המהפכה הרומנית (1989)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפגינים רומנים במהלך המהפכה
Flag of Romania.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של רומניה

נסיכות מולדובה

ולאכיה

הנסיכויות הרומניות המאוחדות

קרול הראשון, מלך רומניה

רומניה במלחמת העולם הראשונה

רומניה בין מלחמות העולם

רומניה במלחמת העולם השנייה

רומניה תחת כיבוש סובייטי

רפובליקה עממית רומנית

רפובליקה סוציאליסטית רומנית

המהפכה הרומנית (1989)

רומניה

המהפכה הרומניתרומנית: Revoluţia Română din 1989) התרחשה בסוף שנת 1989 ובאה לידי ביטוי בסדרה של מחאות והפגנות, שהביאו להחלפת המשטר הקומוניסטי ברומניה והדחתו והוצאתו להורג של השליט הקודם, ניקולאה צ'אושסקו ושל אשתו, אלנה צ'אושסקו.

המהפכה הרומנית הייתה חלק משינויי המשטר שהתרחשו באירופה, בארצות הגוש הקומוניסטי, שינויים שהתחייבו מדעיכת הקומוניזם. ביתר ארצות מזרח אירופה המשטר הקומוניסטי קרס מעצמו ורק ברומניה השינוי היה כרוך במהפכה, שבמהלכה נורו אנשים ולאחריה הוצאו השליטים להורג.

הרקע למהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטר הקומוניסטי ברומניה, שהתחיל עם סילוק המלך מיכאי הראשון בסוף שנת 1947, היה משטר שנכפה על ידי כוחות הכיבוש הסובייטים. ברומניה לא היו שינויי משטר פנימיים, כמו בפולין בהשפעת סולידריות, או כמו בצ'כוסלובקיה (האביב של פראג ומהפכת הקטיפה). להפך, ככל שהתערערו המשטרים הקומוניסטיים מסביב, כך הידקו צ'אושסקו ואשתו אלנה את אחיזתם בשלטון.

בגלל מחלוקת פנימית במחנה המדינות הקומוניסטיות בתחום הכלכלי, בחרה רומניה להפגין עצמאות בתחום יחסי החוץ - היא הייתה המדינה הקומוניסטית היחידה ששימרה את יחסיה הדיפלומטיים והכלכליים עם ישראל. ברית המועצות הוועידה לרומניה את תפקיד ספקית המזון של הגוש הקומוניסטי, וההנהגה הרומנית מרדה בכך והחליטה לפתח תעשייה כבדה, על אפה ועל חמתה של ברית המועצות. לצעד זה היו שתי השלכות מיידיות. כדי להימנע ממתן אמתלת פלישה לברית המועצות, הפגינה רומניה אדיקות יתר ביישום המשטר הקומוניסטי וכדי לגייס את המשאבים לפיתוח תעשייה כבדה, ללא עזרת ברית המועצות ויתר המדינות הקומוניסטיות, נאלצה רומניה לצמצם יותר ויותר את הטובין המופנים לצריכה פנימית, כדי לייצא אותם ולהשקיע את תמורתם בבניית התעשייה הכבדה. כתוצאה מכך הייתה ירידה מתמדת ברמת החיים של תושבי רומניה ובאיכותם, ירידה מתמשכת שבאה לידי ביטוי גם בצמצום שעות הלימודים בבתי הספר ושעות אספקת החשמל הביתית. צ'אושסקו הציג לרומניה כמטרה תשלום כל חובות החוץ שלה ואומנם זמן לא רב לפני המהפכה סיימה רומניה את תשלום חובות החוץ בס"ך 11 מיליארד דולר, כמה חודשים לפני המועד.

תרבות השלטון ברומניה, בתקופה זו, הייתה תערובת של נפוטיזם וסטליניזם, כשצ'אושסקו, שירש את המנהיג הקומוניסטי הקודם, גאורגה גיורגיו-דז', שלט יחד עם אשתו ביד רמה והכין את הבן, ניקו, להיות היורש. מסביב לדמותו של צ'אושסקו הונהג פולחן אישיות משוכלל. ברחובותיה ובדרכיה של רומניה, כל כמה מאות מטרים, הוצג פלקט עם דמותו של צ'אושסקו או עם סיסמה המרוממת אותו. חלק נכבד מאוד מהיצע חנויות הספרים, היו ספרים המיוחסים לצ'אושסקו. סופרי ומשוררי החצר קשרו לו כתרים וכך עשו כל עסקני המפלגה הקומוניסטית. מובן, שליד צ'אושסקו לא היה מקום לעוד אלים, לכן הדתות דוכאו ונעשו מאמצים רבים להכביד על הריטואל הדתי.

אירועים מבשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסלו טקש (László Tőkés), הכומר שהדחתו הציתה את המהומות בטימישוארה
קורבנות ראשונים של המהפכה ברחובות קלוז'-נאפוקה

למרות שהשלטון הקומוניסטי ברומניה היה מאוד נוקשה, מפעם לפעם היו מחאות כנגדו, דוגמת שביתת הכורים מעמק הז'יו בחודש אוגוסט 1977. בדומה להתפרצות של הר געש, היו זעזועים מוקדמים שבישרו את המהפכה הרומנית. בנובמבר 1986 בקלוז'-נפוקה, בפברואר 1987 ב"ניקולטה" וב-15 בנובמבר 1987 בברשוב היו שביתות ומהומות פועלים לא מרוצים, שמחו נגד הרעת תנאי חייהם. במרץ 1989 שודר בתחנות רדיו זרות מכתב השישה, מחאה של נכבדים לשעבר במפלגה הקומוניסטית הרומנית.

ב-9 בנובמבר 1989, בברלין, הגרמנים פירקו את חומת ברלין. ב-10 בנובמבר, בבולגריה, שכנתה של רומניה, הוחלף ללא מהומות השליט הקומוניסטי הוותיק, טודור ז'יבקוב.

ב-11 בנובמבר 1989, ברחובות ברזויאנו (Brezoianu) וקוגלניצ'אנו (Kogălniceanu) בבוקרשט הפגינו סטודנטים מקומיים יחד עם סטודנטים שהגיעו מקלוז'-נאפוקה והציגו שלטים עם הדרישה "רוצים רפורמות". חלק מהסטודנטים נעצרו ונלקחו לחקירה.

ב-17 בנובמבר, בצ'כוסלובקיה, התחילה מהפכת הקטיפה וביום 10 בדצמבר קמה בצ'כוסלובקיה ממשלה שרוב שריה לא היו קומוניסטים. למרות הצנזורה הידיעות חדרו אל רומניה והרומנים צפו בקנאה בשינוי המשטר הצ'כוסלובקי.

ב-4 בדצמבר, בכינוס של ראשי מדינת ברית ורשה, מיכאיל גורבצ'וב ניהל שיחה קשה עם צ'אושסקו ובה תבע ממנו להעלות את רמת החיים ברומניה ולשפר את מצב זכויות האזרח. למחרת, ב-5 בדצמבר, התפרסמו בעיתוני רומניה ידיעות על הגדלת מלגות הסטודנטים[1].

אירועי טימישוארה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנה בטימושוארה. ניתן להבחין בחור בדגל הלאומי, המקום ממנו גזרו המפגינים את סמל המשטר הקומוניסטי
מפגינים רומנים במהלך המהפכה ברחובות בוקרשט

ב-15 בדצמבר 1989 פרצה בטימישוארה מחאה, בתגובה לניסיונם של השלטונות לסלק את מתנגד המשטר, הכומר הקלוויניסטי ממוצא הונגרי, לסלו טקש (László Tőkés). הכומר ביקר את המשטר בכלי תקשורת זרים והשלטונות החליטו שהוא מסית על רקע אתני. לפי דרישת השלטונות הדיח אותו הבישוף מתפקידו ובכך שלל ממנו גם את זכותו לדירה שקיבל מתוקף תפקידו כראש הכנסייה הרפורמית בעיר. צאן מרעיתו של טקש התגודדו מסביב לביתו כדי למנוע את סילוקו מהדירה, אך כעבור זמן מה הצטרפו לבני הקהילה גם עוברים ושבים, ביניהם סטודנטים רומנים בעלי רקע דתי, שלא הכירו את הפרשה, אך שמעו פרטים מחסידי הכומר וראו במקרה זה עוד ניסיון של דיכוי על רקע דתי[2].

כשפטרה מוץ, ראש עירית טימישוארה, הגיע למסקנה שהקהל לא עומד להתפזר, השמיע כמה הצהרות בהן נרמז ששינה את דעתו בעניין פינויו של הכומר. הקהל הלך וגדל ופטרה מוץ סירב לדרישת הקהל לאשר בכתב את ביטול הפינוי. כתוצאה מסירובו, החל הקהל לשיר שירים אנטי-קומוניסטיים, והדבר משך כוחות משטרה וסקוריטטה. בשלב זה התפשטה המחאה, והנושא שהצית אותה הפך משני. כמה מהמתקהלים ניסו להעלות באש מבנה של המועצה המחוזית של המפלגה הקומוניסטית הרומנית. אנשי הסקוריטטה הגיבו ברימוני גז מדמיע וזרנוקי מים בעוד המשטרה מתחילה להפעיל כוח ולבצע מעצרים. הקהל עבר אל הקתדרלה המטרופוליטנית של טימישוארה ומשם יצא לצעדת מחאה ברחבי העיר תוך עימותים עם כוחות הסקוריטטה.

למחרת, 17 בדצמבר, נמשכו המחאות. המתקהלים נכנסו לתוך בניין המועצה המחוזית והשליכו דרך החלון מסמכים של המפלגה הקומוניסטית, חוברות תעמולה, כתבי ניקולאה צ'אושסקו וסמלים קומוניסטיים אחרים. הם ניסו פעם נוספת להצית את המבנה והפעם נבלמו על ידי יחידות צבא. הופעת הצבא ברחובות הייתה אות לכך שההוראות הגיעו מהסמכות הגבוהה ביותר.

התזמורת הצבאית נשלחה לצעוד ברחובות במופגן, תוך נגינה, והאזרחים קיבלו אותה בקריאות בוז.

הצבא לא הצליח להשליט סדר ברחובות, אך מעורבותו הפכה את העיר לשדה קרב, שכלל קרבות רחוב ומכוניות בוערות על רקע תנועת כוחות סקוריטטה מזוינים במכוניות משוריינות ובטנקים. לאחר השעה שמונה בערב נשמעו יריות בכל המרחב שבין כיכר החירות ועד בית האופרה, כולל גשר דצ'בל, דרך ליפוביי ודרך ג'ירוקולוי. בעת שטנקים ומשאיות חסמו את העיר פיטרלו בשמים מסוקים. לאחר חצות הליל נרגעו המחאות, אך ברחובות העיר נותרו בניינים הרוסים, אפר ודם.

בבוקרו של 18 בדצמבר, נשמר מרכז העיר על ידי חיילים וסוכני סקוריטטה לבושים אזרחית. ראש העירייה זימן אסיפה של המפלגה באוניברסיטה, במטרה לגנות את "הוונדליזם של הימים האחרונים" ופרסם חוק, שאסר על האוכלוסייה לנוע בקבוצות הכוללות יותר משני אנשים. קבוצה של כשלושים צעירים רומנים התקדמה במפגיע אל הקתדרלה האורתודוקסית, שם הניפו את דגל רומניה, שממרכזו נגזר הסמל הקומוניסטי (ראו תמונה). הם ידעו שעלולים לירות בהם והתחילו לשיר את ההימנון הרומני הישן "התעורר רומני", הימנון שנאסר בסוף שנת 1947, כשהקומוניסטים תפסו את השלטון ברומניה. הצבא ירה בצעירים האלו. חלקם נהרגו, חלקם נפצעו, והיו גם בני מזל שהצליחו להינצל.

ביום 19 בדצמבר, למרות השתדלותם של כמה מראשי המשטר למנוע זאת, עובדי המפעלים של טימישוארה הפסיקו את עבודתם וטורים עמוסים של פועלים נכנסו לעיר. 100,000 מפגינים כבשו את כיכר האופרה (שמה שונה לאחר המהפכה ל"כיכר הניצחון") והחלו לקרוא סיסמאות נגד המשטר, כמו "אנחנו העם", "הצבא איתנו", "אל תיראו, צ'אושסקו יפול". ניקולאה צ'אושסקו שהה בביקור באיראן, ובהיעדרו מינתה אשתו ושותפתו לשלטון, אלנה, את אמיל בובו ואת קונסטנטין דסקלסקו, כדי שיקבלו משלחת של המפגינים. השניים סירבו להיענות לתביעות המפגינים, והמצב נשאר ללא שינוי. למחרת הביאו הרכבות פועלים מאולטניה שנועדו למלא את מקומם של הפועלים המקומיים, אך הם הצטרפו לבסוף למפגינים. אחד הפועלים סיפר: "אתמול, מנהל המפעל שלנו, יחד עם נציג רשמי של המפלגה הקומוניסטית, אספו אותנו בחצר, נתנו לנו אלות עץ ואמרו לנו שחוליגנים והונגרים מחריבים את טימישוארה וחובתנו ללכת לשם ולעזור בדיכוי ההפגנות. אבל עכשיו הבנתי שזה לא נכון."

ראשי המפלגה הקומוניסטית גייסו אלפי עובדים, הלבישו אותם במדי המשמר הלאומי, ציידו אותם באלות ובידיות של טוריות ושלחו אותם ברכבות לטימישוארה, כדי לפגוע במפגינים. מרבית העובדים האלה הצטרפו למפגינים במאבקם נגד כוחות הביטחון, ולבושם במדי המשמר הלאומי בלבל עוד יותר את כוחות הביטחון. ראשי המשטר, שהבינו מה מתרחש, עצרו את הרכבות עם הגייסות והסיטו אותן ליעד אחר, כדי למנוע המשך הצטרפות למפגינים.

בחישות בצמרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגל של רומניה בתקופה הקומוניסטית
הדגל הרומני עם החור באמצע במוזיאון הצבאי הרומני בבוקרשט

אירועי טימישוארה תוארו בשידורי רדיו אירופה החופשית וקול אמריקה, שידורים שהרומנים האזינו להם במחתרת ברומניה וכמוהם גם סטודנטים רומנים, שחזרו הביתה לחופשת חג המולד.

בחודש נובמבר, לפני האירועים, צ'אושסקו ביקר אצל מיכאיל גורבצ'וב ויש טוענים כי האחרון תבע ממנו להתפטר. לפי אותם המקורות צ'אושסקו סירב להתפטר. נושא התפטרות צ'אושסקו עלה מחדש ביום 17 בדצמבר, כשצ'אושסקו רצה להעביר בוועד הפועל הפוליטי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית החלטות, שיובילו להחנקת המהפכה בטימישוארה. שניים ממשתתפי הכינוס, יון דינקה ופאול ניקולסקו-מיזיל התנגדו לשימוש בכוח כנגד המפגינים ובתגובה הציע צ'אושסקו את התפטרותו. והציע למתכנסים לבחור מנהיג חדש. גאורגה אופראה וקונסטנטין דסקלסקו ועוד מתכנסים תבעו מצ'אושסקו לחזור בו מהתפטרותו והציעו להדיח את המתנגדים. בשעה מאוחרת יותר, באותו יום, יצא צ'אושסקו לביקור באיראן והשאיר לאשתו ולמקורבים את הטיפול במהומות טימישוארה. כשחזר צ'אושסקו, ביום 20 בדצמבר, מאיראן, גילה שהמצב רק החמיר. הוא הופיע בשידור טלוויזיה, שידור בו גינה את המפגינים מטימישוארה וכינה אותם "אויבי המהפכה הסוציאליסטית".

כבר משנת 1982 התחילה קבוצה של גנרלים מהסקוריטטה לתכנן הפיכה. יש אומרים כי בשנת 1989 תוכננה ההפיכה לראש השנה הרומני (סוף השנה האזרחית), אך האירועים של טימישוארה הביאו את הקושרים למסקנה, שעליהם לנצל את שעת הכושר ולהקדים את תפיסת השלטון. ראש הקושרים, הגנרל ויקטור סטנקולסקו, היה חלק מהחוג הקרוב של צ'אושסקו והוא ששכנע אותו לקיים עצרת לפני בניין הוועד המרכזי. על פי התכנון הוצבו בכיכר כלי נשק המופעלים מרחוק שהיו אמורים להתחיל לירות באקראי על המתקהלים, בעוד התועמלנים יסיתו את ההמון בסיסמאות נגד צ'אושסקו.

אירועי בוקרשט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקרו של 21 בדצמבר פנה צ'אושסקו מהמרפסת של הוועד המרכזי אל עצרת של 100,000 אנשים וגינה בחריפות את ההתקוממות בטימישוארה תוך התפארות בהישגי הסוציאליזם. הקהל נשאר אדיש ורק השורות הראשונות עודדו בקריאות ובמחיאות כפיים. במחווה, שנבעה כנראה מייאוש, הציע צ'אושסקו להעלות את השכר הכללי במאה לאי לחודש, סכום פעוט וחסר משמעות.

תנועות פתאומיות שנוצרו בשולי הקהל ורעשים שתוארו מאוחר יותר כיריות מנשק חם או פצצות, הפכו את העצרת לתוהו ובוהו. ההמון המבועת החל להתפזר וסוכנים הפיצו בתוך הקהל את הידיעה שהסקוריטטה יורה בהמון, ושהתחילה המהפכה. הם גם קראו לאנשים להצטרף למהפכה.

ניסיונותיהם של צ'אושסקו ושל אשתו למשוך את תשומת הלב של הקהל ולהרגיע אותו בקריאות "הלו, הלו" ו-"הישארו רגועים במקומותיכם" נפלו על אוזניים ערלות. העצרת החלה לשנות את אופיה ולהפוך למפגן מחאה. צ'אושסקו, אשתו ויתר אנשי הצמרת חשו פחד ונכנסו לתוך הבניין. השידור הישיר של העצרת בטלוויזיה נקטע, אך הצופים ראו מספיק כדי להבין שמתרחש משהו יוצא דופן. ההמון התחיל להתפזר ברחובות, תוך הפיכת עיר הבירה לזירת מהפכה, כמו בטימישוארה. הם קראו סיסמאות כמו: "הורידו את העריץ", "מוות לקרימינל", "אנחנו העם, הורידו את הדיקטטור" ועוד. ההמון כבש את מרכז העיר מכיכר קוגלניצ'אנו ועד כיכר רוסטי והכיכר רומאנה. על הפסל של מיכאי האמיץ, המוצב בשדרות קוגלניצ'אנו, טיפס צעיר ונופף דגל לאומי שהוצא ממנו הסמל הקומוניסטי. עם חלוף הזמן יצאו לרחובות יותר ויותר אנשים. לקראת המפגינים חסרי הנשק יצאו חיילים, טנקים והיחידה המיוחדת למלחמה בטרור. החיילים ירו מגגות בניינים וכלי רכבם דרסו אנשים. מכבי האש ניסו לחסום את ההמון בעזרת סילוני מים חזקים.

צ'אושסקו שלח את המזכירים שלו להביא לו ידיעות טריות ממלון אינטרקונטיננטל. כשהמזכירים חזרו סיפרו שיש שני צעירים, בחור ובחורה, שמסיתים את ההמון בעזרת מגפון. צ'אושסקו הורה לקציניו לצאת ולהביא אותם. יצאו כחמישים איש מצוידים בנשק מוסתר מתחת למעילים או בתוך תיקים ששימשו להסוואה. הם עצרו-חטפו מספר צעירים מתוך הקהל וירו במי שהתנגד להם. העצורים לא הגיעו לבית מעצר, וכנראה נרצחו בדרך.

בערב ניסה צ'אושסקו ליצור קשר עם המשורר הפופולרי דן דשליו כדי לגייס אותו לדבר אל ההמון. השליחים לא הצליחו למצוא אותו. השליחים ניסו למצוא את המשורר אדריאן פאונסקו, אך גם איתורו של משורר זה לא צלח.

המפגינים הצליחו להקים מתרס לפני המסעדה "דונראה" ("דנובה" ברומנית) ולהגן עליו עד חצות הליל. עיתונאי צרפתי, ז'אן לואי קלדרון, נהרג. יריות נשמעו עד השעה שלוש לפנות בוקר, כשהרחובות התרוקנו לגמרי. תמונות צולמו מתוך המסוקים שנשלחו להשגיח על האזור וגם התיירים שהיו במגדל בית המלון "אינטרקונטיננטל" צילמו חלק מהאירועים.

נפילת צ'אושסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקרו של 22 בדצמבר צ'אושסקו נטה להאמין שמאמציו לייצב את המצב ולדכא את המהומות עולים יפה, אך בשעה 7.00, אלנה, אשתו, קיבלה ידיעות על המוני פועלים ממפעלים שונים שמתקדמים לכיוון מרכז הבירה. מתרסי המשטרה, שנועדו למנוע את המעבר לכיכר האוניברסיטה ולכיכר ההיכל, לא עמדו במשימתם. בשעה 9.30 כיכר האוניברסיטה כבר הייתה גדושה. כוחות הביטחון, הצבא והמשטרה, הופיעו שוב, אך הפעם כדי להצטרף למהפכנים. עד היום עוד לא ברור מה הביא לשינוי בעמדתם. בשעה 10.00 שודר ברדיו שנכנסו לתוקף חוקי החירום ואסורה התכנסות של יותר מחמישה אנשים. מאות אלפי המפגינים, שהתכנסו בפעם הראשונה בחייהם ביוזמתם, בזו להודעות. צ'אושסקו ניסה לפנות אל ההמון ממרפסת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, אך ההמון היסה אותו בזעם רב. מסוקים השליכו כרוזים אל המפגינים, כרוזים בהם נקראו ללכת הביתה וליהנות מחופשת חג המולד (ברומניה תחת השלטון הקומוניסטי חג המולד היה בדרך כלל יום עבודה רגיל). רוח חזקה העיפה את הכרוזים הלאה וההמונים המשיכו בשלהם.

נפוצו ידיעות על מותו של שר ההגנה, ואסילה מילאה. בין השעות 9.00‏-11.00 מת מילאה בנסיבות חשודות. בהודעה שפרסם צ'אושסקו נמסר שהוא נמצא אשם בבגידה והתאבד לאחר שנחשפה בגידתו. התאוריה הפופולרית ביותר גרסה, שהוא נרצח לאחר שסירב לבצע את הוראות הדיכוי של צ'אושסקו. בעקבות ניתוח שלאחר המוות, שבוצע בגופתו בשנת 2005, הגיעו למסקנה שאמנם ירה בעצמו בעזרת אקדחו של אחד מפקודיו, אך התכוון רק לפצוע את עצמו ומת בגלל שטף דם כתוצאה מפגיעה בעורק.

לאחר מותו של מילאה מינה צ'אושסקו את ויקטור סטנקולסקו לתפקיד שר ההגנה. לאחר שסטנקולסקו קיבל את הפיקוד, ציווה על היחידות לסגת לבסיסיהן. כעבור כמה שעות הוא שכנע את צ'אושסקו להסתלק במסוק. צ'אושסקו, יחד עם אשתו ושני נאמנים, יצא במסוק אל מעונו בסנגוב, במרחק כארבעים קילומטרים מבוקרשט ומשם אל טרגובישטה. הצבא סגר את המרחב האווירי ותבע מהמסוק לנחות. הם נחתו בקרבת טרגובישטה ונמלטו במכונית. המכונית נעצרה במחסום שגרתי של הצבא. הזוג הובא למעצר, הם הועמדו למשפט מאולתר, מהיר מאוד, בפני בית דין אד הוק, הואשמו בעבירות רבות ובהן רצח עם, ונמצאו אשמים. השניים הוצאו להורג ביום 25 בדצמבר, בטרגובישטה.

סיום המשפט וההוצאה להורג שודרו בטלוויזיה הממלכתית.

הקבר של ניקולאה צ'אושסקו

מהפכה בשידור ישיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודות להתפתחות אמצעי השידור הרדיופוניים והטלוויזיוניים, המהפכה הרומנית בשנת 1989 לוותה בשידורים ישירים, כפי שלא היו מעולם לפני כן. כתבים זרים וסתם תיירים שצילמו והקליטו מאורעות, העבירו אותם לאמצעי שידור לוויניים וכך, השידורים שחזרו ועקפו את הצנזורה המקומית, היו כדלק הנשפך על מדורת המהפכה.

ביום 22 בדצמבר, בבוקר, בבוקרשט, במרכז ההמון, השחקן יון קאראמיטרו, עלה על טנק וצעק במלוא גרונו: "הפסיקו לירות!" שוב ושוב עד שהשתרר שקט מסביבו. שדרני הטלוויזיה הביאו אותו אל האולפן והוא, בשידור ישיר, הצטלב (מעשה פסול בעיני המשטר הקומוניסטי/אתאיסטי) וקרא בקול: "אחים, הודות לאלהים (שוב פגיעה בטאבו קומוניסטי), אנחנו באולפני הטלוויזיה. אלוהים השיב את פניו אל הרומנים. נשוב אליכם בעוד 10 דקות".

בצורה זו, במרווחים קצרים של 10 דקות, שודרו ידיעות קצרות שהגבירו את המתח ולעתים היו סותרות. זימון האל לאולפני הטלוויזיה הפך אותם למקום מקודש למחצה. הסיסמאות/הודעות שהופרחו: "2000 טרוריסטים בדרך אל אולפני הטלוויזיה, עזרו לנו!", "מרכזי רחובה ודורובנץ נמצאים תחת מתקפה!", "הטלוויזיה הרומנית - ליבה של רומניה החדשה!", "טור משוריין וממונע מתקדם לכיוון פיטשט כדי לתפוס את המרכז הגרעיני, בית הזיקוק והסכר על הארג'ש", "יורים! עמדו בשקט!", "אלה אנשי הסקוריטטה", "לא, אלה משלנו!", "רומנים, בואו, התייצבו להגנת הארץ!" ועוד קריאות רבות הפכו את ההתרחשויות לסרט מתח שכל העולם עקב אחריו בנשימה עצורה, עד הוצאתם להורג של הזוג צ'אושסקו.

בהתחלה הקריאות היו עמומות, ללא ציון אויב ברור, אך בהדרגה מציירים את הצבא כגורם חיובי כנגד המשטרה והסקוריטטה השליליים. בהמשך האויב הפך להיות "הטרוריסטים", שוב, מבלי להבהיר למי הכוונה במילה "טרוריסטים". בלילה שבין 22 בדצמבר ובין 23 בדצמבר המשיכה הטלוויזיה הרומנית בשידורי המהפכה ומגייסת את העם כנגד אותם "טרוריסטים". העם נקרא לצאת לרחובות עם לפידים "כי נשארו כמה שעות של חושך בהן יכולים הטרוריסטים להזיק" (כך גם מקשרים בין ה"טרוריסטים" ובין החושך).

בנוסף לליבוי המהפכה, הושיטה הטלוויזיה הרומנית תרומה נכבדה ליצירתה של סמכות חדשה במקום המשטר הנופל ותחת אורות זרקוריה התגלו בפני הציבור מי שעמדו לקחת את ההנהגה לידיהם.

החלפת המשטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הימלטותו של צ'אושסקו מבנין הוועד המרכזי אבדה השליטה ברחבי בירת רומניה. המוני מורדים פשטו על המשרדים הרשמיים ועשו בהם שמות. המטרות המועדפות היו דיוקנאות של צ'אושסקו ושל אשתו וגם הספרים שלהם, שהושלכו מהחלונות. בסביבות השעה 12.00 חודשו שידורי הטלוויזיה ובשידורים הופיעו מהפכנים משולהבים שבישרו את בריחת הדיקטטור. התפרעויות התחוללו ברחבי רומניה ובאותו זמן נלחמו בנמל התעופה אוטופן יחידות צבא בינן ובין עצמן כשלכל יחידה נאמר שהיא נלחמת בטרוריסטים. הגנרל ולאד הכריז על כך שרומניה נמצאת במלחמה עם כוח זר (דבר מופרך לחלוטין), הכרזה שלאחריה ניתן היה להפעיל את יחידות הצבא של הפיקוד הצבאי המאוחד. לאחר המהפכה, בהצהרות בשבועה בפני ועדת החקירה הפרלמנטרית, ניסה ולאד לטשטש את העניין, אך דבריו השתמרו בהקלטה בווידאו.

על רקע זה, התארגנות חזית ההצלה הלאומית, מבנה פוליטי חדש שקיבל לידיו את הנהגת רומניה, נראה בעיני רבים כפתרון מתבקש. בראש החזית ניצב יון איליאסקו, עסקן קומוניסטי ותיק שסר חינו בעיני צ'אושסקו והודח מההנהגה לפני שנים.

איליאסקו הופיע בשידור טלוויזיה ישיר ונאם נאום ארוך וערוך היטב, נאום בן שלושה חלקים שהשאיר רושם עז. בחלק הראשון הטיל איליאסקו את האשמה על כל צרות רומניה על ניקולאה צ'אושסקו שכונה על ידו "האיש הזה ללא ראש וללא לב", בחלק השני העביר מסרים מרגיעים אודות איתורו של גנרל סטנקולסקו והוראות מתאימות שהועברו ליחידות הצבא, הוראות שנועדו להפסקת מעשי האלימות. בסיום נאומו הוא זימן לשעה 17.00 את כל האנשים האחראים לטיפול במצב, לישיבה במטה המפלגה הקומוניסטית. על ידי קביעת המקום והזמן הצטייר איליאסקו בעיני הכל כמנהיג המהפכה.

תאוריית הקשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול דואר רומני המנציח את יום המהפכה

ברומניה כבר היו תאוריות קונספירציה ואחת מהן, "הקשר של היהדות והבונים החופשיים", שימש כאמתלה אידאולוגית לשואת יהודי רומניה. בשנות הששים כשמפלגת השלטון התרחקה מהקו של ברית המועצות הופיעו בעם שמועות שמנות דם של ילדים נשלחו כעזרה לבני הברית הקומוניסטים בוייטנאם. כמו כן נפוצו בעם שמועות שגאורגה גרוגיו דז' הורעל על ידי סוכני ברית המועצות וגם שרומניה פיתחה נשק סודי בעזרת קרני לייזר שתגן עליה ביעילות מפני הרוסים.

אחרי המהפכה הרומנית של שנת 1989, צצו ופרחו תאוריות קונספירציה שונות, שבאו להסביר את ההתרחשות כהתרחשות מתוכננת ולא ספונטנית.

אחת התאוריות התבססה על העובדה שמרבית ההנהגה, שלאחר המהפכה, הגיעה משורות המפלגה הקומוניסטית. תומכי התאוריה הזאת גרסו שמדובר בקשר של ה-ק.ג.ב., שהפעיל את הקומוניסטים הוותיקים כדי להפיל את המשטר של צ'אושסקו, העצמאי מדי, ולתפוס את מקומו. וריאנטים שונים של תאוריה זו דיברו על משמר שכירים ערבים שסבב את צ'אושסקו וגם על צבא יתומים שגודל על ידי הזוג צ'אושסקו, יתומים שראו בזוג השליט את הוריהם והיו אמורים להגן עליהם מפני העם.

תאוריה אחרת התבססה על כך שהמהפכה ניצתה בטימישוארה, בענינו של הונגרי אתני, לכן תאוריה זו טענה שמדובר בקשר הונגרי שנעזר בסוכנים מהמערב או מה-ק.ג.ב., תלוי באיזה נוסח מדובר. תאוריה זו מבליטה במיוחד פרשה סתומה מימי המהפכה בטימישוארה, פרשה בה נעלמו גופותיהם של כמה עשרות הרוגים, מה שפתח מבול של ניחושים לגבי מי היו ההרוגים (סוכנים חשאיים שהעלימו את גופותיהם) או אם היו קיימים בכלל (נטען שצילום הגופות בוים בעזרת גופות של מתים רגילים שהמתינו לקבורתן).

התאוריה הפופולרית ביותר טוענת, שסוכנים של הסקוריטטה ואלמנטים מהצבא, שרצו מזמן להדיח את צ'אושסקו, ניצלו הזדמנות, הסיתו את ההמון בפעולות מכוונות והפילו את צ'אושסקו. מכאן התאוריה מתפצלת לכמה נוסחים, לפי האישים שעמדו בראש הקנוניה או שהקנוניה ניסתה לפגוע בהם. בין היתר נטען, שניסו להרוג את איליאסקו או לעצור אותו. בכל התאוריות מככב גנרל סטנקולסקו.

נתונים סטטיסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר הנצחה להרוגי המהפכה בעיר סיביו

על פי פרסומים רשמיים של ממשלת רומניה נהרגו במהלך המהפכה 1104 אזרחים, 543 מתוכם בבוקרשט ו-561 ביתר רחבי רומניה.

לפני 22 בדצמבר נהרגו 162 אזרחים, 73 מתוכם בטימישוארה, 48 בבוקרשט ו-41 ביתר רחבי רומניה. לאחר 22 בדצמבר נהרגו 942 אזרחים ומתוכם 495 בבוקרשט.

במהלך המהפכה נפצעו 3352 אזרחים ומתוכם 1879 בבוקרשט. לפני 22 בדצמבר היו 1107 פצועים, 604 מתוכם בבוקרשט. אחרי 22 בדצמבר היו 2245 פצועים, 1275 מתוכם בבוקרשט.

לכוחות הביטחון הרומניים היו 325 הרוגים ו-618 פצועים.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות מחקר בלתי פוסק של היסטוריונים ושל אמצעי התקשורת, המהפכה הרומנית לא פוענחה עד סופה והמחלוקות נותרו בעינן. איש המפתח של המהפכה, גנרל ויקטור סטנקולסקו, היה חלק מהממשלה שקמה לאחר המהפכה, אך כעבור מספר שנים הועמד למשפט, יחד עם גנרל מיכאי כיצק (Mihai Chiţac‏)[3], על חלקם בניסיון לדכא את ראשית המהפכה בטימישוארה. הגנרלים נידונו בשנת 1999 ל-15 שנות מאסר באשמת הריגת 72 בני אדם ופציעת 253, אך מעולם לא נכלאו. בשנת 2000, בעת שיון איליאסקו חזר לשלטון, התקבל ערעורם ופסק הדין בוטל. בשנת 2004 התחדשו ההליכים המשפטיים נגדם, אך אירועים שונים עיכבו את ההליכים והמשפט המחודש התחיל רק בשנת 2006. בשנת 2008 אושר סופית פסק הדין והגנרלים נשלחו לכלא.[4]

המינריאדה והגולניאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאת בני הזוג צ'אושסקו והקמת הממשלה החדשה על ידי חזית ההצלה הלאומית לא הצליחה להרגיע את הרוחות. התסיסה נמשכה, בעיקר בנוגע לתביעה להרחיק מהחיים הציבוריים את כל מי שהיה בעבר חלק מהממסד הקומוניסטי. המחאות האלה שקיבלו צורה של ניסיונות לשנות את השלטון בכוח, דוכאו בעיקר בעזרת כורים שהובאו לבירה ופיזרו את המפגינים בכוח. האירועים האלה קיבלו את השמות מינריאדה וגולניאדה[5].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המהפכה הרומנית (1989) בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מדובר בצו מס' 298 מיום 5 בדצמבר, שפורסם ברשומות מס' 41 מיום 13 בדצמבר 1989.
  2. ^ היום בו פרצה המהפכה - 15 בדצמבר 1989 (ברומנית)
  3. ^ למרות חלקו בניסיון לדכא את המהפכה בטימישוארה, כיצק מונה לאחר המהפכה לתפקיד שר הפנים של רומניה.
  4. ^ דיווח על אישור פסק הדין במשפטם של סטנקולסקו וכיצק (ברומנית)
  5. ^ תולדות המינריאדות בשנים 1990-1991 (ברומנית)