הקרב על חיפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקרב על חיפה
Battle of haifa 3.jpg
לוחמים יהודים בחיפה
עימות:

מלחמת העצמאות

תאריך:

21 באפריל 1948

מקום:

חיפה

תוצאה:

ניצחון לכוחות ההגנה

הצדדים הלוחמים
כוחות ההגנה חמושים ערבים
מפקדים

משה כרמל
יוחאי בן נון

אמין עז-א-דין

כוחות

חטיבת כרמלי
פלוגת הנמל של הפלי"ם

לא ידוע

אבידות

18 הרוגים

לא ידוע

לוחית זיכרון בכיכר ההגנה במקום בו נפגשו הכוחות שירדו מהדר הכרמל עם הכוחות שהגיעו מהעיר התחתית וקבעו בכך את תוצאת הקרב

הקרב על חיפה במלחמת העצמאות התחיל ב-21 באפריל 1948 והסתיים כעבור 24 שעות בניצחון כוחות ההגנה ובנטישת רוב האוכלוסייה הערבית את העיר.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, התחילה מלחמה עירונית בחיפה בין הכוחות היהודים והערבים, כשהבריטים בתווך. השכונות היהודיות היו בעליונות טופוגרפית על הערביות אך חלק מהן היו מרוחקות והדרך אליהן עברה בשטחים ערביים והנוסעים היו חשופים לצליפות ולסכנת מוות. תוך זמן קצר נוצר קו גבול עירוני בין השכונות שהוחזק על ידי כוחות ההגנה בתחילה על בסיס התנדבותי. לאחר כל התקפה ערבית נערכה מיד פעולת תגמול. כוחות ההגנה היו חודרים לשכונות הערביות ומפוצצים בתים שסומנו כמרכזי כנופיות. בתגובה לכך החלו הערבים להשתמש במכוניות תופת.

ב-9 בדצמבר 1947 נרצחו 3 יהודים שעברו בשכונות ערביות.‏[1] ב-24 בדצמבר נהרגו 4 יהודים ואחרים נפצעו מצליפות של ערבים. בפעולות שביצעו אנשי הגנה נהרגו 6 ערבים ונפצעו נוספים.‏[2] ב-4 בינואר נהרג יהודי ואחרים נפצעו לאחר שאוטובוס הותקף ליד הדר הכרמל.‏[3] ב - 30 בדצמבר אירע טבח בתי הזיקוק, שהתחולל אחרי תקיפת האצ"ל במקום, בו נהרגו 39 פועלים יהודים. כתגובה ביצעה ה"הגנה" פעולת תגמול בבלד א-שיח' ובחוואסה.

ב-14 בינואר 1948 החדירו הערבים מכונית דואר עמוסה בחומר נפץ, לתחנת אוטובוסים יהודית במרכז המסחרי הישן. בהתפוצצות נהרגו שמונה אנשים וכ-40 נפצעו. ב-19 בפברואר נהרגו ארבעה יהודים בהתקפה של אוטובוס במושבה הגרמנית.‏[4] למחרת פוצצה ההגנה בית בחיפה התחתית בקרבת בית "הועדה הלאומית" ונהרגו 3 ערבים.‏[5]

ב-28 בפברואר 1948 נודע להגנה על מוקש ענק שמכינים הערבים במוסך. בתגובה לכך החדירו "מסתערבים" של ההגנה מכונית עם חומר נפץ למוסך לשם "תיקון". בהתפוצצות הושמד המוקש הערבי ונהרגו חמישה אנשי כנופיות ערבים.

ב-4 במרץ 1948 ניסו הערבים להחדיר מכונית תופת גדולה למרכז המסחרי. שומרי המחסום היהודי הבחינו בה ופתחו עליה באש. הכדורים פגעו בחומר הנפץ שהתרסק והרס מספר בתים בשכונה הערבית. באותו לילה החדירו הערבים מכונית תופת לשכונת בת גלים, אך מפעיליה הוברחו על ידי אנשי המחסום היהודים בטרם הספיקו לפוצצה.

ב-21 במרץ 1948 הצליחו הערבים להחדיר מכונית תופת ליד משרדי "סולל בונה". הנוטרים הבחינו במכונית והזהירו את הקהל שמיהר למצוא מקלט. בהתפוצצות נהרגו שישה אנשים בהם שלושת הנוטרים אך אסון גדול יותר נמנע.

בתגובה לכך החליטה ההגנה לפעול בשיטה דומה. ב-22 במרץ 1948 יצאה מכונית עמוסה 700 ק"ג חומר נפץ לרחוב עיראק במרכז העיר הערבית (כיום רחוב קיבוץ גלויות). לפני המכונית נסע ג'יפ ומאחוריה טנדר. הנהגים ומלווי השיירה היו לבושים מדי חיילים בריטים וכך הצליחו לעבור את בדיקת שומרי המחסומים הערבים. בהתפוצצות נהרסה שורת בנינים ונגרמו אבידות כבדות בהרוגים ופצועים.

אנדרטה בגן הזיכרון בחיפה, לשחרור חיפה במלחמת העצמאות
לוחמים יהודים בקרב
תבליט בבית סולל בונה בחיפה, לזכר שחרור חיפה במלחמת העצמאות
תבליט המתאר את הקרב על חיפה, במקום בו עמד בית משפחת ח'ורי
משלחת הכניעה הערבית
שלט על המסגד: "המסגד קדוש. כניסה אסורה בהחלט. ההגנה"

כמה ימים לפני כן, ב-17 במרץ 1948, ספגו הערבים בחיפה מכה כבדה כאשר שיירת נשק גדולה שלהם הותקפה והושמדה בקריית מוצקין. מלבד אובדן הנשק נהרגו בשיירה זו מפקד הכוחות הערבים בחיפה, מוחמד אל חוניטי ורבים מאנשי מטהו. הערבים נשארו ללא פיקוד והחלה מלחמת כנופיות ואנרכיה. רבים מהתושבים האמידים החלו לצאת ללבנון. בתחילת אפריל 1948 מונה מפקד חדש לעיר, אמין עז-א-דין, שהחל לארגן את הגנת העיר. הוא חידש את המטה הערבי והקים מפקדה עירונית תוך הבטחה שבקרוב תגיע לעיר עזרה מצבא ההצלה של קאוקג'י ומהדרוזים שהגיעו מסוריה. תבוסתו של קאוקג'י בקרבות משמר העמק ושל הדרוזים בקרב רמת יוחנן, הכריעה את הכף נגד ערביי חיפה.

כוחות ההגנה בחיפה בפיקודו של משה כרמל התכוננו לשעת ההכרעה ונבנתה תוכנית פעולה בשם הקוד "מספריים" שעיקרה היה ביתור השטח הערבי כמו במספריים על ידי התקפה בו-זמנית מהדר הכרמל ומהעיר התחתית.

המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר ה-21 באפריל 1948, שלח מפקד הכוחות הבריטים בחיפה, גנרל יו צ'ארלס סטוקוול, הודעה ליהודים ולערבים, בו הודיע על פינוי כוחותיו מרוב העיר וריכוזם באזור הנמל:

לאחראים לענייני הערבים והיהודים בחיפה:

במשך השבועיים האחרונים אירעו התנגשויות רבות בין ערבים ויהודים. את אלה יש להפסיק ויש להשליט שלום וסדר בחיפה.

אין בכוונתי לערב את הצבא ואת המשטרה במידה כלשהי בהתנגשויות ערביות - יהודיות.

בכוונתי לשמור על הכבישים ועל השטחים הדרושים לי כדי לאפשר לבריטים לעזוב את ארץ ישראל במשך שלושה שבועות דרך נמל חיפה...

כוחות ההגנה פתחו את המערכה בשליחת מחלקה של שלושים ואחד לוחמים לכבוש את בית הנאג'אדה שהיה ברחוב צלאח א-דין (כיום רחוב הגיבורים), שחלש על גשר רושמיה, וזאת כדי למנוע מהערבים לחסום את היציאה מחיפה אל הגליל והעמקים. המחלקה הוסעה למקום במשוריינים בצהרי יום ה-21 באפריל 1948 וכבשה את הבית בקרב פנים אל פנים, אך גם לאחר כיבושו הייתה המחלקה נתונה להתקפות בלתי פוסקות. ניסיונות לחלץ את המחלקה הנצורה לא צלחו, ורק לאחר תחילת ההתקפה הגדולה וכיבוש שכונת חליסה הוסר המצור מהבית. המחלקה נלחמה בו קרב גבורה במשך למעלה מ-20 שעות וספגה 7 הרוגים ו-21 פצועים. הכיכר הסמוכה לבית נקראת כיום כיכר הגבורה.

ההתקפה הגדולה התחילה ב-22 באפריל 1948 בשעה 01:00 בהרעשה כבדה של מרגמות דוידקה שהופעלו לראשונה בחיפה, וקול הנפץ של הפגזים הטיל אימה על הערבים. מיד לאחר ההפגזה החלה ההתקפה בשני ראשים. כוח אחד ירד מהדר הכרמל לאורך רחוב הבורג' (כיום רחוב מעלה השחרור) וסטאנטון (כיום רחוב שיבת ציון). במקביל, פתח כוח של הפלמ"חפלוגת הנמל של הפלי"ם בפיקודו של יוחאי בן נון – בהתקפה מהמרכז המסחרי שבעיר התחתית, ותוך זמן קצר נשברה הגנת הערבים. במספר מקומות, כמו במשרדי הנהלת הרכבת (לשעבר בית משפחת ח'ורי) ובבית מרכזית הטלפונים, גילו הערבים התנגדות עיקשת.

מפקד הכוחות הערבים אמין עז-א-דין יצא בשעות הבוקר בסירה לעכו בטענה כי הוא יוצא להביא תגבורת באדם ובנשק, אך לא חזר.

בשעות הצהרים של ה-22 באפריל 1948 נפגשו שני הכוחות והעיר הערבית בותרה. מקום המפגש של הכוחות נקרא מאז "כיכר ההגנה" הנמצאת במפגש שדרות המגינים, דרך אלנבי ושיבת ציון. על קיר אחד הבתים יש לוחית זיכרון ובה ציון המפגש.

כוח של הלגיון הערבי שניסה להיכנס לעיר מכיוון יגור נאלץ לסגת באש מחסום חיילי חטיבת כרמלי.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשעות הבוקר הפעילה ההגנה מכוניות מצוידות ברמקולים שהשמיעו את ההודעה:

ההגנה שליטה על כל דרכי הגישה לעיר ושום תגבורת לא תגיע אליכם. המערכה כבר הוכרעה. נלחמתם יפה, בעוז, אבל הוכרעתם בקרב על ידי כוחותינו העדיפים על שלכם. אין טעם בהמשך התנגדותכם ואין תכלית במותכם ללא כל מטרה. מוצאכם היחיד הוא הנחת הנשק והפסקת הקרבות.

בשעות הבוקר פנה גנרל סטוקוול למפקדת ההגנה וביקש לדעת את תנאי הכניעה כי הערבים פנו אליו ובקשו את התערבותו להפסקת הקרבות. משה כרמל נתב את התנאים לכניעה שכללו שבעה סעיפים:

  1. כוחות הערבים נכנעים להגנה ומוסרים לידה כל נשק, תחמושת, חומר נפץ וכל כלי מלחמה וכן מכוניות משוריינות.
  2. כל הלוחמים הזרים, כולל מפקדים גרמנים, אנגלים, יוגוסלבים וכיוצא בהם, הנמצאים בעיר ימסרו לידי ההגנה וילכו בשבי.
  3. השלטון בעיר יהי מסור כולו בידי ההגנה וכל התושבים יצייתו לפקודותיה וייהנו מהגנתה.
  4. כל התושבים בעיר, ערבים ויהודים, יהיו שווים לגבי החובות והזכויות.
  5. יוכרז מיד עוצר בכל השכונות הערביות. כל אדם יישאר בביתו. כל מי שבידו נשק חייב להביאו למקומות הריכוז שנקבעו.
  6. כל הזרים יתרכזו במגרשים שייקבעו.
  7. כל מי שיגלה התנגדות מזוינת או שיימצא אצלו נשק אחר אחרי השעה הנקובה-יהיה עלול להיירות.

סטוקוול אמר כי תנאי הכניעה הם הוגנים ורק עמד על כך שלוחמים בריטים שייתפסו בקרב הערבים יימסרו לידי הבריטים. הוא קבע ישיבה משותפת במפקדתו בשעה 16:00.

מטעם ההגנה הופיע מרדכי מקלף שהיה קצין המבצעים של חטיבת כרמלי. הערבים בקשו שהות לתייעצות. הם התקשרו עם הוועד הערבי העליון בביירות ובקשו הוראות. פקודת המופתי הייתה כי עליהם לעזוב את העיר ולא לקבל תנאי כניעה מהיהודים היות שהפלישה של צבאות ערב קרובה והארץ כולה תיפול לידיהם[דרוש מקור]. הם חזרו לישיבה והודיעו כי הם מעדיפים לעזוב כולם על נשיהם וטפם.

ראש העיר שבתי לוי פנה לערבים בהתרגשות רבה, שלא יעזבו את העיר שבה חיו מאות בשנים, בה קבורים אבותיהם ובה חיו זמן רב כל כך בשלום ובאחווה עם היהודים.‏[6]

גם גנרל סטוקוול‏[6] אמר לערבים שהם עושים משגה חמור אך ללא תועלת. מפקד ההגנה התיר את צאתם של הערבים מן העיר בתנאי שימסרו את נשקם. יחידות מעורבות של בריטים וחיילי חטיבת כרמלי פיקחו על הוראה זו. הנשק שהוחרם נרשם והועבר לפיקדון לבריטים אשר החזירו אותו להגנה ב-15 במאי 1948. תוך לילה אחד עזבו מרבית הערבים את העיר פרט לכ-5,000 - 6,000 איש שבחרו להישאר בשכונות "ואדי ניסנאס" ו"ואדי סאליב". בין העוזבים היו גם חלק מתושבי הכפרים הערביים השכנים לחיפה בלד א-שייח', חוואסה ויאג'ור.

בערב חג הפסח תש"ח (23 באפריל 1948) פרסם משה כרמל מפקד חטיבת כרמלי את ההודעה הבאה:

בתוקף הסמכויות שנמסרו לי ובאישור הפיקוד העליון, הנני מכריז בזה על שלטון עברי עצמאי בעיר חיפה. ההגנה העברית שהכריעה את האויב הערבי ושליטה בנשקה על העיר כולה, תהווה את השלטון המוסמך היחיד בחיפה עד אשר יושתת בעיר, על ידי מנהלת העם, שלטון קבע אזרחי.

בקרב על חיפה נהרגו 18 לוחמים יהודים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה כרמל במערכות צפון, הוצאת מערכות, 1949.
  • חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, 1973.
  • ספר ההגנה, כרך ג' חלק שני, הוצאת עם עובד, 1973.
  • יעקב מרקוביצקי, "המערכה על חיפה וסביבותיה במלחמת העצמאות", חיפה בהתפתחותה, 1918 - 1948 , עידן 12, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1989, עמ' 207-195
  • תמיר גורן, "המנהיגות הערבית בין הפיקוד הבריטי ל'הגנה' ותולדות המשא ומתן על מסמך הכניעה של ערביי חיפה", חיפה - היסטוריה מקומית בעריכת יוסי בן-ארצי, הוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1998, עמ' 215-183

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התנקשויות והצתות בחיפה, דבר, 10 בדצמבר 1947
  2. ^ חיפה באש יריות, דבר, 25 בדצמבר 1947
  3. ^ יהודי נהרג בהתקפה על אוטובוס בחיפה, דבר, 5 בינואר 1948
  4. ^ 4 יהודים נהרגו בהתקפה על אוטובוס בחיפה, דבר, 20 בפברואר 1948
  5. ^ ההגנה פעלה לאור היום בחיפה הערבית, דבר, 22 בפברואר 1948
  6. ^ 6.0 6.1 יוסי בן-ארצי, "חיפה במלחמת השחרור", חיפה ואתריה, הוצאת אריאל, 1985, עמ' 90, יעקב מרקוביצקי, "המערכה על חיפה וסביבותיה במלחמת העצמאות", חיפה בהתפתחותה, 1948-1918 , עמ' 205