המכון לסקסולוגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תהלוכה של מועצת הסטודנטים הגרמנים עוברת לפני חזית המכון, 6 במאי 1933

המכון לסקסולוגיה (לעתים "המכון למדע המין", "המכון למדע המיניות" או "המכון לחקר המין"; בגרמנית: Institut für Sexualwissenschaft) היה מכון מחקר פרטי לסקסולוגיה – הראשון בעולם שהקדיש עצמו למטרה זו – שפעל מ-6 ביולי 1919 ועד תחילת חודש מאי 1933, אז הועלתה תכולתו באש בכיכר האופרה בברלין.

המכון היה מוסד ללא כוונת רווח, ששכן בשכונת טירגארטן שבברלין. הוא הוקם בידי הרופא והסקסולוג היהודי מגנוס הירשפלד, שמשנת 1897 עמד בראש הוועדה המדעית-הומניטרית (Wissenschaftlich-humanitäres Komitee), אשר הוקמה במטרה לנהל מערכה – ראשונה מסוגה בהיסטוריה – להכרה חברתית בהומסקסואלים וביטול אפלייתם בחוק.‏[1] הוועדה פרסמה כתב עת בשם "השנתון לחקר דרגות-הביניים המיניוֹת" (Jahrbuch fur sexuelle Zwischenstufen). הירשפלד עסק במחקר עוד בטרם הקמת המכון; בין היתר העביר שאלונים ל-10,000 משתתפים, שעליהם התבסס ספרו "ההומוסקסואליות של גבר ואישה" (Die Homosexualität des Mannes und des Weibes;‏ 1914). בנוסף, הרכיב ספרייה ייחודית על אהבה חד-מינית והומוארוטיקה.‏[2]

לאחר השתלטות הנאצים על גרמניה ב-1933, נהרס המכון על ספריותיו, כחלק מתוכנית הצנזורה הממשלתית.

ייסוד המכון ומטרותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכון לסקסולוגיה נפתח ב-1919 בידי הירשפלד ועמיתו ארתור קרונפלד, שהיה פסיכותרפיסט מפורסם בזמנו, ולאחר מכן פרופסור בבית החולים האוניברסיטאי שָריטֶה בברלין. נוסף על היותו ספריית מחקר ואכסניה לארכיון עשיר, כלל המכון גם מחלקות רפואית, פסיכולוגית ואתנולוגית ומשרד ייעוץ ליחסי מין ונישואין. כ-20,000 בני אדם פקדו את המכון מדי שנה, וכ-1,800 מבין הבאים נעזרו בשירותי הייעוץ. המכון דגל בחינוך מיני, בעידוד השימוש באמצעי מניעה, בטיפול במחלות מין ובמתן שוויון זכויות לנשים.

המכון נחשב לחלוצי בקריאתו לביסוס זכויות האזרח ולקבלה חברתית של הומוסקסואלים וטרנסג'נדרים.

חלוציות ביחס לטרנסג'נדריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המונח טרנסקסואליות טבע מגנוס הירשפלד,‏[3] כשהוא מבחין בכך בקטגוריה הקלינית שאותה פיתח מאוחר יותר עמיתו הארי בנימין בארצות הברית.

טרנסג'נדרים נמנו עם צוות המכון, וכן עם לקוחותיו. ללקוחות הוצעו שירותים אנדרוקרינולוגיים וכירורגיים, בהם ה"ניתוחים לשינוי מין" המודרניים הראשונים. הירשפלד שיתף פעולה עם המשטרה בברלין כדי להפחית את כמות המעצרים של קרוס-דרסרים שנעצרו בחשד לזנות.

תחת השלטון הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכרם של הירשפלד והמכון לסקסולוגיה, טירגארטן, ברלין (2005)

בשלהי פברואר 1933, עם היחלשות השפעתו הממתנת של ארנסט רהם, פצחה המפלגה הנאצית בטיהור של מועדוני להט"ב ("התנועה ההומופילית") בברלין, הוציאה פרסומים בנושאי מין אל מחוץ לחוק ואסרה על התארגנות קבוצות הומוסקסואליות. כתוצאה מכך, נמלטו רבים מגרמניה (בהם למשל אריקה מאן). במרץ 1933 נשלח מנהלו הראשי של המכון, קורט הילר, למחנה ריכוז.

ב-6 במאי, עת שהה הירשפלד במסע הרצאות ברחבי ארצות הברית, ארגנה מועצת הסטודנטים הגרמנים (Deutsche Studentenschaft), שנשלטה אז בידי התאחדות הסטודנטים הנאציונל-סוציאליסטיים, התקפה על המכון. מספר ימים לאחר מכן, הוצאו ספריית המכון וארכיוניו ונשרפו לעיני כול בכיכר האופרה. מעל ל-20,000 ספרים וכתבי עת ו-5,000 תמונות נשרפו כליל. בעיצומה של השריפה, נשא יוזף גבלס נאום בפני קהל של כ-40,000 איש. ספריהם של סופרים יהודים ופציפיסטים כמו אריך מריה רמרק נשרפו אף הם לאחר הוצאתם מספריות ציבוריות מקומיות ומאוניברסיטת פרידריך-וילהלם (אוניברסיטת ברלין).

בעוד שפעילים רדיקלים ולהט"בים רבים נמלטו לגלות, נותר הפעיל אדולף ברנד בגרמניה במשך חמישה חודשים לאחר שריפות הספרים, עד שנאלץ להכריז בעל כורחו בנובמבר 1933 על סיום פעילותה של תנועת השחרור ההומוסקסואלית בגרמניה.

הנאצים השתלטו על מבני המכון למטרותיהם. הם הופצצו לקראת תום המלחמה, ב-1944, ונהרסו כליל בשנות החמישים. הירשפלד ניסה, לשווא, להקים את המכון מחדש בפריז. לאחר מספר נסיונות כושלים הוא נפטר בניס שבצרפת ביום הולדתו ה-67, 14 במאי 1935.

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשטר הבעלות של המכון נכתב כי במקרה של פירוק, כל נכסיו של הירשפלד ייתרמו לאוניברסיטת פרידריך-וילהלם בברלין. כמו כן, בזמן גלותו בפריז חיבר הירשפלד צוואה אישית על פיה הוא מותיר את כל נכסיו לתלמידיו קרל גיזה (Karl Giese) ולי שיו טונג (Li Shiu Tong) לשם המשך על עבודתו. לבסוף שני התרחישים לא קרו. בתי המשפט של גרמניה המערבית גילו שפירוק המכון והפקעת רכושו בידי הנאצים היו חוקיים. הרשות המחוקקת של גרמניה המערבית שמרה על חוקי הנאצים נגד הומוסקסואליות ועל סעיף 175, כך שתביעת פיצויים עבור המרכז ההרוס הייתה בלתי אפשרית עבור ההומוסקסואלים ששרדו.‏[4]

התפתחויות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1973 נפתח מכון לסקסולוגיה באוניברסיטת פרנקפורט, וב-1996 באוניברסיטת הומבולדט בברלין.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • John Lauritsen and David Thorstad. The Early Homosexual Rights Movement, 1864-1935. (Second Edition revised)
  • Günter Grau (ed.). Hidden Holocaust? Gay and lesbian persecution in Germany 1933-45. (1995).
  • Charlotte Wolff. Magnus Hirschfeld: A Portrait of a Pioneer in Sexology. (1986).
  • James D. Steakley. "Anniversary of a Book Burning". The Advocate (Los Angeles), 9 June 1983. Pages 18-19, 57.
  • Mark Blasius & Shane Phelan. (Eds.) We Are Everywhere: A Historical Source Book of Gay and Lesbian Politics (See the chapter: "The Emergence of a Gay and Lesbian Political Culture in Germany" by James D. Steakley).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ John Lauritsen; David Thorstad (1974), The Early Homosexual Rights Movement (1864–1935), New York: Times Change Press, ISBN 0-87810-027-X. Revised edition published 1995, ISBN 0-87810-041-5.
  2. ^ Harry Oosterhuis. (Ed.) Homosexuality and Male Bonding in Pre-Nazi Germany: The Youth Movement, the Gay Movement, and Male Bonding Before Hitler's Rise: Original Transcripts from Der Eigene, the First Gay Journal in the World. (1991).
  3. ^ Ekins R., King D. (2001) Pioneers of Transgendering: The Popular Sexology of David O. Cauldwell. IJT 5,2 (text online)
  4. ^ James D. Steakley. The Early Homosexual Emancipation Movement in Germany. (1975).