הגרמנית. הוא סבר שהבריטים יודעים ממילא על מיקומו, ולכן אין מניעה לשידור. הבריטים יירטו את השידור ופיענחו אותו, אך בשל טעות בחישוב טעו בזיהוי מיקומה של "ביסמרק" ואוניות נשלחו למיקום צפוני מדי. היה זה יום הולדתו של האדמירל ליטיינס; צוות האונייה, במקביל למפקד הצי רֶ‏דֶ‏ר והיטלר עצמו, בירכו אותו.

רק בבוקר יום המחרת, 26 במאי, הצליחו הבריטים לאתר את האונייה. ספינה מעופפת מדגם קטלינה של פיקוד החופים הבריטי (Coastal Command) שהמריא מצפון אירלנד הצליח לאתר את האונייה הגרמנית, על ידי מעקב אחרי פס הדלק שהשאירה מאחוריה. "ביסמרק" התגלתה במרחק של כ-300 קילומטרים ממזרח לאירלנד בתנועה מזרחה. זמן קצר לאחר מכן התגלתה "ביסמרק" גם על ידי הסיירת אה"מ שפילד, סיירת קלה של הצי הבריטי. רוב אוניות השטח הבריטיות היו ממערב לביסמרק; התקווה הבריטית הייתה תלויה כעת בכוח H, השייטת שהייתה בדרכה מגיברלטר, ובמרכזה נושאת המטוסים אה"מ ארק רויאל (Ark Royal) וסיירת המערכה אה"מ רינואון (Renown). הכוח היה כעת מדרום מזרח ל"ביסמרק", ומתקרב אליה.

הקרב האחרון של ביסמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה של מטוסי סורדפיש מעל נושאת המטוסים אה"מ ארק רויאל ב-1939

ב-26 במאי 1941 בצהריים יצא גל מטוסים ראשון מנושאת המטוסים אה"מ "ארק רויאל" לתקיפת "ביסמרק". ואולם, מטוסי ה"פיירי סורדפיש" טעו בזיהוי, ותקפו את הסיירת הקלה שפילד. למרבה המזל, טילי הטורפדו לא התפוצצו, משום שהמרעומים שבהם חומשו היו מגנטיים, ולא פעלו. בשעות הערב המריא גל נוסף של חמישה עשר מטוסי "סורדפיש" לתקיפת "ביסמרק". הפעם תקפו המטוסים את מטרתם, והפעם היו טילי הטורפדו מצוידים במרעומי מגע. שניים או שלושה טילי טורפדו פגעו באונייה, ואחד מהם הסב לה את הנזק הגורלי: הטורפדו פגע בהגה הכיוון של האונייה, וגרם לאובדן יכולת התמרון שלה. מהירותה ירדה לשבעה קשרים, והיא נעה למעשה במעגל גדול, ללא יכולת לשלוט בו. אוניית המערכה הגדולה והמשוכללת בעולם הפכה למטרה נייחת בשל פגיעה יחידה של מטוס דו כנפי מיושן.

צוות ה"ביסמרק" ניסה להתגבר על התקלה, והצליח לשחרר במידה מסוימת את הגה הכיוון, אך מסלולה של האונייה נותר מפותל ולא נשלט. נסיונות להוריד צוללנים כדי לתקן את התקלה לא הועילו, בשל הים הסוער. במשך הלילה תקפו משחתות בריטיות את האונייה הגרמנית ללא הרף. הן לא הצליחו לפגוע בה, אך ההתקפות הבלתי פוסקות התישו את הצוות הגרמני וערערו את ביטחונו. בשעה 23:58 שלח אדמירל ליטיינס את הודעתו האחרונה לפיקוד הגרמני:

Cquote2.svg

אל הפיהרר של הרייך הגרמני. אנו נילחם עד הסוף מתוך אמון בך, פיהרר שלי, וביטחוננו המוצק בניצחונה של גרמניה.

Cquote3.svg

היטלר השיב בשעה 1:53:

Cquote2.svg

אני מודה לך בשם האומה הגרמנית כולה – אדולף היטלר. לצוות אוניית המערכה "ביסמרק": גרמניה כולה איתכם. מה שניתן להיעשות ייעשה. מסירותכם לתפקיד תחזק את עמנו במאבקם על קיומם.

Cquote3.svg

בבוקר 27 במאי הגיעו אוניות השטח של הצי הבריטי אל האזור בה הייתה "ביסמרק". אוניות המערכה אה"מ המלך ג'ורג' החמישי ואה"מ רודני, עם הסיירות הכבדות אה"מ נורפוק, אה"מ דורסטשייר ואה"מ "שפילד". בשעה 8:47 בבוקר הורה אדמירל טובי לאוניותיו לפתוח באש על "ביסמרק". האוניות הבריטיות ירו מטח אחר מטח תוך שהן מצמצמות את הטווח אל האונייה הגרמנית המשותקת. בתוך זמן קצר יצאו תותחיה של "ביסמרק" מכלל פעולה, ומרבית קציני האוניה הבכירים נהרגו לאחר שגשר הפיקוד נפגע פגיעה ישירה. חמש אוניות הקרב הבריטיות המטירו על הביסמרק 2,876 פגזים, בהם פגזי "16 מאה"מ "רודני" ופגזי "14 מאה"מ "המלך ג'ורג' החמישי". ואולם, למרות ההרעשה הכבדה, "ביסמרק" המשיכה לצוף. לאוניות המערכה הבריטיות לא היה דלק רב וגם תחמושת חסרה להם; כשעה וחצי לאחר תחילת הקרב, כאשר היה ברור ש"ביסמרק" לא תצליח לחזור לנמל, הן פנו חזרה לבריטניה. אז ירתה הסיירת הכבדה אה"מ "דורסטשייר" כמה טורפדו על האונייה הגרמנית. "ביסמרק" התהפכה וטבעה ב-10:39 בבוקר ה-27 במאי 1941. מתוך כ-2,200 מלחים וקצינים שהיו על סיפון האונייה שרדו כ-800, אך האוניות הבריטיות משו מן המים רק 110 איש לפני שעזבו את המקום מחשש לתקיפת צוללות. מאוחר יותר משתה אונייה גרמנית חמישה ניצולים נוספים.

מיד לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצולים מביסמרק מועלים אל סיפון הסיירת הכבדה דורסטשייר

אדמירל ג'ון טובי (Tovey), מפקד צי הבית הבריטי, שהיה אחראי לאיתורה ולהטבעתה של "ביסמרק", כתב בזיכרונותיו: "ביסמרק הפגינה לחימה אמיצה נגד כוחות עדיפים בהרבה, לחימה הראויה לימים הטובים של הצי הקיסרי הגרמני, והיא טבעה בעוד דגלה מתנופף.". האדמירל רצה להציג את רגשותיו בגלוי, אך הוזהר על ידי האדמירליות ש"בשל סיבות פוליטיות חיוני שדבר מאופי הרגשות שהבעת לא יפורסם, ככל שאנו מעריכים לחימה נאצלת."

תפקוד הלופטוופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היטלר מתח ביקורת חריפה על תפקודו של חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה, שלא הצליח לסייע ל"ביסמרק" בקרב האחרון. לופטפלוטה 3, הצי האווירי השלישי, אחת מהיחידות האוויריות של הלופטוואפה, ידע על כוונותיה של "ביסמרק" כבר ב-24 במאי. ביחידה זו היו מפציצים מדגם היינקל He 111 שהטווח שלהם היה כ-2,800 קילומטרים; ב-27 במאי הייתה ביסמרק מרוחקת כ-1,100 קילומטר מחופי צרפת. מפציצים אלו היו יכולים גם לפעול כנגד נושאת המטוסים אה"מ "ארק רויאל" ולמנוע את ההתקפות הגורליות על האונייה. הלופטוואפה הוציא רק 218 גיחות לסיוע במבצע ריינאיינבונג, ורק אונייה בריטית אחת הוטבעה בהן – המשחתת אה"מ מָשׁוֹנָה (Mashona) שהוטבעה יום לאחר הקרב ליד חופי אירלנד. מטוס סיור מדגם פוקה-וולף 200 , "קונדור", גילה את אוניית המערכה הבריטית אה"מ "רודני", אך בהיעדר מכ"ם לא יכול היה לדווח את מיקומה המדויק, וכך נמנעה אפשרות לתקיפתה בידי לופטוואפה או צוללות.

גילוי שרידי האונייה והוויכוח על טביעתה של ביסמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה הפכה האונייה לאחד מסמליה המפורסמים של מלחמת העולם השנייה. בשנת 1960 יצא לאקרנים הסרט "הטביעו את הביסמרק!" (Sink the Bismarck!). באותה שנה התפרסם גם שיר קאנטרי מצליח, באותו שם.

ב-8 ביוני 1989 נמצאו שרידיה של האונייה על קרקעית הים, בעומק 4,700 מטר, בערך. האונייה נמצאה על ידי האוקיינוגרף ד"ר רוברט באלארד, שנודע בגילויה של הטיטניק. האונייה נמצאה ישרה, במרחק כ-650 קילומטרים ממערב לברסט. הצילומים הראו נזק כבד מאוד למבנה העילי של האונייה, ונזק מינורי יותר לגופה כתוצאה מפגיעות טורפדו. הדבר נתן מקום לטענתם של הניצולים הגרמניים, שצוות האונייה הוא זה שהטביע אותה, ולא הפגיעות הבריטיות. באלארד שמר בסוד את מיקומה של האונייה, כדי למנוע מצוללנים אחרים לקחת ממנה מזכרות, דבר שבאלארד ראה בו מעין שוד קברים.

בשנת 2001 נערך מסע חקר אמריקני-בריטי נוסף אל שרידיה של "ביסמרק". אותה משלחת גם מצאה את שרידיה של אה"מ "הוד". משלחת זו הגיעה למסקנה שהאונייה טובעה בשל הפגיעות הרבות שספגה מהאוניות הבריטיות. באלארד מתח ביקורת על ממצאי המשלחת, וטען שהם מונעים ממניעים לאומיים, ומבוססים על מחקר היסטורי מצומצם ומוטה. ממצאי המשלחת הוצגו בסרט תעודה בשם "הקרב של הוד וביסמרק" (The Battle of Hood and Bismarck), משנת 2002.

משלחת שלישית שהגיעה לאתר השתמשה בצוללות מחקר רובוטיות קטנות וחדישות יותר, שאיפשרו גם כניסה אל תוך שרידיה של האונייה. הסרט שצילמה המשלחת שודר בשידורי ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. מחקר זה לא מצא חדירות של פגזים למבנה המשוריין של האונייה מתחת לקו המים, ורק ארבע חורי כניסה של פגזי 16 אינץ', של תותחיה של אה"מ "רודני", מעל קו המים. הסתבר, שהשריון של האונייה ספג את פגיעות הטורפדו והאונייה עצמה לא נפגעה מהם. המשלחת הסיקה, שהאונייה הגרמנית יכולה הייתה לצוף לפחות יום נוסף, ושהבריטים היו יכולים ללכוד אותה. לדבריהם, האונייה טבעה בשל פתיחת השסתומים בחדר המכונות על ידי הצוות. סרט דוקומנטארי שנוצר בשנת 2002 בשם "משלחת: ביסמרק" (Expedition: Bismarck), בבימוי ג'יימס קמרון, מציג שוב את ממצאי המחקר, הקובע שאכן לא היה די נזק מתחת לקו המים כדי לגרום לטביעתה של האונייה, ולפיכך נתמכה טענתם של ניצולי האונייה.

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכי ויקיפדיה באנגלית: (מעבר לאתרים המקבילים לערכים בעברית)

אתרים נוספים:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]