הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
תפוצת הדת היוונית-קתולית ברומניה לפי תוצאות המפקד משנת (2002)
הקתדרלה היוונית קתולית "השילוש הקדוש" בעיר בלאז' בטרנבילסניה

הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית או בשמה הרשמי הכנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא,יוונית-קתוליתרומנית: Biserica Română Unită cu Roma ,Greco-Catolică, בקיצור BRU, בהונגרית:Román görög katolikus egyház) היא כנסייה קתולית מזרחית רומנית, "סואי יוריס" (עומדת בפני עצמה), בעלת פולחן ביזנטי, שהוקמה בשנת 1697 כשיצרה שותפות אמונית עם הכנסייה הרומית-קתולית והכירה באפיפיור כמנהיגה הרוחני העליון. בגלל הצביון הביזנטי של הפולחן הכנסייה ידועה תחת השם "יוונית קתולית רומנית". החל משנת 2005 יש לה מעמד של "כנסייה ארכיבישופית ראשית" (מז'ורית), מעמד קרוב לזה של "כנסייה פטריארכלית".היא אחת מארבע הכנסיות הקתוליות המזרחיות שיש לה מעמד של ארכיבישופות ראשית.

בראש הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית עומד ארכיבישוף ראשי (arhiepiscop major) שמושבו בעיר בלאז' בטרנסילבניה. החל משנת 1994 מכהן בראש הכנסייה הארכיבישוף לוצ'יאן מורשאן, שהוכרז בשנת 2005 "ארכיבישוף ראשי" וקיבל בשנת 2012 מהוותיקן את התואר "קרדינל"(חשמן). הכנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא, יוונית-קתולית, שיחקה תפקיד חשוב ביותר בגיבוש הזהות הלאומית ובהתפתחות התרבות והחינוך הרומני המודרניים, ונחשבת כאחת מבין שתי הכנסיות הלאומיות של האומה הרומנית. לכנסייה זו ארכיבישופות אחת - של אלבה יוליה ופגראש, אליה מצטרפות עוד 4 אפארכיות סופרגניות או כפופות :לוגוז', קלוז'-גרלה, אוראדיה מארה ומרמורש. לפי המפקד בשנת 1930 31.1% מתושבי טרנסילבניה היו בני הדת יוונית-קתולית, רוב רובם רומנים (בעוד בני הדת הנוצרית אורתודוקסית - רובם רומנים ומיעוטם סרבים ואוקראינים היו 27.8 %). בחבל קרישאנה ובמרמורש 25.2 % מהתושבים השתייכו לכנסייה היוונית קתולית, בעוד 36.8% היו אורתודוקסים, ובבאנאט -רק 3.6% היו יוונים-קתולים ו 56.1% מהתושבים היו אורתודוקסים. באזורי טרנסילבניה, פרטיום, מרמורוש ובבאנאט הרומני בסך הכל, ייצוגן של שתי הכנסיות היה שווה.

בשנת 1948, בדומה להחלטות בנושאי דת בכל המרחב שנמצא תחת כיבוש סובייטי, הוציא השלטון הקומוניסטי ברומניה מחוץ לחוק את הכנסייה היוונית-קתולית ואירגן את האיחוד מחדש שלה עם הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, שהיא הדת השלטת אצל הרומנים במדינה. מנהיגי הכנסייה היוונית-קתולית וכמרים רבים הושלכו לכלא וכל כנסיותיה ונכסיה הופקעו או הועברו לרשות הכנסייה האורתודוקסית. בעקבות המהפכה הרומנית (1989) הכנסייה היוונית-קתולית הוקמה מחדש אם כי עדיין לא הוחזרו לה כל כנסיותיה ונכסיה.

במפקד משנת 2002 נספרו 191,556 תושבים שהצהירו על עצמם כיוונים קתולים, ביניהם 160,896 רומנים, 19,645 הונגרים, 6,148 צוענים, 1,721 אוקראינים ו-1,542 גרמנים. לפי המפקד המחוזות עם המספר הרב ביותר של מאמינים יוונים קתוליים הם קלוז' (30,012), סאטו מארה (29,200) , מרמורש (29,200)

לפי רישומים של הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית המפקד אינו משקף את המציאות, ומספר בני הדת הזאת ברומניה מגיע ל-737,900 אנשים. לפי הטענות, חלק רב מהם נרשמו קודם לכן על ידי השלטונות כ"נוצרים אורתודוקסים". בהתאם לנתונים שפורסמו בשנתון Annuario Pontificio משנת 2007 לכנסייה היוונית-קתולית הרומנית היו בשלהי שנת 2005 763,000 מאמינים, 8 בישופים, 1239 פארוכיות, כ- 747 כמרים דיוקסיים ו-274 סמינרים (בתי ספר דתיים).

הקמתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסינוד באלבה יוליה בשנת 1697[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של זרם דתי זה במרחב הרומני היה בשנת 1687 כשלאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הגרמנית, מבית הבסבורג סיפח את אגן הקרפטים לאימפריה שלו. בהתאם לדיפלומה של לאופולד הראשון משנת 1691 טרנסילבניה הפכה לאזור שבחסותה הישירה של החצר בווינה. השלטון האוסטרי בטרנסילבניה באמצעות סיפלומה נוספת של הקיסר מ - 9 באפריל 1693 הכיר בארבע דתות רשמיות: רומית-קתולית, הכסייה הלוטרנית אוגוסטנית או אוונגלית, הכנסייה הרפורמית הקלוויניסטית והכנסייה היוניטריאנית. דתות אחרות - הנצרות האורתודוקסית, הכנסייה הפרוסטנטית הצווינגליאנית, הכנסייה האנבפטיסטית והיהדות הוכרו כדתות נסבלות. כבר בשנת 1693 התחילו הישועים ברוח ה"קונטרה-רפורמציה" לעסוק בפעילות מיסיונרית בקרב הנוצרים האורתודוקסים בשטחים המסופחים של טרנסילבניה ובאנאט. עד אז מזה עשרות שנה היו אלה נתונים בחסותה המנהלית ובהשפעתה של ההכנסייה הרפורמית ההונגרית. למשל, החלטות ראשי הכנסייה האורתודוקסית באלבה יוליה היו טעונות אישור הבישופים הרפורמים ההונגרים.

בשנת 1697 החל במשא ומתן בין המיטרופוליט האותרודוקסי הרומני תאופיל סרמי מאלבה יוליה ובין הישועי לאסלו באראני שסיכמו על הצעה להכרת ארבעת סעיפי פירנצה, לרבות ההכרה במעמד העליון של האפיפיור, תמורת הקניית מעמד שווה לכמרים הרומנים מול הכמורה הקתולית (ההונגרית והגרמנית). אחד הנימוקים שהעלו תאופיל ולאסלו באראני כדי לשכנע את הכמרים האורתודוקסים להסכים לאיחוד עם רומא, היה הצורך להגן על האמונה הנוצרית האורתודוקסית מפני הפרוזליטיזם הקלוויניסטי.

המיטרופוליט תאופיל סרמי כינס בשנת 1697 סינוד ("סבור מארה" Săbor Mare) כללי באלבה יוליה שבו השתתפו רוב רובם של בני הדיוקסיה שלו. אתאנסיה אנגל הזהיר את המשתתפים מפני סכנת היעלמות הכנסייה האורתודוקסית הרומנית בטרנסילבניה תחת לחצי הרפורמציה ההונגרית והציג את האיחוד עם רומא כפתרון היחיד להצלת האמונה האורתודוקסית וכסיכוי טוב לשיפור תנאי החיים והפעילות של הכמורה הרומנית, שהייתה עד אז מדוכאת. הסינוד השתכנע ואישר ב-21 במרץ 1697 את ההכרה של ארבעת סעיפי פירנצה - ראשונות האפיפיור, מקור רוח הקודש גם מאלהים-הבן (filioque),קיום כור המצרף והשימוש במצה מבצק חיטה שלא הוחמץ באוכריסטיה, וכן הכרה בכללים שנוצרו על ידי שני תקדימים: האיחוד בברסט והקמת הבישופות היוונית-קתולית הרוטנית במונקאץ'. תמורת הכרה זו השאיר האיחוד על כנם את הפולחן הביזנטי, הקאנונים של הכנסייה, לוח השנה, ושפת הפולחן הרומנית. הכנסייה בצורתה החדשה זו הייתה עשויה לקבל רשות להחזיק כנסיות בכל מקום, אפילו באזורים שבהם הדת הזאת הייתה מיעוט. התקבלה הבטחה שבאף אחת מהכנסיות של הדת היוונית-קתולית שפת הפולחן לא תהיה הלטינית, להבדיל מהנצרות הרומית-קתולית. למרות הסתייגותם של מושל טרנסילבניה גיירג' באנפי, ושל הקאנצלר שלו, בתלן, אישר הקיסר לאופולד הראשון את איחוד הרומנים עם רומא. הובטח שבעקבות חתימת האיחוד עם רומא תוכרנה לכמרים הרומנים שיסכימו לכך אותן הזכויות והפריבילגיות שזכו להן כמרי שאר הדתות הנוצריות באימפריה. בנוסף האוכלוסייה הרומנית שתאמץ את האיחוד תזכה בזכות ללמוד בבתי הספר הממלכתיים, בדומה לבני "שלושת הלאומים" המועדפות בטרנסילבניה - ההונגרים, הסקסונים והסקלרים.

יחד עם זאת המצב בשטח נשאר לא ברור. גם אחרי פרסום הצהרת האיחוד ולמרות הדיפלומה של הקיסר לאופולד משנת 1691, המטירופוליט הרומני נשאר עדיין בפועל תחת חסותה המשפטית של הכנסייה הרפומית. ביולי 1697 המיטרופוליט תאופיל סרמי נפטר באופן פאתומי ויש שחשדו כי הורעל.

חיזוק האיחוד עם רומא - הסינודים ב- 1698 ו-1700[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה היוונית קתולית רומנית בכפר קומאנה דה ז'וס בטרנסילבניה, אחת הכנסיות היווניות קתוליות העתיקות ביותר באזור

המיטרופוליט האורתודוקסי החדש אתנסיה אנגל נסע לבוקרשט, עבר שם טקס הסמכה במיטרופוליה הרומנית וחזר עם מתנות מידי נסיך ולאכיה, קונסטנטין ברנקוביאנו. מצד שני ב-2 ביוני 1698 הקרדינל קולונויץ', ארכיבישוף פרימאט של הונגריה, אישר את תנאי האיחוד משנת 1698. בנסיבות אלה כינס אתנסיה אנגל סינוד חדש באוקטובר 1698 שהחליט להצהיר פעם נוספת על הכרה באיחוד. החהלטה הידועה כ"מנשר האיחוד" נשאה את התאריך 7 באוקטובר 1698 והיא חתומה על ידי 38 פרוטופופים של הכנסייה הרומנית בטרנסילבניה. היא הסתמכה גם בחתימות של 2270 כמרים שנתנו הסכמתה לשינוי ההיסטורי.‏[1]. אתנסיה אנגל החליט להפר בדעה מודעת את ציוויו של פטרירארך ירושלים דוסיתאוס שאסר איסור מוחלט להנהיג את השפה הרומנית כשפת הפולחן במקום יוונית או סלאבונית.‏[2]. בדרך כלל נחשב "מנשר האיחוד" מ-7 באוקטובר 1698 לתעודת הולדתה של הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית. ב-16 בפברואר 1699 הוציא הקיסר לאופולד את אותה "דיפלומה לאופולדינית" שבה קבע שהכנסיות והכמרים שהתאחדו עם רומא יזכו לאותן הזכויות כמו אלו של הכנסייה הרומית-קתולית". מפני שהמאורעות עוררו מחאות רמות בקרב הקלוויניסטים הקיסר הבהיר בדיפלומה נוספת (ב-12 בדצמבר 1699) כי הרומנים חופשיים להתאחד עם אחת מארבע הדתות הרשמיות של האזור או להישאר בדתם כפי שהייתה.

אולם סינוד רומני חדש שהתכנס ב-4 בספטמבר 1700 הזדהה שוב עם האיחוד עם רומא ואחרי ביקור בווינה בשנת 1701, הכריז המיטרופוליט אתנסיה אנגל כי הכנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא איננה כפופה שוב למיטרופוליה בבוקרשט. לכן שנת 1700 נחשבת תכופות כשנת הקמת הכנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא. ההחלטה עוררה תגובות זעם מן הפטריארכיות של קונסטנטינופול וירושלים ומצד המיטרופוליט של "אונגרו-ולאכיה" בבוקרשט. אתנסיה אנגל, שהצליח להשלים את המהלך הדתי-פוליטי של קודמו, תאופיל סרמי, הוקע כ"יהודה‏[3] החדש". בעת המרד הטרנסילבני של פרנץ ראקוצי השני הקלוויניסטי, שבצבאו לחמו הונגרים לצד רומנים, סלובקים ורוטנים, הייתה הקפאה מסוימת בקשרים עם הכנסייה הרומית-קתולית וגברו הלחצים להעביר את הרומנים לדת הרפורמית. בהתחלה הייתה הסכמה מדעת להחליף את החסות מצד הכנסייה הקלוויניסטית בפיקוח של הישועים. תאולוגים ישועים הוסמכו על ידי הארכיבישוף של אסטרגום להשגיח על הסינודים הרומנים, ללוות את ביקורי הבישוף, לצנזר את ספרי הכנסייה המאוחדת החדשה, לעקוב אחרי מכתבי הבישוף הרומני ואחרי פנקסי הוצאותיו ולבדוק את המועמדויות לכמורה.

הרחבת העצמאות ושטח השיפוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה, בשנים 1700-1853 הייתה הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית כפופה לארכיבישוף הרומי-קתולי של אסתרגום, שהיה פרימאט של הונגריה. מנהיג הכנסייה היה הבישוף היווני-קתולי של העיר בלאז'. אליו הצטרף בשנת 1777 בישוף יווני קתולי שני באוראדיה מארה (בהונגרית - נאג' ואראד). ארגונה הרשמי של הכנסייה כחלק מהכנסייה התקולית נקבע ב-6 ביולי 1716 על ידי הצו "Indulgendum esse" של האפיפיור קלמנס האחד עשר.

לבקשת הקיסר בווינה, הרומנים שתמכו באיחוד עם רומא הציעו בשנת 1714 מועמד לתפקיד של בישוף - את יואן ג'ורג'ו פאטאקי מן המחוז סולנוק. הוא היה כומר מיסיונר רומי-קתולי, שלמד ברומא. מינויו אושר על ידי הקיסר וב-23 בדצמבר 1715 הסכים פאטאקי להכיר בפולחן נוסח ביזנטיון, קיבל על עצמו את עול הנזירות והוכתר כבישוף יווני קתולי. בלחץ הכנסייה הרומית-קתולית באלבה יוליה בשנת 1721 אולצה הכנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא להעביר את מושב הנהגתה לעיירה פגראש. באותה שנה נחנכה על ידי פאטאקי הקתדרלה היוונית-קתולית החדשה על שם ניקולאיה הקדוש בפגראש.‏[4]

יואן אינוקנטיה מיקו קליין, ראש הכנסייה היוונית קתולית הרומנית וברון האימפריה ההבסבורגית

בשנים 1732-1744 בראש הכנסייה עמד הבישוף יואן אינוקנטיה מיקו-קליין אדם,שנשא תואר ברון ובשנת 1732 התקבל באופן יוצא מן הכלל כחבר בדיאטה של טרנסילבניה. אינוקנטיה מיקו-קליין ניסה להיאבק במגמת ההתבוללות של הרומנים מטרנסילבניה ובעד השוואת מעמדם לשאר הלאומים בחבל ארץ זה. שיגר לקיסר קארל השישי ואחר כך לקיסרית מריה תרזה 24 קובלנות בקשר למצב העגום של הרומנים בטרנסילבניה (לרבות תזכיר מפורסם משנת 25 בנובמבר 1743 ו"סופלקס ליבלוס" משנת 1744. בגלל מאבקו זה היה עלול להיזרק דרך החלון על ידי חברי הדיאטה הטרנסילבנית, התקומם נגד הפיקוח הישועי על כנסייתו, ונאלץ להתמודד עם אכזבת חלק מהקהל והכמרים הרומנים מאי מילוי ההבטחות הקיסריות שליוו את תהליך הקמת הכנסייה המאוחדת עם רומא, וכן עם התעמולה האנטי-קתולית של "עושה הנפלאות" האורתודוקסי הסרבי ויסריון סאראי. נקרא לחקירה בווינה והודח מתפקידו בפועל בשנת 1744 (התפטר סופית בשנת 1751). מפני שעלול היה להיאסר בכלא, יצא לגלות רומא. ‏[5] .בשנת 1737 העביר מיקו-קליין את מושב הבישופות מפגראש לעיר בלאז' ובשנת 1741 חנך את אבן הפינה של מנזר בלאז' שבנייתו הסתיימה ב-1747. מיקו-קליין התחיל גם את מיזם הקמת בתי הספר הרומנים בבלאז' שנפתחו בעת כהונת יורשו לתפקיד, הבישוף פטרו פאבל ארון.(1754) ‏[6].

הכנסייה היוונית קתולית המשיכה להיות ביריבות קשה עם המיסיונרים הקלוויניסטים ועם הכמרים של הכנסייה "היוונית אורתודוקסית" הרומנית, שמעמדה נשאר נחות, והייתה כפופה לכנסייה הסרבית מקרלובאץ. בקרב הרומנים אורתודוקסים המקופחים על ידי השלטונות המשיכה תסיסה נגד הכנסייה החדשה המאוחדת עם רומא, והיא היגיעה לשיא בשנת 1760 כשתקפו מורדים את בלאז' ואילצו את הבישוף פטרו פאבל ארון להימלט לסיביו. בשנת 1761 אישרה הקיסרות את הקמתה של בישופות רומנית אורתודוקסית בעיר סיביו. בשנת 1784 במרד נגד הדיכוי של האיכרים הרומנים בראשות הוריה, קלושקה וקרישאן השתתפו רומנים בני שתי הדתות - נוצרית אורתודוקסית ומאוחדת עם רומא. הבישוף מבלאז' גריגורה מאיור תמך בחשאי במרד ומשנודע הודח על ידי השלטונות ונשלח למנזר. באותו זמן ההנהלה הסרבית של הכנסייה האורתודוקסית שיתפה פעולה עם השלטון נגד המורדים וזכתה משום כך לתגמולים מצדו.‏[7]. בשנים 1784-1830 עמד בראש הכנסייה היוונית קתולית הבישוף יואן בוב מטרגו מורש.

האסכולה הטרנסילבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה תקופה בלטה בקרב הרומנים המאוחדים עם רומא קבוצה של אינטלקטואלים, הידועה כ"אסכולה הטרנסילבנית" (Şcoala ardeleană) שפעלה למען הפצת ההשכלה בקרב הרומנים בטרנסילבניה, בעד חיזוק הזהות הלאומית והתרבותית שלהם, תוך דגש על המודעות למוצאם הרומי. יחד עם מספר נציגים חשובים של הרומנים האורתודוקסים, הם חתמו על עצומה בשם Supplex Libellus Valachorum (סופלקס ליבלוס ואלאכורום, כלומר עצומת הרומנים, 1791) שבה ביקשו מהשלטון בווינה השוואת זכויות הרומנים המקפוחים עם שאר הלאומים של טרנסילבניה. בקשתם נדתחה. עם נציגי האסכולה הטרנסילבנית נמנו גאורגה שינקאי, פטרו מאיור, סמואיל מיקו-קליין ואחרים. אחרי נסיונות מצד הקלוויניסטים בעבר, סמואיל מיקו-קליין היה הראשון שיזם את המעבר ההדרגתי של השפה הרומנית, קודם בטרנסילבניה, מהאלפבית הקירילי לאלפבית הלטיני, ההולם את היותה שפה רומאנית. כמו הבישוף אינוקנטיה מיקו-קליין לפניהם, נציגי האסכולה הטרנסילבנית היו משוכנעים כי הרומנים הם צאצאי הרומים שכבשו את דאקיה בימי הקיסר טראיאנוס ולכן הם העם הוותיק ביותר בטרנסילבניה. ספרי הדקדוק והמילונים שפרסמו נועדו לחזק את האופי הרומאני של השפה הרומנית ומתוך עמדה טהרנית לסלק ממנה את רוב המלים ממקור זר.

באמצע מאה ה-19 חל שינוי משמעותי במעמד הכנסייה, כשב-26 בנובמבר 1853 על ידי הבולה„Ecclesiam Christi ex omni lingua העלה האפיפיור פיוס התשיעי את דרגת הבישופות היווני-קתולית של פגראש ואלבה יוליה למעמד של מיטרופוליה (mitropolie), כשהבישופות של אוראדיה כפופה לה ("סופראגאנית"). על ידי כך הפכה הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית למחוז כנסייתי עצמאי של הכנסייה הקתולית, הכפוף ישירות לכס הקדוש והשתחררה משיפוטו של הארכיבישוף הפרימאט של הונגריה. באותו זמן הוקמו שתי בישפויות נוספות - בלוגוז' ובגרלה (הבישופות קלוז'-גרלה). שתי הבישופויות החדשות הוכפפו מבחינה הייררכית למיטרופוליה של אלבה יוליה ופגראש, שמושבה בבלאז'. המיטרופוליט (mitropolit) היווני קתולי הראשון של בלאז' היה אלכסנדרו שטקרה שולוציו(Şterca Şuluţiu)

מאוחר יותר, בין שתי מלחמות העולם קמה הבישופות של מרמורוש שמושבה בבאיה מארה והיא הייתה לבישופות הרביעית הכפופה לארכיבישופות של בלאז'. בבוקרשט פעל ויקאריאט יווני-קתולי כפוף גם הוא לארכיבישופות בבלאז' (של אלבה יוליה ופגראש).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]