גבריאלה ד'אנונציו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גבריאלה ד'אנונציו
Gabriele D'Annunzio Air Force uniform.jpg
גבריאלה ד'אנונציו במדי חיל האוויר האיטלקי
נולד 12 במרץ 1863
מקום לידה Flag of Italy (1861-1946).svg פסקארה, ממלכת איטליה
נפטר 1 במרץ 1938 (בגיל 74)
השתייכות Flag of Italy (1860).svg  הצבא המלכותי האיטלקי
Lesser coat of arms of the Kingdom of Italy (1929-1943).svgחיל האוויר המלכותי האיטלקי
תקופת שירות 1915-1918
דרגה IT-Airforce-OF-3.pngמייג'ור
תפקידים צבאיים

מפקד טייסת הקרב ה-87
מנהיג הממלכה האיטלקית של קרנארו

מלחמות וקרבות

מלחמת העולם הראשונה

עיטורים

Croce di guerra al valor militare (recto).svgצלב מלחמה על גבורה צבאית

תפקידים אזרחיים

משורר, סופר, מדינאי

גבריאלֶה ד'אנונציואיטלקית: Gabriele d'Annunzio;‏ 12 במרץ 1863 - 1 במרץ 1938), סופר, משורר, מחזאי, טייס וגיבור מלחמה איטלקי, אשר היה בעל תפקיד שנוי במחלוקת בפוליטיקה האיטלקית כמבשרה של התנועה הפשיסטית.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבריאלה ד'אנונציו נולד בפסקרה כבנו של בעל אחוזות עשיר. כבר בגיל צעיר ניכר כשרונו יוצא הדופן, ובגיל 16 פרסם את יצירותיו הראשונות. בשנת 1881 התקבל לאוניברסיטה ברומא. ספרו הראשון בפרוזה, "ילד התענוגות", פורסם ב-1889, והייתה זו אך התחלה של קריירה ספרותית פורייה במיוחד.

בשנת 1883 נישא למריה הרדואין די גאלזה, ולזוג היו שלושה בנים. הנישואים הסתיימו ב-1891. ב-1894 החל בפרשיית אהבים עם השחקנית המפורסמת אלאונורה דוסה, שהפכה אותו למפורסם בחוגים נרחבים. הוא כתב עבורה מחזות כ"עיר המתים" ו"פרנצ'סקה די רימיני" בהם שיחקה בתפקיד הראשי. אפיים הסוער של בני הזוג הביא לסיום הנישואין ב-1910.

ב-1897 נבחר ד'אנונציו לפרלמנט לתקופה בת שלוש שנים, כנציג עצמאי. בשנת 1910 הביא אורח חייו החריג לפשיטת רגל, והוא נמלט לצרפת מפני נושיו. שם שיתף פעולה עם המלחין קלוד דביסי במחזה מוזיקלי "מות הקדושים של סן סבסטיאן" (1911).

לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה שב ד'אנונציו לאיטליה ונשא נאומים בהם תמך בכניסת איטליה למלחמה לצד מעצמות ההסכמה. הוא התנדב לצבא, בגיל למעלה מ-50, וזכה לתהילה כטייס קרב. הוא איבד את עינו בתאונת טיס. ב-9 באוגוסט 1918 הוביל כמפקד טייסת הקרב ה-87 תשעה מטוסים לטיסה בת 1,000 ק"מ להטלת כרוזים על וינה.

המלחמה חידדה את השקפותיו הלאומיות והוא החל לקדם את הדעה כי לאיטליה צריך להינתן תפקיד לצד המעצמות המנצחות ככוח אירופי מן המעלה הראשונה.

לאחר שנמסרה העיר פיומה (כיום רייקה בקרואטיה) ליוגוסלביה בוועידת פריז ב-12 בספטמבר 1919, הוביל חבורת לאומנים אשר כבשו את העיר וגירשו ממנה כוח רב לאומי (של חיילי ארצות הברית, בריטניה וצרפת). הם זממו להביא לסיפוח העיר על ידי איטליה, אך הממשל האיטלקי סירב לשתף פעולה עם המזימה.

איטליה הטילה מצור על הלאומנים המתבצרים בעיר, ודרשה את כניעתם. ד'אנונציו הכריז כי העיר הינה מדינה עצמאית ("הממלכה האיטלקית של קרנארו") ולה חוקה, אשר היוותה את הקווים הבסיסיים לחוקה הפשיסטית שתאמץ איטליה עצמה כעבור שנים מספר. הוא הכריז על עצמו כדוצ'ה. הוא ניסה לייצר אלטרנטיבה לחבר הלאומים ממספר מדינות אחרות בעולם, וליצור קשר עם קבוצות לאומניות מורדות בבלקנים (איטלקים וסלבים), אך ללא הצלחה. ד'אנונציו התעלם מחוזה רפאלו והכריז לבסוף מלחמה על איטליה עצמה. לאחר שהופגזה פיומה מן הים על ידי הצי האיטלקי, נכנע ד'אנונציו בדצמבר 1920.

לאחר תקרית פיומה פרש ד'אנונציו לביתו על חוף אגם גרדה ובילה את שנותיו האחרונות בכתיבה ובתעמולה פוליטית. על אף שהיה בעל השפעה חזקה על בניטו מוסוליני לא היה מעולם בעל תפקיד במדינה הפשיסטית.

בשנת 1922, זמן קצר לפני המצעד על רומא, הושלך מהחלון על ידי אלמוני שניסה להתנקש בחייו והפך לנכה.

בשנת 1924 קיבל את התואר "נסיך מונטה נבוסו" ובשנת 1937 הוכרז כנשיא האקדמיה האיטלקית המלכותית. הוא מת משבץ ב-1 במרץ 1938, וזכה להלוויה ממלכתית בה השתתף אף מוסוליני.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גבריאלה ד'אנונציו בוויקישיתוף