דבורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgדבורים
Bee March 2008-10.jpg
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: פרוקי רגליים
מחלקה: חרקים
סדרה: דבוראים
על־משפחה: Apoidea
קבוצה: דבורים
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Anthophila

הדבורים (שם מדעי Apiformes או Anthophila) הן קבוצה מונופילטית של חרקים מעופפים, השייכת לעל-המשפחה Apoidea שבסדרת הדבוראים. הדבורים התפתחו מקרובותיהן הצרעות; בניגוד לאבותיהן הקדמוניים שצדו טרף עבור זחליהם, הדבורים ניזונות מצוף ואבקת פרחים בלבד בכל שלבי חייהן. התלות של הדבורים במשאבי מזון אלו, שמקורם בעיקר בפרחים, יוצרת מערכת מורכבת של יחסי גומלין בין דבורים לצמחים. הדבורים נחשבות לווקטור הגדול, המפותח והחשוב ביותר של האבקה ביוטית; למינים רבים של דבורים יש ערך רב עבור החקלאות, הנאמד לעתים בסכומי עתק.

קיימים כ-20,000 מינים של דבורים, והן נפוצות בכל היבשות, למעט אנטארקטיקה. בישראל קיימים למעלה מאלף מינים של דבורים, שחלק גדול מהם ככל הנראה עדיין לא תואר למדע. רוב המינים הם של דבורים יחידאיות; מתוך המינים החברתיים, בולטים דבורת הדבש ובומבוס האדמה.

דבורים יחידאיות, חברתיות וטפיליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבדילים בין שלושה סוגים עיקריים של אורח חיים בדבורים:

  • דבורים יחידאיות - במינים יחידאיים, כל נקבה בונה קן משל עצמה, מאחסנת בו צוף ואבקה שהיא אספה, ומטילה בו את ביציה. הזחלים מתפתחים ללא עזרה נוספת מהאם, ואין חפיפה דורית בין הבוגרים. מרבית מיני הדבורים בישראל ובעולם הם יחידאיים.
  • דבורים חברתיות - במינים חברתיים, כל קן מאוכלס על ידי מספר נקבות, וקיימת חלוקת תפקידים בין דיירות הקן, כאשר חלק (לרוב נקבה אחת, המלכה) מטילות את הביצים ואילו השאר (הפועלות/עמלות) עסוקות באיסוף צוף ואבקה, תחזוקת הקן וטיפול בצאצאים. הנקבה המטילה ממשיכה לחיות גם כאשר צאצאיה מגיעים לבגרות. קיים רצף של מצבי ביניים בין אורח חיים יחידאי לבין אורח חיים חברתי מפותח:
    • דרגות נמוכות של אורח חיים חברתי קיימות במגוון רחב של טקסונים, למשל במינים שונים בסוגים חריצית והליקטית, וכן בדבורי העץ. במינים אלה, מספר נקבות חולקות יחדיו קן אחד; כל דיירות הקן פוריות מבחינה פיזיולוגית, אך לעתים רק חלק מהן מטילות ביצים בפועל.
    • מינים כמו בומבוס האדמה, הליקטית רחבת-פסים והליקטית השוליים, מייצגים אורח חיים חברתי עונתי, בו נקבה אחת מייסדת לבדה את הקן, מטילה בו ביצים ומאחסנת בו צוף ואבקה; ברגע שהדור הראשון של הצאצאים מגיע לבגרות, הנקבה המייסדת מתנהגת כמלכה, כלומר מטילה ביצים בלבד, ואילו בנותיה מתפקדות כפועלות, כלומר אינן מטילות ביצים אלא עסוקות באיסוף המזון, תחזוקת הקן והטיפול בצאצאים. רק בסוף המחזור הרבייתי, כאשר הקן בשיא גודלו, מתפתחות בקן נקבות פוריות שייסדו קינים חדשים.
    • המין דבורת הדבש ומינים קרובים לו מייצגים את השלב המפותח ביותר של חברתיות בדבורים. במינים אלו, קיימת חלוקה קבועה ומתמדת בין הנקבות, לקסטות בעלות תפקידים ברורים, כאשר הרבייה נעשית לרוב אך ורק על ידי המלכה, בעוד שהפועלות איבדו את היכולת הפיזיולוגית להטיל ביצים מופרות.
  • דבורים טפיליות - במינים טפיליים, הנקבות אינן בונות קינים ואינן אוספות אבקה כלל, אלא הן מטילות את ביציהן בקינים של דבורים ממינים אחרים (הפונדקאים), יחידאיים או חברתיים, כך שהזחלים שלהן מתפתחים על הצוף והאבקה שאספו נקבות הפונדקאים.
    מבחינים בין שני סוגים של טפיליות בדבורים:
    • קלפטופרזיטים (cleptoparasites) - במינים קלפטופרזיטיים, הנקבה מתגנבת אל תוך קינים של מינים יחידאיים או חברתיים, מטילה בהם את ביציה, ובדרך-כלל עוזבת את הקן. בכל תא שהוטפל, ביצת הפונדקאי נהרגת על ידי הנקבה המטילה או על ידי הזחל הטפיל שבוקע לפני הפונדקאי. דבורים קלפטופרזיטיות מכונות גם דבורים קוקיות בשל הדמיון לציפורי הקוקיה באורח החיים הטפילי. מרבית מיני הדבורים הטפיליות הם קלפטופרזיטיים.
    • טפילים חברתיים (social parasites) - במינים אלו, הנקבה נכנסת לקן של דבורים חברתיות, הורגת, מגרשת או מדכאת את המלכה הפונדקאית, ונשארת בקן במקומה ומטילה בו את ביציה. הפועלות של הפונדקאי ממשיכות לאסוף צוף ואבקה ולתחזק את הקן, ועוזרות לגדל את צאצאי המין הטפיל. הן מתייחסות לנקבה הטפילה כאל מלכה משלהן, בזכות הפרומונים שהיא מפרישה, המחקים את מלכת הפונדקאי.

תכונות מורפולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקבה מהמין Ochreriades fasciatus אוספת אבקה מפרח של גלונית מצויה, שפלת יהודה. איברי איסוף האבקה ניכרים היטב על בטן הדבורה, מיקום האופייני למשפחת הגזרניתיים.
עירוק טיפוסי של כנף קדמית של דבורה מהסוג קולט. sm, התאים התת-שוליים; m, התא השולי; 3d, 1d, התאים הדיסקואידליים; Rc2, Rc1, העורקים החוזרים; B, העורק הבזאלי.
  • גודל הגוף - למינים שונים גודלי גוף שונים, הנעים ממילימטרים בודדים (למשל בסוגים Nomioides ו-Ceylalictus, ובמין צרטינה ננסית) ועד לכ-4 סנטימטרים (למשל בדבורת-העץ הסגולה) ואף יותר. לגודל הגוף חשיבות רבה מבחינת הפרחים המבוקרים - ישנם פרחים המואבקים ביעילות רק על ידי דבורים גדולות, ולהיפך.
  • מבנה גפי הפה ואורך הלשון - תכונה המאפיינת משפחות שלמות, ובעלת משמעות אבולוציונית. במשפחות הקדומות יותר הלשון היא קצרה, ואילו במשפחות המתקדמות יותר (הגזרניתיים והדבוריים) הלשון היא ארוכה. קיים שוני מהותי במבנה גפי הפה בין קצרי הלשון לארוכי הלשון. עם זאת, גם בתוך כל קבוצה קיימת שונות משמעותית באורך הלשון בין מינים שונים. אורך הלשון ומבנה גפי הפה מכתיב במידה רבה את צורות הפרחים עליהם הדבורה מותאמת לשחר באופן יעיל, ועקב כך גם את מבחר צמחי השיחור אותם יעדיף כל מין של דבורה. באופן כללי, דבורים קצרות-לשון יעדיפו פרחים שטוחים בעלי מבנה צלחתי וצוף ואבקה גלויים (למשל משפחת הסוככיים), בעוד שדבורים ארוכות לשון יעדיפו פרחים מוארכים בעלי מבנה צינורי וצוף ואבקה חבויים (למשל משפחת השפתניים).
  • שעירות הגוף - תכונה חשובה במיוחד להאבקת צמחים. על-פי רוב דבורים שעירות יותר נחשבות למאביקות טובות יותר. סוגים שעירים במיוחד הם הבומבוס והמדרונית. דבורים טפיליות אינן בונות קינים ואוספות אבקה, ולכן הן על-פי רוב קירחות.
  • איברי איסוף האבקה - לנקבות של מרבית המינים יש איברים מיוחדים המאפשרים איסוף יעיל של אבקת פרחים אותה צוברת הנקבה בתוך תאי הקן, כמזון לזחלים. איברי איסוף האבקה הם לרוב בצורת שיערות מסועפות, היוצרות שטח פנים גדול וכך כולאות ביניהן מספר רב של גרגרי אבקה. למרבית הדבורים איברי איסוף אבקה בצורת שיערות הממוקמים על הרגליים האחוריות, ולעתים גם איברים קרובים כגון החזה האחורי. במשפחת הגזרניתיים, לעומת זאת, שיערות איסוף האבקה ממוקמות על צידה התחתון של הבטן. בסוג מסוונית שבמשפחת הקולטיים, אין כלל שיערות איסוף אבקה, והאבקה נבלעת על ידי הנקבה ומוקאת החוצה בקן. קיומם של איברי איסוף אבקה מאפיין נקבות של מינים הבונים קינים באופן עצמאי; נקבות של דבורים טפיליות וכן זכרים של דבורים באשר הם, אינם אוספים אבקה ולכן אין להם איברים מיוחדים לאיסוף אבקה, ובאופן כללי גופם על-פי רוב פחות שעיר מאשר גופן של הנקבות העצמאיות.
  • המחוש מורכב בדרך-כלל מ-13 פרקים אצל זכרים, ו-12 אצל נקבות. במקרים נדירים לשני הזוויגים יש 12 פרקים במחוש.
  • עירוק הכנף הקדמית - דגם העירוק של הכנפיים הקדמיות מהווה את הכלי המורפולוגי החשוב ביותר להבחנה בין קבוצות טקסונומיות שונות (ברמת הסוג ומעלה), ומשחק תפקיד מפתח במגדירי דבורים. חשוב במיוחד המספר ויחס הגדלים בין התאים התת-שוליים (submarginal cells), וכן גדליהם ומיקומם של התא השולי (marginal cell), שני התאים הדיסקואידליים (medial cells), שני העורקים החוזרים (recurrent veins), והעורק הבזאלי (basal vein).

הקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנים הקן של צרטינה שנבנה בתוך גבעול יבש של שומר, שפלת יהודה. הקן מחולק לתאים, בכל תא לחם דבורים וצאצא אחד. בתא התחתון (מצד ימין) הזחל כבר בקע מן הביצה. בשני התאים האחרים עדיין נראות ביצים.
  • אסטרטגיית הקינון - לכל קבוצה טקסונומית של דבורים ולעתים גם לכל מין אסטרטגיית קינון ייחודית משלו. דרך הקינון הנפוצה ביותר היא חפירת מחילות באדמה או ניצול מחילות קיימות בה. דרכים אחרות כוללות: קינון במחילות בתוך עצים, בגבעולים חלולים, בתוך קונכיות של חלזונות, בניית קינים חשופים מבוץ, ועוד. מינים המשתמשים באסטרגיות קינון דומות (למשל קינון באדמה) עשויים להיבדל במבנה הקן, למשל אורך המחילה, צורת ההסתעפויות מהמחילה הראשית, מספר התאים בקן יחיד, ועוד. מינים טפיליים אינן בונים קינים כלל, אלא מנצלים קינים של מינים אחרים.
  • שימוש בחומרים לריפוד הקן - מינים רבים מפרישים מבלוטות מיוחדות חומרים האוטמים את דפנות התאים ולעתים גם המחילות, ומונעים חדירת מים ולחות, העלולים להרוס את מלאי המזון שבקן. מינים אחרים אוספים מגוון חומרים חיצוניים לצורך אותה מטרה, כגון עלים, שערות צמחיות, ושרף צמחי.
  • לחם הדבורים - לחם הדבורים הוא תערובת של אבקה וצוף אותם אוספת הנקבה ומהם ניזון הזחל בקן. מהרכב לחם הדבורים ניתן ללמוד על העדפות צמחי השיחור של הנקבות - פולילקטיות לעומת אוליגולקטיות, וכדומה. ישנם מינים בהם לחם הדבורים עשוי ככדור מוצק, ולעומתם מינים בהם התערובת נוזלית לחלוטין. מינים מסוימים נוהגים לאסוף שמנים מיוחדים המיוצרים על ידי צמחים ספציפיים, ולהוסיף אותם ללחם הדבורים.

עונתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל ובארצות רבות עם אופי אקלים דומה, מרבית מיני הדבורים פעילים באביב. מעבר לכך, קיימים בישראל ובארצות נוספות בעלות מגוון דבורים עשיר, מינים מסוימים של דבורים הפעילים בכל עונה ועונה. קיימים מינים המקימים דור יחיד בשנה, ולעומתם מינים המקימים שניים, שלושה ואף ארבעה דורות בשנה אחת. מינים מסוימים, בייחוד מינים חברתיים וג'נרליסטיים, כגון דבורת הדבש, פעילים לאורך כל השנה; מינים אחרים פעילים במשך תקופה קצרה בלבד כל שנה, חלקם מינים התלויים במקור מזון ספציפי (פרחים מקבוצה מסוימת) הזמין רק בעונה קצובה. זכרי הדבורים פעילים על-פי רוב למשך תקופה קצרה יותר מאשר הנקבות. במינים העונתיים, הזכרים מופיעים בדרך כלל בתחילת העונה, מזדווגים עם הנקבות שזה אך הגיחו מהקינים בהם בקעו, ומתים. במינים המקימים מספר דורות בשנה ובכללם המינים החברתיים, רק בחלק מהדורות נוצרים זכרים, לרוב בתחילת עונת הפעילות או בסופה.

יחסי גומלין בין דבורים לצמחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקבה של אנדרנה (Andrena krausiella) אוספת אבקה מפרח של כלנית, הכרמל. ניתן לראות על גוף הדבורה שני טיפוסים של אבקת פרחים - זו של הכלנית בצבע סגול, וזו של פרחי מורכבים בצבע צהוב. נוכחות אבקת המורכבים מעידה כי הדבורה החליפה את מין הצמח המבוקר באמצע גיחת השיחור, כלומר נאמנות הדבורה לפרחים היא נמוכה.

קבוצות ומינים שונים של דבורים מעדיפים צמחים שונים לאיסוף צוף ואבקה. ההבדלים החשובים ביותר הם בהעדפת מקורות האבקה. במינים אוליגולקטיים (oligolectic), איסוף האבקה מוגבל לצמחים ממשפחה אחת ולעתים אפילו סוג אחד בלבד; לעומתם, מינים האוספים אבקה משתי משפחות צמחים או יותר מכונים פולילקטיים (polylectic). דבורים בעלות נאמנות (flower constancy) גבוהה, כגון דבורת הדבש, נוטות לבקר פרחים ממין אחד בלבד או ממספר מינים דומים במהלך כל גיחה מהקן. דבורים בעלות נאמנות נמוכה, לעומתן, עשויות להחליף באופן תדיר בין פרחי השיחור, גם במהלך אותה גיחה. לנאמנות גבוהה ישנו יתרון מבחינת הצמחים המבוקרים, והיא מגבירה את הסיכוי להאבקתם.

מחזור החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזור החיים הפשוט ביותר הוא זה של דבורים יחידאיות המקימות דור אחד בשנה. במינים אלו, עונת הפעילות מתחילה כאשר הבוגרים מגיחים לראשונה מהקן בו בקעו. בתחילת עונת הפעילות פעילים גם נקבות וגם זכרים, ומטרתם הראשונית היא להזדווג. נקבה שאינה מופרית מפרישה פרומון מין המושך אליה את הזכרים ממרחק רב. ישנם מינים בהם ההזדווגות נעשית מיד עם בקיעת הנקבה מקן האם, כאשר הזכרים מריחים את פרומון המין של הנקבה ממרחק וחופרים את דרכם אליה בתוך הקן. במינים אחרים הזוויגים נפגשים במסלולי השיחור שלהם, בחפשם אחר צוף ואבקה. זכר אחד עשוי להפרות מספר נקבות, אך ברוב המינים כל נקבה מופרית על ידי זכר אחד בלבד. הזכרים מתחרים ביניהם על הנקבה, ולעתים קרובות נקבה אחת מוקפת בזכרים רבים הנאבקים להגיע ראשונים אל הנקבה. ברגע שהנקבה מופרית, היא מיד מפסיקה להפריש את פרומון המין, והזכרים מתפזרים. ישנם מינים, כמו דבורת הדבש, בהם נקבה אחת עשויה להיות מופרית על ידי מספר זכרים; לעובדה זו ישנן השלכות מרחיקות לכת על המבנה הגנטי ויחסי הקירבה בתוך אוכלוסיית המין.

עד ההזדווגות הבוגרים עשויים לשחר על פרחים, במטרה לאסוף צוף כמקור אנרגיה, וכדי להגביר את סיכוייהם לפגוש את בני המין השני. בלילות ובתנאי מזג אוויר שאינם מתאימים לשיחור כגון בשעת גשם, הדבורים חוזרות לקיניהן. לדבורים רבות אין קן לחזור אליו, ובכלל זה דבורים טפיליות, זכרים של דבורים, וכן נקבות צעירות שעדיין לא איתרו מקום קינון מועדף. דבורים אלו עשויות למצוא מחסה בתוך מבני מסתור שונים, כגון פרחים או גבעולים חלולים; במקרים אחרים הדבורים נשארות חשופות ורק נתלות בלסתותיהן על גבעול או עלה, כך שלא תישארנה בגובה הקרקע. נקבה מקננת עשויה לחזור לקנן בקן בו בקעה, או לחפש אתר קינון חדש. הזכרים חיים כל עוד קיימות בסביבתם נקבות שלא הזדווגו; כאשר כל הנקבות מזווגות, תפקיד הזכרים הסתיים, והם מתים.

לאחר ההזדווגות, הנקבה שומרת את הזרע בתוך איבר מיוחד בגופה (spermatheca), והוא יספיק לה להפריית כל הביצים שתטיל. נקבה שהזדווגה מתחילה במלאכת הכנת הקן, איסוף חומרי המזון בו, הטלת הביצים, ואטימת הקן. לכל מין של דבורה קן טיפוסי משלו, המאופיין במיקומו, במבנהו, ובחומרים הממלאים אותו. מבנה טיפוסי של קינים רבים כולל מחילת כניסה ראשית ממנה מסתעפים תאי ההטלה. כל תא הטלה מכיל לחם דבורים בכמות המספיקה להתפתחות דבורה אחת, ובסמוך לו מוטלת הביצה. הנקבה יוצאת מהקן לגיחות, במהלכן היא אוספת צוף ואבקה להכנת לחם הדבורים; חלק קטן מהצוף והאבקה היא צורכת בעצמה כמקור אנרגיה (צוף) ולצורך התפתחות השחלות (אבקה). כמות הגיחות הנדרשת לצורך הכנת תא הטלה יחיד תלויה ביעילות האיסוף של הדבורה, וזו מושפעת מהמורפולוגיה הן של צמחי השיחור והן של הדבורה הנדונה; מינים שונים של דבורים מתאפיינים במספר שונה של גיחות הנדרש להכנת תא יחיד. עם סיום הכנת לחם הדבורים בתא, הדבורה מטילה את הביצה בקרבת הלחם, ולאחר מכן אוטמת את התא (בחלק מהמינים). כשהתא מוכן הנקבה עוברת להכנת התא הבא וכך הלאה, עד למילוי כל התאים בקן. משהסתיימה הכנת הקן, הדבורה עשויה לבנות קינים נוספים, עד סיום עונת הפעילות. בסוף עונת הפעילות הנקבה הבוגרת מתה, ולעתים אף לפני כן (למשל עקב טריפה).

הביצה המוטלת בקן בוקעת לרוב תוך ימים ספורים. הזחל הבוקע מהביצה ניזון על לחם הדבורים, וזהו מקור המזון היחידי שלו עד שלב הבוגר. הזחל עובר 4-5 התנשלויות ובסופן מגיע לשלב הטרום-גולם (prepupa). הטלת הצואה נדחית לרוב עד לשלב הטרום-גולם, על-מנת למנוע את קילקול לחם הדבורים. במינים רבים, ההתפתחות נעצרת בשלב הטרום-גולם, ושלב זה עובר את הדיאפאוזה הארוכה (תקופה של חוסר פעילות) עד בוא עונת הפעילות הבאה, אז הוא מתגלם ובוקע החוצה כבוגר. במינים אחרים, ההתפתחות ממשיכה בלי הפסקה עד לשלב הבוגר, והבוגר הוא השלב העובר את הדיאפאוזה.

ארגון טקסונומי ופילוגנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות, החלוקה הטקסונומית של הדבורים וקרוביהן והתאוריות לגבי היחסים הפילוגנטיים בין הטקסונים שלהם מתעדכנים ללא הרף עקב מאמץ מחקרי רב המושקע בקבוצה זו. קבוצת הדבורים סווגה בעבר כעל-משפחה בשם Apoidea, אולם במיון הטקסונומי העדכני הדבורים מהוות רק דרגת-ביניים בין על-משפחה למשפחה, בשם Apiformes או Anthophila, בתוך על-המשפחה Apoidea, שעתה כוללת גם את הצרעות מקבוצת הצרחוליתים (Spheciformes, קבוצה פאראפילטית) - אבותיהן הקדמוניים של הדבורים.

מבין משפחות הדבורים, הקולטיים נחשבה במשך שנים רבות למשפחה הקדומה ביותר, אולם מחקרים מהשנים האחרונות תומכים דווקא במליטיים כמשפחה הקדומה ביותר. מעבר לכך, משפחות מסוימות של דבורים שהוכרו בעבר (כגון מדרוניתיים) בוטלו, ולעתים הוספו משפחות חדשות. המחקר העדכני מכיר בשבע עד תשע משפחות של דבורים, להלן:

משפחת Stenotritidae[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה קטנטנה של דבורים קצרות-לשון, מונה 21 מינים, ותפוצתה באוסטרליה בלבד.

משפחת הקולטיים Colletidae[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה גדולה של דבורים קצרות לשון, מונה כ-2500 מינים. באופן מסורתי משפחה זו נחשבה למשפחת הדבורים הקדומה ביותר, אולם מחקרים עדכניים מטילים ספק בגישה זו. בישראל מופיעים הסוגים

  • Colletes (קולט)
  • Hylaeus (מסוונית). לדבורים בסוג זה מאפיינים פרימיטיביים יחסית המדמים אותן מבחינות מסוימות לצרעות, בהשוואה לטקסונים אחרים של דבורים שעברו התאמות מרחיקות לכת לאיסוף אבקה. המסווניות הן דבורים קטנות וקרחות המקננות על-פי רוב בתוך גבעולים חלולים. אין להן איברי איסוף אבקה חיצוניים, והן בולעות את האבקה בזמן השיחור על הפרחים ומקיאות אותה עם הגעתן לקן. הן מבקרות בעיקר בפרחים בהם הצוף והאבקה גלויים ואינם חבויים בעומק הפרח - משפחות הסוככיים והרכפתיים, בעיקר.

משפחת האנדרניים Andrenidae[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה גדולה של דבורים קצרות לשון, המקננות באדמה על-פי רוב. מונה כ-2900 מינים. בישראל מופיעים הסוגים

  • Andrena (אנדרנה) - סוג ענקי של דבורים קטנות עד גדולות המקננות באדמה. בסוג כ-1500 מינים, מתוכם מעל 150 מופיעים בישראל. איסופים מהשנים האחרונות בישראל ממשיכים להניב מינים חדשים לישראל ואף למדע בכלל.
  • Camptopoeum
  • Panurginus
  • Clavipanurgus
  • Panurgus
  • Melitturga

משפחת ההליקטיתיים Halictidae[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה גדולה של דבורים קצרות לשון המקננות באדמה, מונה כ-4200 מינים. בישראל מופיעים הסוגים

  • Dufourea
  • Rophites
  • Systropha - דבורים גדולות ומגושמות, אוליגולקטיות על מינים שונים של חבלבל.
  • Pseudapis
  • Ceylalictus - דבורים קטנות מאד.
  • Nomioides - דבורים קטנות מאד.
  • Lasioglossum (חריצית) - סוג ענקי של דבורים קטנות עד גדולות המקננות באדמה, מונה מעל 1700 מינים, מתוכם מעל 60 מופיעים בישראל. במינים השונים ניכרות דרגות שונות של חברתיות, היוצרות רצף הדרגתי ממצב החיים היחידאי ועד לחברתיות מפותחת.
  • Halictus (הליקטית) - דומה מבחינות רבות לסוג חריצית, אשר פוצל ממנו בעבר. מונה כ-260 מינים.
  • Sphecodes - דבורים טפילות.
  • Thrincohalictus

משפחת המליטיים Melittidae[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה קטנה של דבורים קצרות-לשון, מונה כ-150 מינים. מחקר פילוגנטי מ-2006 מתייחס למשפחה זו כאל קבוצה פאראפילטית שכוללת למעשה שלוש משפחות שונות, שאחת מהן היא (על פי המחקר) הקדומה ביותר בין כל משפחות הדבורים. בישראל מופיעים רק 5 מינים, מ-2 סוגים שונים:

  • Dasypoda (דזיפודה) - דבורים בינוניות עד גדולות. הנקבות בעלות רגליים אחוריות שעירות במיוחד, המאפשרות איסוף כמות רבה של אבקה במשך גיחה יחידה מהקן. בישראל 2 מינים.
  • Melitta (מליטה) - דבורים דומות במראן לאנדרנות, בישראל 3 מינים.

משפחת הגזרניתיים Megachilidae[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה גדולה של דבורים ארוכות-לשון, מונה כ-4000 מינים. מאפיין חשוב של המשפחה הוא מיקומם יוצא-הדופן של איברי איסוף האבקה בנקבות - על צידה התחתון של הבטן, ולא על הרגליים האחוריות כמו בשאר המשפחות. משפחה זו מתאפיינת במגוון רחב במיוחד של התנהגויות ומצעי קינון. הקינון יכול להיות באדמה, בחורים בסלעים, בגבעולים חלולים, בתוך קונכיות ריקות של שבלולים, במבני בוץ שהדבורה בונה בעצמה, ועוד. מינים רבים מרפדים את דפנות הקן בחומרים שונים, לרוב ממקור צמחי, כגון עלים חתוכים לפיסות קטנות או טחונים לעיסה דביקה, שערות צמריות, שרף, ועוד. המשפחה נחלקת למספר תת-משפחות ושבטים, להלן יוצגו החשובים שבהם, המופיעים גם בישראל.

שבט Lithurgini[עריכת קוד מקור | עריכה]

כולל שלושה סוגים, בישראל מופיע סוג אחד:

  • Lithurgus - סוג המקנן בעצים.

שבט Dioxyini[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבט של דבורים טפיליות. בישראל מופיעים הסוגים

  • Allodioxys
  • Dioxys
  • Ensliniana
  • Eudioxys
  • Metadioxys
  • Paradioxys
  • Prodioxys

שבט Anthidiini[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבורים אלו מתאפיינות בגוף קירח ברובו ועם פּספּוס בולט על גב הבטן בצבע צהוב, אדום או לבן. הקינון הוא לרוב על מצע חשוף או בתוך חללים קיימים (כגון מחילות או קונכיות נטושות), לעתים רחוקות במחילות שהדבורה חופרת בעצמה. תאי הקינון מכילים, בהתאם לטקסון, מגוון רב של חומרים שונים אותם אוספת הנקבה מחוץ לקן - שרף, שערות צמחיות, גזרי עלים, פיסות אבן או אדמה, וכולי. בישראל מופיעים הסוגים

  • Afranthidium
  • Anthidiellum
  • Anthidium (צמרנית) - דבורים בעלות פספוס שחור-צהוב, המרפדות את קיניהן בשערות צמריות ממקורות שונים, בעיקר צמחים מסוימים.
  • Icteranthidium
  • Pseudoanthidium
  • Rhodanthidium
  • Stelis (סטליס) - דבורים טפיליות
  • Trachusa

שבט Osmiini[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבט מגוון במיוחד מבחינת אסטרטגיות הקינון. בישראל מופיעים הסוגים

  • Osmia (אוסמיה) - סוג גדול ונפוץ, בעל מגוון גדול במיוחד של אסטרטגיות קינון.
  • Hoplitis (הופליטיס) - סוג גדול ונפוץ הקרוב לאוסמיה, גם הוא בעל מגוון גדול במיוחד של אסטרטגיות קינון.
  • Chelostoma
  • Haetosmia - סוג של דבורים קטנות המונה שלושה מינים בלבד, מתוכם שניים מיוצגים בישראל. הנקבות אוליגולקטיות על מינים שונים של עוקץ-עקרב.
  • Heriades
  • Hofferia
  • Protosmia
  • Stenoheriades
  • Wainia

שבט Megachilini[עריכת קוד מקור | עריכה]

כולל ארבעה סוגים, בישראל מופיעים שלושה:

  • Coelioxys (צליוקסיס) - דבורים טפיליות. הפונדקאים הם לרוב מהסוג גזרנית.
  • Megachile (גזרנית, כולל גם את תת-הסוג Chalicodoma, בנאית) - דבורים קטנות עד גדולות. מקור שם הסוג בתכונתן של נקבות מינים רבים לגזור בלסתותיהן חתיכות מעלים של צמחים שונים, ולרפד בהם את קיניהן. הנקבות של תת-הסוג בנאית, לעומת זאת, בונות קינים מבוץ ואינן מרפדות אותם בגזרי עלים.
  • Radoszkowskiana - דבורים טפיליות.

סוגים ללא שיוך ברור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מופיעים גם הסוגים

  • Ochreriades - סוג של דבורים מוארכות מאד המונה שני מינים בלבד, רק אחד מהם מיוצג בישראל. הנקבות אוליגולקטיות על צמחי משפחת השפתניים, בייחוד גלונית מצויה ובר-גביע חלק.
  • Pseudoheriades

משפחת הדבוריים Apidae[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפחה הגדולה והמגוונת ביותר, דבורים ארוכות-לשון, כ-5700 מינים. משפחה זו כוללת את הדבורים המוכרות ביותר, כגון דבורת הדבש, הבומבוס ודבורת-העץ. דבורי הדבש והדבורים חסרות-העוקץ, הנכללות במשפחה זו, הן גם הדבורים בעלות החברתיות המפותחת ביותר. משפחת המדרוניתיים (Anthophoridae) שהוכרה בעבר בוטלה ומוזגה אף היא אל תוך הדבוריים. המשפחה מחולקת לשלוש תת-משפחות, להלן:

תת-משפחת דבורי העץ Xylocopinae[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מופיעים הסוגים

  • Xylocopa (דבורת-העץ, כולל גם את תת-הסוג Proxylocopa, צלפונית) - סוג של דבורים גדולות ונפוצות המקננות על-פי רוב בגזעי עצים או בקנים חלולים. בישראל 9 מינים.
  • Ceratina (צרטינה) - דבורים קטנות בעלות ברק מתכתי, המקננות בגבעולים חלולים.
  • Exoneuridia - דומות לצרטינה, נפוצות רק בצפון הארץ.

תת-משפחת הנומדיות Nomadinae[עריכת קוד מקור | עריכה]

תת-משפחה זו כוללת אך ורק מינים קלפטופרזיטיים, והיא מהווה את הטקסון הגדול והמגוון ביותר של דבורים טפיליות. טווח הפונדקאים אף הוא רחב ביותר. הנקבה מטילה את ביציה בתאים שעדיין לא נסגרו, בזמן שדיירת הקן יוצאת לגיחת איסוף צוף ואבקה להכנת לחם הדבורים. הביצים קטנות ומוסתרות בתוך דופן התא, ובחלק מהסוגים דופן הביצה בעלת צורה המשתלבת היטב עם דופן התא, לצורך הסוואתה. הדרגה הראשונה של הזחל הטפיל מצוידת בזוג לסתות קשיחות, בעזרתן הזחל הטפיל הראשון שבוקע הורג את הביצה של הפונדקאי, וכן ביצים נוספות של הטפיל הנמצאות באותו התא.

בישראל מופיעים שמונה סוגים של Nomadinae, בהתאם לפונדקאים הקיימים באזור:

סוג טפיל סוגי פונדקאים
Nomada (נומדה) מגוון סוגים מחמש משפחות שונות, בייחוד הסוג אנדרנה (אנדרניים)
Epeolus קולט (קולטיים)
Ammobates Ancyla, Anthophora, Tetraloniella (דבוריים)
Ammobatoides Melitturga (אנדרניים)
Parammobatodes Camptopoeum (אנדרניים)
Schmiedeknechtia Camptopoeum (אנדרניים)
Chiasmognathus Nomioides וסוגים קרובים לו (הליקטיתיים)
Pasites Pseudapis וסוגים קרובים לו (הליקטיתיים)

הסוג נומדה הוא הסוג הגדול ביותר של דבורים טפיליות. מספר המינים הרב עבר התאמות למגוון עצום של פונדקאים. לדבורים אלו מראה המזכיר צרעה, הן קרחות ולעתים קרובות עם צבעי חום, אדום וצהוב.

תת-משפחת Apinae[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת הדבורים המפותחת והמתקדמת ביותר; מהווה קבוצה פאראפילטית. בישראל מופיעים הסוגים

  • Ancyla - דבורים נדירות ביותר, אוליגולקטיות על משפחת הסוככיים.
  • Tarsalia - דבורים נדירות מאד.
  • Cubitalia - דבורים נדירות מאד.
  • Eucera (מחושית) - סוג נפוץ של דבורים בינוניות עד גדולות. מקור שם הסוג במחושים הארוכים של הזכרים, לעתים כאורך הגוף עצמו ואף יותר. בישראל המחושית פעילה מסוף החורף ועד תחילת הקיץ, והיא אחד הסוגים הנפוצים בתקופה זו. הזכרים נצפים לעתים קרובות כשהם ישנים בפרחים שונים, כגון פשתה שעירה, צבעוני ההרים, ועוד. מינים מסוימים של צמחים מסתמכים על לינת הזכרים בפרחיהם לצורך האבקתם, למשל אירוסי ההיכל והסחלב שפתן מצוי.
  • Tetralonia (טטרלוניה) - סוג קרוב למחושית.
  • Tetraloniella - סוג קרוב למחושית.
  • Anthophora (מדרונית) - דבורים בינוניות עד גדולות, הניכרות בתעופה מהירה ולשון ארוכה במיוחד. מאביקות חשובות ביותר של צמחי בר רבים בישראל.
  • Amegilla - סוג קרוב למדרונית, מאופיין בפספוס שחור-לבן בולט על הבטן.
  • Habropoda - סוג קרוב למדרונית.
  • Melecta (מלקטה) - דבורים טפיליות, שעירות, בצבעי שחור-לבן.
  • Thyreus (תיראוס) - דבורים טפיליות, בצבעי שחור-לבן.
  • Bombus (בומבוס) - דבורים גדולות ושעירות, מאביקות חשובות של צמחי בר וגידולים חקלאיים באזורים רבים בעולם. בישראל שלושה מינים.
  • Apis (דבורת-הדבש) - הסוג החשוב ביותר לאדם, המשמש לייצור דבש ולהאבקת גידולים חקלאיים. אורח חייו הוא חברתי באופן מלא - קיימת חלוקת תפקידים ברורה בין פרטי המושבה (חלוקה לקסטות), כאשר רק המלכה יכולה להוליד נקבות. בישראל שני מינים.

מבין הקבוצות שאינן נפוצות בישראל, חשוב לציין שני שבטים ייחודיים של Apinae הנפוצים בעיקר באזורים הטרופיים:

  • Meliponini (דבורים חסרות-עוקץ) - דבורים חברתיות שאיבדו במהלך האבולוציה את מנגנון ההגנה של העוקץ. במקום זאת, אחת הדרכים שלהן להרתיע אויבים היא על ידי נשיכה. דבורים אלה מייצרות דבש שהוא שונה מאד במרקם ובטעם מהדבש המוכר של דבורת הדבש. בקרב הילידים של יבשת אמריקה התפתחה מסורת של גידול דבורים אלו ורדיית הדבש שלהן, אולם מסורת זו נמצאת כיום על סף הכחדה.
  • Euglossini (דבורי הסחלבים) - שבט המאופיין באורח חיים סימביוטי ייחודי בין זכרי הדבורים לבין מינים שונים של סחלבים. סחלבים שעברו אדפטציה להאבקה על ידי דבורי סחלבים, מייצרים חומרי ריח שונים אותם אוספים זכרי הדבורים בתוך מבנה מיוחד המצוי על רגליהם האחוריות. עדיין לא ברור כיום מדוע חומרי הריח נחוצים לדבורי הסחלבים, אם כי ברור כי זהו הגמול המושך אותן אל פרחי הסחלבים - גמול שאינו רלוונטי כמעט בטקסונים אחרים של דבורים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קוגלר, יהושע (1989). על-משפחת הדבורים, מתוך החי והצומח של ארץ ישראל, עורך עזריה אלון, כרך 3 ("חרקים"), עמ' 371-351.
  • O'Toole, Christopher, and Raw, Anthony. (1991). Bees of the World. Facts on File.
  • Michener, Charles D. (2007). The Bees of the World, second edition. Baltimore: Johns Hopkins.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]