פארק לאומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פארק לאומי הוא שטח אדמה או מים שמור, שמוכרז בדרך כלל על ידי ממשלה ריבונית שלאחר מכן גם מתחזקת ומשמרת אותו. הוא מוגן מפיתוח אנושי, מזיהום אוויר והזרמת שפכים ופסולת באזור.

המודעות לצורך בשמורות טבע וגנים לאומיים החלה בעת החדשה. ב-1810 תיאר המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת' את מחוז האגמים באנגליה‏‏‏[1], בו נהג לטייל ולכתוב, כ"סוג של רכוש ציבורי שלכל אדם זכות ליהנות ממנו".

לפארקים יש בדרך כלל כללים וחוקים מקומיים שהציבור חייב לשמור עליהם. הפארק הלאומי הגדול ביותר בעולם הוא הפארק הלאומי של צפון מזרח גרינלנד אשר הוקם בשנת 1974. שטחו של זה הוא 972,000 קמ"ר (פי 40 בקירוב משטחה של ישראל). המדינה בעלת הכמות הרבה ביותר של פארקים לאומיים היא ארצות הברית עם 391 פארקים לשימור ומתוכם כ-58 פארקים לאומיים.

הפארקים הלאומיים בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
הלוגו של שירות הפארקים הלאומיים בארצות הברית
עץ הסקוויה הענקי "ענק הגריזלי" ("גריזלי ג'איינט"), חורשת מריפוסה, פארק לאומי יוסמיטי, ארצות הברית
זברות בפארק לאומי קרוגר, דרום אפריקה
זרמים בנחל חרמון (בניאס)

המדינה הראשונה שיזמה מדיניות של שמירת הטבע והקמת גנים לאומיים הייתה ארצות הברית. ב-30 ביוני 1864 חתם הנשיא אברהם לינקולן על חוק, המקנה למדינת קליפורניה את הזכות לקבל לידיה את עמק יוסמיטי וחורשת מריפוסה שבה גדלות סקוויות הענק, ולהקים בהם אזור פתוח לציבור. עם זאת, רק ב-1 באוקטובר 1890 הוכרז יוסמיטי כפארק לאומי, והוא אחד הפארקים הלאומיים המפורסמים והיפים ביותר בארצות הברית בפרט ובעולם בכלל.

ב-1872 הוכרז דווקא ילוסטון כפארק הלאומי הראשון בעולם. פלאיו של פארק זה נודעו ברבים, ומבקרים החלו לפקוד אותו. מאחר שמדינת ויומינג בה שוכן רובו של שטח הפארק עדיין לא נוסדה, ושטחה נחשב אז לטריטוריה ללא שלטון מקומי, נטל הממשל הפדרלי בארצות הברית חסות על הפארק בהכריזו עליו כפארק לאומי. הפארקים הבאים שהוכרזו היו, כאמור, יוסמיטי והפארק הלאומי סקוויה שהוכרזו שניהם ב-1890.

רק ב-1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, אישר הקונגרס את חוק שירות הפארקים הלאומי (National Park Service).

בשירות הפארקים הלאומי מועסקים כיום (2007) כ-20,000 עובדים, ובנוסף עשרות אלפי מתנדבים. תקציבו הוא מעל 2 מיליארד דולר.

מדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמתו של הפארק הלאומי ילוסטון, תפסה הקמתם של פארקים לאומיים תאוצה. הפעילות התמקדה במדינות אנגלו-סקסיות בעיקר. כך למשל הוקם באוסטרליה בשנת 1879 ה"פארק הלאומי" מדרום לסידני. ה"פארק הלאומי" האוסטרלי, שהוא השני בעולם, נקרא כך משום שהיה יחיד במינו באוסטרליה. בשנת 1955 שונה שמו ל"פארק הלאומי המלכותי" (Royal National Park).

ב-1885 הוקם באלברטה שבקנדה הפארק הלאומי של הרי הרוקי, או בשמו הנוכחי הפארק הלאומי באנף (Banff National Park).

פארקים הוקמו גם בניו זילנד החל מ-1887 (פארק לאומי טונגרירו), ובדרום אפריקה (הפארקים הלאומיים של דרום אפריקה), שם הכריז המנהיג פול קרוגר ב-1898 על אזור בצפון מזרח המדינה כעל שמורת טבע, אזור שהפך בשנת 1926 לפארק לאומי קרוגר (Kruger National Park).

באירופה לא הוקמו גנים לאומיים עד תחילת המאה העשרים. רק ב-1909 הוקמו בשבדיה 9 פארקים לאומיים. בצרפת הוקם הפארק הלאומי הראשון רק ב-1963. זהו הפארק הלאומי ואנואז (Parc national de la Vanoise ) בהרי האלפים. באנגליה יש רק 12 פארקים לאומיים. ההגדרה האנגלית של פארק לאומי שונה, והוא יכול להיות גם בבעלות פרטית. לכל פארק יש הנהלה משלו. באירופה כולה קיימים כיום כ-360 פארקים לאומיים.

פארקים לאומיים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – גנים לאומיים בישראל, שמורות טבע בישראל

ארץ ישראל הייתה חבל ארץ דליל אוכלוסין במשך מאות השנים שקדמו למאה התשע עשרה. גלי הגירה, שהחלו באמצע מאה זו, הרחיבו את האוכלוסייה המקומית ואת צרכיה. יערות נכרתו לשם אספקת פחם לבערה, הן לחימום והן לתעשייה. קטרי הרכבת הטורקית, שהחלה לפעול לקראת סוף המאה, צרכו אף הם פחם.

הטמפלרים, שהגיעו לארץ החל משנות השבעים של המאה ה-19, הביאו עימם רובי ציד משוכללים, שאומצו במהרה על ידי הפלאחים המקומיים. גם המעבר למאה העשרים לא בישר טובות לבעלי החיים שניצודו בהמוניהם: מלחמת העולם הראשונה אופיינה בהצטיידות מסיבית בנשק חם. בתחילת המאה ה-20 ניצוד התנין האחרון בנחל התנינים. בעלי חיים גדולים כיענים, איילים, יחמורים, דובים סוריים, פראים וברדלסים, נכחדו.

ממשלת המנדט החלה לחוקק חוקים לשמירת החי והצומח. ב-1924 פורסם חוק הציד, וב-1926 - פקודת היערות. אתרים רבים, כמו חורש הכרמל והר מירון, הוכרזו כשמורות יער; עצים מסוימים הוכרזו כמוגנים. בתחום הציד היה המצב גרוע בהרבה, ולמעשה לא הייתה כל הגנה על בעלי החיים.

עם קום מדינת ישראל לא השתנה המצב בהרבה. המדינה הצעירה התמקדה בפיתוח כלכלי וקליטת עלייה. עשרות אלפי דונם של ביצות, שהיו אבן שואבת למינים רבים של צמחים ובעלי חיים, יובשו. נחלים זוהמו בעקבות ההתפתחות החקלאית והתעשייתית. שטחי קרקע רבים שהיו פראיים ואיכלסו ערכי טבע רבים, נדונו לכליה בעקבות בנייה מואצת והקמת מאות יישובים חדשים.

ב־1955 חוקקה הכנסת את חוק להגנת חיית הבר ועל ביצועו הופקד שר החקלאות. ב-1955 הוקמה במשרד ראש הממשלה המחלקה לשיפור נוף הארץ (בה פעלו בין היתר טדי קולק ויגאל ידין), שעליה הוטלה הקמת תשתית תיירותית. המחלקה הקימה מספר גנים לאומיים ידועים, כמו גן השלושה(הסחנה), קיסריה, שבטה ועבדת. בעקבות ייבוש אגם החולה ולחץ ציבורי, הוקמה שמורת החולה, שהייתה לשמורת הטבע הראשונה שהוכרזה (ב-1964). בשנת 1963 אושר בכנסת "חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע", שעבודת החקיקה עליו החלה עוד ב-1956. במסגרת החוק הוקמו שתי רשויות: רשות הגנים הלאומיים, ורשות שמורות הטבע. בשנת 1998 אוחדו שתי הרשויות לגוף אחד - רשות הטבע והגנים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏כיום פארק לאומי מחוז האגמים‏