מגנוס הירשפלד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסל של מגנוס הירשפלד, מוזיאון הלהט"ב בברלין

מגנוס הירשפלדגרמנית: Magnus Hirschfeld;‏ 14 במאי 1868, קולברג, פרוסיה14 במאי 1935, ניס, צרפת) היה רופא וסקסולוג יהודי-גרמני. ממקימי הוועדה המדעית-הומניטרית ונחשב לאחד מחלוצי התנועה למען זכויות להט"ב.

הירשפלד קרא להנהגת אמצעי מניעה והתבטא נגד רדיפת ההומוסקסואלים והלסביות בידי רשויות החוק. הירשפלד, שהיה הומוסקסואל בעצמו, רצה להוכיח כי הומוסקסואליות היא תכונה מולדת וכך להביא ללגליזציה שלה. לשם כך הוא פיתח תאוריה על קיומו של מין שלישי בין הזכר והנקבה, הכולל את ההומוסקסואלים, הטרנסקסואלים והאינטרסקסואלים. חלקים נרחבים מעבודתו התבססו על מחקריהם של ריכרד פון קראפט אבינג וקארל היינריך אולריכס.

חייו ועבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגנוס הירשפלד נולד בשנת 1868 בעיירה קוֹלְבֶּרג שבפרובינציית פומרניה ממלכת פרוסיה (כיום קוֹלוֹבְּזֶ'ג בפולין). בצעירותו חי כמה שנים בפריז, ועבד שם כעיתונאי. לאחר שלמד רפואה בשנים 18881892 בשטרסבורג, במינכן, באוניברסיטת היידלברג ובברלין, פתח הירשפלד מרפאה לרפואה טבעית במגדבורג. כעבור שנתיים עבר לברלין.

הוועדה המדעית-הומניטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1896 הוציא הירשפלד לאור באופן אנונימי את הפמפלט "סאפפו וסוקרטס", שעסק באהבה חד-מינית. ב-1897 ייסד הירשפלד את הוועדה המדעית-הומניטרית (Wissenschaftlich-humanitäres Komitee,‏ WhK) ביחד עם אדולף ברנד, בנדיקט פרידלנדר וחברים אחרים של קבוצת Der Eigene ("הייחודי"), שהייתה קבוצת שתדלנות הומוסקסואלית שפרסמה כתב עת. הוועדה המדעית-הומניטרית הייתה הארגון הראשון בעולם ששם לו כמטרה לגליזציה של יחסי מין בין גברים. הם קיוו להביא לביטולו של סעיף 175 לחוק העונשין הגרמני, שהשית עונשים כבדים על הומוסקסואליות מאז 1871. הוועדה טענה כי החוק מעודד סחיטה, והמוטו שלה, אל הצדק באמצעות המדע ("Durch Wissenschaft zur Gerechtigkeit"; בלטינית: "Per scientiam ad iustitiam"), שיקף את אמונתו של הירשפלד כי הבנה טובה יותר של הומוסקסואליות תביא להיעלמות העוינות כלפיה. הוא נאבק ללא לאות להנחלת מטרה זו והפך לדמות ציבורית מוכרת בגרמניה.

גם בתוך הקבוצה נתגלעו חילוקי דעות. כמה מן הנשים, וכן גם פרידלנדר, לא הסכימו להשוואה שהשווה הירשפלד בין הומוסקסואלים לנכים. הם טענו כי החברה יכולה אולי להשלים עם קיומם של נכים, אך לעולם לא תקבל אותם כשווים. הם גם לא הסכימו עם דעתו של הירשפלד (ושל אולריכס שקדם לו) כי גברים הומוסקסואלים הם בהכרח נשיים. מאוחר יותר עזבו פרידלנדר, ברנד ואחרים את הוועדה, והקימו את "קהילת הייחודיים" (Geminschaft der Eigenen), שראתה ביחסים בין גברים היבט של גבריות מסורתית.

הוועדה המדעית-הומניטרית הצליחה לאסוף יותר מ-5,000 חתימות של אנשי-שם, רובם גרמנים, על עתירה לבטל את סעיף 175. בין השאר חתמו עליה אלברט איינשטיין, הרמן הסה, הפוליטיקאים הסוציאליסטים אוגוסט בבל וקרל קאוטסקי, זיגמונד פרויד, קראפט-אבינג עצמו, מרטין בובר, קרל יספרס, קתה קולוויץ, גיאורג גרוס (שנקרא מאוחר יותר ג'ורג' גרוס), היינריך מאן ותומאס מאן, שטפן צווייג, גרהארט האופטמן, ריינר מריה רילקה, ארתור שניצלר, לב טולסטוי, אמיל זולא, מקס ברוד ואפילו ראש המשטרה בברלין ושרי המשפטים של פרוסיה ושל גרמניה – אך איש מהחותמים שהיו הומוסקסואלים לא הצהיר בגלוי כי הוא עצמו הומוסקסואל.

הצעת החוק עלתה בפני הרייכסטאג ב-1898, אך לא עברה, מאחר שרק מיעוט מבין חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית תמך בה. בתסכולו שקל הירשפלד לנקוט טקטיקה של אאוטינג - להוציא מן הארון חברי פרלמנט הומוסקסואלים. הצעת החוק המשיכה לעלות בפני הפרלמנט, ובסוף שנות ה-20 אף נראה היה כי יש לה סיכוי להתקבל, אך עליית הנאצים לשלטון טרפה את הקלפים.

מחקר ופרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בגיל 15 פרסם הירשפלד את מאמרו הראשון בכתב עת ברלינאי: "השמות הנוצריים שלנו".‏[1] משנת 1899 ועד תחילת שנות ה-20 ערך הירשפלד את "השנתון לחקר דרגות-הביניים המיניות", שבו התפרסמו מחקריו בנושא מיניות האדם. בשנים 1903 ו-1904 הוא ערך מחקר סטטיסטי בקרב סטודנטים ופועלים בתעשיית הפלדה באמצעות שאלונים. מחקרים אלה הביאו אותו למסקנה כי שיעור ההומוסקסואלים באוכלוסייה עומד על 1.5%, ואילו שיעורם של הביסקסואלים – 3.5%. ב-1908 הוציא לאור את "העיתון לסקסולוגיה", אך נאלץ להפסיק כעבור זמן קצר. ב-1910 טבע שם חדש לאנשים המתלבשים בבגדי המין השני – טרנסווסטיט – אם כי בשם זה הוא כלל גם אנשים שהיום היו מכונים טרנסקסואלים, טרנסג'נדרים, פטישיסטים טרנסווסטיים ודראג קווינז.

במלחמת העולם הראשונה הפסיק הירשפלד לעסוק במחקר, ושירת כרופא בבית חולים שדה.

ב-1921 ארגן הירשפלד את הכנס הראשון לרפורמה מינית, והביא ליצירתה של הליגה העולמית לרפורמה מינית. כנסים נוספים נערכו בקופנהגן ב-1928, בלונדון ב-1929, בווינה ב-1930 ובברנו ב-1932.

ב-1930 ביצע את הניתוח הראשון שתועד אי פעם לשינוי מין.

עיתוני התקופה הרבו לצטט את הירשפלד וללעוג לו, והוא כונה לעתים "איינשטיין של המין". אף כי הוא ראה את עצמו כמדען אובייקטיבי וחסר-פניות, הוא היה הומוסקסואל וטרנסווסטיט בעצמו, ונטל חלק בתת-תרבות ההומוסקסואלית של ברלין, שם כינו אותו "טָנְטֶה מַגְנֶזיָה" (דודה מגנזיה).

"שונה מן האחרים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1919 כתב הירשפלד את התסריט לסרט "שונה מן האחרים" (Anders als die Andern), בכיכובו של השחקן קונרד פיידט (ששיחק מאוחר יותר בסרט "קזבלנקה"). חלק מתקציב הסרט מומן על ידי המכון לסקסולוגיה (ראו בהמשך). זהו כנראה הסרט הראשון בהיסטוריה שהייתה בו דמות של הומוסקסואל. לסרט אג'נדה פוליטית בולטת: גיבור הסרט נסחט בידי מאהבו, ולבסוף יוצא מהארון – אך מתאבד.

המכון לסקסולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המכון לסקסולוגיה

ב-1918 ייסד הירשפלד את מכון מגנוס הירשפלד, וב-6 ביולי 1919 הקים את המכון לסקסולוגיה (Institut für Sexualwissenschaft) בברלין, שהיה הגוף הראשון בעולם שהוקדש לחקר המין. בהקמת המכון השתתפו רופא העור פרידריך ורטהיים, הנוירולוג-פסיכותרפיסט ארתור קרונפלד, הגניקולוג לודוויג לוי-לנץ והדרמטולוג-אינדוקרינולוג ברנרד שפירא. הודות לאווירה הליברלית ששררה בעקבות הקמתה של רפובליקת ויימאר, הוקצו למכון בניינים שבעבר שימשו למגורי קצינים בכירים בדימוס, וכן הבניין הסמוך, שהיה ביתו של הכנר המפורסם יוזף יואכים. במכון הייתה ספרייה גדולה של ספרים בנושא מין, וכן ניתן בו ייעוץ רפואי. מבקרים מכל אירופה באו למכון כדי להבין טוב יותר את מיניותם; על פי כמה דיווחים אפילו כיתות בית-ספר ביקרו במוזיאון למין שהיה חלק מן המכון. כריסטופר אישרווד כותב בספרו "כריסטופר ובני מינו" על ביקור שערך במקום עם וו. ה. אודן. המכון פרסם ספרים וכתבי עת, בעיקר בנושאים הקשורים ל"מין השלישי". באוסף המוזיאון והמכון היו אלפי תמונות של חריגים מיניים (אינטרסקסואלים, סריסים, אנשים שעברו ניתוחים לשינוי מין וכו'), אביזרי מין, תמונות ארוטיות שציירו פטישיסטים, סדיסטים, מזוכיסטים וכדומה, אמצעי מניעה ומוצגים אתנוגרפיים.

עובדי המכון נתבקשו לעתים קרובות להגיש חוות דעת מקצועית לבתי המשפט במקרה של עבירות מין, וארכיוני המכון ששרדו מהווים עדות מרתקת על התהוות המוסר המיני במאה ה-20.

המין השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירשפלד פיתח תאוריות מודרניות בנוגע למיניות האדם. תאוריות אלה שאבו את השראתן מתגליות חדשות בתחומי התורשה, גילוי ההורמונים ותפקידם בגוף בתחילת המאה ה-20, והפיכתו של המין מנושא שהוא בבחינת טאבו לנושא הולם לבחינה מדעית אמפירית.

על-פי התאוריה שפיתח הירשפלד, שנודעה בשם "המין השלישי" (Drittes Geschlecht) כל הווריאציות בהתנהגות המינית נובעות מהבדלים תורשתיים בתפקוד ההורמונלי. הוא השווה בין ממצאיו של גרגור מנדל בתחום התורשה לממצאים בתחום המיניות: כפי שצאצאים של צמח בעל פרחים אדומים ושל צמח בעל פרחים לבנים יכולים להיות בעצמם בעלי פרחים לבנים, אדומים, או גוונים שונים של ורוד, כך גם צאצאים של גברים ונשים "מושלמים" יכולים להיות בנקודות אמצע שונות בין הגבריות והנשיות. הירשפלד אף חישב ומצא כי יש \ 3^{16}=43,046,721 סוגי מיניות שונים אפשריים.

הירשפלד חילק את האנושות לשלושה מינים: זכר, נקבה והמין השלישי, שבו כלל הומוסקסואלים, לסביות, טרנסקסואלים, אינטרסקסואלים וטרנסווסטיטים, שבכולם ראה דרגות ביניים בין המינים, ושייך את כולם לאותה הקטגוריה.

כתמיכה בתאוריות שלו ערך הירשפלד מדידות של בני "המין השלישי", והגיע למסקנה כי הם נבדלים מבני המינים האחרים בפרופורציות של גופם. הוא גם ניסה להדגים באמצעות עצי משפחה כיצד מיניות "אבנורמלית" היא תורשתית.

כשהתברר תפקידם של האשכים בייצור הורמונים גבריים, פותחה במכון תאוריה כי ההבדלים בין הומוסקסואלים והטרוסקסואלים נובעים משוני במבנה האשך. באוסף המכון היו דגימות רבות של רקמת אשך (ממקור לא ידוע), והחוקרים דימו לראות תאים "נשיים" ברקמות של הומוסקסואלים וטרנסווסטיטים. כמה מעמיתיו של הירשפלד הציעו לטפל בהומוסקסואלים באמצעות סירוסם והשתלת רקמת אשך גברית בגופם. לאחר שנים הם הודו בכישלון השיטה, אבל אפילו הירשפלד הפנה כמה פציינטים לניתוחים כאלה.

גם אם כיום נראות התאוריות של הירשפלד מיושנות ואפילו מגוחכות, יש לזכור שבאותה עת הן היו חלוציות ומהפכניות, בכך שהפקיעו את המיעוטים המיניים מתחום הדת והקרימינולוגיה והעבירו אותם לתחום המדע. מדיניותו המפורשת של המכון לסקסולוגיה הייתה, שאין לנסות לשנות את נטייתו המינית של אדם, אלא יש לתת לו טיפול המסייע לו לקבל עצמו כמות שהוא.

לאחר 1933[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהלוכה נאצית לפני חזית המכון, מאי 1933

אחת מפעולותיהם הראשונות של הנאצים לאחר עלייתם לשלטון ב-6 במאי 1933 הייתה לבזוז את המכון לסקסולוגיה ולשרוף את הספרייה הענקית והארכיונים שלו בפומבי, בשרפת הספרים המפורסמת בכיכר האופרה בברלין; התמונות המוכרות של שרפת הספרים הן בחלקן הגדול תמונות של ספריית המכון העולה באש. בהזדמנות זו הם החרימו גם את רשימת השמות שבמכון, ובכך נחרץ גורלם של רבים למוות. למרבה מזלו, היה הירשפלד באותה עת במסע הרצאות בחו"ל, והוא לא שב עוד לגרמניה. לאחר ניסיונות שלא צלחו לפתוח מחדש את המכון בצרפת, הוא מת בניס ביום הולדתו ה-67.

בעיתונים הנאציים והאנטישמיים של ימיו, ואף לאחר מותו, התפרסמו בקביעות מאמרי שיטנה אנטישמיים וקריקטורות, שבהם הוצג הירשפלד כיהודי טיפוסי המנסה להשחית את מוסר העם הגרמני.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו ועבודתו של הירשפלד עדיין שנויים במחלוקת. מבקרים טענו כי חלק מתקציביו התקבלו כתוצאה מסחיטת אנשי ציבור גרמנים שהיו בארון. קבוצות אנטי-הומוסקסואליות מחו לעתים קרובות בזמן שנשא את הרצאותיו (ראו גם: הומופוביה). במקרה אחד ב-1921, תקף אותו גבר אלמוני ועזב אותו ברחוב כשגולגולתו סדוקה. אחרים טענו כנגד הירשפלד, כי אין כל ביסוס ביולוגי לתאוריות שלו על הגורמים ההורמונליים להומוסקסואליות, וכי התאוריה שלו על "מין שלישי" שגויה ביסודה.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכון Deutsche Gesellschaft für Sozialwissenschaftliche Sexualforschung הגרמני מעניק מדליה על שם מגנוס הירשפלד למחקרים שתורמים להבנת הסקסולוגיה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ page 26 (C. Wolff, MD, Magnus Hirschfeld A Portrait of a pioneer in Sexology, (London, Quartet Books, 1986)