אריך מריה רמרק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריך מריה רמרק
"נערי קונטי" ופרסומת של רמרק לכדורי טניס של קונטיננטל משנת 1926
אריך מריה רמרק, בשנת 1929

אֶריך מריה רֶמַרְקגרמנית: Erich Maria Remarque‏; 22 ביוני 1898 - 25 בספטמבר 1970) הוא שם העט של אריך פאול רֶמַרְק (Erich Paul Remark), סופר גרמני.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמרק נולד באוסנבריק, כבנם של פטר פרנץ רמרק, שהיה כורך עני, בן למשפחה ממוצא צרפתי שעברה תהליך של גרמניזציה ואנה מריה לבית שטאלקנכט (Stallknecht). המשפחה שינתה את מקום מגוריה בעיר לעתים קרובות. ב-1900 נולדה אחותו ארנה (Erna) ושנה לאחר מכן מת אחיו, תאודור, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים. כעבור שנה נוספת, ב-1903, נולדה אחותו אלפרידה (Elfriede). בשנים 1912-1904 למד בבית הספר העממי ולאחר מכן למד שלוש שנים בסמינר קתולי למורים. רמרק הצטיין בלימודיו ולפי עדות חבריו ללימודים היה תמיד התלמיד המצטיין‏[1].

ב-1915 המשיך לימודיו בסמינר קתולי למורים באוסנבריק והצטרף לחוג צעירים (Traumbudenkreis) שנפגשו בעליית הגג שבה התגורר חברו פריץ הרסטמאייר. בחוג הכיר רמרק ציירים, סופרים, מוזיקאים ובומיינים בתחילת דרכם ואלה סיפקו לו השראה.

בגיל 16 התחיל את כתיבת הנובלה "דוכן החלומות" (Die Traumbude), שאת כתיבתה השלים לאחר המלחמה. גיוסו לצבא הגרמני קטע את לימודיו.

השתתפותו במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 18, ב-21 בנובמבר 1916 גויס לגדוד המילואים של רגימנט חיל רגלים מס' 78, ועבר טירונות באוסנבריק ובצלה. ב-12 ביוני 1917 נשלח לחזית המערב, במחלקה השנייה של מגויסי השדה של משמר המילואים השני ב-Hem-Lenglet. מ-26 ביוני שהה בין Thorhut ובין Houthulst וב-31 ביולי נפצע מרסיסי פגז ברגל השמאלית, בזרוע הימנית ובצוואר. בגלל פציעותיו פונה לבית חולים שדה ומשם נשלח להחלמה בבית החולים הצבאי "וינצנץ הקדוש" בדויסבורג, שם נשאר עד תום המלחמה ועבד בחדר הכתיבה. בתקופה זו גיבש אידאולוגיה פציפיסטית ואנטי-מלחמתית. בספטמבר 1917 מתה אימו ואביו נישא בשנית. באפריל 1918 התפרסמה יצירתו "אני ואתה" (פרסום שני).

בסוף אוקטובר 1918 שוחרר מבית החולים והוצב מחדש בחיל הרגלים וב-15 בנובמבר הוענק לו צלב הברזל, דרגה ראשונה, שאושר על ידי מועצת העובדים והחיילים של אוסנבריק[דרושה הבהרה]. בתחילת ינואר 1919 המשיך לימודיו בסמינר למורים וכן השתחרר מהצבא, תוך ויתור על העיטורים והמדליות שהוענקו לו.

לאחר המלחמה - מורה ועורך[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1919 סיים לימודיו בהצלחה ועבד כמורה בבית ספר עממי בלוהנה (Lohne) הסמוכה ללינגן עד סוף מרץ 1920. לאחר מכן לימד בעוד שני בתי ספר ובנובמבר ביקש לצאת לחופשה. לאחר התנסויות אלה עזב את ההוראה ועסק בעבודות מזדמנות: מנהל חשבונות, מוכר מצבות, נתן שיעורי נגינה בפסנתר ואף שימש כנגן עוגב.

במקביל, ב-1920 יצא לאור בדרזדן רומן הביכורים שלו "דוכן החלומות. רומן אמנותי." אותו הקדיש לחברו פריץ הרסטמאייר, שנפטר בתחילת 1918. הרומן לא זכה להצלחה.

במרץ 1921 החל לעבוד כעורך ומבקר תיאטרון בעיתון ה"אוסנבריקר טאגסבלאט" (Osnabrücker Tageblatt). בשנת 1922 החל בעבודתו כעורך בעיתון החברה Echo Continental של יצרנית הגומי קונטיננטל AG מהנובר. לכתב עת זה כתב סדרת קומיקס "נערי קונטי" (Die Contibuben), אותה חתם בראשי התיבות „E.M.R.“, וכן טקסטים פרסומיים. בתקופת עבודתו בהנובר פרסם כ-100 טקסטים שונים של פרוזה בעיתונים שונים. מסוף שנת 1922 אימץ לעצמו את השם האמצעי "מריה" ומשנת 1924 החל לחתום בגרסה הצרפתית של שם משפחתו „Remarque“, בה השתמש סבו במאה ה-19. בשנת 1925 החל לשמש כעורך עבור עיתון ספורט בברלין. באוקטובר אותה שנה נישא רמרק לרקדנית יוטה אילזה זמבונה (Jutta Ilse Zambona). ב-1926 שילם חמש מאות רייכסמארק לאציל המרושש הוגו פון בוכוולד, כדי שיאמץ אותו לבן. בכך זכה לתואר האצולה פרייהר (אציל זוטר, מקביל לברון). בשנת 1927 החל בכתיבת הרומאנים "תחנה באופק" ו"במערב אין כל חדש" (Im Westen nichts Neues)

ההצלחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1928 החל רמרק לפרסם את הרומן "במערב אין כל חדש" כסיפור בהמשכים בעיתון הברלינאי הוותיק "פוסישה צייטונג" (Vossische Zeitung). בינואר 1929 הופיע הספר, שכלל את חוויותיו מן החזית ועדויות של חיילים שפגש בבתי החולים אותם עבר. הרומן מתאר את אכזריותה חסרת האבחנה של המלחמה מנקודת מבטו של חייל בן 19. הספר זכה להצלחה רבה מחוץ לגרמניה ואף הוסרט בשנת 1930 בהוליווד בבימויו של לואיס מיילסטון (הקרנת הבכורה נערכה בסוף אפריל). בגרמניה עורר הסרט תרעומת בקרב החוגים הלאומניים ויוזף גבלס ארגן קבוצת בריונים שניסתה למנוע את הקרנת הבכורה של הסרט בברלין בסוף שנת 1930. פעולות דומות נערכו כנגד הסרט גם בערים אחרות בגרמניה. בשנה לאחר מכן עבר הסרט צנזורה פעמיים ולבסוף הותר להקרנה פומבית. כבר בדצמבר 1930 החל רמרק בכתיבת רומאן ההמשך "בחזרה", שחלקו גם הופיע ב"פוסישה צייטונג".

לאחר ספר זה פרסם רמרק מספר יצירות העוסקות בנושאים דומים. בשפה פשוטה ומלאת רגש עצור תיארו יצירות אלה את המלחמה ואת השנים שבאו לאחריה.

התעמולה הנאצית הכוזבת ניסתה להכפיש את שמו של רמרק וטענה כי הוא צאצא של יהודים צרפתים, וכי שמו האמיתי הוא קראמר (שמו המקורי, שנקרא לאחור). טענה זו עדיין מופיעה בכמה ביוגרפיות. בנוסף העלילו הנאצים עליו שלא לחם במלחמת העולם הראשונה. בינואר 1930 התגרשו בני הזוג רמרק. בשנת 1931 הוצע רמרק כמועמד לפרס נובל לשלום על "במערב אין כל חדש". באוגוסט אותה שנה רכש רמרק וילה בשווייץ, סמוך ללוקרנו, על שפת אגם מאג'ורה.

בגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות התעמולה הנאצית נגדו עבר רמרק באביב 1932 להתגורר בווילה שלו בשווייץ. רשמית הוא עזב את גרמניה ב-31 בינואר 1933, יום לאחר מינויו של היטלר לרייכסקאנצלר. ב-1933 אסרו הנאצים על הפצת ספריו וספריו נכללו בשריפה הגדולה בברלין במאי אותה שנה. הסרט "במערב אין כל חדש" נאסר אף הוא להקרנה. בעת מגוריו בשווייץ נפגש עם גולים גרמנים אחרים, ביניהם תומאס מאן, קרל צוקמאייר, ארנסט טולר, אלזה לסקר-שילר ולודוויג רן. הוא אף אירח בביתו לעתים פליטים גרמנים חסרי מעמד. בשנת 1935 פנה מזכירו של הרמן גרינג לרמרק וביקשו לשוב לגרמניה. רמרק דחה הצעה זו. בשנת 1937 פרסם בלונדון את הרומן "‫שלושה חברים" באנגלית. בשנה שלאחר מכן הופיע הספר באמסטרדם במהדורה גרמנית. בספטמבר 1937 הכיר לראשונה את מרלן דיטריך בונציה ובין השניים התפתח קשר רומנטי.‏[2] בינואר 1938 התחתן בשנית עם רעייתו לשעבר יוטה (אלמלא הנישואים הייתה מגורשת משווייץ לגרמניה) ובמהלך אותה שנה נשללה ממנו אזרחותו הגרמנית. בסוף אותה שנה החל בכתיבת הרומן "שער הניצחון".

בספטמבר 1939 היגר רמרק לארצות הברית. רעייתו הגיעה כחודש אחריו. הוא התיישב בהוליווד, נפגש בתקופה זו עם מהגרים גרמנים אחרים כמו ליאון פויכטוונגר, ברטולט ברכט וארטיום דמיטרייב (Artjom Dmitriev). בארצות הברית נהנה רמרק, בניגוד למהגרים מפורסמים רבים אחרים, מהכרה ומפרסום ניכר. ייתכן שהגורם להכרה הרבה לה זכה היא העובדה שחלק מיצירותיו הופיעו באנגלית. בשנת 1941 פרסם בלונדון את הרומן "Flotsam" שהופיע בסטוקהולם בגרמנית תחת השם "Liebe Deinen Nächsten" ("ואהבת את זולתך").

אחותו הצעירה והאהובה של רמרק, אלפרידה, התגוררה בדרזדן והתפרנסה כתופרת. בעקבות הלשנה היא נעצרה בשנת 1943 והועמדה לדין בבית הדין העממי בטענה שהביעה דעות בגנות המשטר הנאצי. נשיא בית הדין, השופט רולנד פרייזלר, הרשיע אותה ב"עידוד לסרבנות לשירות צבאי" (עבירה שדינה מוות) והיא הוצאה להורג בעריפת-ראש. רמרק שמע על מר גורלה רק לאחר תום המלחמה והקדיש את ספרו "קצף על פני המים" לזכרה.

בשנת 1946 יצא לאור בארצות הברית ספרו "שער הניצחון" שזכה להצלחה בינלאומית רבה. ב-1947 הוענקה לו אזרחות אמריקאית. בעת ישיבתו בארצות הברית קשר רמרק יחסים רומנטיים עם כמה נשים, ביניהן הרוזנת הרוסיה נטליה פבלובנה פיילי (Natalia Pavlovna Paley), השחקנית הנודעת גרטה גארבו והשחקנית המקסיקנית לופה ולז Lupe Vélez. רמרק נישא בשלישית בפברואר 1958 לשחקנית ההוליוודית פולט גודארד (גרושתו של צ'ארלי צ'פלין) אותה הכיר לראשונה בחודש יוני 1940.

ב-1948 חזר לשווייץ, ושם בילה את שארית חייו. בשנת 1956 כתב את המחזה הדרמטי "התחנה האחרונה" (die Letzte Station) שהועלה בהצלחה בגרמניה ובברודוויי. בשנת 1967 זכה לעיטור הוקרה (Großes Verdienstkreuz) מטעם נשיא גרמניה ובשנה לאחר מכן הוכתר כיקיר העיר אסקונה.

אריך מריה רמרק נפטר בלוקרנו מסיבוך שנגרם כתוצאה מטרשת עורקים ממנה סבל. בשנים שלפני פטירתו עבר כמה התקפי לב. הוא נקבר בבית הקברות של העיירה רונקו (Ronco sopra Ascona) הסמוכה ללוקרנו.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריכת ההוצאה המקורית של הספר במערב אין כל חדש
תרגום נוסף מגרמנית: צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, 1982
תרגום נוסף מגרמנית: גדי גולדברג, הוצאת מחברות לספרות, 2014
תרגם מגרמנית: צבי ארד, הוצאת זמורה-ביתן, 1992
תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, הוצאת זמורה-ביתן, 1986
  • 1952, Der Funke Leben "ניצוץ החיים"
תרגם דוד סיון, הוצאת קרני ספרים, 1953
  • 1954, Zeit zu leben und Zeit zu sterben, "עת לאהוב ועת למות". תרגמה: שרה ריפין, תל אביב, מ. מזרחי, 1962.
  • 1955, Der letzte Akt "המעשה האחרון"
  • 1956, Der schwarze Obelisk "האובליסק השחור" - רומן אוטוביוגרפי על התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה בעיר גרמנית קטנה, כשברקע השפעות האינפלציה הדוהרת והתחזקות המפלגה הנאצית. האובליסק השחור הוא מצבה שבעלי החברה לממכר מצבות, שבה עבד רמרק, לא מצליחים למכור אותה.
  • 1956, Die letzte Station "התחנה האחרונה"
  • 1961, Der Himmel kennt keine Günstlinge "אין יחסנים בפני האלהים", תרגם ברוך קרוא, הוצאת עמיהוד
  • 1962, Die Nacht von Lissabon "לילה בליסבון", תרגמה גילה אוריאל, הוצאת מ. מזרחי, 1963
  • 1970, Das gelobte Land "הארץ המובטחת"
  • 1971, Schatten im Paradies "צללים בגן עדן"
  • 1988, Die Heimkehr des Enoch J. Jones "שובו של אנוך ג'ונס"
  • 1994, Ein militanter Pazifist "פציפיסט מיליטנטי" - אסופה של מסות וראיונות

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רחוב ראשי באוסנבריק, 1971
  • בשנת 1986 הוקמה באוסנבריק "העמותה להפצת מורשתו של אריך מריה רמרק". כיום חברים בה כ-220 פעילים בכל העולם. העמותה מארגנת הרצאות ודיונים ומפרסמת שנתון הכולל מאמרים אקטואליים בחקר יצירתו
  • פרס אריך מריה רמרק לשלום מטעם עיריית אוסנבריק, משנת 1991
  • אלמנתו של רמרק, פולט גודארד, מימנה את הקמת מכון רמרק, קתדרה במרכז האוניברסיטאי של אוניברסיטת ניו יורק ללימודי אירופה והמזה"ת. ההיסטוריון טוני ג'אט עמד בראשו, 1995
  • שלטי זיכרון בשני בתים בהם התגורר רמרק בברלין
  • רחובות וכיכר על שמו בעיירות בהם עבד כמורה

ספריו שהוסרטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "במערב אין כל חדש", 1930
  • "שלושה חברים", 1938
  • "ואהבת את זולתך" So Ends Our Night, ‏1941
  • The Other Love‏, 1947
  • "שער הניצחון", 1948
  • "המעשה האחרון", 1955
  • "התחנה האחרונה", סרט טלוויזיה, 1957
  • "עת לאהוב ועת למות", 1958
  • "התחנה האחרונה" (Из пепла), סרט רוסי 1958
  • "התחנה האחרונה", סרט טלוויזיה, 1959
  • "לילה בליסבון", סרט טלוויזיה, 1971
  • "אין יחסנים בפני האלהים", 1977
  • "במערב אין כל חדש", סרט טלוויזיה, 1979
  • "שער הניצחון", 1984
  • "האובליסק השחור", 1988

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Books and Writers - Erich Maria Remarque
  2. ^ צפריר כהן, מרלנה דיטריך בת מאה, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2001