חצב מצוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgחצב
Drimia maritima - Köhler–s Medizinal-Pflanzen-277.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד פסיגיים
סדרה: שושנאים
משפחה: אספרגיים
סוג: חצב
מין: חצב מצוי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Drimia maritima
פריחת החצב המצוי בצפון ישראל
תקריב על הפרחים
חצב מצוי בפטרה (ירדן), תחילת דצמבר 2010
בשל גודלה, הצרעה המזרחית ("דבור") היא אחד המאביקים החשובים של החצב המצוי בישראל
חצב מצוי על בול משנת 1961 שיצא לכבוד יום העצמאות ה-13, בעיצובו של צבי נרקיס

חצב מצוי (שם מדעי: Drimia maritima או Urginea maritima, באנגלית: Maritime squill או Sea squill) הוא גאופיט ממשפחת האספרגיים הנפוץ כצמח-בר ברוב חלקי ארץ ישראל. פריחתו בסוף הקיץ, בעמודי תפרחת גבוהים ולבנים, בולטת בנוף היבש של עונה זו, והוא נחשב על-כן לראשון מבשרי הסתיו. חלקי הצמח רעילים ביותר והוא מכיל חומרים אשר במינונים נמוכים משמשים ברפואה. חצב מצוי הוא ערך טבע מוגן בישראל‏[1].

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

החצב ידוע כאחד מ"מבשרי הסתיו", שכן הוא מתחיל להציץ מתוך הבצל שלו סביב ט"ו באב, ויש הדורשים את שמו מהצירוף "חצי-אב", שכן מדובר באמצעו של החודש. עם זאת, הסיבה המוכרת יותר לשמו של החצב, היא יכולתו "לחצוב" בסלע ולהקשות על אלו שמנסים לעקור אותו. המדרש מספר כי יהושע בן נון השתמש בחצב כדי לסמן באופן ברור את הגבול בין נחלות השבטים, כך שלא יוכלו לעקור את הצמח בקלות ולנסות לגנוב שטח אלה מאלה.

בוטניקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החצב הוא גאופיט, צמח שבחלק מהשנה מתים בו כל החלקים שמעל פני הקרקע ונשאר רק איבר אגירה תת-קרקעי. הוא בעל הבצל הגדול בבצלי צמחי הארץ, שקוטרו יכול להגיע עד ל-20 ס"מ. בחדשי החורף מצמיח החצב עלים ירוקים גדולים ורחבים, שאורכם כ-30 ס"מ ורוחבם 7-10 ס"מ. גלדי הבצל נוצרים מבסיסי העלים של העלים שצמחו בחורף האחרון, וגלדים אלו הם אשר מספקים את המזון הדרוש להתפתחות המהירה של עמוד הפריחה,כך שהתוצאה היא-שהפריחה של החצב אינה מסמלת את תחילת הצימוח של העונה החדשה-קרי הסתיו, אלא,היא פריחה מאוחרת מאד של הצימוח החורפי מהחורף הקודם. הבצל הגדול אוגר מים וחומרי מזון הנוצרים בפוטוסינתזה, כדי לספק את האנרגיה הדרושה לפריחה בסוף הקיץ. באביב קמלים העלים ואז גם יורדת רעילותם. כאשר הם מתייבשים כליל לא נותר לחצב כל זכר מעל פני הקרקע. שורשי החצב ארוכים וחזקים ומגיעים לעומק של 3-4 מטרים. השורשים מסוגלים לחדור דרך סדקים צרים בסלע ולהרחיבם כדי להגיע אל קרקע לחה. שמו של החצב ניתן לו כנראה על שום תכונה זו, הדומה לחציבה בסלע‏[2].

החצב פורח בין סוף הקיץ לתחילת הסתיו (בעיקר בחודשים אוגוסט-אוקטובר). הוא בין הצמחים הבודדים שפורחים בתקופה זו, בשל החום והמחסור במים, ובזכות כך, בשילוב עם מראהו המרשים, זוכה לביקורים תכופים של חרקים ומאביקים. הפריחה היא בצורת עמוד תפרחת המגיע לגובה של מטר אחד ואף יותר. לאורך עמוד התפרחת מתפתחים פרחים רבים, לעתים עד 250 פרחים לעמוד. משך חייו של כל פרח הוא 24 שעות בלבד. הפרח נפתח בחצות הלילה ומושך בצבעו הלבן את חרקי הלילה. ביום המחרת צפויים לבוא אליו גם דבורים וזבובים הנמשכים לצוף ולאבקה הנדירים בעונה זו. הפרחים השזורים לאורך עמוד התפרחת נפתחים בהדרגה מלמטה למעלה, בכל יום נפתחת קבוצת פרחים חדשה, וקודמתה נובלת‏[3]. מחקר של אמוץ דפני הראה שהחצב המצוי מואבק גם על ידי חרקים וגם על ידי הרוח - דבר המפצה על נדירות המאביקים בעונת הפריחה שלו.

שימושי החצב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליעזר בן יהודה כותב במילונו על השימושים השונים בצמח:

Cquote2.svg

כבר הוכיח עמנואל לֶו‏[4] כי זהו ירק ממין הבצל... על פי עדותו של חכם הצמחים אשרסון, כי עוד היום נוהגים הפלחים בטרבלוס וגם באל עריש לתחם את שדותיהם בצמחי הבצלי הזה, וכן העידו סופרי הרומאים שהיה נהוג בזמן ההוא לתחוב יחור של תאנה בירק הבצלי הזה לשמר על התאנה מפני התולעים, וגם בדבר אכילת הצבאים העיד החכם שוינפורט כי מינים דומים לזה בארץ ישראל הם באמת מאכל צבאים.

Cquote3.svg
– אליעזר בן יהודה, מילון הלשון העברית, ירושלים תל אביב, 1948 (ל"א להצהרת בלפור), ג, ערך "חצב", עמ' 1703-1704, הערה 3

סגולות רפואיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף רעילותם של חלקי הפרח השונים, החצב ידוע כבעל סגולות רפואיות עוד מימי קדם, עדויות לכך נמצאו בפפירוס אברס, מהמאה ה-15 לפנה"ס (מסמך עתיק המכיל רשימה של 867 מיני צמחים, בעיקר צמחים אשר מיוחסות להם סגולות רפואיות).

סגולותיו הרפואיות של החצב מתבטאות בעיקר בנוכחות החומר הכימי סְצִילַרֵן המצוי בעיקר בבצל הצמח. סצילרן בדומה לדִיגוֹקְסְטִין והדִיגִיטוֹקְסִין המצויים בצמח אצבעונית ארגמנית משפיע ישירות על שריר הלב וגורם לכיווצו. במינונים קטנים ומדודים מסוגל לשמש כתרופה לסובלי אי ספיקת לב.

תיחום גבול חלקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות עדויות לכך שהחצב שימש בארץ-ישראל לסימון גבולות שטחים חקלאיים. קשה מאוד לעקור את החצב בשל שורשיו העמוקים והחזקים ורעילותו הרבה מחסנת אותו מפני בעלי חיים. כך יכולה שתילת שורת חצבים לשמש קו גבול בן-קיימא.

שימוש זה מוזכר בתלמוד הירושלמי בדיון לגבי הלכת פאה בשאלה היכן נגמרת חלקת השדה.

Cquote2.svg

רבי יוסי בן חנינא אמר: חצובות (כלומר חצבים) מפסיקין לפיאה (כלומר מהווים קו תיחום מובהק בין שתי חלקות נפרדות). רב חסדא בעי: בהן חלק יהושע את הארץ (כלומר גם יהושוע בן נון תיחם את חלקות השבטים בחצבים).

Cquote3.svg
תלמוד ירושלמי, מסכת פאה דף יא, א פרק ב הלכה א גמרא

. במסכת בבא בתרא מסופר כי יהושע בן נון תחם את גבולות השבטים לפי החצב כיון ששורשיו יורדים מטה ואינו יונק לא מכאן ולא מכאן (מסכת בבא בתרא דף נו' עמוד א', פרושי רש"י ורשב"ם).

גם החקלאים הבדואים מכירים שיטה זו, כפי שהעיד עארף אל-עארף, מושל מחוז באר שבע בתקופת המנדט הבריטי, כמו כן יש עדויות לכך מצפון אפריקה.

Cquote2.svg

כל בדואי מכיר חלקתו... כדי לתחום תחומי אדמתו מאדמת חברו זורע הבדואי "בצולה" (=חצב)... בדואי המסיג את גבול שכנו, בעקירת הבצולות המציינות את הגבולים... הריהו נקנס קנס גדול.

Cquote3.svg
– אלעארף עארף, תולדות באר שבע ושבטיה, 1937; מהדורת הוצאת אריאל ומרכז ג'ו אלון, ירושלים 2000

עוד נאמרה בתלמוד‏‏‏[5] בהקשר זה האימרה "חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא" (החצב מקטע רגלי רשעים). כלומר, אם יש שכן רשע הפולש לחלקת שכנו וגוזל קרקע מחברו, יבוא החצב בעת פריחתו בסוף הקיץ ויעיד על קו התחום שבין השכנים.

מאכל לצבאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות רעילותם הרבה של כל חלקי הצמח, בסוף החורף, כאשר עלי החצב קמלים הם הופכים לפחות רעילים והצבי הארצישראלי נוהג לאכול אותם, בניגוד לשאר בעלי החיים הנמנעים מהם‏[6] .

הדבר מוזכר גם הוא במקורות. האגדה בבראשית רבה מספרת שנח הכניס לתיבה חצבים עבור הצבאים:

רבי אבא בר כהנא אמר: הכניס עמו זמורות לפילים, חצובות (=חצבים) לצבאים, זכוכית לנעמיות (=יענים)

– בראשית רבה, פרשת נח, ל"א י"ד (ד"מ "ואתה קח וגו')‏[7]

.

ובהלכות שבת (תלמוד בבלי, מסכת שבת קכ"ח, ע"א) נאמר שמותר לטלטל בשבת חצבים כי הם מזון לצבאים.

קיימות עדויות על מאכל חלקי הצמח גם על ידי דורבנים[8].

הרכבת תאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות (משנה מסכת כלאיים) יש דיון לגבי המנהג לתקוע ייחורים (ענפים צעירים מהם מסוגל לצמוח עץ) של תאנים אל תוך חריצים בבצל החצב. ככל הנראה עשו זאת החקלאים הקדומים כדי לחסן את הצמח הצעיר מפני מזיקים. ההלכה היא "אין נוטעין יחור של תאנה לתוך החצוב שיהא מקירו" (משנה, כלאיים א,ח).

החצב בתרבות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החצב הוא הסמל המובהק של הסתו בתרבות העברית והאזכורים לכך הם רבים ביותר. החצב פורח יחידי בתקופת ראש השנה ותחילת שנת הלימודים ומסמל לפיכך פריחה והתחדשות, גם כאשר הנוף בארץ ישראל יבש וצחיח בעונה זו. את הקשר בין החצב והסתיו ניתן למצוא בחומרי הקריאה לפעוטות בגן הילדים ובשירים רבים למשל:

Cquote2.svg

רוח קלה, רוח קרירה
מנשבת בגינה,
כשיפרח בה החצב
אדע תמיד כי בא הסתיו.

Cquote3.svg
– קורה גלעדי, עונות השנה

החצב נמשל לעוף החול של הצמחים, אשר כמו עוף החול הקם מחדש לתחייה מן האפר, פורח מחדש מתוך עליו המתים. עמוד התפרחת העדין והשברירי עושה את הבלתי אפשרי ופורח בתנאים קשים, וזאת בזכות שורשיו העמוקים, הסמויים מהעין. מאיר שלו סיכם את החיבה הישראלית לחצב:

Cquote2.svg

[החצב] אולי אינו ההדור בפרחים אבל יש בו פער יפה בין עדינות ובין חוסן והיום שבו מתנשאת תפרחתו מבין העלים המתים - הוא יום שממלא את הלב בהתרגשות.

Cquote3.svg
– מוסף ידיעות אחרונות, 9 בספטמבר 2005

החצב מככב במספר שירים עבריים כמו למשל:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), התשס"ה-2005, באתר רשות הטבע והגנים - ראה עמ' 2
  2. ^ כך מסביר זאת הרמב"ם, בפירוש המשניות למסכת כלאיים פרק א' משנה ח'
  3. ^ דנין א', ערך "חצב מצוי", בתוך: עזריה אלון (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל, 11, עמ' 215
  4. ^ עמנואל לב, מחבר הספר "צמחי היהודים"
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה כה, ע"ב
  6. ^ גרנות י', החצב, טבע הדברים, 120(2005) עמ' 69-72
  7. ^ פרשה לא: חטאי דור המבול, באתר דעת
  8. ^ אורי פרגמן ספיר - מדען ראשי, הגן הבוטני האוניברסיטאי, ירושלים
  9. ^ מילות השיר "חצבים פורחים" של תיסלם, באתר שירונט
  10. ^ מילות השיר "כמו חצב" של יהורם גאון, באתר שירונט
  11. ^ מילות השיר "שיר תשרי" של חוה אלברשטיין, באתר שירונט