חינוך פרטי
חינוך פרטי הוא חינוך הניתן על ידי אנשים וגופים פרטיים אשר אינם רשויות של המדינה. על פי רוב, משתמשים במושג ביחס לחינוך פורמלי (כלומר בתי ספר) ולא ביחס לחינוך בלתי פורמלי פרטי.
הזכות לבחור חינוך פרטי מעוגנת באמנות בינלאומיות ובתי ספר פרטיים קיימים כמעט בכל מדינות העולם. בישראל החוק מכיר בזכות לקיים בתי ספר פרטיים, אך מחייב בתי ספר פרטיים ברישוי של משרד החינוך שנועד לבדוק שבית הספר עומד בתקני בטיחות וחינוך.
היקף החינוך הפרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
היקף החינוך הפרטי שונה מאוד בין מדינות שונות ונע בין אחוזים בודדים של התלמידים, במדינות כמו נורווגיה[1], לרבע ומעלה מהתלמידים במדינות כמו ספרד (30%), צרפת (25%) ובלגיה (60%). מחקר של מכון הובר טוען שהיקף החינוך הפרטי במדינות השונות תלוי מעט מאוד בגורמים כמו איכות החינוך, דאגה לחינוך או רמת התל"ג, ובעיקר תלוי בסיבות היסטוריות, במיוחד שיעור האוכלוסייה הקתולית בראשית המאה ה-20.
היקף החינוך הפרטי משתנה מאוד גם בין רמות החינוך, כאשר לרוב שיעור החינוך היסודי הפרטי נמוך יחסית לשיעור החינוך התיכוני הפרטי ולעומת שיעור גני הילדים הפרטיים. ביפן, למשל, כ-1% מהתלמידים בבתי ספר יסודיים לומדים בבתי ספר פרטיים, 6.4% בחטיבות ביניים פרטיות ו-29.5% בתיכונים פרטיים, נכון לשנת 2005. בגני הילדים הפרטיים לומדים כ-79.3% מילדי הגנים.
באופן כללי, היקף החינוך הפרטי נמצא במגמת גידול ברוב מדינות העולם. בסקירה של 136 מדינות מתפתחות נמצא שמספר התלמידים בבתי ספר פרטיים גדל בקצב מהיר יותר מאשר מספר התלמידים בתי הספר הציבוריים. בעוד בתי הספר היסודיים הציבוריים גדלו בכ-10% מכ-484 מיליון לכ-530 מיליון תלמידים, בתי הספר היסודיים הפרטיים גדלו בכ-58%, מ-39 מיליון לכ-62 מיליון תלמידים[2]. גם במספר מדינות מפותחות יש לאחרונה מגמת גידול בחינוך פרטי בגלל חוסר שביעות רצון מרמת החינוך הציבורי. בשוודיה, בעקבות רפורמה שהנהיגה שוברי חינוך, עלה היקף החינוך הפרטי מ-1.7% מהתלמידים בבתי ספר על יסודיים ו-1% מהתלמידים בבתי ספר יסודיים בשנת 1992, לכ-17% מהתלמידים בבתי ספר על יסודיים ו-9% מהתלמידים בבתי הספר היסודיים, בשנת 2008. מאז 1995 ניכר גידול ניכר במספר התלמידים בבתי הספר הפרטיים בגרמניה, כאשר מספר התלמידים בבתי ספר יסודיים פרטיים עלה ב-61% ובכל רמות בתי הספר יחד ב-25%, בין השנים 1995-2005[3]. באוסטרליה חל בעשור האחרון גידול של כ-21.9% במספר התלמידים הלומדים בחינוך הפרטי, לעומת גידול של 1.7% בלבד במספר התלמידים הלומדים בבתי ספר פרטיים. בעקבות זאת, גדל אחוז התלמידים בבתי ספר פרטיים מ-29.7% בשנת 1997 ל-33.6% בשנת 2007[4]. לעומת זאת, בנפאל, בה כשליש מבתי הספר פרטיים, דווח בשנת 2008 שמפלגת שלטון המאואיסטית החליטה לשים קץ לחינוך הפרטי במדינה בגלל היותו אי שוויוני[5].
אונסק"ו נוהג לפרסם נתונים על אחוזי התלמידים הלומדים במדינות העולם, אולם מסייג את הנתונים בכך שבמדינות מתפתחות רבות רבים מבתי הספר הפרטיים אינם רשומים ועל כן אין דיווח על התלמידים הלומדים בהם.
בארצות הברית, כ-10% מהתלמידים לומדים בבתי ספר פרטיים. בשנת 1999, 7.5% מהתלמידים למדו בבתי ספר פרטיים דתיים ועוד 1.6% למדו בבתי ספר פרטיים אחרים. עד שנת 2003 גדל אחוז התלמידים בבתי ספר פרטיים והגיע ל-8.4% בבתי ספר דתיים ו-2.4% בבתי ספר פרטיים אחרים[6].
קיימות גם בתי ספר פרטיים למבוגרים בתחומים מודגרים - למשל ILAC ללימוד שפות בקנדה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז ומעולם היה חינוך הילדים באחריות ההורים שלהם ללא מעורבות של המדינה. אמנם, אצל היהודים היו תלמודי תורה בניהול הקהילה המקומית, אך למדו בהם בעיקר ילדי עניים ויתומים שלא היה מי שידאג לחינוכם[7]. במאה ה-18, וביתר שאת במאה ה-19, התגברה המעורבות של מדינות אירופה בחינוך והן יסדו מערכות חינוך ציבוריות. הכנסייה הקתולית התנגדה באופן נחרץ לחינוך חילוני, ושללה את חינוך הילדים במערכת חינוך חילונית של המדינה. בשנת 1864 כלל האפיפיור את האמירה ש"קתולים יכולים להסכים למערכת חינוך ילדים שאינה קשורה לקתוליות ולכוחה של הכנסייה", ברשימת טעויות שיש לגנות. על כן בכל מדינה בה מערכת החינוך לא הייתה קתולית היא הורתה למאמיניה להקים בתי ספר קתוליים ולשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים קתולים. החוקרים מרטין וסט ולודגר ויסמן מצאו מתאם בין גודל המיעוט הקתולי במדינה בסביבות שנת 1900, והיקף מערכת החינוך הפרטי במדינה בראשית המאה ה-21.
אנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד שנת 1850 החינוך באנגליה היה לגמרי פרטי. במהלך המאה ה-18, זכו לחינוך סדיר כמעט רק ילדי המעמד הבינוני והעליון, אולם החל בראשית המאה ה-19 התגבר מאוד היקף התלמידים שהלכו לבתי ספר באנגליה. בין השאר הוקמו אגודות התנדבותיות לחינוך, בהן "האגודה הלאומית" ו"אגודת לנקסטר" אשר תפעלו בתי ספר שהתבססו על הקדשות ותרומות, לפחות באופן חלקי. בתי ספר אלו כונו בתי ספר ציבוריים, למרות שהם לא נהנו כלל מכספי מיסים. בדו"ח משנת 1833 חולקו בתי הספר באנגליה לארבע קטגוריות:
- בתי ספר ציבוריים שהתבססו על הקדשות - 153,764 תלמידים
- בתי ספר ציבוריים שהתבססו על תרומות - 178,517 תלמידים
- בתי ספר ציבוריים שהתבססו על תרומות ושכר לימוד - 212,217 תלמידים
- בתי ספר פרטיים שהתבססו על שכר לימוד בלבד - 732,449 תלמידים
החל משנת 1833 השתתפה הממשלה במימון בניית בתי ספר והחל משנת 1847 נתנה הממשלה מענקים למורים ומפקחים אולם בתי הספר נותרו פרטיים[8].
ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד סביבות שנת 1840 לא התקיימה מערכת חינוך ציבורית בארצות הברית, למרות שבתי ספר פרטיים זכו לעיתים בתמיכה מקופת הציבור. בשנות ה-30 של המאה ה-19, קמה תנועה למען מערכת חינוך ציבורית שתספק חינוך חינם לכל הילדים. התנועה טענה שמערכת חינוך ציבורית תקדם מערכת ערכים משותפת ותהווה כור היתוך לרכיבים השונים של הציבור האמריקאי. מערכת החינוך הציבורית שקמה בחצי השני של המאה ה-19 הייתה מוטה לכיוון פרוטסטנטי וחילוני. בעקבות זאת, כנס של אנשי הכנסייה הקתולית בשנת 1884 קבעה הכרח מוחלט על הכמרים להקים בתי ספר קתוליים פרטיים תוך שנתיים. בנוסף, הכנסייה הורתה לכל מאמיניה לשלוח את ילדיהם לבתי ספר קתוליים אלא אם קבלו פטור מבישוף. למרותם שמטרתם לא הושגה במלואה, בשנת 1911 היו בארצות הברית קרוב ל-5,000 בתי ספר קתוליים בהם למדו יותר מ-1.27 מיליון תלמידים. בתי הספר הקתוליים היוו את רוב בתי הספר הפרטיים בארצות הברית, מאז. בשנת 1925 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית שחוק של מדינת אורגון המחייב את כל ילדי המדינה ללמוד בבית ספר ציבורי נוגד את חוקת ארצות הברית. בסביבות שנת 1960 החלה ירידה בהיקף בתי הספר הקתוליים בארצות הברית, בעקבות שינויים בחברה הקתולית. אולם, בערך באותו זמן חל גידול ניכר בהיקף בתי הספר הפרטיים של הימין הפונדמנטליסטי, כך שהיקף החינוך הפרטי נותר פחות או יותר יציב.
בלגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבלגיה, הייתה מערכת החינוך של המדינה בעיקרה קתולית עד שבשנת 1879 היא עברה מהפכה חילונית. בתגובה לכך, העבירו הקתולים את ילדיהם לבתי ספר פרטיים קתוליים ושיעור הילדים בבתי ספר קתוליים פרטיים עלה מ-13% בשנת 1878 ל-61% בשנת 1880. שינוי זה משפיע על היקף בתי הספר הפרטיים בבלגיה עד היום.
מעורבות ממשלתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
המדינות נבדלות במידת הרגולציה המופעלת על בתי ספר פרטיים ובמידת המימון שלהם על ידי המדינה. באופן כללי, מדינות המעניקות מימון משמעותי לבתי ספר פרטיים גם קובעות כללי התנהלות של בתי הספר בתחומים שונים, בהם תוכניות לימודים, מדיניות קבלת תלמידים, גובה שכר לימוד, מדיניות העסקת מורים וגובה משכורות והרכב מועצת המנהלים של בית הספר[9]. עם זאת, יש מדינות, כמו איטליה ויון בהן יש מידת רגולציה גבוהה של בתי ספר פרטיים למרות שהתמיכה הכספית לבתי ספר פרטיים היא מועטה מאוד. מנגד, יש מדינות כמו אוסטרליה וניו זילנד בהן מידת התמיכה של המדינה גבוהה למרות שהדרישות הרגולטיביות נמוכות[10].
מימון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהולנד, שוודיה ובלגיה ממומנים בתי ספר פרטיים באופן מלא על ידי המדינה. גם בצרפת, נורווגיה, לוקסמבורג ודנמרק מקבלים בתי ספר פרטיים בין 75%-100% מהעלויות מהמדינה. בארצות הברית, ויוון, לעומת זאת, בתי ספר פרטיים אינם זוכים לסיוע כספי ישיר מהשלטונות. בארצות הברית, כסף מתקבל לעיתים כחלק מסיוע לתלמידים עניים, ובמספר מדינות הסעות לבית הספר ממומנות על ידי המדינה. סיוע עקיף ניתן בפטור מארנונה על בתי ספר ובמספר מדינות בזיכוי מס על שכר לימוד[11]. בדרגות ביניים נמצאות בין השאר ניו זילנד וקולומביה הבריטית.
בחלק מהמדינות, כמו צרפת, ספרד, ישראל וקולומביה הבריטית מידת התקצוב שמקבלים בתי ספר מהמדינה תלויה במידת המוכנות של בתי הספר להתחייב למלא דרישות של המדינה[12].
ההשפעה של קיום חינוך פרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארגוני ימין מציגים מחקרים הטוענים לעדיפות ברורה לקיום חינוך פרטי. מחקר של מכון הובר טוען לקשר חיובי מובהק בין אחוז התלמידים הלומדים בבתי ספר פרטיים במדינה, להצלחת כלל התלמידים באותה מדינה במבחן פיז"ה. המחקר גם טוען לקשר הפוך בין ההוצאה הלאומית הכוללת על חינוך לאחוז התלמידים הלומדים בבתי ספר פרטיים.
חינוך פרטי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני הקמת מדינת ישראל, היה החינוך בארץ ישראל מרוכז בידי זרמים פוליטיים. בשנת 1953 חוקק חוק חינוך ממלכתי, שהכניס מעל 90% מהתלמידים בבתי ספר יסודיים בחינוך העברי, תחת כנפי החינוך הממלכתי.
בחינוך הפרטי נותרו בעיקר בתי ספר חרדים ומספר מועט של בתי ספר שבקשו לשמור על עצמאותם, דוגמת בית הספר הריאלי בחיפה או התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, ובשנת 1991 הוקמה רשת בתי ספר פרטיים דתיים שובו המיועדת לעולים חדשים מרוסיה. רשת זו כוללת כ-70 מוסדות בכל הארץ עם כ-6000 תלמידים. עם זאת, לפי דו"ח שפרסם מרכז אדווה בישראל אין חינוך פרטי "טהור" כמו במדינות דוגמת בריטניה וארצות הברית, שכן גם בתי הספר ה"עצמאיים" ממומנים במידה מסוימת בידי המדינה[13].
מדיניות משרד החינוך מתנגדת להקמת בתי ספר פרטיים. כך לפי נוהלי משרד החינוך ניתן למנוע הכרה בבית ספר פרטי אם קיים חשש שהצלחת בית הספר הפרטי תפגע בבית ספר ממלכתי אחר[13]. במקרים רבים נאלץ משרד החינוך להעניק רישיונות לבתי ספר פרטיים רק בלחץ של בית המשפט[14].
הפולמוס סביב החינוך הפרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
החינוך הפרטי נמצא במחלוקת ציבורית בין תומכים למתנגדים, הטוענים שהחינוך הפרטי פוגע במערכת החינוך הציבורית.
תמיכה בחינוך הפרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בשנת 1859, ג'ון סטיוארט מיל ביטא בספרו על החירות את תפיסתו לפיה החינוך הפרטי הוא המודל האידיאלי, וסבר שלחינוך ממלכתי יש מקום רק כ'ניסוי' לצד בתי הספר הפרטיים או בחברה השרויה במשבר[13].
לפי תומכי החינוך הפרטי, חירותם ההורים מחייבת לאפשר להם להשפיע על חינוך ילדם ולבחור עבורו חינוך פרטי. מעבר לכך, לפי הגישה הליברלית יש לתת משקל מכריע לכך שהגורם שיש לו את האינטרס המובהק ביותר בהצלחת החינוך של הילד - הוא ההורה - שאף יישא בתוצאות במקרה של כישלון חינוכי. לכן קיים סיכוי גבוה יותר שההורה יקבל החלטה מושכלת על חינוך ילדו לעומת פקיד ממשלתי בכיר ככל שיהא[13].
עוד מראים תומכי החינוך הפרטי כי התחרותיות בין בתי הספר הפרטיים ויכולתם לפטר מורים כושלים, תעודד בקרב בתי הספר יעילות ומצוינות שחסרה בחינוך ציבורי. לפי הגישה הליברלית, מערכת תחרותית תגרום להליך מעין "אבולוציוני" בו בתי הספר שיפעלו בצורה מיטבית ישגשגו ואף יהפכו מודל לחיקוי, ואילו בתי ספר כושלים יסגרו ויפנו את מקומם לבתי ספר טובים יותר[13].
במענה לטענה כביכול חינוך פרטי פוגע בשכבות החלשות, תומכי החינוך הפרטי משיבים כי דווקא השכבות החלשות נפגעות מהעדר חינוך פרטי שכן האוכלוסיות החזקות מקבלות גם כיום תוספת לחינוך הציבורי ואילו השכבות החלשות שמסתפקות בחינוך הממומן הן אלו שנפגעות ביותר מה'בינוניות' של החינוך הציבורי[13].
במקביל, תומכי החינוך הפרטי בישראל מצביעים על כשלי החינוך הממלכתי הבאים לידי ביטוי בכך ש-2/3 מההורים בישראל אינם מרוצים מבית הספר, 3/4 סבורים ש"המערכת לא מכינה את הילדים לחיים הבוגרים", מרבית המורים עוזבים את עבודתם בתוך עשר שנים, "כמחצית מילדי ישראל מקבלים חינוך ברמה של מדינת עולם שלישי" לפי פרופסור דן בן-דוד, 80% ממנהלי התיכוניים סבורים שמבילי משרד החינוך אינם "אנשי מקצוע טובים" ולפי מבחנים בינלאומיים ישראל נמצאת בקום נמוך בדירוג של מדינות ה-OECD מבחינת ההישגים במתמטיקה צפיפות בכיתה ושכר מורים[13].
התנגדות לחינוך הפרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ליאור דטל, לא סומכים על משרד החינוך: כך קונים חינוך פרטי על חשבון הציבור, באתר TheMarker, 28 באוגוסט 2009
- ד"ר ניר מיכאלי, מגמות הפרטה במערכת החינוך בישראל, מרכז חזן מכון ון ליר
- שגיא ברמק, "המדינה – לא בבית ספרנו", השילוח, גיליון 2, דצמבר 2016
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Less than 2 per cent in private schools, Statistics Norway
- ^ Non-State Providers and Public-Private-Community Partnerships in Education, Aga Khan Foundation team, 2007, UNESCO
- ^ Private schools take off in Germany, The Christian Science Monito, January 30, 2006
- ^ Australian Bureau of Statistics, Schools, 2007, page 3
- ^ Bikash Sangraula, "No more private school, Nepal's Maoist government declares", November 15, 2008
- ^ What percentage of students are enrolled in school choice programs?, National center for education statistics
- ^ ערוך השולחן, יורה דעה, רמ"ה, ט-י; שולחן ערוך הרב, הלכות תלמוד תורה, פרק א' הלכה ג'
- ^ Edward Baines, Strictures on the New Government Measure of Education, J. Snow, 1853, page 10
- ^ Nancy Kober, Lessons from Other Countries about Private School Aid, The Center for Education Policy, page 4
- ^ שם, עמוד 9
- ^ Indicator 45: Source of Funds for Education, National center for education statistics
- ^ Nancy Kober, Lessons from Other Countries about Private School Aid, The Center for Education Policy, page 7-8
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 שגיא ברמק, "המדינה – לא בבית ספרנו", השילוח, גיליון 2, דצמבר 2016
- ^ אור קשתי, יולי תמיר: ביהמ"ש העליון עלול לגרום לפירוק מערכת החינוך, באתר הארץ, 17 בפברואר 2009
