דבורת הדבש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgדבורת הדבש
Godvor.jpg
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: פרוקי רגליים
מחלקה: חרקים
סדרה: דבוראים
משפחה: דבוריים
סוג: דבורת-הדבש (Apis)
מין: דבורת הדבש
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Apis mellifera
‏(ליניאוס)

דבורת הדבש (מכונה גם דבורת הדבש המערבית או דבורת הדבש האירופית, שם מדעי: Apis mellifera או Apis mellifica) היא מין של דבורה חברתית השייך לסוג דבורת-הדבש (Apis) שבמשפחת הדבוריים. אוכלוסיות רבות של דבורת הדבש בויתו ולמין חשיבות חקלאית וכלכלית אדירה, כמאביק החשוב ביותר עבור גידולים חקלאיים, וכן כיצרן דבש ומגוון מוצרי מכוורת נוספים.

תת-מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינים במספר תת-מינים במין דבורת הדבש. הידועים והחשובים שבהם:

  • הדבורה האיטלקית הזהובה (A. mellifera var. ligustica)
  • הדבורה האירופית השחורה (A. mellifera var. mellifera).
  • הדבורה הקרניולית הכהה (A. mellifera var. carnica).
  • הדבורה הקווקזית השחורה (A. mellifera var. caucaica).
  • דבורה קטלנית - זן מכלוא שהתפרא

באזור ארץ-ישראל היתה נפוצה בעבר הדבורה הארצישראלית האפורה, המכונה גם דבורה סורית (A. mellifera var. syriaca). תת-מין זה נכחד מישראל אך עודנו קיים בירדן.

מורפולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחצו כדי להקטין חזרה
עין מורכבת מחוש עינית (בעלי חיים) לחי ראש שוקה טלף כנפיים ראש חזה עין מורכבת עוקץ חזה בטן בטן רגל רגל רגל עוקץHoneyBeeAnatomyHE.png

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

מבנה הגוף של דבורת הדבש. למידע על חלק, לחצו עליו.

בגוף הדבורים יש שלושה חלקים: ראש, חזה ובטן. בראש זוג מחושים, עיניים ופה עם שתי לסתות, למציצה ולנשיכה. אל החזה מחוברים שני זוגות כנפיים ושלושה זוגות רגליים. הפועלות, שהן רוב הדבורים, הן נקבות מנוונות. בבטן הפועלת בלוטות דונג, הנקרש בצורת קשקשים על גופה, ובקצה הבטן מצוי עוקץ משונן שהוא גלגול צינור ההטלה של הנקבה. השינון דמוי ראשי חץ לא מאפשר שליפת העוקץ כאשר הנעקץ בעל עור גמיש (בני אדם ויונקים אחרים), הוא נתלש מגוף הדבורה וכתוצאה מכך העוקצת מתה. בבסיס העוקץ נמצאת שלפוחית הארס. (ראו להלן) על הרגליים יש שערות הנקראות מברשת, המשמשות לאיסוף אבקת הפרחים, אותו נושאת הדבורה אל הכוורת בכיס מיוחד הנקרא טנא, הנמצא בבסיס הרגלים האחוריות. עוקצה של המלכה חלק, והיא יכולה לעקוץ מספר רב של פעמים. לזכרי הדבורים אין עוקץ או טנא.

עוקץ דבורת הדבש[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבורת הדבש הפועלת משתמשת בעוקץ לצורכי הגנה והתקפה. אצל מלכת הדבורים העוקץ הוא צינור ההטלה. הארס פעיל מאוד והורג מיד זבובים וחרקים קטנים. גם על בעלי חוליות השפעתו של הארס חזקה.

העוקץ של הדבורה נמצא בקצה הבטן, ובנוי משלושה חלקים:‏[1]

  1. נדן הוא החוד הדוקר בעת העקיצה. לנדן צמודות שתי מחטים משוננות העוזרות לחדירתו. כיוון שיני המחטים הוא כלפי הגוף הנעקץ.
  2. בית הקיבול לארס מחובר לעוקץ. הוא מתמלא על ידי בלוטה חומצית.
  3. בלוטת ארס שנייה מצויה בפתח בית הקיבול. תוכן הפרשתה הוא בסיסי.

בשעת העקיצה מתערבבות ההפרשות של שתי הבלוטות ונוצר הארס. הרכבו העיקרי הוא חומצת נמלים.

הדבורה יכולה לעקוץ דבורים אחרות וגם חרקים אחרים מבלי שהיא תיפגע. בעקיצת בעלי חוליות דבורת הדבש אינה יכולה למשוך את העוקץ המשונן חזרה מגוף בעל החיים. כאשר היא מנסה לעשות כן, העוקץ נשאר תקוע בתוך הגוף הנעקץ, נקרע מגוף הדבורה ויחד עימו חלק מן האברים הפנימיים. הדבורה מתה כעבור מספר רגעים. כאשר הנדן נקרע הארס המחובר לו נשאר בגוף הנעקץ.

כאשר הדבורה עוקצת, דבורים אחרות חשות בריח של הארס והוא מזרז אותן להמשיך לעקוץ במקום העקיצה הקודם או בסביבתו.

השפעת עקיצת הדבורה על האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעות אפשריות בעקבות עקיצת דבורה: כאב, נפיחות וגרד במקום העקיצה; תגובה אלרגית ברמות שונות המתבטאת בחום, אודם בעור או הופעת בהרות אדומות, צמרמורת בעקבות החום, הכבדת הנשימה, עילפון.

חיי הדבורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאי ולד ומלכונים

דבורת הדבש היא יצור המתקיים בחברתיות מלאה בכוורת משלה. מושבות דבורי דבש מונות עשרות אלפי עד מאות אלפי פרטים. בכל מושבה יש לרוב מלכה אחת אשר לה גוף גדול יחסית לשאר הפרטים (עד 20 מ"מ). בבטנה של המלכה שחלה גדולה ומפותחת, בה נאגרים תאי הזרע. המלכה היא הנקבה היחידה במושבה בעלת יכולת הטלת ביצים מופרות (דיפלואידיות - בעלות "סט" מלא של גנים) והעמדת צאצאים משני הזויוגים (זכרים ונקבות). המלכה היא לרוב האם של הפרטים האחרים במושבה. בדרך כלל רק המלכה מטילה ביצים, אך במקרה שהמלכה מתה או אבדה, יכולות גם הפועלות להטיל ביצים בלתי מופרות (הפלואידיות - בעלות חצי "סט" של גנים), מהן יבקעו זכרים בלבד. כלומר, הדבורה נחשבת לאורגניזם הפלודיפלואיד. הזדווגות חד פעמית בצעירותה של המלכה מספיקה לכל חייה, אך מעריכים כי המלכה מזדווגת במשך חייה יותר מפעם אחת. אורך חייה של המלכה, מגיע ל-5 שנים.

מרבית הפרטים במושבה הן נקבות "פועלות" והן אלה שמבצעות את כל עבודות איסוף המזון, טיפול בולדות, שמירה ותחזוקה בכוורת. שחלתן של הפועלות קטנה, ובה רק 2-12 שחליות (לעומת כ-180 למלכה) והיא, כאמור אינה יכולה להיות מופרה. אורך חייה של הפועלת, מושפע מכמות העבודה שהיא מבצעת, ונע בין 33 יום בקיץ, עד ל-8 חודשים בחורף.

תפקיד הפועלות מתחלק, בהתאם לגילן, ובהתאם לצרכיה של הכוורת.
ב-3 הימים הראשונים לגיחתה של הדבורה, היא עוסקת בניקוי התאים, והכנתם לקבלת ביצים או מזון.
בימים 3-6, מאכילה הפועלת את הזחלים הבוגרים באבקת פרחים מעורבת בדבש.
בימים 6-11, מאכילה הדבורה את הזחלים הצעירים, במזון פועלות או מזון מלכות. מזונות אלו מופרשים מבלוטות הרוק של הדבורה, ומכילים חלבונים וויטמינים שונים.
בימים 11-21, עוסקת הדבורה בבניית חלות ובאיחסון המזון.
בימים הבאים, יוצאת הדבורה מחוץ לכוורת, ומביאה אבקת פרחים וצוף.

פועלת על פרחי פלרגוניום

הזכרים מונים בין כמה עשרות לכמה מאות פרטים, תלוי בעונת השנה, ואורך חייהם כחודשיים. אורכם של הזכרים כ-18 מ"מ, עיניהם גדולות ונוגעות אחת בשנייה מעל הראש, והם מגושמים מאד. הזכרים אינם נוטלים חלק במשימות המושבה והם מופקדים על הפרית המלכה בלבד.

הדבורים ניזונות מדבש ואבקת פרחים. את אבקת הפרחים אוספות הדבורים ברגליהן, מביאות אותה לקן, ומאחסנות אותה בתאים, סביב תאי הולד. הדבש מיוצר מצוף, העובר שינויים על ידי אנזימים בזפק של הדבורה. לאחר שהוא מובא לקן ומוכנס לתאים, הופך הדבש להיות סמיך יותר עקב אידוי המים שבצוף.

הדבורים חיות ופועלות בקן משך כל השנה. הטמפרטורה האידאלית לפעילותן של הדבורים היא 35o, וכדי לשמור על טמפרטורה זו, הן מחממות את הקן בחורף על ידי פעילות שרירים והתקבצות לאשכול קטן במרכז הקן, ומקררות אותו בקיץ על ידי אידוי טיפות מים שהן תולות בקן למטרה זו, וניפנוף כנפיים רצוף.

רבייה והתפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכה בין פועלות

המלכה מזדווגת פעם אחת בחייה, בעת "מעוף הכלולות". תאי הזרע הרבים נאגרים בשלפוחית הזרע, הנמצאת בין הנרתיק לשחלות, ומשמשים את המלכה במשך כל חייה.

כל ביצה מוטלת על ידי המלכה לתוך תא נפרד בכוורת (תאי הטלה). מהביצים המופרות, שמהוות את הרוב, בוקעות הנקבות הפועלות שהינן עקרות. המלכות נוצרות גם הן מאותן הביצים, אלא שהן הוטלו לתאים מיוחדים - מלכונים הנבנים בשולי החלה, והולדים שבהן מתמיינים באופן שונה בזכות האכלתם במזון המלכות - מזון עשיר בחלבונים, המכיל בין היתר הורמונים שונים. את הביצים הבלתי מופרות שמהם בוקעים הזכרים, מטילה המלכה לתוך תאים רחבים יותר מתאי הפועלות, אך רק אם יש צורך בהם. זוהי למעשה רביית בתולים - פרתנוגנזה, המאפיינת חרקים רבים.

לפני פעולת ההטלה המלכה מכניסה את חלקו הקדמי של גופה לתא ההטלה, ופושקת את רגליה הקדמיות עד שהן נוגעות בדופן הפנימית של התא, ובמידה וגודל התא קטן או גדול משל תא של זכר, מופעל דחף עצבי אל שרירי דופן הצינור המקשר בין שלפוחית הזרע והנרתיק, באופן שתאי זרע נשאבים ומועברים לנרתיק בו בזמן שעוברת בו הביצה, וכך מוטלת ביצה מופרית לנקבה פועלת או למלכה לפי גודל התא. לעומת זאת בתא זכרי פישוק רגלי המלכה אינו מפעיל דחף עצבי להפעלת שאיבת הזרע, וכך מוטלת ביצה לא מופרית.

דבורה מתפתחת בארבעה שלבים - גלגול מלא: ביצה ממנה בוקעת לרווה, ההופכת לגולם, וממנו בוקעת דבורה בוגרת. הגלגול המלא לוקח כ-21 יום אצל הפועלות, 16 יום אצל המלכה, ו-24 יום אצל הזכר.

כוורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כוורת
רודים דבש במכוורת

הדבורים בונות כוורת העשויה דונג דבורים ובנויה מאלפי תאים בצורת משושה. המבנה מכונה גם "חלת דבש", ואותו בונות הדבורים ממעמד הפועלות. הדבורים מחלקות את התאים לתאים המיוחדים לדבש ולתאים להטלת ביצים וגידול הזחלים. בטבע משתכנות הדבורים בגזעי עצים, מתחת לגגות בתים, ובכל מקום שבו מצאו מחסה מאיתני הטבע ומבעלי חיים החומדים את הדבש.

בדבוראות בת ימינו, כוורת דבורים היא תיבה מעץ שבתוכה מגדל הדבוראי מושבה של דבורים. הדבורים מצויות בכוורת על מסגרות של חלות, שבסיסן הוא תבנית שעוונית, שבה הוטבעו בסיסי התאים. הדבורים בונות על הבסיס את התא. התא ייבנה על ידי הפועלות מדונג שהופרש מגופן ויכיל בהמשך ביציות, אבקת פרחים, צוף או דבש. הדבש נאגר בתאים מיוחדים כך שבתהליך רדיית דבש ניתן להוציא מהתאים את הדבש ולשמור על החלות הבנויות לשימוש חוזר.

התנחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכרים מורחקים מהקן אחרי שאחד מהם הזדווג עם המלכה הבתולה

באביב, בעת שיש בקן הדבורים צפיפות רבה, מתחילות הדבורים לבנות מלכונים - תאים גדולים יותר מהרגילים, שפתחם כלפי מטה, הבנויים בדרך כלל בשולי החלה. המלכה מטילה בהם ביצים, והלרוות הבוקעות מהן לאחר 3 ימים, מואכלות במזון מלכות. מכיוון שלא יגורו שתי מלכות בקן אחד, עוזבת המלכה הבוגרת את הקן עם הפועלות הבוגרות, מעט לפני בקיע המלכנים, ויוצרת נחיל, העף בענן צפוף שאורכו כ-10 מטרים. הנחיל יושב על ענף של עץ בסמוך לקן, מלוכד לאשכול. בשלב זה, הדבורים לא עוקצות בדרך כלל. מהנחיל נשלחות דבורים "גששות" המחפשות מקום חדש, המתאים לשמש להן לקן, בו הן בונות להן במהירות חלות חדשות.

בקן הישן, המלכה הראשונה שבוקעת מהמלכון, עוקצת את המלכות שעוד לא בקעו, בעודן במלכונים. לאחר כ-10 ימים, מוכנה המלכה למעוף הכלולות. המלכה יוצאת מן הכוורת ביום חם, ואחריה יוצאים כל הזכרים, המתאספים עוד לפני כן במקבצים. אחד הזכרים, המצליח להשיג את המלכה, מחדיר לגופה כיס של תאי זרע (ספרמטוזואון), ומת מיד אחר כך. המלכה חוזרת לקן מספר דקות אחרי ההזדווגות, עמה חוזרים הזכרים. מלכה שלא הופרתה במעוף הראשון, יכולה לצאת למעופים נוספים, אך מלכה שלא הופרתה עד כשבועיים לאחר בקיעתה, לא תופרה עוד, ותטיל ביצים זכריות (הפלואידיות) בלבד. לאחר הצלחת ההזדווגות, הזכרים מורחקים מהקן. דבוראי המבחין בפגרי זכרים בפתח הכוורת יודע כי הזיווג של המלכה החדשה הצליח (ראו תמונה משמאל). כמות הביצים שמטילה המלכה משתנה בהתאם לתנאי הסביבה. באביב, בשיא עונת ההטלה, יכולה המלכה להטיל כ-2,500 ביצים ביממה (יותר ממשקל גופה).

תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פועלת מביאה אבקה לכוורת.

הדבורים מתקשרות בעיקר על ידי פרומונים. המלכה מפרישה פרומונים מיוחדים המודיעים לפועלות שיש לאסוף מזון. אם המלכה מתה או אובדת, חשות הדבורים בחסרונו של הפרומון, ומתחילות מיד בהגדלת תאים עם זחלים צעירים, והאכלתם במזון מלכות כדי שיהפכו למלכות. פרומונים אחרים נמצאים בארס הדבורים. כשדבורה עוקצת, חשות הדבורים בריח של הפרומון הזה, יודעות שישנה סכנה, ובאות לעזור בהגנה.

דרך תקשורת אחרת, היא על ידי ריקוד מיוחד. דבורה המוצאת מקור מזון, מגיעה לקן, ורוקדת על החלה ריקוד המודיע לדבורים אחרות על מיקומו וכמותו של המזון. הדבורה רוקדת בצורת הסיפרה 8, כשהזווית בין הקו האמצעי של הריקוד לבין האנך, היא הזווית בין הקו מזון-כוורת לקו שמש-כוורת. מהירות הריקוד מלמדת על מרחקו של המזון מהקן, ומשך הריקוד, מלמד על עושרו של מקור המזון. מחול הדבורה נחשב לאחד הפלאים שבעולם החרקים, שכן הוא מהווה צורה מפותחת מאד של תקשורת.

היעלמות דבורים מכוורותיהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפרעת התמוטטות המושבה

בסתיו 2007 נתגלתה תופעה חדשה בעולם, בה כ-40 מיליארד דבורים נעלמו מכוורותיהן מבלי להשאיר עקבות. 65% מכוורות ארצות הברית ננטשו. באפריל 2007 דווח כי דבר דומה התרחש גם בגרמניה, שווייץ, פורטוגל, איטליה וספרד. קיימות תאוריות רבות המתיימרות להסביר את התופעה; ההסברים הנפוצים כוללים בדרך כלל השפעות של חומרי הדברה, פתוגנים שונים (וירוסים, פטריות ואקריות), או שילובים שונים של הנ"ל. לדעת מדענים רבים העלמות הדבורים עלולה לגרום לירידה חדה ביבולים, היות שדבורים מספקות שרותי האבקה לצמחים רבים. מה שיגרום לפגיעה כלכלית קשה בחקלאים, ולמחסור כלל עולמי של סוגי מזונות שונים המיוצרים מפירות וירקות. תופעה זו גרמה לחקירה מאומצת של הדבורה במעבדות רבות ברחבי העולם, וגרמה לגילויים רבים בתחום זה, אולם עדיין לא ניתן לתופעה הסבר מנגנוני הזוכה להסכמה רחבה.

תורשת הדבורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל דבורים הדמיון הגנטי בין בנות אותה כוורת גבוה בהרבה מזה שבפרטים שבחברות אחרות. הפלואידיות הזכר בדבורים גורמת לכך שהמטען התורשתי שהן מקבלות מאביהן זהה לחלוטין.

אצל יונקים, לזכר יש כרומוזום Y אחד וכרומוזום X אחד ואילו לנקבה יש שני כרומוזומי X. כרומוזום ה-Y קטן בהרבה מה-X ומכיל פחות גנים. אצל מרבית החרקים לנקבה יש שני כרומוזומי X ולזכר X אחד אך לא כרומוזום Y. שיטה זו נקראת X ואפס. אצל דבורים ממין נקבה כלל המטען הגנטי מסודר בשלושה זוגות כרומוזומים ואצל הזכר יש שלושה כרומוזומים בודדים. הזכר בדבורים הוא הפלואידי והנקבה היא דיפלואידית.

דבורת הדבש בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל קיימות כיום אוכלוסיות רבות מאד של דבורי דבש, כמעט כולן מבויתות; כ-90,000 כוורות תרבותיות מפוזרות ברחבי המדינה. למכוורות בישראל חשיבות רבה וערך כלכלי רב עבור גידולים חקלאיים רבים הזקוקים להאבקת דבורים, כאשר הדרישה הגדולה ביותר לכוורות היא בגידולי אבוקדו, תפוח, חמניות ואבטיח. משקי הכוורות המבויתות בישראל מאוגדים תחת מועצת הדבש וארגון מגדלי הדבורים, המתאמים בין החקלאים את פריסת הכוורות בזמן ובמרחב לצורך האבקת הגידולים השונים וייצור הדבש.

דבורת הדבש נפוצה באופן טבעי באזור הלבנט, הכולל את ישראל. אולם תת-המין המקומי, var. syriaca, הינו אגרסיבי יחסית וממהר לעקוץ ולכן פחות נוח לביות. בשל אופיו האגרסיבי, יובא לישראל תת-המין האיטלקי, שהוא נוח יותר לביות. בגידול דבורים מסחרי משתמשים כיום רק בתת-המין הזה, שבשל עדינותו הוא פגיע יותר לתקיפות של צרעות מזרחיות בחודשי הקיץ, וכוורות רבות אובדות בדרך זו.

השימוש הגובר בכוורות מבויתות של דבורי דבש מתת-מין שאינו מקומי השפיע על שכיחותם ותפוצתם של הטקסונים המקומיים של הדבורים בישראל. אוכלוסיות טבעיות של דבורי דבש היו נפוצות בישראל בעבר, אולם כיום רובן הוכחדו על ידי מחלות וטפילים שהועברו אליהן מהדבורים המיובאות. תת-המין הארצישראלי (var. syriaca) של דבורת הדבש הוכחד לחלוטין מישראל בעקבות הגעתו לארץ ב-1984 של הטפיל אקרית הוורואה (Varroa destructor)‏[2]. ניתן עדיין לגלות מדי פעם בישראל התנחלויות טבעיות של דבורי דבש מחוץ לכוורות מבויתות. מושבות אלה הינן פליטות תרבות של אוכלוסיות הדבורים המיובאות המשמשות בחקלאות, ואינן מתת-המין הסורי.

בנוסף לפגיעה בתת-המין המקומי של דבורת הדבש, ישנן עדויות לכך שקיימת תחרות על משאבים בין דבורי דבש לבין מינים אחרים של דבורים הנפוצים באופן טבעי בישראל‏[3]. כוורות המשמשות לייצור דבש מוצבות בכל רחבי המדינה, למעט בשמורות טבע. אך גם בחלק גדול משטחי שמורות הטבע, שחלקן קטנות מאד (בעיקר במרכז הארץ), ישנה פעילות גבוהה של דבורי דבש שמגיעות מכוורות המוצבות מחוץ לשמורות. בשנים האחרונות החלו אף בנטיעה מאסיבית של עצים מייצרי צוף ברחבי המדינה, במטרה להגדיל עוד יותר את אוכלוסיותיהן של דבורי הדבש. לכמויות הגדולות של דבורי הדבש המשחרות בשטחים הפתוחים בישראל עלולה להיות השפעה שלילית על אוכלוסיות הדבורים המקומיות, המתבטאת בדחיקה של מינים מקומיים מסוימים, פגיעה באוכלוסיותיהם, ואולי אף הכחדתם‏‏‏[3].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור: א. בן-נריה
  2. ^ ‏סלבצקי, י. וחובריו, אקרית הוורואה בישראל, ילקוט המכוורת 45: 28-31, 2003.‏
  3. ^ 3.0 3.1 ‏שביט, עפרית, תחרות בין דבורי-דבש לבין דבורי-בר מקומיות בחבל הים תיכוני בישראל, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת חיפה, 2007.‏