גז פחמימני מעובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
להבה של גז בישול במבער

גז פחמימני מעובה (גפ"מ) (באנגלית: Liquefied petroleum gas, בראשי התיבות המסחריים LPG), המכונה בישראל גם גז בישול, הוא תערובת של גזים פחמימניים המשמש כדלק לצורכי בישול, הסקה והנעת כלי רכב. הגז מתעבה תחת לחץ נמוך יחסית, דבר המקל על האחסון והשינוע המסחריים שלו. גפ"מ המשמש להנעת כלי רכב מוכר לעתים בעולם בשם autogas.

הרכב ותכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התערובות המסחריות של גפ"מ מגוונות בהרכבן. בחלק מהן המרכיב העיקרי הוא פרופאן, באחרות המרכיב העיקרי הוא בוטאן, וקיימות גם תערובות בעלות אחוזים דומים של פרופאן ובוטאן. ברוב התערובות נוכחים בדרך-כלל בריכוזים קטנים, גם הגזים פרופילן ובוטילן.

גפ"מ הוא דליק, אך חסר ריח, ולכן בטרם השיווק לצרכנים מוסיפים לו ריכוז נמוך של אתיל מרקפטאן – חומר בעל ריח חזק ואופייני, המאפשר לבני אדם לזהות דליפות ונזילות במערכת האחסנה וההולכה שלו.

הגז כבד מן האוויר, ולכן בנזילה ממכליו הוא זורם צמוד לרצפה ונוטה להתרכז במקומות נמוכים כגון מרתפים, ובכך לגרום בהם לסכנת חנק כתוצאה של חוסר חמצן ולסכנת פיצוץ של הגז.

הפקה ואחסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות לגפ"מ הם נפט גולמי, ממנו מופקים מרכיבי הגפ"מ בתהליך הזיקוק, וכן גז טבעי, אשר מכיל בצורתו הגולמית פרופאן ובוטאן בריכוזים שבין חלקי האחוז לבין כ-20% (הריכוז משתנה בין שדות ההפקה).

האפשרות לעיבוי גפ"מ בלחץ מתון התגלתה לראשונה בארצות הברית בשנת 1910 על ידי המדען ד"ר וולטר סנלינג, אשר ערך ניסויים על פרופאן. בשנת 1912 הופיע לראשונה גפ"מ כמוצר מסחרי בארצות הברית.

הגפ"מ מאוחסן ומשווק במכלי פלדה, ביחס דחיסה של כ-250:1 בין נפח הגז בלחץ ובטמפרטורה רגילים, לבין נפח הנוזל במכל. אחת התכונות המיוחדות לגזים המרכיבים את הגפ"מ היא שהם הופכים לנוזל כבר בלחץ של שתי אטמוספירות (2 באר). לחץ עבודה נמוך זה, מאפשר להשתמש בגפ"מ גם להנעת כלי-רכב ללא סיכון הנוסעים במכל גז בלחץ גבוה. מכל גז טיפוסי לרכב עומד בלחץ של 30 עד 40 באר, לאמור, פי 15 מלחץ הגז המעובה כנוזל בתוך המכל. יתרון טכני זה, ביחד עם הערך הקלורי הגבוה של הגפ"מ הפכו אותו לדלק האופטימלי[דרוש מקור] למנועי בעירה פנימית. גז טבעי כדלק לרכב מנועי, הוא בעל ערך קלורי נמוך יותר מגפ"מ, ולכן דרוש נפח גדול יותר שלו, כדי להבטיח הספק נתון.

הסבת כלי רכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום מרבית כלי הרכב מונעים באמצעות מנועי בעירה פנימית, אשר הדלק העיקרי שלהם הוא בנזין או סולר. לאור עלות ההסבה הראשונית ומחירו הנמוך משמעותית של הגפ"מ בתחנת הדלק, ההערכות הן כי כלי הרכב הממונעים בגפ"מ הם בדרך כלל רכבים בעלי נסועה גבוהה יחסית. מקובל לחשב כי כדאיות הסבת הרכב לשימוש בגפ"מ הוא קו 20 אלף הק"מ (ללא תלות במועד חציית קו זה).

מהסוגיות הנוגעות להסבת כלי רכב להנעה בגפ"מ[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. חלק מהמערכות גורמות לאיבוד קל של עוצמת מנוע, בשיעור של בין 4% ל-12%, אך ישנן גם מערכות מתקדמות שאינן מאבדות עוצמה כלל, כיוון שתהליך השריפה בהן יעיל יותר משריפת הבנזין. מערכות אלה, יכולות ליצור עוצמת הנעה גבוהה יותר מבנזין אם הן מכוונות לכך, אך כיוון כזה אינו מומלץ שכן הוא יבוא על-חשבון הגדלה בפליטת המזהמים.
  2. התקנת מכל גז ברכב פרטי משפחתי, מתבצע בתא המטען וגוזל חלק מנפחו.
  3. מערכות הזרקת דלק מסוגים מסוימים עלולות לספק נתונים שגויים למחשב הרכב הראשי במקום נתוני מערכת בנזין. מקור הבעיה הוא במערכות מחשב רכב בעלות משוב.
  4. גפ"מ אוטומוטיבי בוער בעירה נקייה יותר מבנזין, ומנועים השורפים גפ"מ פולטים פחות חלקיקים. גפ"מ גם בטוח יותר במקרה של תאונה.

כלי רכב מונעי גפ"מ בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברחבי העולם נעים עשרות מיליוני כלי רכב באמצעות גפ"מ, כאשר חמישה שוקי OECD מהווים כ-80% משוק הגפ"מ האוטומטיבי העולמי: אוסטרליה, קוריאה הדרומית, איטליה, פולין וטורקיה. מאז 2008 במהלכה נחקק חוק ENERGY TAX ACT בגרמניה (המבטיח עשור שנים של אי-מיסוי השימוש בגפ"מ), צמח שוק הגפ"מ האוטומטיבי בגרמניה באופן מרשים ובעקבות כך התפתחה תעשיית ייצור רכבים הממונעים בגפ"מ - ללא צורך בהסבתם. כיום כמעט כל יצרני כלי הרכב בעולם מייצרים דגמים ממונעי גפ"מ (הבולטות שבהן הן פיאט, אאודי, שברולט ורנו-סיטרואן).

חניית כלי רכב ממונעי גפ"מ בחניונים תת-קרקעיים מהווה סוגיה חקיקתית שעברה כברת דרך משמעותית מאז 2001, אז נחקק חוק בעניין‏[1] כיום מרבית מדינות ה OECD מאפשרות חניית כלי רכב ממונעי גפ"מ גם בחניונים תת-קרקעיים ללא שום בעיה ומחייבות את בעלי החניונים התת-קרקעיים בהתקנת הגלאים הדרושים לשם כך.

במדינות רבות בעולם- בדגש על אסיה ומדינות אירופה- השימוש העיקרי ברכבי גפ"מ נהוג בקרב מוניות - לאור הנסועה הניכרת של כלי רכב אלה, והיתרונות האקולוגיים הברורים שיש לכלי רכב ממונעי גפ"מ בהשוואה לרכבי דיזל. כי מגמה זו (שראשיתה בדרום קוריאה ובהונג-קונג) זכתה למשנה תוקף מאז יוני 2012 אז ארגון הבריאות העולמי הכריז באופן מפורש שהדיזל הינו חומר מסרטן‏[2]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש העיקרי בגפ"מ בישראל הוא כדלק לבישול, ומכאו שמו העממי "גז בישול", או פשוט "גז". בשנים האחרונות הותר גם להניע כלי רכב באמצעות גפ"מ. כמו כן משמש הגפ"מ להסקת מבנים, לחימום האוויר בכדורים פורחים, לעיבוד אמנותי של זכוכית, ועוד.

לאחרונה עוברים לשימוש בפרופאן ברמת זיקוק גבוהה כתחליף לגזי פחמן כלורו-פלואורי (CFC) לצורכי קירור וכחומר ההדף במכלי תרסיס, על-מנת להפחית את תופעת הדלדלות שכבת האוזון.

רוב הגפ"מ בישראל מאוחסן באזור מפרץ חיפה, כולל את חוות האחסון ומילוי מכליות הגפ"מ בתוך בתי הזיקוק וכן אתר קריית אתא המשמש את חברות הגז למילוי מכלים מיטלטלים. שינוע הגפ"מ בצובר מתבצע ברובו באמצעות מכליות ורק מיעוטו ברכבת ישראל ושינוע הגפ"מ במכלים לצרכן הסופי מתבצע כולו באמצעות משאיות ורכבי חלוקה.

שוק הגפ"מ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פתיחת שוק הגז לתחרות בשנות ה-90, חלה עליה בשימוש היחסי בגפ"מ

עד ראשית שנות ה-90 היה שוק הגז בישראל בפיקוח מינהל הדלק שבמשרד התשתיות הלאומיות (בשמו הקודם – "משרד האנרגיה והתשתיות"). רישיון לשיווק גז ניתן לארבע חברות גז בלבד – אמישראגז, סופרגז, פזגז ופטרולגז[3], והמינהל קבע את המחיר לצרכן‏‏.

בשנת 1990 יושמה רפורמה בענף הגז, במסגרתה נפתח השוק לספקים נוספים, והוסר הפיקוח על המחירים. במגזר התעשייתי והחקלאי אכן התפתחה תחרות בין הספקים, שהוזילה משמעותית את המחיר לצרכן. לעומת זאת, במגזר הביתי דווקא עלו המחירים, ובעקבות זאת הוחזר הפיקוח על המחירים במגזר זה. הפיקוח הוסר שוב בשנת 1995 וכיום מפקח משרד התשתיות על נושאי בטיחות בתחום, ועל הרישוי של חברות הגז, אך לא על מחיר הגפ"מ לצרכן.

נכון לינואר 2007 יש 33 חברות המורשות לספק גפ"מ בישראל‏‏‏[4], כולל שלוש הראשונות הנזכרות לעיל (פטרולגז התמזגה לתוך פזגז). מרבית הצרכנים המשיכו להיות מנויים של ארבע החברות הגדולות. בשנת 2001 הייתה חלוקת המנויים הבאה בין החברות:

  • חברת פזגז – כ-600,000 מנויים.
  • חברת אמישראגז – כ-550,000 מנויים.
  • חברת סופרגז – 450,000 מנויים.
  • חברת דורגז – 150,000 מנויים.
  • יתר הספקים – 100,000 מנויים.

בטיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגף פיקוח ובטיחות במשרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים אחראי על רישוי, פיקוח ואכיפה בנושא בטיחות השימוש בגז.‏[5] חרף הפיקוח, אירועו מקרים רבים שבהם הפרת נוהלי הבטיחות גרמו לפיצוץ גז שגבה קורבנות בנפש. בין השנים 2009 ל-2012 אירעו כ-8,800 תקלות מסוכנות הקשורות בגז בישול.‏[6]

הסבת כלי רכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסבת כלי רכב להנעה בגז פחמימני מעובה (או בקיצור הסבה לגז), אפשרית כיום בישראל אך ורק לרכבים ממונעי בנזין. לאור ערכי פליטות זיהום האוויר הנמוכים יותר של גפ"מ בהשוואה לבנזין ולדיזל, החליטה ממשלת ישראל (בדומה למרבית ממשלות ה OECD) להטיל מס בלו מופחת על הגפ"מ ובכך לעודד את השימוש בו. יש לציין כי על פי תקן 5202 תחנות לתדלוק הרכב בגפ"מ המיועד לכלי רכב (אוטומטיבי) חייבות למכור גפ"מ באוקטן גבוה ואיכותי יותר, ולפיכך בישראל הגפ"מ הנמכר לשימוש כלי רכב הינו גפ"מ מיובא וברובו הגדול אינו תוצר של תזקיקי נפט.

כיום ישנן בישראל כ-70 תחנות לתדלוק גפ"מ לרכב המופעלות על ידי משווקות ארציות (כגון דור אלון גז, סופרגז, פזגז) ומשווקות פרטיות. ההערכה היא כי מספר כלי הרכב בישראל הממונעים בגפ"מ אוטומטיבי עולה על 20 אלף ומהווה כ-1% מכלי הרכב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מוצרי דלק

בנזין · גז טבעי · גז פחמימני מעובה · ביו דיזל · אתנול

ביטומן · דלק גרעיני · חולות זפת · כבול · מזוט · נפט · נפטא · סולר

עצי הסקה · פחם אבן · פחם עץ · פצלי שמן · קרוסן/דלק סילוני
Bazan icon 01.png