יצחק שמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יצחק שמיר

יצחק שמיר, 1988

חתימה:Yitzhak Shamir signature.svg
תאריך לידה 15 באוקטובר 1915
תאריך פטירה 30 ביוני 2012 (בגיל 96)
ממשלות 18, 19, 20, 21, 22, 23, 24
כנסות 813
סיעה הליכוד
תפקידים בולטים

יצחק שָמִיר (יזֶרניצקי) (;‏ 15 באוקטובר 1915 ז' בחשוון ה'תרע"ו30 ביוני 2012 י' בתמוז ה'תשע"ב) היה ראש ממשלת ישראל השביעי ושר בממשלותיה, יושב ראש הכנסת, ראש האופוזיציה, מבכירי "המוסד" וממפקדי הלח"י.

לאחר שכיהן כיושב ראש הכנסת וכשר החוץ, נבחר שמיר לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל עם התפטרותו של מנחם בגין מתפקיד זה באוקטובר 1983. שמיר כיהן כראש הממשלה לסירוגין במשך למעלה משש שנים. ביחד עם יריבו הפוליטי, שמעון פרס, עמד שמיר בראש ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב-1984, ובה החזיקו השניים לסירוגין במשרות ראש הממשלה ושר החוץ. בשנים 19871988 כיהן גם כשר הפנים. ב-1988 ניצחה מפלגתו בבחירות, ושמיר עמד תחילה בראש ממשלת אחדות לאומית נוספת, ולאחר "התרגיל המסריח", בשנת 1990, עמד בראש ממשלה צרה.

שמיר היה איש הקו המדיני הנוקשה וחסיד ארץ ישראל השלמה, ולמרות זאת השתתף בתקופת כהונתו בוועידת מדריד, שהיו שראו בה סכנה לשמירת ארץ ישראל השלמה. כראש ממשלה התמודד שמיר עם נפילת טילים על ערי ישראל במהלך מלחמת המפרץ, והבליג על כך כדי שלא לסכן את שלמות קואליציית 34 המדינות בראשות ארצות הברית ובשיתוף מדינות ערב שלחמה בסדאם חוסיין. שמיר פרש מראשות מפלגת הליכוד, לאחר שזו הובסה בבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992. עד ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות הפנימיות של הליכוד בשנת 1993, כיהן שמיר כראש האופוזיציה. שמיר פרש מהכנסת בתום הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996.

בשנת תשס"א (2001) הוענק לשמיר פרס ישראל על מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק שמיר נולד כ"יצחק יזרניצקי" ב-15 באוקטובר 1915 לפנינה פֶֹרלה לבית שבזין ולשלמה יזרניצקי. הוא נולד בעיירה רוז'ינוי שבעת לידתו הייתה בפלך גרודנה של האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי; ועברה כעבור זמן קצר לתחומי פולין הצעירה; (כיום רוז'אני בבלארוס). אביו היה ראש הקהילה היהודית בעיירה, שהייתה אז בעלת רוב יהודי. בילדותו עברה המשפחה לעיר הסמוכה, וולקוביסק. לאחר סיום בית הספר היסודי בוולקוביסק, עבר יזרניצקי לגימנסיה העברית בביאליסטוק, ובה סיים את חוק לימודיו. בשנת 1934 החל בלימודי משפטים באוניברסיטת ורשה, לצד פעילות נלהבת בארגון בית"ר. הוא לא סיים את לימודי המשפטים משום שעלה לארץ ישראל ב-1935. לאחר עלייתו למד תחילה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, אך בשנת 1937 הצטרף לארגון האצ"ל והפסיק את לימודיו. לפרנסתו עבד כפועל בניין וכפקיד במשרד רואי חשבון. משפחתו נותרה בפולין, והוריו, שתי אחיותיו (רבקה פיטקובסקי ומרים סקלרביץ') ומשפחותיהן נספו בשואה.

שנותיו בלח"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודעת "מבוקש" על ראשם של שמיר, נתן ילין-מור, ויעקב אליאב
דיוקנו של יצחק שמיר בשנות ה-40

בשנת 1940, כאשר התפלג הלח"י מן האצ"ל, התלבט שמיר במשך תקופה ארוכה לגבי המשך דרכו וקיים שיחות בירור עם דוד רזיאל ויאיר. בספטמבר 1940 הודיע לפקודיו שהוא נשאר באצ"ל מכיוון שדרכו של יאיר מסוכנת מדי. אולם בינואר 1941, לאור שיתוף הפעולה ההדוק מדי לטעמו, של האצ"ל עם הבריטים, הוא פרש ועבר ללח"י‏[1], בו אימץ את הכינוי המחתרתי "מיכאל" על שם מייקל קולינס, שהוביל מאבק לאומי נגד השלטון הבריטי באירלנד. גם את שם המשפחה "שמיר" אימץ לאחר שהשתמש בשם זה במשך תקופה מסוימת שבה התנהל אחריו מצוד של הבולשת הבריטית; הוא גידל זקן ופיאות, לבש בקפוטה, חבש כובע סמט, וכינה את עצמו "הרב שמיר". בדצמבר 1941 נאסר שמיר ונכלא במחנה המעצר מזרעה.

בספטמבר 1942 נמלט שמיר מהכלא בלוויית חבר הלח"י אליהו גלעדי. הם הגיעו לביתו של ירחמיאל אהרונסון ("אלישע") שסידר להם מקום לינה, דאג להחלפת בגדיהם למדי נוטר (לגלעדי) וקצין פולני (לשמיר) ולהעברתם למרכז הארץ. מחוץ לכלא הצטרפו השניים לקבוצת הנהגה קולקטיבית של הלח"י, שהחליפה את אברהם שטרן (יאיר), שנרצח בידי הבריטים. בהנהגה זו התבלט גלעדי בקו קיצוני. גלעדי הוצא להורג בידי חבריו ללח"י בפקודתו של שמיר במועד לא ידוע בשנת 1943, על רקע חילוקי הדעות בינו לבין שאר הנהגת הארגון.‏‏‏[2] לאחר מות גלעדי ובריחת 20 עצורי לח"י ממחנה המעצר בלטרון, התגבש טריאומווירט בהנהגת הלח"י. חברי הטריאומווירט היו שמיר, ישראל אלדד ונתן ילין מור, כאשר שמיר היה אחראי על הפעילות המבצעית, ולאחר מעצרו נטל ילין מור את האחריות על המבצעים.

בשנת 1944 נישא שמיר לשרה (שריקה) לוי (לימים שולמית), שאותה פגש בעת מאסרו במחנה המעצר מזרעה. שולמית עלתה לארץ מבולגריה בשנת 1941 ונכלאה בשל היותה עולה בלתי-לגאלית.

כחבר הנהגת לח"י, היה שמיר אחראי לפעולות שונות שהבולטות בהן היו ניסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל ורצח הלורד מוין במצרים, שתיהן בשנת 1944. ב-29 ביולי 1946 נתפס שמיר ונשלח למחנה מעצר באריתריאה. יחד עם גולי אצ"ל ולח"י נוספים נמלט ממחנה המעצר, והגיע לפריז דרך ג'יבוטי. ב-20 במאי 1948, מספר ימים לאחר הקמת מדינת ישראל, חזר לארץ.

שמו נקשר ברצח המתווך מטעם מועצת הביטחון של האו"ם, הרוזן השבדי פולקה ברנדוט, ב-17 בספטמבר 1948. היו שסברו ששמיר עמד מאחורי הרצח, אך אפילו שהוצא נגדו צו מעצר הוא לא נעצר ולא הואשם בבית המשפט, בניגוד לחברי לח"י רבים אחרים שנעצרו. במענה לשאלה האם היה מעורב ברצח ברנדוט הסתפק בציון עובדות אלו, תוך ציון שמי שהחליט על ביצוע הפעולה עשה את המעשה הנכון‏[3] ושהוא "לא התנגד" לפעולה.

עבודה במגזר הפרטי ושירות במוסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת המדינה הצטרף למפלגת הלוחמים, שכללה רבים מחברי הלח"י, ושימש כמזכיר סניף תל אביב של המפלגה‏[4]. במקביל עבד בעבודות שונות, בהם ניהול משרד של חברה כלכלית בתל אביב ורשת של בתי קולנוע באזור רמת גן. בשנים 1952‏-1953 ייסד עם חברים מלח"י, בהם נתן ילין מור ושלמה בן שלמה, חברה קבלנית לסלילת כבישים‏[5]. בשנת 1955 גויס על ידי איסר הראל למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, והגיע לדרגה בכירה בו. בשנים אלו שלטה מפא"י במדינת ישראל, והמינוי למשרות ממלכתיות בכירות נחסם בפני מי שנחשב לבעל דעות פוליטיות שונות משלה, כגון יוצאי לח"י,‏‏‏[6] אך משרות בכירות בשירות הביטחון הכללי וב"מוסד", שהיו תחת פיקודו של הראל, יצאו מכלל זה. שמיר שירת בתפקידים מבצעיים בארגון‏[7], ובין היתר הקים את יחידת "מפרץ" (שהפכה בהמשך ליחידת קיסריה), יחידת המבצעים המיוחדים של המוסד, ופיקד עליה‏[8]. בין פעולותיו מעקב ופגיעה במדענים הגרמנים שעסקו בפיתוח מערכות נשק חדישות במצרים[9]. בשנת 1965 פרש מ"המוסד", וניהל למשך מספר שנים את מפעל מגם לגומי בכפר סבא[10].

כניסה לפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1970 הצטרף לתנועת החרות[11], לאחר שהוצע לו לכהן כראש מחלקת הארגון של התנועה. שמיר ביקש לפעול להעלאת יהודי ברית המועצות צעד לו ייחס חשיבות רבה, כאמצעי לפתרון הבעיה הדמוגרפית של ישראל. בכניסתו לתפקיד השקיע בלימוד המערכת הפוליטית וקריאת ספרים רבים על המערכות הפרלמנטריות ברחבי העולם‏[12]. הוא השקיע מאמץ רב בפיתוח הסניפים המקומיים של תנועת החרות והוביל לחיבור בין מרכז תנועת החרות והסניפים. פעל להרחבת שורות המרכז, תוך קידום פעילים מקומיים שהצליחו בסניפים ובבחירות לרשויות המקומיות, בהם פעילים רבים בני עדות המזרח, אל המרכז שפעל במישור הארצי. בבחירות לכנסת השמינית, בסוף שנת 1973, נבחר שמיר לכנסת מטעם תנועת החרות במסגרת רשימת הליכוד. בכנסת השמינית היה שמיר חבר בוועדת החוץ והביטחון ובוועדה לביקורת המדינה. בשנת 1975 נבחר ליושב ראש הנהלת תנועת החרות, תפקיד שבו החזיק שנים רבות. במרץ 1977 הוביל את תנועת החרות להיות הראשונה לאמץ שיטה של בחירת הנציגים לרשימה לכנסת על ידי חברי המרכז במקום על ידי ועדה מסדרת. את הרפורמה הזו עשה בניגוד לדעתו של מנהיג התנועה מנחם בגין, תוך ניצול היעדרותו של בגין עקב התקף לב שעבר. בגין גמל לו באי מינויו לתפקיד שר בממשלתו ובדחיקתו לתפקיד יושב ראש הכנסת[13].

יושב ראש הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המהפך, ב-1977, נבחר ליושב ראש הכנסת, והיה הראשון מטעם סיעת הליכוד ששימש בתפקיד זה. עד לאותו הזמן שימשו בתפקיד זה פוליטיקאים שסיימו את דרכם, כאשר התפקיד היה התחנה האחרונה והמכובדת בקריירה פוליטית. נראה היה כי זו גם תחנתו האחרונה של שמיר, שהיה בן 62 בעת שנבחר לתפקיד. שמיר שימש יושב ראש הכנסת בכמה מהישיבות החשובות והסוערות בתולדותיה, כגון נאומו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בפני הכנסת בנובמבר 1977, וההצבעה על הסכמי קמפ דייוויד בספטמבר 1978. במסגרת תפקידו זה פעל בתקיפות ובממלכתיות. שמיר היה מנאמני ארץ ישראל השלמה, ולא ראה בעין יפה את הסכם השלום עם מצרים, שכלל נסיגה מחצי האי סיני. בשל כך נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דייוויד. שמיר נמנע אף בהצבעה לאישורו של הסכם השלום עצמו, שנערכה במרץ 1979.

שר החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1979 התפטר משה דיין, שר החוץ. התפקיד הוצע בתחילה לסגן ראש הממשלה יגאל ידין, שסירב לקבלו. במשך חמישה חודשים שימש מנחם בגין גם שר החוץ, ולאחר מכן הוצע התפקיד לשמיר. ב-10 במרץ 1980 התמנה שמיר לשר החוץ במקביל לסיום תפקידו כיושב ראש הכנסת, תפקיד אליו התמנה יצחק ברמן. הוא המשיך בתפקידו גם לאחר הבחירות לכנסת העשירית ב-1981 שבהן שוב ניצח הליכוד ומנחם בגין הקים את ממשלתו השנייה.

בעת כהונתו כשר חוץ עמדה ישראל במחויבויותיה הטריטוריאליות על פי הסכם השלום עם מצרים, לרבות הנסיגה מסיני ופינוי יישובים, מהלכים מהם הסתייג כשהוחלט עליהם כשכיהן כיושב ראש הכנסת. "שיחות האוטונומיה", שהתקיימו בימיו של משה דיין כשר חוץ נזנחו, וניסיונות לתיווך כ"תוכנית פהד" משנת 1981, שבה הציע פהד, נסיך הכתר של ערב הסעודית, הכרה בישראל ומשא ומתן בין ישראל לבין אש"ף כשלו. בצפון החלה הסלמה ביטחונית, ששיאה היה מלחמת לבנון שפרצה ביוני 1982, אך לשמיר לא הייתה השפעה משמעותית על הלחימה בצפון.

ב-15 בספטמבר 1982 השתתף שמיר בישיבת הממשלה שאישרה את כניסת הפלאנגות הנוצריות למחנות הפליטים הפלסטינים בביירות, לאחר רציחתו של נשיא לבנון ומנהיג הפלנגות בשיר ג'ומייל. עם כניסתם למחנות חוללו הפלנגות את טבח סברה ושתילה. שמיר נקרא להעיד בפני ועדת כהן, שחקרה את הטבח, ונמנה עם האישים שהוזהרו על ידי הוועדה בנובמבר 1982 כי הם עלולים להיפגע מדו"ח הוועדה (בנוסף לשמיר הוזהרו גם מנחם בגין, אריאל שרון ורפאל איתן). הוועדה מצאה כי שמיר ידע על הטבח משלב מוקדם, אך לא פעל על מנת לאמת את המידע או ליידע גורמים אחרים. בסופו של דבר ננזף שמיר, אך לא נמצא כי יש לנקוט כנגדו בצעדים אישיים. שמיר המשיך לכהן כשר החוץ.

כמו כן, כשר חוץ, חיזק שמיר את היחסים עם מדינות אפריקה והגוש הקומוניסטי[14].

ראש הממשלה - הקדנציה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק שמיר בעת ביקור ברפא"ל, 1985; מאחוריו עוזרו צחי הנגבי, ומימינו יוסף לוין, איש רפא"ל

ב-28 באוגוסט 1983, במהלך ישיבת ממשלה, הודיע לפתע מנחם בגין כי אינו יכול עוד להמשיך בתפקידו כראש הממשלה. שני המועמדים העיקריים לתפקיד זה היו שמיר ודוד לוי. לוי הכריז לעבר בגין "יש לך יורש", והתכוון, לעצמו. שמיר ניסה לנהל משא ומתן עם לוי והציע לו תפקיד של סגן ראש הממשלה עם סמכויות מורחבות, אך לוי העדיף את ההתמודדות על תפקיד ראש המפלגה וראש הממשלה במרכז הליכוד. שמיר זכה בהתמודדות במרכז המפלגה ב-59% מן הקולות, והנשיא חיים הרצוג הטיל עליו את הרכבת הממשלה החדשה. ב-10 באוקטובר 1983 היה שמיר לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל. שמיר השאיר בידיו את תיק החוץ, שבו החזיק בממשלת בגין.

ישנה סברה שלפיה גורמים שונים בליכוד, ששאפו לצבור כוח כדי להתמודד על ראשותו בעתיד, העדיפו את שמיר על לוי מתוך מחשבה, שההתמודדות מול שמיר בעתיד תהיה קלה יותר. הבולט בתומכי שמיר בהתמודדות מול לוי היה רוני מילוא, מצעירי חברי הכנסת בליכוד.

שמיר קיבל לידיו מדינה הנתונה במשבר עמוק – ביטחוני, כלכלי וחברתי. המיתון העמוק היה תוצאה של משבר עולמי ושל המדיניות הכלכלית השגויה של שר האוצר יורם ארידור. צה"ל היה עדיין עמוק בתוך לבנון (אם כי בתחילת ספטמבר 1983 נסוג מהרי השוף). החברה הייתה מקוטבת על רקע מלחמה זו בין ימין ושמאל, קיטוב שבא לידי ביטוי שיא ברצח אמיל גרינצוויג, איש שלום עכשיו.

המצב הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולתו הראשונה של שמיר כראש ממשלה הייתה פיחות עמוק בערך השקל בשיעור של כ-23%, וזאת לאחר ישיבת ממשלה דרמטית שנמשכה שעות רבות. הפיחות החד בערך השקל ומערכת שיווק אגרסיבית של הבנקים הביאו לכך שהבנקים לא יכלו להמשיך לווסת את שערי מניותיהם. החשש כי המניות – וביחד עמם המערכת הכלכלית בישראל – ייפלו, וחסכונותיו של הציבור יאבדו, הביא את הממשלה להודיע כי תשלם לציבור מחיר מינימלי עבור המניות שברשותו. המסחר בבורסה הופסק לתקופה של אחד עשר ימים. כאשר מניות הבנקים, שהיו אחד ממוקדי ההשקעה העיקריים של הציבור, איבדו את המשיכה שלהן, פנה הציבור אל הדולר. ב-13 באוקטובר 1983 נחשפה תוכניתו של שר האוצר יורם ארידור להפוך את הדולר להילך חוקי בישראל. חשיפת התוכנית בטרם זמנה הביאה להתפטרות ארידור, ולהצבת יגאל כהן אורגד במקומו. כאשר נפתח מחדש המסחר בבורסה החלו ירידות שערים קיצוניות, שאילצו את הממשלה לרכוש את מניות הבנקים מן הציבור במחיר שאותו התחייבה לשלם. לשם כך היה צורך בהדפסת כספים נרחבת, והאינפלציה יצאה משליטה. מדד חודש אוקטובר 1983 עלה ב-21.1%.

המצב הביטחוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלבנון המשיך צה"ל להסתבך. ב-4 בנובמבר 1983 אירע "אסון צור השני", שבו פוצץ מחבל מתאבד את בניין הממשל בצור; באירוע נהרגו 60 איש, מתוכם 28 חיילי צה"ל ושוטרי משמר הגבול. באירוע דומה ב-23 באוקטובר התפוצצה משאית תופת במפקדת הנחתים האמריקנים בביירות, והרגה כ-150 חיילים אמריקאים, דבר שהביא לנסיגת כוחות צרפת וארצות הברית מלבנון. ההתנגדות לצה"ל בלבנון התחזקה, ושהיית צה"ל בקו האוואלי גבתה מחיר דמים יומיומי. בעסקת חילופי שבויים כואבת הוחלפו 4,700 מחבלים ואסירים ביטחוניים כנגד שישה חיילי נח"ל שהיו בשבי אש"ף.

ב-6 בדצמבר 1983 התפוצץ מטען חבלה באוטובוס בירושלים וגבה שישה הרוגים ועשרות פצועים. ב-12 באפריל 1984 השתלטו מחבלים על אוטובוס בקו 300 בדרכו מתל אביב לאשקלון (פרשת קו 300). במאי 1984 חשף העיתון "חדשות" את העובדה כי המחבלים נותרו בחיים לאחר החטיפה, והביא צילום שצילם אלכס ליבק, שהראה את המחבלים בחיים; כעבור זמן התברר כי אהוד יתום, איש שירות הביטחון הכללי, הרג שני מחבלים שנתפסו בעודם חיים בפעולת החילוץ של האוטובוס, וזאת בהוראת ראש שירות הביטחון הכללי, אברהם שלום. תגובתו של שמיר הייתה מינוי ועדת בירור פנימית ("ועדת זורע"), ובראיון לעיתונות הודיע "הייתה חריגה – זה לא יישנה". בפועל שיבשו אנשי שב"כ את החקירה, וניסו להטיל את האשמה בהריגת המחבלים על תת-אלוף יצחק מרדכי. פרשה זו הביאה למשברים חמורים בתקופת כהונתו השנייה של שמיר בראשות הממשלה.

ב-27 באפריל 1984 חשף השב"כ את קיומה של "המחתרת היהודית", שהתברר כי עמדה מאחורי פעולות שבוצעו בשנות השמונים והן: ההתנקשות בראשי ערים פלסטיניים, ירי במכללה האסלאמית בחברון וניסיון לפיצוץ אוטובוסים שהסיעו ערבים במזרח ירושלים.

על רקע כל אלו, והתחושה הקשה ששררה בארץ, נראה היה כי סיכוייו של שמיר לזכות בתפקיד לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה קלושים, וכי מועמד המערך (השני), שמעון פרס, יהיה לראש הממשלה הבא. שמיר הצליח להגיע להבנה עם דוד לוי, שנמנע מלהתמודד על מועמדות הליכוד בבחירות, אך אריאל שרון, שלא נחשב לאיום ממשי, הודיע במפתיע על התמודדותו. בהתמודדות שנערכה במרכז הליכוד זכה שמיר ב-59% בעוד שרון זכה ב-41% – הישג שהותיר את ראש הממשלה, כדבריו, "נדהם".

קדנציה שנייה כראש ממשלה - "רוטציה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת הממשלה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שרבים צפו את ניצחונו הגורף של המערך (השני) בבחירות לכנסת האחת עשרה, הצליח שמיר לצמצם את הירידה הצפויה של הליכוד בבחירות מ-48 מנדטים להישג של 41 מנדטים. הישג זה גרם לכך ששמעון פרס לא הצליח להקים ממשלת שמאל צרה, והסיעות הדתיות לא רצו להצטרף לממשלה בראשותו, אלא אם כן יצטרף אליה גם הליכוד. בסופם של מגעים ארוכים, ולאחר שהנשיא חיים הרצוג הטיל על פרס להרכיב ממשלה אך הוא כשל בכך, תיווך חיים הרצוג עצמו, בצעד חסר תקדים, בין הסיעות השונות, והצליח להביא להסדר שלפיו ישמש פרס שנתיים בראשות הממשלה, ושנתיים ישמש שמיר בתפקיד. בפעם הראשונה מאז עלה הליכוד לשלטון הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שנשענה על רוב מוצק של 97 חברי כנסת. יצחק רבין היה בממשלה זו לשר הביטחון למשך כל התקופה, יצחק מודעי לשר האוצר (מאוחר יותר הוחלף במשה נסים עקב סכסוך עם שמעון פרס), ואילו שמיר החל את דרכו כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה, לפי הסכם רוטציה שקבע כי בשנת 1986 יתפטר שמעון פרס, ימליץ על יצחק שמיר בפני הנשיא, וזה יקים ממשלה בעלת הרכב כמעט זהה עם שמעון פרס כשר חוץ.

שר החוץ בממשלת האחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפני הממשלה החדשה עמדו שני אתגרים עיקריים, שבסופו של דבר הושגו היעדים שהוצבו לגביהם. האתגר הכלכלי, דהיינו הדברת האינפלציה וייצוב המשק, ויציאתו של צה"ל מלבנון.

תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 הביאה לבלימת האינפלציה, שהיוותה סכנה של ממש למשק הישראלי וליציבותה של מדינת ישראל.

תוכניתו של יצחק רבין לסגת לקו שכונה "רצועת הביטחון" בלבנון, הובאה לאישור הממשלה בינואר 1985. שמיר היה בין המתנגדים לנסיגה, והצביע כנגדה בממשלה, כמו גם כל שאר שרי הליכוד. על אף התנגדותו של שמיר, הנסיגה אושרה בממשלה, בוצעה בשלושה שלבים והסתיימה ביוני 1985.

בצעד מעורר מחלוקת החליטה הממשלה במאי 1985, בתמיכת שמיר, על "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים שהוחזקו על ידי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל. שמיר טען כי "לא יעלה על הדעת שמחבלים רוצחים ישוחררו ויהודים שפעלו נגדם יישארו בכלא", ותבע את שחרור אסירי המחתרת היהודית. בצעד יוצא דופן תמך שמיר בהצעת חוק פרטית לשחרור אסירי המחתרת, שנדחתה על ידי הכנסת ביולי 1987, לאחר ששר המשפטים אברהם שריר התנגד לה. בסופו של דבר קוצרו בצורה משמעותית עונשי המאסר של אסירי המחתרת.

באוקטובר 1985 היה שמיר בין המחליטים על הפצצת מפקדות אש"ף בתוניס (מבצע רגל עץ) כתגובה למעשה טרור שבו נרצחו ישראלים בנמל לרנקה בקפריסין.

שיתוף הפעולה בין שמיר ופרס הביא להישגים נוספים בתקופה זו, שהחשוב שבהם הוא העלאת יהודי אתיופיה במסגרת מבצע משה, וכן כינון יחסים רשמיים עם מרוקו, שהוכרז בביקור מפתיע של שמעון פרס במרוקו ביולי 1986.

אך ממשלת האחדות סבלה מקרעים פנימיים, והיחסים המתוחים בין מרכיביה היו לשם דבר. באפריל 1986 פוטר מתפקידו שר האוצר מודעי, לאחר שכינה את פרס "ראש ממשלה מעופף".

גם בצמרת הליכוד היו היחסים מתוחים. ועידת התנועה במרץ 1986 התפוצצה לאחר ששמיר התייחס למקורבי דוד לוי כ"חבורת פושעים". בנובמבר השלימו השניים ב"סולחה" מתוקשרת, אך זאת למראית עין בלבד. המתיחות בין לוי ושמיר תוסיף לפצל את הליכוד עד ל"נאום הקופים" של לוי בשנת 1992, שבו טען כי שמיר ואנשיו רואים בו "קוף שזה עתה ירד מן העצים".

ראש הממשלה בממשלת האחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן ראש הממשלה יצחק שמיר מציץ במסמכיו של ראש הממשלה שמעון פרס, במליאת הכנסת בירושלים, 1985.

על אף שרבים קראו לו שלא לעשות כן, ולאחר מספר ימי מתח שלוו במשברים קואליציוניים ובהכרזות סותרות, עמד שמעון פרס בדיבורו, וב-20 באוקטובר 1986 התפטר מתפקיד ראש הממשלה, על מנת לקבל את תפקיד שר החוץ בממשלת שמיר.

לאחר השלמת הנסיגה מלבנון והדברת האינפלציה, שהיו למטרותיה העיקריות של הממשלה בשנתיים הראשונות לקיומה, עמד על הפרק הסדר עתידם של יהודה שומרון ועזה שהוחזקו בידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים. אך פרס ושמיר החזיקו בדעות קוטביות לגבי קידום התהליכים המדיניים בעניין זה.

פרשת קו 300[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת קו 300

בשעת חטיפת אוטובוס קו 300 שהחלה את פרשת טיוח הרג המחבלים, היה שמיר בפגישה של מרכז חרות לקראת הבחירות לכנסת ה-11 ולא היה מעורב בעניין. לאחר האירוע, דיווח לו ראש השב"כ ששני מחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות ושניים נהרגו בדרך לבית החולים ושמיר לא חקר מעבר לכך. לאורך כל הדרך, החל מהפרסומים בתקשורת לאחר החטיפה, דרך דיווחו של ראובן חזק לשמעון פרס באוקטובר 1985, וכלה בדרישה של יצחק זמיר לפתוח בחקירה, התנגד שמיר לחקירת הנושא כי סבר שהדבר יזיק לשב"כ. ב-1986, כאשר היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר ביקש לחקור את הנושא, העבירו שמיר ופרס את התיק לטיפול המשטרה, דבר שהביא לפיטוריו למעשה של זמיר (אף שהוצגו כהתפטרות). לאחר שהפרשה התפרסמה, תמך שמיר במתן חנינה לאנשי השב"כ שהיו מעורבים בהריגה ובחיפוי. שמיר כינה את הפרשה "הבעיה הקשה והעקרונית ביותר מאז קום המדינה"[דרוש מקור]. ראש השב"כ, אברהם שלום, טען שפעל בסמכות וברשות ושקיבל אישור למעשיו משמיר. לטענתו, מספר חודשים לפני חטיפת האוטובוס, בנובמבר 1983, שוחח עם שמיר על מה שיש לעשות במחבלים במקרה של חטיפה או פיגוע מיקוח, ושמיר הורה לו לא לתת למחבלים לצאת חיים מפיגוע מיקוח. כן טען שלום שלאחר הריגת המחבלים הוא דיווח על כך לשמיר וקיבל ממנו אישור לחיפוי שנעשה בוועדת זורע. שמיר הכחיש את הטענות הללו ב-24 ביוני 1986 בעת הכנת בקשת החנינה לאנשי השב"כ, אך למרות זאת המילים "ברשות ובסמכות" נכללו בבקשת החנינה. הטענות נבדקו על ידי צוות חקירה של משרד המשפטים, שכלל את יהודית קרפ ואת עדנה ארבל, ובדו"ח בנושא שפורסם ב-29 בדצמבר 1986 קיבל צוות החקירה את גרסתו של שמיר. בדו"ח נקבע שלא נמצאה תמיכה לגרסתו של שלום, בעוד שגרסתו של שמיר נתמכה חלקית מאנשים שונים, וכן שנמצאו תמיהות בגרסתו של ראש השב"כ. כן נקבע שלא ניתן לבסס האשמה על עד יחיד שנתן הוראה לשבש מהלכי חקירה‏[15].

הלביא ופולארד[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר נוסף אירע כאשר התברר כי המשך פיתוח מטוס הקרב "לביא" יעמיס על המדינה נטל תקציבי שלא תוכל לשאתו. באוגוסט 1987 החליטה הממשלה על ביטול הפרויקט, זאת לאחר דיונים סוערים והפגנות סוערות של עובדי התעשייה האווירית. שמיר עמד בלחצים חמורים, כאשר יורשו המיועד וחברו לדעה, משה ארנס, עמד בראש התומכים בפרויקט, ומולו עמד הלחץ האמריקני, כאשר האמריקאים חששו כי המטוס יתחרה בתוצרת האמריקנית, וכן העובדה כי צה"ל, משיקוליו הוא, הפחית בהרבה את כמות המטוסים שהיה בדעתו לרכוש. על אף שהדבר נגד כמה מגישותיו הבסיסיות של שמיר, הוא עמד אחרי החלטת הממשלה לבטל את תוכנית הלביא, החלטה שהתקבלה ברוב של קול אחד, אך התוצאה הייתה התפטרותו של ארנס מן הממשלה‏[16]. לאחר פיטורי יותר מ-4,000 עובדים, הוא הרגיע את עובדי התעשייה האווירית השובתים בהבטחות לגבי חלופות הלביא - עבודות שתוקצבו בכספי הפיצויים שהתקבלו מארצות הברית‏[17].

פרשה נוספת שלה נדרש שמיר הייתה "פרשת פולארד" שהחלה עוד בכהונתו הראשונה כראש ממשלה. בנובמבר 1985 נעצר בארצות הברית יונתן פולארד, עובד המודיעין של הצי שריגל לטובת ישראל. הפרשה הביאה למשבר ביחסי ישראל–ארצות הברית. ועדת חקירה בראשות יהושע רוטנשטרייך ואבא אבן קבעה במאי 1987 כי לממשלה אחריות קולקטיבית לעניין זה, אך לא הסיקה מסקנות אישיות כלפי אף אחד מהמכהנים בממשלה.

נסיונות פרס להגעה להסדר מדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים אלה ניהל שר החוץ שמעון פרס משא ומתן עם מדינות ערב בניסיון להגיע להסדר מדיני. ניסיונותיו של פרס נבלמו על ידי שמיר. עוד בנובמבר 1985 טענו אישים בימין כי פרס נפגש עם חוסיין מלך ירדן והגיע עמו להסכמות. באפריל 1987 התפרסם כי פרס נפגש עם חוסיין והגיע להסכמות (שכונו "הסכם לונדון") שכללו כינוס ועידה בינלאומית ומשא ומתן ישיר בין הצדדים, שבסופו של דבר יביא לקבלת אחריות ירדנית על יהודה והשומרון. לשמיר הייתה השפעה רבה על חברי הממשלה ולא היה סביר שהוא יאפשר לפרס לגייס רוב שיצביע בעד הסכם שלא תואם עם שמיר ואף לא הובא לידיעתו באופן רשמי. לבסוף התאפשר המשך כהונת הממשלה מתוך הבנה שבשתיקה באשר להסכם. שמיר טען כי מכיוון שההסכם לא הובא לממשלה אין להתחשב בו, ואילו פרס טען כי מכיוון שהממשלה ידעה על ההסכם אך מעולם לא דחתה אותו, הוא חופשי לפעול על פיו.

בפועל נמשך הסטטוס קוו המדיני. במהלך 1987 הלך והתדרדר המצב הביטחוני בשטחים, ובראשית יוני התפרעויות המוניות שבאו לציין מלאת 20 שנה למלחמת ששת הימים, ולשליטה הישראלית ביהודה, שומרון ועזה, הביאו לנפגעים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ולחיכוכים עם חיילי צה"ל ומתנחלים. בעקבות ההתפרעויות ערך צה"ל גל מעצרים, אך לא חל שינוי של ממש ביחס לתושבים הפלסטינים, בחשיבה המדינית או בהיערכות הצבאית.

האינתיפאדה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באירוע חמור, המכונה "ליל הגילשונים", חדר מחבל המוטס בגילשון לבסיס צה"ל ליד קריית שמונה והרג שישה חיילים ב-25 בנובמבר 1987. ימים ספורים לאחר מכן פרצה ההתקוממות העממית בשטחים, המכונה האינתיפאדה.

האינתיפאדה הייתה בגדר הפתעה לדרג הצבאי ולדרג המדיני. שמיר ושר הביטחון יצחק רבין הנהיגו שורת צעדים, שכונו "מדיניות היד חזקה", בניסיון לבלום את האינתיפאדה. עשרות פלסטינים נהרגו בחודש הראשון להתקוממות.‏‏‏[18] תחנות טלוויזיה ברחבי העולם שידרו תמונות של חיילים ישראלים חמושים המתמודדים נגד ילדים ונשים, ומכים עצירים באלות. גל מחאות כנגד מדינת ישראל התעורר בעולם.

במרץ 1988 התפרסמה תוכניתו של שר החוץ האמריקאי ג'ורג' שולץ שלפיה תתכנס ועידה בינלאומית שתהיה לה סמכות לכפות החלטות על המשתתפים בה, וכי במהלכה יתקיים משא ומתן ישיר בין הישראלים ובין משלחת ירדנית-פלסטינית. על אף שפרס לחץ למתן תשובה חיובית למסמך, מנע שמיר כל דיון במסמך.

כצעד מעשי לדיכוי האינתיפאדה, אישרה הממשלה בראשות שמיר את מבצע הצגת תכלית[19], שמטרתו התנקשות בחיי אבו ג'יהאד, שנועדה לגדוע את מה שנראה כיד המכוונת את האינתיפאדה מתוניס, שם ישב מרכז אש"ף באותן השנים. חרף הצעדים הקשים שננקטו, וחרף ההתנקשות באבו ג'יהאד ב-16 באפריל 1988[20], לא הצליח צה"ל להפסיק את האינתיפאדה, אשר הפכה משורה של הפגנות עממיות לסדרת פיגועי טרור.

הקדנציה השלישית כראש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת האחדות השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בנובמבר 1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים עשרה. לאחר הבחירות הסתבר כי לליכוד, מפלגות הימין והדתיים היה רוב של 65 מנדטים; אך שמיר נתקל בקשיים בהרכבת הממשלה. החרדים העלו דרישות קיצוניות, ושמיר חש בנוח במסגרת ממשלת אחדות לאומית. לבסוף התגבשה ממשלת אחדות בהנהגתו, שבה היה שמיר לראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, בעוד שמעון פרס היה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה, ואילו יצחק רבין המשיך לכהן כשר הביטחון.

בינואר 1989 הציג משה ארנס, שכיהן בממשלה זו כשר החוץ, "תוכנית שלום" בפני שר החוץ שולץ, שעיקרה משא ומתן עם מדינות ערב, ללא השתתפות אש"ף, על בסיס הסכמי קמפ דייוויד. יצחק רבין הציג תוכנית משלו, שעיקרה הגעה לרגיעה באינתיפאדה, ולאחר מספר חודשים קיום בחירות בשטחים שלאחריהן תפתח המנהיגות הנבחרת במשא ומתן עם ישראל שיוביל לאוטונומיה. שמיר, שהיה ראש ממשלה שהייתה כמעט משותקת בנושא המדיני בשל הפיצול הפנימי בה, לא ניסה לקדם אף אחת מהתוכניות הללו, וסייע להן לדעוך במהירות.

בנובמבר 1988 נבחר נשיא חדש בארצות הברית – ג'ורג' בוש (האב). הממשל החדש בארצות הברית, שנכנס לתפקידו במקביל לתחילת פעולת ממשלת שמיר השלישית, הונהג על ידי מזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר, שהכריז כי יש לשאת ולתת עם אש"ף וכי "על ישראל לוותר על החזון הלא-מציאותי של ארץ ישראל הגדולה". במאי 1989 אישרה הממשלה תוכנית שנקראה "תוכנית שמיר רבין", שכללה את הנקודות הבאות: חיזוק היחסים בין מצרים לישראל, כינון שלום בין ישראל לשאר מדינות ערב, פתרון בעיית הפליטים, וקיום בחירות בשטחים לבחירת נציגות פלסטינית שתנהל עם ישראל משא ומתן. חיזוק לתוכנית נתן נשיא מצרים חוסני מובארק בספטמבר 1989. רבין בירך את תוכניתו של הנשיא המצרי, שכללה שלבים מעשיים לתחילת המשא ומתן, אך שמיר דחה אותה, והזהיר כי יפרק את ממשלת האחדות. בפגישה בקהיר עם רבין, שבה הציג את תוכניתו הצהיר מובארק: "לא הזמנתי את שמיר כי נפגעתי ממנו והוא נפגע ממני". בדצמבר 1989 פרסם מזכיר המדינה בייקר, בהסתמך על יוזמת מובארק, "חמש נקודות" להמשך המשא ומתן.

פעולתו של בייקר הביאה למשבר קואליציוני. בבסיס המשבר הייתה דרישתו של בייקר כי ישראל תקיים משא ומתן עם נציגות של תושבי השטחים, כאשר עמדת הליכוד הייתה כי ערביי מזרח ירושלים לא יוכלו להשתתף בבחירות בשטחים ובתהליך המדיני. גישתו הבסיסית של שמיר הייתה מנוגדת לכל הסדר שיביא לפשרה טריטוריאלית, אך באותה עת קמה לו בתוך מפלגתו התנגדות מימין; דוד לוי, יצחק מודעי ואריאל שרון חברו נגדו, וקבעו קווים אדומים למשא ומתן, שאותם אסור לשמיר לעבור. קווים אלו לא אפשרו התקדמות, אף לוּ היה שמיר חפץ בה. בוועידה סוערת של הליכוד, שנערכה ב-12 בפברואר 1990, הודיע שרון על התפטרותו מהממשלה, ולאחר מכן השתלט על המיקרופונים כשהוא צועק "מי בעד חיסול הטרור, ירים את ידו, מי בעד שיתוף ערביי מזרח ירושלים במשא ומתן ירים את ידו" (האירוע זכור בשם "ליל המיקרופונים").

יציבות הממשלה התדרדרה משמעותית לאחר שהתגלה כי עזר ויצמן, שהיה שר מטעם המערך, ניהל מגעים, בניגוד לחוק, עם אנשי אש"ף. החלטתו של שמיר לפטר בשל כך את ויצמן (שלא הועמד לדין בשל חסינותו כחבר הכנסת), הביאה למשבר חריף בממשלה ולמעשה לפירוקה. ויצמן, שהיה בעברו מנצי הליכוד והפך לסמן השמאלי של העבודה, ביצע אמנם צעד שלא היה מקובל על מרבית חבריו למפלגה, אך היחס שקיבל משמיר הראה לפרס כי בהרכב הנוכחי של הממשלה לא ניתן יהיה להביא לשינוי המדיני שבו חפץ, וכי אם ברצונו לבצע אותו עליו לפרק את מסגרת ממשלת האחדות.

מגעים חשאיים שניהל חיים רמון, איש מפלגת העבודה, עם אריה דרעי, איש ש"ס, הבשילו במרץ 1990 לכדי "התרגיל המסריח", שבו הפיל שמעון פרס את הממשלה בהצבעת אי אמון, על מנת להקים ממשלת שמאל-דתיים שתקדם את המשא ומתן, וזאת לאחר שהביא לפיטוריו על ידי שמיר עקב עמדותיו המדיניות. ברגע האחרון חזרו בהם רבים מחברי המפלגות הדתיות, ופרס נכשל בהרכבת הממשלה, פרס עשה אמנם ניסיון נוסף להקים ממשלה על ידי הבטחת תפקידים בממשלה ל"עריקים" מהליכוד אולם גם ניסיון זה נכשל. לאחר שלושה חודשים הצליח שמיר להרכיב ממשלת ימין-דתיים צרה, ומפלגת העבודה הייתה למפלגת אופוזיציה.

ממשלת ימין-דתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה החדשה המשיכה בקו הקשיחות המדינית של קודמתה, וזאת ביתר שאת, שכן אל הממשלה הצטרפה תנועת התחיה (יובל נאמן מונה לשר האנרגיה והתשתית, וגאולה כהן קיבלה את משרת סגן שר המדע והטכנולוגיה), צומת (רפאל איתן קיבל את תיק החקלאות) והחל מ1991 צורפה אף מפלגת מולדת (רחבעם זאבי מונה לשר בלי תיק). אך אירועי הזמן הביאו למפנה דרמטי, כאשר באוגוסט 1990 פלשה עיראק, בראשותו של סדאם חוסיין, לכווית, והחל בכך את מלחמת המפרץ. בממשלה זו כיהן שמיר גם כשר הביטחון וכשר האוצר למשך שלושה חודשים, עד שמינה לתפקידים אלה, בהתאמה, את בן-בריתו הפוליטי משה ארנס ואת יצחק מודעי.

בינואר 1990 מודעי פרש מהליכוד, יחד עם ארבעה חברים נוספים מהמפלגה הליברלית והקים את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני". בעקבות התרגיל המסריח, הוא נשא ונתן עם שמיר וקיבל שוב את תיק האוצר. בעת משא ומתן זה הדהים מודעי את הציבור, כאשר דרש ערבות כספית להבטחת מימוש ההסכם הקואליציוני עמו, דבר שהתפרש כחוסר אמון בהבטחה של ראש הממשלה שמיר.

בחזית מול הפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמשכה האינתיפאדה הראשונה.

ב-3 במאי 1989 חייל צה"ל, רב טוראי אילן סעדון, נחטף ונרצח על ידי אנשי חמאס.

ב-14 במאי 1989 החליטה ממשלת ישראל על עריכת בחירות אזוריות ביהודה והשומרון, אולם החלטה זו לא מומשה.

ב-6 ביולי 1989 אירע הפיגוע בקו 405, שבו מחבל דרדר את אוטובוס אגד קו 405 לתהום ליד קריית יערים ורצח 16 איש.

מלחמת המפרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל הכוחות האמריקניים שהצטברו במזרח התיכון במבצע "מגן המדבר", שעתיד היה להפוך לאחר מכן למבצע "סופה במדבר", הצטרפה קואליציה של מדינות ערב, בהן ערב הסעודית, סוריה, מצרים ומדינות נוספות. הסיכוי היחיד של סדאם להתנגד לכוח שנאסף כנגדו היה להביא לפירוד בין מרכיבי הקואליציה באמצעות יצירת קשר בין ארצות הברית וישראל, שימנע ממדינות כסוריה את ההשתתפות בקואליציה. מסיבה זו היה חשוב ביותר כי ישראל לא תצטרף לכוחות הקואליציה, ולא תגיב מבחינה צבאית כנגד כל פרובוקציה עיראקית, על מנת לשמור על שלמות הקואליציה ולאפשר פעולה צבאית משולבת בין מרכיביה.

בלילה שבין 16 בינואר ו-17 בינואר 1991 החלה המתקפה של כוחות הקואליציה האמריקנית. לילה אחד לאחר מכן החלה עיראק בתקיפת מדינת ישראל באמצעות טילי סקאד. על אף שבמשך כחודש, עד ל-25 בפברואר, נחתו 39 טילים עיראקים, נמנעה ישראל מלהגיב. מספר אנשים מתו כתוצאה בלתי ישירה כגון שימוש לא נכון במסכות גז או התקף לב, ואדם אחד נהרג מפגיעה ישירה. נזק רב נגרם לרכוש, וכ-300 אנשים נפצעו. למרות הפגיעה הפיזית המועטה יחסית של התקפות הטילים, היו להתקפות השפעה מורלית גדולה על האוכלוסייה, שהייתה נתונה לחרדה, דבר שבא לידי ביטוי בעזיבה של תושבים מהמרכז לנגב ולגליל. הבלבול שנגרם בליל הראשון של נפילת הטילים, היעדר התגובה של הממשלה והימנעות ראשיה מפנייה לציבור הוסיפו גם הם לחרדה. במהלך חודש זה עמד שמיר איתן כנגד לחצים של גורמים בממשלה ובצבא להגיב כנגד המתקפה העיראקית. סיסמתו הייתה כי ישראל תגיב במקום ובזמן שייראו נכונים לכך. בסופו של דבר ישראל לא הגיבה לירי הטילים מעיראק, ובכך לא סיכנה את הקואליציה שנוצרה כנגד סדאם חוסיין. מצד שני, לראשונה בתולדותיה לא הגיבה ישראל למתקפה על שטחה ולשחיקה בכח ההרתעה שלה, ואפשרה לחיילים זרים, מפעילי טילי הפטריוט האמריקניים, לשהות על אדמתה לצורכי הגנתה.

ועידת מדריד והתפרקות הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עתה נאלץ שמיר להתמודד עם לחץ אמריקני בנקודה הרגישה ביותר. גישתו של שמיר העדיפה את הסטטוס קוו; ידועה אמרתו "הים הוא אותו הים והערבים הם אותם הערבים". אך לאחר מלחמת המפרץ השתנה המצב במזרח התיכון באופן דרמטי. ארצות הברית סברה כי שיתוף הפעולה בין מדינות ערב ובינה, כמו גם המהלומה שספג סדאם חוסיין, מהווים הזדמנות היסטורית לשינוי מהותי, ובלשונה "חלון הזדמנויות".

נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (האב) ומזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר החלו בלחץ מאסיבי. הימים היו ימי קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות, וישראל נזקקה לסיוע כספי על מנת לקלוט את מאות אלפי העולים שהתדפקו על פתחה. ישראל ביקשה מארצות הברית ערבויות כספיות למימון קליטת העלייה. בנאום חריף שנשא בוש, ב-12 בספטמבר 1991, תקף את שמיר, ודרש כי מפעל ההתנחלויות בשטחים ייעצר וכי ישראל תשתתף בוועידה בינלאומית לשלום, כתנאי למתן הערבויות. הייתה זו אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר שאליהן הגיעו יחסי ישראל-ארצות הברית מאז ומעולם. במהלך ביקוריו של מזכיר המדינה בייקר בארץ קיבל שמיר את פניו בהעלאת התנחלויות חדשות על הקרקע. אך לבסוף, לאחר שניסיון ליצור לחץ באמצעות הפעלת שדולה יהודית בקונגרס לא עלה יפה, הסכים שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית שנקבע כי תתכנס במדריד ב-30 באוקטובר 1991, תוך התניה שהמשא מתן העיקרי לא יתנהל בה אלא בדיונים נפרדים מול כל מדינה בנפרד.

שמיר התנגד בחריפות לכינוסה של ועידת מדריד, בשל חששותיו מלחץ בינלאומי על ישראל (כפי שהיה בוועידת ז'נבה לאחר מלחמת יום הכיפורים), אך הוא נאלץ לוותר בנקודה זו, ולהצטרף אל הוועידה, לקול מחאות אנשי הימין. הוועידה, שאליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כעוזי לנדאו ובנימין נתניהו, כללה בעיקר נאומים טקסיים, שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי פרוק א שרע קרא לשמיר "טרוריסט", וזה הגיב כי נאום הסורי הינו נאום "גבלס"), אך בסופה סוכם כי תיפתחנה בדצמבר שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים: בעוד שהפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם), ישראל התנגדה לכך. "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה. על אף ששיחות אלו, שהתקיימו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש, ראו אנשי הימין את מדינת ישראל כמתקדמת בדרך מסוכנת, וכמחאה על קיומן של השיחות פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר בינואר 1992, זאת לאחר ש"צומת" פרשה עוד קודם לכן, עקב חילוקי דעות בנושא החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה. פרישה זו הביאה להקדמת הבחירות.

קליטת העלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההתמודדות המדינית היה על שמיר להתמודד עם קליטת העלייה. נפילת מסך הברזל הביאה לגל עלייה גדול מברית המועצות, וישראל, בראשות שמיר, עשתה ככל יכולתה על מנת לספק דיור ותעסוקה למאות אלפי העולים. הקליטה הייתה קשה; אתרי קראוונים הוקמו על מנת לספק דיור זמני לעולים, רבים מהם אקדמאים שלא מצאו דרך להשתלב במקצועם בארץ. חלק מן האתרים הפכו למקבילה של המעברות משנות החמישים – מוקדים לאבטלה, מצוקה ופשע. עם זאת רבים נקלטו היטב ומצאו דיור ותעסוקה בארצם החדשה. ב-25 במאי 1991 נערך "מבצע שלמה", שבו הוטסו לארץ ארבעה עשר אלף מיהודי אתיופיה, לאחר שהגיעו ידיעות על מצבם הקשה ועל הסכנה לחייהם עקב האי-יציבות הפוליטית במדינתם.

בקליטת גל עלייה זה נקטה ישראל מדיניות שונה לחלוטין מזו שהייתה נהוגה עד אז. במקום קליטה "מדורגת" דרך מנגנוני הקליטה, קיבלו העולים דמי קליטה, ולאחר מכן עודדו אותם לנסות ולהיקלט בכוחות עצמם. יש הסבורים שדרך הקליטה הזו הייתה המוצלחת ביותר, ואפשרה לישראל לקלוט תוספת של כעשרים אחוז למספר התושבים באופן מוצלח יותר מזה שבו נקלטו עליות קודמות.

הכישלון בבחירות לכנסת השלוש עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם זאת, ככל שהתקרבו הבחירות, הפך מצבו של הליכוד ומצבו של שמיר לקשה יותר. תופעה חדשה של פיגועי סכינאות גרמה לערעור תחושת הביטחון האישי. לאחר רצח הנערה הלנה ראפ בבת ים ב-24 במאי 1992 יצאו לרחובות אלפי אנשים בהפגנות מחאה ספונטניות. נראה כי שמיר אובד עצות אל מול גל פיגועים זה, כאשר עקב תדמיתו הביטחונית של יצחק רבין, מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, נראה היה כי הוא האיש שבידו להביא לשינוי, אם בדרך ביטחונית, ואם בקידומו של משא ומתן מדיני. נראה כי לאווירה זו היה חלק ניכר בתוצאה הסופית של בחירות אלו.

שורה של פרשיות שחיתות שנחשפו אצל מקורבים לשלטון ולמפלגות הקואליציה (אם כי לא אצל שמיר באופן אישי), כמו גם התנהלותם המושחתת של חלק מן הפוליטיקאים במהלך המשא ומתן הקואליציוני (כך, למשל, הביאה דרישתו של יצחק מודעי לערבות בת עשרה מיליון דולר לכך שאם יצביע בעד הממשלה ימונה לשר האוצר, לשפל חדש ביחס הציבור אל הפוליטיקה), הביאו להצבעה על שינוי שיטת הממשל, אך השיטה החדשה נועדה להיכנס לתוקף החל מן הבחירות לכנסת הארבע עשרה בשנת 1996. הציבור, המזועזע אף מדו"ח חמור של מבקר המדינה, שחשף מינויים פוליטיים, התנהגות ראוותנית וגירעונות תקציביים, החל משתמש בססמה "מושחתים – נמאסתם!".

הבחירות לכנסת השלוש עשרה עמדו בסימן משברים קשים בליכוד. אל מול מחנה "שמיר-ארנס" (ההנחה הייתה כי לאחר פרישתו של שמיר, בן ה-76 ביום הבחירות, יהיה משה ארנס, שר הביטחון, ליורשו) עמד מחנהו של דוד לוי. בבחירות המקדימות, שנערכו בפברואר 1992, הצטרף מחנהו של אריאל שרון אל מחנה שמיר-ארנס, ונראה כי תבוסת מחנה לוי תהיה שלמה.

לוי ביטא את תחושותיו הקשות ב"נאום הקופים", שבו טען כי הוא מופלה בשל מוצאו המזרחי, וטען כי בעיני חברי הליכוד (שמיר, ארנס ושרון הם ממוצא אשכנזי) היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים". את הוועידה עזב על מנת להסתגר בביתו בבית שאן, ומשם שיגר איומים בפרישה, אך לבסוף לא פרש והתמודד מטעם הליכוד בבחירות.

בסופו של דבר נכשל שמיר בבחירות, ומפלגת העבודה (יחד עם מרצ והמפלגות הערביות) יצרו "גוש חוסם" כנגד אפשרות הקמתה של ממשלת הליכוד. גוש זה אפשר למפלגת העבודה, בראשותו של יצחק רבין, להקים ממשלת שמאל ביחד עם מפלגת ש"ס, כשהליכוד נותר באופוזיציה, ולהוביל מדיניות של משא ומתן ופשרה טריטוריאלית, המנוגדת לחלוטין לחזונו של שמיר.

עוד בליל הבחירות הודיע שמיר על פרישתו מהנהגת הליכוד במילים "אני בסוף דרכי האישית והפוליטית". עם זאת לא התפטר מהכנסת, ונותר חבר הכנסת עד סוף כהונת הכנסת השלוש עשרה בשנת 1996.

לאחר הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארונו של יצחק שמיר מוצב בכנסת בליווי משמר כבוד של משמר הכנסת

בעשור שאחרי פרישתו מראשות הממשלה ניהל חיים שקטים בתל אביב, והופיע בתקשורת מפעם לפעם כדי להביע אכזבה מרה מכל ממשיכיו בראשות הממשלה, בהיותם ותרניים מדי לטעמו; במיוחד באשר לבנימין נתניהו, שאותו כינה "מלאך החבלה של הליכוד". לאוטוביוגרפיה שחיבר בשנת 1994 קרא "סיכומו של דבר". כן יצא לאור בשנת 1998 ספרו של חיים משגב "שיחות עם יצחק שמיר". על רקע חתימת הסכם חברון על ידי בנימין נתניהו, פרש שמיר מהליכוד והצטרף ל"חרות - התנועה הלאומית" שבראשות בני בגין. בבחירות לכנסת החמש עשרה הוצב שמיר במקום האחרון של כבוד ברשימת "האיחוד הלאומי".‏‏‏[21] לאחר הבחירות ופרישת נתניהו חזר לליכוד, והוצב שם במקום האחרון של כבוד ברשימה לבחירות לכנסת השש עשרה.‏‏‏[22]

בשנת תשס"א (2001) הוענק לשמיר פרס ישראל למפעל חיים.

שמיר האריך ימים יותר מכל ראש ממשלה ישראלי אחר עד כה. בשנותיו האחרונות סבל ממחלת אלצהיימר[23], והוא נפטר ב-30 ביוני 2012 בגיל 96‏[24]. הוא נטמן בהלוויה ממלכתית בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים.

מורשתו ומשפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמיר כיהן בתפקיד ראש ממשלה קרוב לשבע שנים סך הכל – משך זמן רב יותר מכל ראשי הממשלה של מדינת ישראל, פרט לדוד בן-גוריון ולבנימין נתניהו. בניגוד לאנשי ציבור בולטים אחרים, כמו אברהם (יאיר) שטרן ומנחם בגין, ששמיר תפס את מקומותיהם, שמיר לא היה כריזמטי במיוחד; לא היה לו כושר רטורי או תכונה אחרת המאפשרת להלהיב את סובביו בזמן קצר. "סמלו המסחרי" היו קומתו הנמוכה ותדמיתו הנמרצת. לעתים היה מקבל את הידיעות שהובאו בפניו במילים "נו... טוף", שהיו אף הן לאמרת כנף. יריביו הביטו בזלזול על תכונות אלו, אך לאוהדיו הם שימשו חיזוק לדעה שליד הגה השלטון במדינת ישראל עומד אדם נחוש, דבק בעקרונות, נאמן לארץ-ישראל, צנוע בהתנהלותו האישית, שאין להסיטו מן הדרך.

שמיר היה נשוי לשולמית עד לפטירתה ביולי 2011‏[25] ואב לשניים: יאיר שמיר (הקרוי על שם מנהיג לח"י, אברהם "יאיר" שטרן), שר החקלאות, וגלעדה (יש הגורסים כי קרויה על שם אליהו גלעדי, אשר שמיר הורה על חיסולו‏[26]), בעלת תפקיד בכיר במשרד הביטחון.

על שמו נקרא (עוד בחייו) בית ספר יסודי ממלכתי בעיר חולון. ב-31 בדצמבר 2013 נקרא בית הספר הטכנולוגי של אורט בכפר-סבא על שם יצחק שמיר.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סיכומו של דבר, עידנים, תשנ"ד-1994. (אוטוביוגרפיה; יצא לאור באותה שנה באנגלית)
  • מכתבים לשולמית, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשס"א 2001. (מכתבים שכתב לאשתו מתקופת מעצרו במחנה באריתראה; כולל תצלומי הפקסימיליה של המכתבים המקוריים.‬)
  • "For the Sake of Zion":‎ Vision and Faith; Addresses and Speeches [in English] of Yitzhak Shamir, Tel-Aviv: Beit Yair A. Stern Pub. House,‎‪ 1993.‎ ("למען ציון לא אחשה")
  • Summing Up: An Autobiography,‪ London: Weidenfeld and Nicolson,‎ 1994.‎

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסי אחימאיר (עורך), יצחק שמיר – כסלע איתן, תל אביב: משכל; מכון ז'בוטינסקי, תשס"ח 2008 (להלן: "אחימאיר, כסלע איתן"), עמ' 77.
  2. ^ שמיר מספר על הפרשה בעצמו בספרו האוטוביוגרפי "סיכומו של דבר" עמ' 58.‏
  3. ^ חיים משגב, שיחות עם יצחק שמיר, ספריית פועלים, 1997, עמ' 44-45
  4. ^ מפי העם, דבר, 2 ביוני 1950.
  5. ^ אחימאיר, כסלע איתן, עמ' 102.
  6. ^ ‏הדרך למשרות ממלכתיות בכירות נחסמה גם בפני חברי תנועת החרות (ששמיר עמד להצטרף אליה), חברי מק"י ויוצאי המחתרת הקומוניסטית בעיראק.
  7. ^ רונן ברגמן, ‏מלחמת המפרץ, באתר "ידיעות אחרונות", 6 ביולי 2012
  8. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 118-119.
  9. ^ קורות חייו באתר פרס ישראל
  10. ^ כך על פי אחימאיר, כסלע איתן, עמ' 105. ביאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, עמ' 71, מוזכר ששמיר ניהל את "מ.ג. מוצרי גומי בע"מ" לפני תיאור התגייסותו למוסד.
  11. ^ אורי כהן, ניסים ליאון, מרכז תנועת חרות והמזרחים 1977-1965, עמ' 43.
  12. ^ אחימאיר, כסלע איתן, עמ' 105.
  13. ^ אריק בנדר, ידיד המזרח, מעריב, 7 ביוני 2011.
  14. ^ יצחק שמיר, באתר של משרד ראש הממשלה.
  15. ^ יוסף ולטר וברוך מאירי, הוראת ראש השב"כ להמית את 2 המחבלים הייתה פסולה והיא שהביאה לתהליך החיפוי, מעריב, 30 בדצמבר 1986, המשך; אילן רחום, פרשת השב"כ, כרמל, 1990, עמ' 154–158.
  16. ^ טענות על צביעות לכאורה של ראש הממשלה ושרי הליכוד לאחר החלטת ביטול פיתוח הלביא.
  17. ^ מבקר המדינהמימוש חלופת צה"ל ללביא, דוח שנתי 40 לשנת 1989 ולחשבונות שנת הכספים 1988.
  18. ^ הרוגים באינתיפאדה הראשונה, באתר "בצלם"‏.
  19. ^ בני טוקר, ‏"הדיון הפומבי על תקיפה באיראן - הפקרות", באתר ערוץ 7, 2 באוגוסט 2012.
  20. ^ עמיר רפפורט ומוריה בן יוסף, 25 שנה לחיסול בכיר אש"ף: הסיפור המלא, באתר nrg‏, 6 באפריל 2013.
  21. ^ האיחוד הלאומי - רשימת המועמדים, באתר הכנסת‏.
  22. ^ הליכוד - רשימת המועמדים, באתר הכנסת‏.
  23. ^ חמי שלו ואהרון לפידות, ‏על המסלול, באתר ישראל היום, 16 באפריל 2010.
  24. ^ טל שלו, ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר הלך לעולמו, וואלה!, 30 ביוני 2012.
  25. ^ שולמית שמיר, אשת ראש הממשלה לשעבר, הלכה לעולמה, באתר וואלה!, 29 ביולי 2011
  26. ^ ספי רכלבסקיאפילו לא שמיר, באתר הארץ, 03 ביולי 2012
יצחק שמיר - תבניות ניווט
ראשי ממשלות ישראל
דוד בן-גוריוןמשה שרתדוד בן-גוריוןלוי אשכוליגאל אלון (בפועל) • גולדה מאיריצחק רביןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסיצחק שמיריצחק רביןשמעון פרסבנימין נתניהואהוד ברקאריאל שרוןאהוד אולמרטבנימין נתניהו ישראל
שרי החוץ בממשלות ישראל

משה שרתגולדה מאיראבא אבןיגאל אלוןמשה דייןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסמשה ארנסדוד לוישמעון פרסאהוד ברקדוד לויבנימין נתניהואריאל שרוןדוד לויאהוד ברקשלמה בן עמישמעון פרסבנימין נתניהוסילבן שלוםציפי לבניאביגדור ליברמןבנימין נתניהואביגדור ליברמן

שרי הפנים בממשלות ישראל

יצחק גרינבוים | חיים משה שפירא | ישראל רוקח | חיים משה שפירא | ישראל בר-יהודה | חיים משה שפירא | גולדה מאיר | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שמעון פרס | יצחק חיים פרץ | יצחק שמיר | אריה דרעי | יצחק רבין | אריה דרעי | יצחק רבין | עוזי ברעם | דוד ליבאי | אהוד ברק | חיים רמון | אליהו סויסה | נתן שרנסקי | חיים רמון | אלי ישי | אריאל שרון | אלי ישי | אברהם פורז | אופיר פינס-פז | אריאל שרון | רוני בר-און | מאיר שטרית | אלי ישי | גדעון סער

שרי הביטחון בממשלות ישראל

דוד בן-גוריון | פנחס לבון | דוד בן-גוריון | לוי אשכול | משה דיין | שמעון פרס | עזר ויצמן | מנחם בגין | אריאל שרון | מנחם בגין | משה ארנס | יצחק רבין | יצחק שמיר | משה ארנס | יצחק רבין | שמעון פרס | יצחק מרדכי | משה ארנס | אהוד ברק | בנימין בן אליעזר | שאול מופז | עמיר פרץ | אהוד ברק | משה יעלון

שרי האוצר בממשלות ישראל

אליעזר קפלן | לוי אשכול | פנחס ספיר | זאב שרף | פנחס ספיר | יהושע רבינוביץ | שמחה ארליך | יגאל הורביץ | יורם ארידור | יגאל כהן-אורגד | יצחק מודעי | משה נסים | שמעון פרס | יצחק שמיר | יצחק מודעי | אברהם בייגה שוחט | דן מרידור | בנימין נתניהו | יעקב נאמן | בנימין נתניהו | מאיר שטרית | אברהם בייגה שוחט | סילבן שלום | בנימין נתניהו | אהוד אולמרט | אברהם הירשזון | רוני בר-און | יובל שטייניץ | יאיר לפיד

שרים להגנת הסביבה בממשלות ישראל

רוני מילוא | רפאל אדרי | יצחק שמיר | אורה נמיר | יוסי שריד | רפאל איתן | דליה איציק | צחי הנגבי | יהודית נאות | אילן שלגי | שלום שמחון | גדעון עזרא | גלעד ארדן | עמיר פרץ

שרי החקלאות בממשלות ישראל

אהרון ציזלינג | דב יוסף | פנחס לבון | לוי אשכול | פרץ נפתלי | קדיש לוז | משה דיין | חיים גבתי | אהרן אוזן | אריאל שרון | שמחה ארליך | מנחם בגין | פסח גרופר | אריה נחמקין | אברהם כ"ץ-עוז | יצחק שמיר | רפאל איתן | יצחק שמיר | יעקב צור | רפאל איתן | אהוד ברק | חיים אורון | אהוד ברק | שלום שמחון | ציפי לבני | ישראל כ"ץ | זאב בוים | שלום שמחון | אורית נוקד | יאיר שמיר

ראשי האופוזיציה של מדינת ישראל

מנחם בגיןשמעון פרסיובל נאמן (לא מוגדר רשמית) • שולמית אלוני (לא מוגדרת רשמית) • יצחק שמירבנימין נתניהושמעון פרסאהוד ברקאריאל שרוןיוסי שרידעמרם מצנעדליה איציקשמעון פרסיוסף לפידעמיר פרץבנימין נתניהוציפי לבנישאול מופזשלי יחימוביץ'שאול מופזשלי יחימוביץ'יצחק הרצוג

יושבי ראש הכנסת
יוסף שפרינצקנחום ניר-רפאלקסקדיש לוזראובן ברקתישראל ישעיהו-שרעבייצחק שמיריצחק ברמןמנחם סבידורשלמה הללדב שילנסקישבח וייסדן תיכוןאברהם בורגראובן ריבליןדליה איציקראובן ריבליןיולי אדלשטיין משכן הכנסת
הקודם:
מנחם בגין
יושב ראש מפלגת הליכוד הבא:
בנימין נתניהו
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg