הקרב על חיפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקרב על חיפה
Battle of haifa 3.jpg

לוחמים יהודים בחיפה
עימות: מלחמת העצמאות
תאריך התחלה: 21 באפריל 1948
מקום: חיפה
תוצאה: ניצחון לכוחות ההגנה
הצדדים הלוחמים
כוחות ההגנה  חמושים ערבים 
מפקדים

משה כרמל

יוחאי בן נון 
אמין עז-א-דין 
כוחות
חטיבת כרמלי
פלוגת הנמל של הפלי"ם 
לא ידוע 
אבידות
18 הרוגים  לא ידוע 
לוחית זיכרון בכיכר ההגנה במקום בו נפגשו הכוחות שירדו מהדר הכרמל עם הכוחות שהגיעו מהעיר התחתית וקבעו בכך את תוצאת הקרב
אנדרטה בגן הזיכרון בחיפה, לשחרור חיפה במלחמת העצמאות
לוחמים יהודים בקרב
תבליט בבית סולל בונה בחיפה, לזכר שחרור חיפה במלחמת העצמאות
תבליט המתאר את הקרב על חיפה, במקום בו עמד בית משפחת ח'ורי
משלחת הכניעה הערבית
שלט על המסגד: "המסגד קדוש. כניסה אסורה בהחלט. ההגנה"

הקרב על חיפה היה תקופת לחימה בת כ־5 חודשים בראשית מלחמת העצמאות, בה נאבקו כוחות ההגנה היהודיים בכוחות ערביים על השליטה בחיפה. הקרב המכריע (מבצע 'ביעור חמץ') החל ב-21 באפריל 1948 והסתיים כעבור 24 שעות בניצחון כוחות ההגנה על הכוחות הערביים, שהשתלטו על מבואות העיר והשיגו שליטה על ריכוזי האוכלוסייה הערבית. תושביה הערבים של חיפה בחרו ברובם לנטוש את העיר, כתחליף לכניעה ליהודים.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות ה־40 של המאה ה־20 מנתה חיפה כ־144,000 תושבים, 51% מתוכם יהודים, 28% ערבים מוסלמים ו־21% ערבים נוצרים. התושבים היהודים התרכזו ברובם בחלק העליון של חיפה (שכונת הדר הכרמל, נווה שאנן והכרמל), ובבת גלים. אוכלוסייה קטנה גרה בעיר התחתית. המוסלמים התרכזו בחלק התחתי המזרחי של חיפה, והנוצרים בחלק המערבי של חיפה. תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 קבעה כי חיפה בשלמותה תשתייך למדינה היהודית, על אף היותה עיר מעורבת. מיד לאחר קבלת התוכנית הכריז הוועד הערבי העליון על שביתה כללית ארצית, כנגד תוכנית החלוקה. בחיפה נוסדה מחדש הוועדה הלאומית הערבית לניהול ענייני האוכלוסייה הערבית בחיפה‏[1].

תוך זמן קצר החלה מלחמה עירונית בחיפה בין הכוחות היהודים והערבים, כשהבריטים בתווך. נוצר קו גבול עירוני בין השכונות היהודיות והערביות, שהוחזק בצד היהודי על ידי כוחות ההגנה. משפחות יהודיות שגרו באזורים ערביים פונו עם ראשית הקרבות לשכונת הדר הכרמל. השכונות היהודיות היו בעליונות טופוגרפית על הערביות, אך חלק מהן היו מרוחקות, והדרך אליהן עברה בשטחים ערביים, והנוסעים היו חשופים לפיגועי ירי. נקודות יהודיות רגישות היו גשר רושמיה, שער הכניסה לשכונת הדר הכרמל ממזרח שנשלט על ידי שכונת ח'ליסה הערבית, מקומות עבודה גדולים בהם עבדו יחדיו יהודים וערבים (כדוגמת בתי הזיקוק, נמל חיפה, הרכבת המנדטורית ומחנות צבא בריטיים), תחבורה ציבורית שעברה באזורים ערביים ושכונות מבודדות בעיר התחתית.

למפקד הכוחות הערבים נתמנה מוחמד בק אל-חניטי, שהיה קודם לכן מפקד בחיל הספר העבר-ירדני. מנהיג צבאי ערבי אחר היה נימר אל-ח'טיב, שפעל בהשראת ארגון האחים המוסלמים, והסית את האוכלוסייה הערבית לפעולות כנגד היהודים. הכוחות הערביים קיבלו תגבור קטן של מתנדבים ערביים מאזורי הארץ האחרים (צפון השומרון), ואף מארצות זרות. מפקד ההגנה בחיפה היה משה כרמל. במהרה החלה ההגנה בגיוס חלקי של אנשיה, כתחליף למתנדבים שפעלו בשירותה קודם לכן. במקביל להגנה פעל בחיפה גם ארגון האצ"ל, תוך שיתוף פעולה חלקי עם ההגנה.

מבואות חיפה נשלטו בחלקם על ידי ערבים ובחלקם על ידי יהודים. התחבורה בין תל אביב והשרון לחיפה בכביש 4 ספגה התקפות באזור המשולש הקטן, ועברה לנסיעה בנתיב עוקף דרך כביש ואדי מילק ויקנעם. התקפות באזור בלד א-שייח' (אזור נשר) הובילו למעקף נוסף דרך קריית אתא. מנגד, הקריות, בהם ישבה אוכלוסייה יהודית, ישבו על כביש חיפה-עכו-ביירות ועל הדרך לשפרעם וכפרי הגליל.

הטקטיקה הצבאית הערבית התבססה על פיגועי ירי כנגד מטרות אזרחיות (עוברי אורח, תחבורה ציבורית), ועל פיגועי מטען באמצעות מכונית תופת. הטקטיקה הצבאית היהודית הייתה תחילה מדיניות תגמול, לפיה לאחר כל התקפה ערבית נערכה מיד פעולת תגמול יהודית, שהייתה מכוונת בעיקרה כנגד התוקפים הערביים, ולא כנגד האוכלוסייה האזרחית. עם זאת, הותקפה תחבורה ערבית אזרחית בסמוך למקומות בהם הותקפה תחבורה יהודית, ובהמשך נוצל היתרון הטופוגרפי לגלגול חביות נפץ אל השכונות הערביות, ואף להצתת שרפות וירי באנשים שיצאו לכבות.

הצבא הבריטי החזיק בחיפה כח צבאי גדול, שמטרתו העיקרית הייתה הגנה על נמל חיפה ועל הרכבת המנדטורית, כמו גם על מפעלי תעשיית הנפט במפרץ חיפה, לצורך אבטחת פינוי הממשל והצבא הבריטי בהדרגה, לקראת סיום המנדט על ארץ ישראל. חלק משני בפעולות הצבא הבריטי היה דיכוי הלוחמה שבין היהודים לערבים. לצד הצבא הבריטי פעל כח של הלגיון הירדני, שפעל במספר בסיסים באזור חיפה. הלגיון סייע לכוחות בערבים באופן לוגיסטי, ואף בהתקפות ירי כנגד התחבורה היהודית.

עם ראשית הקרבות החלה עזיבה הדרגתית של ערביי חיפה, כאשר העוזבים היו פועלים מהחורן שעבדו במפעלי התעשייה של מפרץ חיפה, תושבי חיפה שהיו במקורם מכפרי הגליל וחזרו לכפריהם, וקבוצה של ערבים-נוצרים אמידים שעזבה ללבנון ולפנים הארץ. עד פברואר עזבו כ־20,000 תושבים מכלל 70,000 ערביי חיפה‏[1].

ב-9 בדצמבר 1947 נרצחו 3 יהודים שעברו בשכונות ערביות‏[2]. ב-24 בדצמבר נהרגו 4 יהודים ואחרים נפצעו מצליפות של ערבים. בפעולות שביצעו אנשי ההגנה נהרגו 6 ערבים ונפצעו נוספים‏[3]. ב-4 בינואר נהרג יהודי ואחרים נפצעו לאחר שאוטובוס הותקף ליד הדר הכרמל‏[4]. ב-30 בדצמבר תקף אצ"ל פועלים ערבים שהמתינו בכניסה לבתי הזיקוק והרג 6 מהם. בתגובה ביצעו הערבים את טבח בתי הזיקוק, שבו נהרגו 39 פועלים יהודים. כתגובה ביצעה "ההגנה" פעולת תגמול בבלד א-שייח' ובחוואסה, בהם גרו פועלים רבים שעבדו בבתי הזיקוק, ונחשדו במעורבות בטבח.

ב-14 בינואר 1948 החדירו הערבים מכונית דואר עמוסה בחומר נפץ לתחנת אוטובוסים יהודית במרכז המסחרי הישן. בהתפוצצות נהרגו שמונה אנשים וכ-40 נפצעו. ב-19 בפברואר נהרגו ארבעה יהודים בהתקפה של אוטובוס במושבה הגרמנית‏[5]. למחרת פוצצה ההגנה בית בחיפה התחתית בקרבת בית "הוועדה הלאומית" ונהרגו 3 ערבים‏[6].

ב־17 בפברואר פגעו חיילי הלגיון הירדני בנוסעי מכונית פרטית, והרגו את שלושת נוסעיה. בעקבות אירוע זה הורחקו כוחות הלגיון מהשכונות היהודיות, אל סביבות העיר.

ב-28 בפברואר נודע להגנה על מטען חבלה שמכינים הערבים במוסך. בתגובה לכך החדירו אנשי המחלקה הערבית של ההגנה מכונית עם חומר נפץ למוסך לשם "תיקון". בהתפוצצות הושמד מטען החבלה הערבי ונהרגו חמישה אנשי כנופיות ערבים.

ב-4 במרץ ניסו הערבים להחדיר מכונית תופת גדולה למרכז המסחרי. שומרי המחסום היהודי הבחינו בה ופתחו עליה באש. הכדורים פגעו בחומר הנפץ שהתרסק והרס מספר בתים בשכונה הערבית. באותו לילה החדירו הערבים מכונית תופת לשכונת בת גלים, אך מפעיליה הוברחו על ידי אנשי המחסום היהודים בטרם הספיקו לפוצצה.

ב-17 במרץ, ספגו הערבים בחיפה מכה כבדה כאשר שיירת נשק גדולה שלהם הותקפה והושמדה בקריית מוצקין. מלבד אובדן הנשק נהרגו בשיירה זו מפקד הכוחות הערבים בחיפה, מוחמד אל חוניטי ורבים מאנשי מטהו. הערבים נשארו ללא פיקוד והחלה מלחמת כנופיות ואנרכיה. רבים מהתושבים האמידים החלו לצאת ללבנון. בתחילת אפריל 1948 מונה מפקד חדש לעיר, אמין עז-א-דין, שהחל לארגן את הגנת העיר. הוא חידש את המטה הערבי והקים מפקדה עירונית תוך הבטחה שבקרוב תגיע לעיר עזרה מצבא ההצלה של קאוקג'י ומהדרוזים שהגיעו מסוריה. תבוסתו של קאוקג'י בקרבות משמר העמק ושל הדרוזים בקרב רמת יוחנן, הכריעה את הכף נגד ערביי חיפה.

ב-21 במרץ הצליחו הערבים להחדיר מכונית תופת ליד משרדי "סולל בונה". הנוטרים הבחינו במכונית והזהירו את הקהל שמיהר למצוא מקלט. בהתפוצצות נהרגו שישה אנשים בהם שלושת הנוטרים אך אסון גדול יותר נמנע.

בתגובה לכך החליטה ההגנה לפעול בשיטה דומה. ב-22 במרץ יצאה מכונית עמוסה 700 ק"ג חומר נפץ לרחוב עיראק במרכז העיר הערבית (כיום רחוב קיבוץ גלויות). לפני המכונית נסע ג'יפ ומאחוריה טנדר. הנהגים ומלווי השיירה היו לבושים מדי חיילים בריטים וכך הצליחו לעבור את בדיקת שומרי המחסומים הערבים. בהתפוצצות נהרסה שורת בניינים ונגרמו אבדות כבדות בהרוגים ופצועים.

כוחות ההגנה בחיפה בפיקודו של משה כרמל התכוננו לשעת ההכרעה ונבנתה תוכנית פעולה בשם הקוד "מספריים" שעיקרה היה ביתור השטח הערבי כמו במספריים על ידי התקפה בו-זמנית מהדר הכרמל ומהעיר התחתית. עד אפריל 1948 עזבו עוד כ־10,000 ערבים את חיפה, כאשר חלק מהעוזבים היו נשים וילדים שפונו מהעיר באופן מאורגן, ובעיר נותרו 30,000-40,000 תושבים ערבים‏[1].

המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר ה-21 באפריל 1948, שלח מפקד הכוחות הבריטים בחיפה, גנרל יו צ'ארלס סטוקוול, הודעה ליהודים ולערבים, בו הודיע על פינוי כוחותיו מרוב העיר וריכוזם באזור הנמל:

לאחראים לענייני הערבים והיהודים בחיפה:

במשך השבועיים האחרונים אירעו התנגשויות רבות בין ערבים ויהודים. את אלה יש להפסיק ויש להשליט שלום וסדר בחיפה.

אין בכוונתי לערב את הצבא ואת המשטרה במידה כלשהי בהתנגשויות ערביות - יהודיות.

בכוונתי לשמור על הכבישים ועל השטחים הדרושים לי כדי לאפשר לבריטים לעזוב את ארץ ישראל במשך שלושה שבועות דרך נמל חיפה...

כוחות ההגנה פתחו את המערכה בשליחת מחלקה של שלושים ואחד לוחמים לכבוש את בית הנאג'אדה שהיה ברחוב צלאח א-דין (כיום רחוב הגיבורים), שחלש על גשר רושמיה, וזאת כדי למנוע מהערבים לחסום את היציאה מחיפה אל מפרץ חיפה, הקריות הגליל והעמקים. המחלקה הוסעה למקום במשוריינים בצהרי יום ה-21 באפריל 1948 וכבשה את הבית בקרב פנים אל פנים, אך גם לאחר כיבושו הייתה המחלקה נתונה להתקפות בלתי פוסקות. ניסיונות לחלץ את המחלקה הנצורה לא צלחו, ורק לאחר תחילת ההתקפה הגדולה וכיבוש שכונת חליסה הוסר המצור מהבית. המחלקה נלחמה בו קרב גבורה במשך למעלה מ-20 שעות וספגה 7 הרוגים ו-21 פצועים. הכיכר הסמוכה לבית נקראת כיום כיכר הגבורה.

ההתקפה הגדולה התחילה ב-22 באפריל 1948 בשעה 01:00 בהרעשה כבדה של מרגמות דוידקה שהופעלו לראשונה בחיפה, וקול הנפץ של הפגזים הטיל אימה על הערבים. מיד לאחר ההפגזה החלה ההתקפה בשני ראשים. כוח אחד ירד מהדר הכרמל לאורך רחוב הבורג' (כיום רחוב מעלה השחרור) וסטאנטון (כיום רחוב שיבת ציון). במקביל, פתח כוח של הפלמ"חפלוגת הנמל של הפלי"ם בפיקודו של יוחאי בן נון – בהתקפה מהמרכז המסחרי שבעיר התחתית, ותוך זמן קצר נשברה הגנת הערבים. במספר מקומות, כמו במשרדי הנהלת הרכבת (לשעבר בית משפחת ח'ורי) ובבית מרכזית הטלפונים, גילו הערבים התנגדות עיקשת.

מפקד הכוחות הערבים אמין עז-א-דין יצא בשעות הבוקר בסירה לעכו בטענה כי הוא יוצא להביא תגבורת באדם ובנשק, אך לא חזר.

בשעות הצהרים של ה-22 באפריל 1948 נפגשו שני הכוחות והעיר הערבית בותרה. מקום המפגש של הכוחות נקרא מאז "כיכר ההגנה" הנמצאת במפגש שדרות המגינים, דרך אלנבי ושיבת ציון. על קיר אחד הבתים יש לוחית זיכרון ובה ציון המפגש.

כוח של הלגיון הערבי שניסה להיכנס לעיר מכיוון יגור נאלץ לסגת באש מחסום חיילי חטיבת כרמלי.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשעות הבוקר הפעילה ההגנה מכוניות מצוידות ברמקולים שהשמיעו את ההודעה:

ההגנה שליטה על כל דרכי הגישה לעיר ושום תגבורת לא תגיע אליכם. המערכה כבר הוכרעה. נלחמתם יפה, בעוז, אבל הוכרעתם בקרב על ידי כוחותינו העדיפים על שלכם. אין טעם בהמשך התנגדותכם ואין תכלית במותכם ללא כל מטרה. מוצאכם היחיד הוא הנחת הנשק והפסקת הקרבות.

בשעות הבוקר פנה גנרל סטוקוול למפקדת ההגנה וביקש לדעת את תנאי הכניעה כי הערבים פנו אליו ובקשו את התערבותו להפסקת הקרבות. משה כרמל נתב את התנאים לכניעה שכללו שבעה סעיפים:

  1. כוחות הערבים נכנעים להגנה ומוסרים לידה כל נשק, תחמושת, חומר נפץ וכל כלי מלחמה וכן מכוניות משוריינות.
  2. כל הלוחמים הזרים, כולל מפקדים גרמנים, אנגלים, יוגוסלבים וכיוצא בהם, הנמצאים בעיר ימסרו לידי ההגנה וילכו בשבי.
  3. השלטון בעיר יהי מסור כולו בידי ההגנה וכל התושבים יצייתו לפקודותיה וייהנו מהגנתה.
  4. כל התושבים בעיר, ערבים ויהודים, יהיו שווים לגבי החובות והזכויות.
  5. יוכרז מיד עוצר בכל השכונות הערביות. כל אדם יישאר בביתו. כל מי שבידו נשק חייב להביאו למקומות הריכוז שנקבעו.
  6. כל הזרים יתרכזו במגרשים שייקבעו.
  7. כל מי שיגלה התנגדות מזוינת או שיימצא אצלו נשק אחר אחרי השעה הנקובה-יהיה עלול להיירות.

סטוקוול אמר כי תנאי הכניעה הם הוגנים ורק עמד על כך שלוחמים בריטים שייתפסו בקרב הערבים יימסרו לידי הבריטים. הוא קבע ישיבה משותפת במפקדתו בשעה 16:00.

מטעם ההגנה הופיע מרדכי מקלף שהיה קצין המבצעים של חטיבת כרמלי. הערבים בקשו שהות לתייעצות. הם התקשרו עם הוועד הערבי העליון בביירות ובקשו הוראות. פקודת המופתי הייתה כי עליהם לעזוב את העיר ולא לקבל תנאי כניעה מהיהודים היות שהפלישה של צבאות ערב קרובה והארץ כולה תיפול לידיהם[דרוש מקור]. הם חזרו לישיבה והודיעו כי הם מעדיפים לעזוב כולם על נשיהם וטפם.

ראש העיר שבתי לוי פנה לערבים בהתרגשות רבה, שלא יעזבו את העיר שבה חיו מאות בשנים, בה קבורים אבותיהם ובה חיו זמן רב כל כך בשלום ובאחווה עם היהודים‏[7].

גם גנרל סטוקוול‏[7] אמר לערבים שהם עושים משגה חמור אך ללא תועלת. מפקד ההגנה התיר את צאתם של הערבים מן העיר בתנאי שימסרו את נשקם. יחידות מעורבות של בריטים וחיילי חטיבת כרמלי פיקחו על הוראה זו. הנשק שהוחרם נרשם והועבר לפיקדון לבריטים אשר החזירו אותו להגנה ב-15 במאי 1948. תוך לילה אחד עזבו מרבית הערבים את העיר פרט לכ-5,000 - 6,000 איש שבחרו להישאר בשכונות "ואדי ניסנאס" ו"ואדי סאליב". בין העוזבים היו גם חלק מתושבי הכפרים הערביים השכנים לחיפה בלד א-שייח', חוואסה ויאג'ור.

בערב חג הפסח תש"ח (23 באפריל 1948) פרסם משה כרמל מפקד חטיבת כרמלי את ההודעה הבאה:

בתוקף הסמכויות שנמסרו לי ובאישור הפיקוד העליון, הנני מכריז בזה על שלטון עברי עצמאי בעיר חיפה. ההגנה העברית שהכריעה את האויב הערבי ושליטה בנשקה על העיר כולה, תהווה את השלטון המוסמך היחיד בחיפה עד אשר יושתת בעיר, על ידי מנהלת העם, שלטון קבע אזרחי.

בקרב על חיפה נהרגו 18 לוחמים יהודים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה כרמל במערכות צפון, הוצאת מערכות, 1949.
  • חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, 1973.
  • ספר ההגנה, כרך ג' חלק שני, הוצאת עם עובד, 1973.
  • יעקב מרקוביצקי, "המערכה על חיפה וסביבותיה במלחמת העצמאות", חיפה בהתפתחותה, 1918 - 1948 , עידן 12, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1989, עמ' 207-195
  • תמיר גורן, "המנהיגות הערבית בין הפיקוד הבריטי ל'הגנה' ותולדות המשא ומתן על מסמך הכניעה של ערביי חיפה", חיפה - היסטוריה מקומית בעריכת יוסי בן-ארצי, הוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1998, עמ' 215-183

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 תמיר גורן, ‏מדוע עזבו התושבים הערבים את חיפה? עיון בסוגיה חצויה, קתדרה 80, יוני 1996
  2. ^ התנקשויות והצתות בחיפה, דבר, 10 בדצמבר 1947
  3. ^ חיפה באש יריות, דבר, 25 בדצמבר 1947
  4. ^ יהודי נהרג בהתקפה על אוטובוס בחיפה, דבר, 5 בינואר 1948
  5. ^ 4 יהודים נהרגו בהתקפה על אוטובוס בחיפה, דבר, 20 בפברואר 1948
  6. ^ ההגנה פעלה לאור היום בחיפה הערבית, דבר, 22 בפברואר 1948
  7. ^ 7.0 7.1 יוסי בן-ארצי, "חיפה במלחמת השחרור", חיפה ואתריה, הוצאת אריאל, 1985, עמ' 90, יעקב מרקוביצקי, "המערכה על חיפה וסביבותיה במלחמת העצמאות", חיפה בהתפתחותה, 1948-1918 , עמ' 205