הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית

המונח "כלניות" מפנה לכאן. לערך העוסק בבמושגים אחרים, ראו: "כלנית (פירושונים)".

העתק של דאון ההורסה במוזיאון גשר פגסוס בצרפת

גשר פגסוס ב-1944 לאחר לכידתו בידי הכוחות המוטסים

חיילי הכוחות המוטסים מבצעים "תיאום שעונים" לקראת היציאה למבצע טונגה

"כלניות" בחוף תל אביב קיץ 1946. משמאל ג'ון דונלדסון

ותיקי "הכלניות" ששרתו בא"י במפגש נוסטלגי, 'קמפ עדן', יורקשייר, אנגליה 2005

הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית הייתה אחת מהיחידות המובחרות של בעלות הברית במלחמת העולם ה-II. כוח זה נע לעבר מקומות הנחיתה המיועדים שלו בניגוד לצנחנים האמריקאים, לא באמצעות מטוסים ממונעים וצניחה מהם, אלא על ידי דאונים שנגררו על ידי מפציצים (בדרך כלל מפציצים מיושנים). הכבל בין הדאון למטוס הגורר היה ניתק הרחק משטח האויב כך שהטיסה מעליו הייתה חלקה ולא משכה אש נ"מ.

הדיוויזיה שפעלה בין השנים 1943 ל-1948 השתתפה במבצעים שונים במהלך מלחמת העולם ה-II, בהם היו מעורבים כוחות בעלות הברית כמו: הפלישה לנורמנדי, ומבצע טונגה.

דאוני הורסה

הדאון המיוחד של אנשי הטייסת אשר כמותו יוצרו מספר אלפים (בכל דאון יכלה לשבת כיתת חיילים עם ציודם), היה קרוי "הורסה" והוא היה עשוי כולו מעץ (כיוון שבמהלך המלחמה אלומיניום היה מצרך נדיר), כאשר כנפיו וגופו היו עשויים שדריות עץ מחופות בברזנט. לדאון היו מספר מטעני נפץ על דלתותיו האחוריות ועם הנגיעה בקרקע היה נווט הדאון מפוצץ אותן כדי לתהיה לחיילים פריקה מהירה ממנו ולא יהיו מטרות נייחות. בדאון היו מצברים שסייעו לנהג ולנווט את כלי הטיס, במובן זה הוא היה דומה למטוס רק שכיוון טיסתו תמיד היה כלפי מטה. הדאונים היו משוחררים מספר קילומטרים לפני מקום הנחיתה ואט אט ירדו בצורה מבוקרת ושקטה אל יעדם. טרם הפלישה לצרפת סומנו הדאונים בחטף בשלושה פסים לבנים על כל כנף ועל גוף הדאון כדי שלא יפגעו מאש ידידותית, עקב המחסור בזמן והריבוי בדאונים אותם היה לצבוע, הם נצבעו בעזרת שימוש במטאטאים טבולים בצבע.

מבצע גשר פגסוס

בערב הפלישה לנורמנדי, היה על הכוחות המוטסים לסייע לכניסה חלקה יותר של מירב הכוח שפלש מן הים. הם עשו זאת על ידי מבצעים של איבטוח דרכים, גשרים ואף חיסול תותחים שהפגיזו את חופי הנחיתה. על כוח מסוים של 3 דאונים מן הדיוויזיה המוטסת השישית, אשר נשאו כ-90 חיילים הוטל לנחות בסמוך לשני גשרי ברזל, להשתלט עליהם ולשמור עליהם עד להגעת הכוח המרכזי. הכוח נחת באישון ליל בין ה-5 ל-6 ביוני 1944, לאחר קרב קצר עם שומרי הגשר הגרמנים, הם השתלטו הגשרים במחיר של הרוג אחד בלבד.

שמו של המבצע ניתן לו מפני שסמל תג היחידה של אנשי הדיוויזיה המוטסת השישית הוא סוס מעופף או פגסוס מהמיתולוגיה היוונית.

כיום הגשר המקורי הועבר למוזיאון המתייחס לפעילות הכוחות המוטסים בצרפת הסמוך למקום הגשר המקורי. במקומו בנתה ממשלת צרפת גשר ברזל הדומה מאוד למקורי (את ההבדל ניתן לראות רק בטכניקת הבנייה שנעשתה בריתוך ולא בחיבור של מסמרות).

פעילות הדיוויזיה בארץ ישראל

"כלניות" הוא הכינוי שניתן על ידי אנשי היישוב לחיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית, שהוצבה בארץ ישראל בספטמבר 1945. כצנחנים חבשו חיילי הדיוויזיה השישית כומתות אדומות, ובשל כך הדביקו להם אנשי היישוב את הכינוי "כלניות".

הדיוויזיה, בפיקודו של אריק לואי בולס, הובאה ארצה מלכתחילה לחנות בה, בעזה, כחלק מהמערך הצבאי הבריטי במזרח התיכון. אולם עם התחדשות מאבקו של היישוב הוטלה עליה משימת המלחמה נגד תנועת המרי העברי, המסגרת המשותפת להגנה לאצ"ל וללח"י, שפעלה מסוף שנת 1945 ונתפרקה לאחר פיצוץ מלון המלך דוד ב-22 ביולי 1946.

הבריטים הפעילו את חיילי הדיוויזיה השישית בפעולות מקיפות נגד היישוב, הן בימי תנועת המרי העברי והן לאחריהם. השבת השחורה ב-29 ביוני 1946, "מבצע כריש" (Shark Operation) ב-30 ביולי 1946, שבו הוטל עוצר כללי על העיר תל אביב ובוצעו בה חיפושים ומעצרים (בין היתר נעצר מפקד הלח"י יצחק יזרניצקי, לימים יצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל). הדיוויזיה השישית ביצעה פעולות רבות בכל רחבי הארץ, הטלות עוצר, הצבות מחסומים, חיפושי נשק בקיבוצים ומעצר אנשי המחתרות.

בשיא תקופת המאבק לא נמצא הגנרל בולס בארץ. הוא יצא את הארץ במרץ 1946 וחזר לארץ להמשך מילוי תפקידו כמפקד הדיוויזיה השישית בינואר 1947. בתקופת העדרו מן הארץ מילא, באופן זמני, את תפקיד מפקד הדביזיה השישית הגנרל ג'יימס קסלס, שהפעיל את הדביזיה בפעולות התוקפניות נגד היישוב.

הגנרל קסלס פיקד אישית על "מבצע כריש" ("Operation Shark") שהחל ב-30 ביולי ונסתיים ב-2 באוגוסט 1946, שבו הטילו כ-30,000 חיילים בפיקודו הסגר ועוצר כללי על העיר תל אביב וביצעו בה חיפושים ומעצרים. במהלך המבצע נעצרו 730 איש וביניהם מפקד הלח"י יצחק יזרניצקי (לימים יצחק שמיר ראש ממשלת ישראל) שנשלח לגלות במחנה מעצר באריתריאה יחד עם גולי אצ"ל ולח"י. במהלך המבצע נתגלו כלי נשק ומשדר חשאי. בעת המבצע שובשו כליל החיים האזרחיים של העיר העברית הראשונה, שהייתה המרכז המסחרי, התרבותי והביטחוני של היישוב.

בפעולה של הלח"י בחניון הצבא הבריטי ברחוב הירקון בתל אביב, ב-25 באפריל 1947, עליה פיקדו יעקב בנאי (מזל), מפקד החטיבה הלוחמת של לח"י ובן עמי יולוביץ, נהרגו שבעה צנחנים בריטים מה"כלניות". הבריטים ראו בפעולה זו רצח לכל דבר, וטענו כי החיילים הבריטים נורו בשנתם ולא היו חמושים. גם נתן אלתרמן הוקיע פעולה זו, בשיר "דרושה מטפלת", שבו כתב על פלוגה לאומית מאורגנת "אשר שחטה קבוצת חיילים לא מוגנת, בחצר, באוהל ובתוך המיטה, והוציאה כרוזים אחרי השחיטה". בראיון שהעניק ל"מעריב"‏ הגן בנאי על הפעולה ואמר: "הפעולה ברחוב הירקון לא הייתה רצח. זה היה קרב. נכנסנו כדי להחרים נשק. 'הכלניות' ששמרו שם לא ישנו. התפתח קרב יריות והם נהרגו". בעקבות אותה פעולה יצאו "הכלניות" לפעולות תגמול ברחובות הערים והשתוללו תוך שהם יורים לעבר אוטובוס בתחנה המרכזית בתל אביב, יורים לעבר עוברים ושבים בנתניה ובראשון לציון.

בולס שירת כמפקד הדיוויזיה השישית עד ל-19 ביולי 1947. במקומו כמפקד הדיוויזיה השישית בא הגנרל יו צ'ארלס סטוקוול. סטוקוול הגיע לארץ ישראל ב-19 באוגוסט 1947, לאחר שיא פעולותיה של הדיוויזיה נגד היישוב וארגוני המחתרת, בזמן שבו מאבקו של היישוב עבר לשלב המדיני ולאחר הגיעה לארץ של ועדת החקירה של האו"ם לעניין ארץ ישראל והחל התהליך שבהמשכו קיבלה עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 את תוכנית החלוקה. על הדיוויזיה המוטסת השישית בפיקודו של סטוקוול הוטל לחלוש על אזור הצפון ומרכזה נקבע בחיפה.

כשמפקדתו בחיפה נטל הגנרל סטוקוול חלק חשוב במהלך כיבוש העיר על ידי כוחות ארגון "ההגנה". ב-21 באפריל 1948 הודיע הגנרל סטוקוול לנציגי היהודים והערבים שכוחותיו עומדים לפנות את עמדותיהם בעיר ולהתרכז בשטח נמל חיפה ובמספר מחנות מדרום לעיר. פקודתו זו של סטוקוול ניתנה על מנת להגן על הנמל שהיה חיוני לתהליך הפינוי של הכוחות הבריטיים מארץ ישראל. כן עמד מאחורי הפקודה רצונו של סטוקוול למנוע מכוחותיו הסתבכות במלחמה שבין היהודים לערבים. צעדו זה של סטוקוול נתן את האות לכוחות "ההגנה" והם החלו בהתקפה שבה תוך יממה, ב-22 באפריל, כבר שלטו כוחות ההגנה שליטה מלאה בכל רחבי העיר חיפה, וחיפה הערבית, ובה אוכלוסייה אזרחית רבה, בותרה לשלושה חלקים שכותרו על ידי כוחות "ההגנה".

שירה של שושנה דמארי שיצא לאור באותה התקופה, "כלניות" (מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי), שהיה במקור שיר אהבה לארץ ישראל ולנופה, הפך למעין המנון המאבק בכלניות הבריטיות.

לקריאה נוספת

• תום שגב, ימי הכלניות - ארץ ישראל בתקופת המנדט, הוצאת כתר, 1999.
• A.J.Sherman, Mandate Days- British Lives in Palestine 1918-1948, Thames ans Hudson
• קורנליוס רייאן, "היום הארוך ביותר", הוצאת מערכות, 1982.
• סטיבן אמברוז, "יום הפלישה", הוצאת זמורה ביתן, מאנגלית: מרדכי ברקאי, 1995 - תיאור מקיף של יום הפלישה משלב ההכנות ועד להשלכות שבעקבותיו.

קישורים חיצוניים

• אתר הקרן לדאוני התקיפה [1]
• אריק בנדר, זיכרונות של כלניות, "מעריב", 18.10.05.
• האזנה לשיר "כלניות" בביצוע של שושנה דמארי , מתוך "שירים ששמענו פעם", (שיר מס' 8) מאתר הפונותיקה הלאומית
• אתר האינטרנט של ותיקי "הכלניות" בא"י
• זכרונות של צנחנים בריטים בא"י
• הכלניות על התקפת לח"י בחניון הירקון בת"א
• האתר של הדביזיה השישית
• יעקב מרקוביצקי, ‏כלניות בשדות דם הדוויזיה השישית המוטסת בארץ ישראל 1948-1945, קתדרה 86, ינואר 1998